ממליך המלכים 4: הרינג אדום

1

ירח ויליאם

לזעם שלו לא היה גבול. עד שהצליח לשכך את ראשו הקודח ולטשטש את גווני האדום שצבעו את חוש הראייה שלו לא נותר דבר שלם אחד בחדר. יצירות אומנות יקרות ערך נתלשו מהקירות ונקרעו לחתיכות, ומסגרותיהן הושמדו.

פסלי חמר נהרסו כליל עד שכל שנותר מהם היה אבק, ונוצות התעופפו על הרצפה המטונפת, תוצר של הכריות אשר נקרעו ותוכנן פוזר ללא רחם. גם כשהיה מוקף בהרס שיצר, ויליאם לא הרגיש טוב יותר. הוא הרגיש אומלל כפי שהרגיש לפני שהוציא את כל זעמו על רכושו. כל זה היה חסר טעם.

ויליאם שאף אוויר בכבדות כששמע דפיקה על הדלת. הוא עצם עיניים לרגע, מנסה לעגן את עצמו בהווה. "אני עסוק!" צעק לעבר מי שעמד מעברה השני של הדלת.

"באו לראות אותך, אדוני," דומיניק קרא מהצד השני, לא מתבלבל מהמזג העגמומי של ויליאם. הוא כבר היה רגיל לכך, בשלב זה.

"תשלח אותם מכאן."

"ניסיתי, אך קיבלתי סירוב, אדוני."

לכל הרוחות.

ברור היה כי קיט לא מבין גבולות, אפילו שהטיף בזכותם לעיתים קרובות. ויליאם סינן קללה, חצה את החדר והתכונן להגיד לאחיו לעוף כדי שיוכל לחזור ל... זה. כשסובב את הידית ופתח את הדלת בסערה, לא את אחיו ראה עומד ליד דומיניק. זו הייתה אישה כמחצית מגודלו ובעלת פי שניים חוצפה. "לונה," בירך אותה לשלום באופן די רשמי, אפילו שהמראה שלה ריכך קצת מהזעם שלו. "עכשיו לא הזמן הכי טוב לשוחח. אולי ביום אחר?"

גבה מעוצבת בקפידה התרוממה לרגע לפני שרכנה קדימה והציצה לתוך החדר. "אני רואה."

הוא שפשף את פניו בידו, נאבק בדחף להיות גס רוח. זו לונה, אחרי הכול, והוא ידע שכוונתה טובה, גם אם הצורך התמידי שלה להיות שם בשבילו צץ ברגע הגרוע ביותר. "אם כך," אמר, יודע שאין לו הרבה ברירה במקרה הזה, "תיכנסי."

דומיניק לא חיכה שישחרר אותו, הוא הסתובב והחל ללכת, משאיר את השניים לבד. "במה זכיתי לביקור?" ויליאם שאל, מנסה ככל יכולתו להרגיע את הדחפים הקשוחים ביותר שלו.

"עבר זמן מה, ומישהו צריך לראות מה קורה איתך."

מובן שהיא התנדבה לתפקיד. הוא לא חשב שאחיו היה כופה זאת עליה. הוא גם היה משוכנע שזה לא היה רעיון של קיט מלכתחילה. "ובכן, כפי שאת רואה," הצביע על עצמו, "מצבי די טוב." כל עוד לא מביאים בחשבון את מצבו הנפשי או את מצב החדר שבו שהה.

"רוצה משקה?" לונה הרימה בקבוק סגור של טקילה.

"את כבר מתגלה כבת לוויה נעימה בהרבה מכפי שחשבתי."

אף שקיט היה נפגע מכך, לונה רק גלגלה את עיניה ומזגה לכל אחד מהם מלוא הכוס, מאזנת את שתי הכוסות ביד אחת ומתקרבת לוויליאם. רק לאחר שהעבירה לו את המשקה ושקעה לתוך הכיסא מולו, חשפה את הסיבה לשמה באה. "עברו חודשים."

ויליאם נחר בבוז ובלע חלק מהאלכוהול המר. "רק שישים ימים. אתם, שכירי החרב, באמת צריכים שאחזיק לכם את היד?"

"נראה שאתה במצב רוח רע."

הוא הביט סביבו במופגן, על הכאוס שממנו התעלמה לחלוטין. "מאיפה, לעזאזל, קיבלת את הרעיון הזה?"

"היא בטח הייתה באמת מיוחדת."

לשם שינוי לוויליאם לא הייתה תשובה מוכנה. מה כבר יכול היה לומר? היא באמת הייתה מיוחדת עבורו, והוא לא יצליח להסביר עד כמה, גם אם ירצה. לומר שהמוות שלה הרס אותו היה לשון המעטה, אבל עכשיו, לדעת שהכול היה שקר מתוכנן היטב? לא, הוא לא התמודד יפה עם שום דבר. "היא שיקרה לי."

לא רק לגבי המוות שלה. היא שיקרה לגבי הכול.

הוא רצה לחשוב שהוא לא לחלוטין בלתי הגיוני. לו הייתה לה סיבה לזייף את המוות שלה, איום כלשהו שלא ידע עליו, בוודאי היה יכול להעלים עין מהבגידה, אבל הידיעה כי התאבל על האובדן שלה, החזיק את הגופה שאפילו לא הייתה שלה, זה היה יותר מדי עבורו. מבטו הפך מרוחק והוא נתן למחשבותיו לנדוד, יודע שעדיף לא לתת לזה לקרות. לא משנה באיזו תדירות זה קרה או כמה ניסה למנוע את זה, מחשבותיו הלכו רק לכיוון אחד.

קרינה.

תמיד אליה.

לא משנה כמה ניסה לקבל בברכה את הזעם ולתת לו להשתלט עליו, להתמסר לדחפים האפלים כי הם לפחות אפשרו לו להרגיש משהו סוף כל סוף, הרגש המבעבע הזה תמיד חלף ומייד אחריו הכתה בו המציאות הפוצעת, ההבנה שכל מה שחשב שהוא יודע היה בעצם שקר. ובאותה המהירות שבה נמלא זעם, הזעם גם זלג ממנו ולא נותר דבר עד שלא הצליח להרגיש שום דבר מלבד ייאוש קשה. מה עוד נותר להרגיש, בידיעה שהאבל והצער שלו היו נטולי כל בסיס?

"יכול להיות שאני טועה," לונה לחשה, "מעולם לא פגשתי אותה וקיט אמר שהאישה שפגש לא הייתה קרינה — "

ויליאם קם ממקומו, חצה את החדר לעבר מדפי הספרים והוריד קופסה קטנה מהמדף העליון. כששב הביתה והתמסר לגלות שלו, לא הבין בתחילה שבכל חדר בטירת רונהארט הענקית השאיר פיסה קטנה מקרינה. צמיד שלה היה מונח על המדף מעל האח שבחדר השינה שלו. עט המזל שלה עדיין היה על שולחן הכתיבה במשרדו. כרית שכבר איבדה את הריח שלה עדיין הייתה מונחת על מיטתו.

היא הייתה בכל מקום ובכל דבר. הוא לא היה קיים בלעדיה.

ובחדר הזה, מוחבאת בקופסת עץ מעוטרת בגילופים עדינים, הייתה תמונה של שניהם, תמונה שפיתח לפני כמה שנים. בכל פעם שהביט בתמונה ליבו התכווץ בראותו את החיוך הגאה על פניה בעודה מביטה בו.

תמיד חשב שאף אחד לא מביט בו כפי שקרינה הביטה בו, והמחשבה הזאת התעצמה כשהביט בתמונה הזאת, תמונה שכעת לא נראתה אמיתית כל־כך. ויליאם ידע שבלדונה שאיתה לונה נפגשה לפני שנים הייתה האישה שהופיעה בתמונה. הוא ידע את זה בוודאות מפחידה שאמורה הייתה לספק לו מידה כלשהי של הקלה, אבל הוא לא הרגיש הקלה, רק תחושה רדומה שעדיין לא השתלטה על כולו.

גם עכשיו, כשהאמת הייתה מול פרצופו כבר זמן מה, עדיין קיווה שהוא טועה באופן כלשהו. הוא קיווה שכל זה בסך הכול משחק מוגזם של יריב אכזר שעדיין לא פגש. "זו היא," אמר לאחר שתיקה ארוכה, לא מזהה את קולו.

הוא לא יכול היה להיות בהכחשה זמן רב כל־כך. לאחר שראה את ההודעה הברורה שהשאירה לו, יהיה זה טיפשי מצידו להעמיד פנים כי היא מישהי אחרת מלבד האישה שבה התאהב. לפני שלונה הספיקה להגיב ויליאם אמר, "עדיין לא אמרת לי למה את כאן."

"אחיך דואג לך."

"אני בספק רב."

לונה הביטה בו כאילו הוא פשוט חסר כל היגיון. "שנינו דואגים לך."

"איך צורך." אף שעדיין הוציא את זעמו על רכושו, הוא כבר שחרר את החלק המזעזע ביותר במהלך השבוע הראשון שלו בבית. הוא אפילו מצא בזה תרפיה כלשהי.

האם באמת אפשר להאשים אותו בכך שלקח לו זמן רב מכפי שראוי? לא בכל יום רוחות רפאים מהעבר חוזרות לרדוף אותך.

איזה עינוי זה היה עבורו.

לילות רבים מספור ויליאם קם מזיע, חווה מחדש את הלילה שבו מצא את גופתה של קרינה. הדם על ידיו... הצחנה באפו. הוא חי מחדש את הזיכרון בכל פעם שעצם את עיניו, לא משנה מה עשה בשעות הערות כדי למנוע זאת. היה זה פלא שלא איבד את עצמו שוב בחודשיים האחרונים, ונס גדול אף יותר שהצליח בכלל לישון. לא היה בעיניו טעם לשתף את לונה בכל מה שעבר עליו. שום דבר טוב לא יצא זה.

מלבד זה, מעולם לא אהב לחלוק את חולשותיו עם אחרים אם לא היה מוכרח.

לונה הרימה את בקבוק הטקילה והצטרפה אליו, מתיישבת לידו. הוא לא הרגיש כל שיפוטיות ממנה כשזרקה הצידה את הפקק והעבירה לו את הבקבוק. זו הייתה הרוטינה הרגילה של לילותיו בתקופה האחרונה. הם החלו בזעם בלתי נתפס שהסתיים בכך שהשמיד כל מה שהתגלגל לידיו. לאחר מכן הגיע השקט שלאחר הסערה, כשמחשבותיו נדדו והוא איבד את דרכו בתוכן במשך שעות.

תמיד היה זה סוף הלילה ששבר אותו, מפני שברגע שהזעם התפוגג, לא נותר עוד במה להתמקד מלבד האמת הברורה שעדיין ניסה להכחיש, והוא נשאר לבדו עם העצב. עצב משתק ומייסר. זה היה החלק ששנא יותר מכול.

"אם אתה לא רוצה לדבר איתי," לונה אמרה בעדינות, "כדאי לך למצוא מישהו לדבר איתו. לא ייתכן שזה טוב, ללכת לאיבוד בתוך הראש הזה שלך."

הוא לגם לגימה נוספת מבקבוק הטקילה, חושב ברצינות על מילותיה. לו הייתה כל אחד אחר יכול היה להתעלם מדבריה, אבל זו הייתה לונה, ושלא כמו כל השאר, ידע שהיא רוצה רק טוב בשבילו.

"בסדר," הסכים. אם לא הייתה כל ברירה, היה אדם אחד ויחיד שאיתו יכול היה לדבר, ושלא יאמר לו את מה שרצה לשמוע.