מנהרת הזמן 63: הגדוד העברי

גְּלַשְׁתֶּם פַּעַם בְּמַגְלֵשַׁת מַיִם? אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁכֵּן. רֹב הַיְּלָדִים שֶׁאֲנִי מַכִּיר אוֹהֲבִים אֶת זֶה. אַתָּה יוֹרֵד בִּמְהִירוּת, מִתְפַּתֵּל - וְנוֹפֵל לְתוֹךְ בְּרֵכָה. בְּיָמִים חַמִּים זֶה כֵּיף אַדִּיר. גַּם שָׁרוֹן אוֹהֶבֶת אֶת זֶה, וַאֲפִלּוּ עֵרָן אָחִי. רַק הַהוֹרִים שֶׁלִּי חוֹשְׁבִים שֶׁזּוֹ הֲנָאָה שֶׁמְּיֹעֶדֶת לִילָדִים בִּלְבַד. כַּמָּה פְּעָמִים נִסִּינוּ לְפַתּוֹת אוֹתָם לְהִצְטָרֵף אֵלֵינוּ, וְהֵם סֵרְבוּ. לָמָּה? כָּכָה. כְּשֶׁהֵם הָיוּ יְלָדִים, הֵם נֶהֱנוּ מְאוֹד מִמַּגְלֵשׁוֹת מַיִם. אָז לֹא הָיוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מַגְלֵשׁוֹת, וּכְשֶׁהֵם רָצוּ לֵהָנוֹת, הֵם הָיוּ צְרִיכִים לִנְסוֹעַ אוֹ לְפַּארְק הַמַּיִם בְּחוֹף שְׁפָיִים אוֹ לְחוֹף גּוֹלָן שֶׁבַּכִּנֶּרֶת. לְעֻמָּתָם, אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִמְצוֹא מַגְלֵשׁוֹת מַיִם אֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם.

אַתֶּם שׁוֹאֲלִים אֶת עַצְמְכֶם לָמָּה אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה בְּמַגְלֵשׁוֹת מַיִם? אַתֶּם בֶּטַח מְנַחֲשִׁים שֶׁהַסִּפּוּר קָשׁוּר לְמַגְלֵשָׁה כָּזֹאת, אוֹ שֶׁהוּא מַתְחִיל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַגְלֵשׁוֹת מַיִם. אִם אֵלֶּה הַנִּחוּשִׁים שֶׁלָּכֶם, טְעִיתֶם. אֵין שׁוּם קֶשֶׁר בֵּין הַסִּפּוּר הַזֶּה לְבֵין מַגְלֵשׁוֹת מַיִם, אֲבָל לִתְחִלָּתוֹ יֵשׁ קֶשֶׁר לְמַגְלֵשָׁה מִסּוּג אַחֵר. זוֹ מַגְלֵשָׁה שֶׁאַתֶּם לֹא מַכִּירִים וּמֵעוֹלָם לֹא הִתְנַסֵּיתֶם בָּהּ. אֵיךְ אֲנִי יוֹדֵעַ? תִּסְמְכוּ עָלַי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ. הִתְנַסֵּיתֶם בָּהּ רַק אִם גַּם לָכֶם יֵשׁ מִנְהֶרֶת־זְמַן שֶׁמְּסַפֶּקֶת לָכֶם הַפְתָּעוֹת אֵינְסוֹפִיּוֹת. יֵשׁ לָכֶם?

בּוֹאוּ תִּתְקָרְבוּ אֵלַי. אַתֶּם רוֹאִים אֶת שְׁכוּנַת רָמוֹת? עַכְשָׁיו עִזְבוּ אֶת הַכְּבִישׁ, וּבוֹאוּ אִתִּי אֶל הַשְּׁבִיל הַמַּגִּיעַ אֶל הַמְּעָרָה שֶׁלָּנוּ, הַמּוֹבִילָה לְמִנְהֶרֶת־הַזְּמַן. רוֹאִים אוֹתִי? אֲנִי הוּא הַיֶּלֶד שֶׁחוֹבֵשׁ לְרֹאשׁוֹ כּוֹבַע חָאקִי. זֶה כּוֹבַע רְחַב שׁוּלַיִם כָּזֶה, שֶׁמַּזְכִּיר קְצָת כּוֹבַע שֶׁל קַאוּבּוֹיִים. סַבָּא שֶׁל שָׁרוֹן הֵבִיא לִי אוֹתוֹ בְּמַתָּנָה מֵאַרְצוֹת־הַבְּרִית. יֵשׁ בּוֹ כִּיס מְיֻחָד לְטֶלֶפוֹן נַיָּד. קֶטַע, לֹא? הֶחְזַקְתֶּם פַּעַם אֶת הַנַּיָּד שֶׁלָּכֶם בְּכוֹבַע?

וְהִנֵּה כָּאן לְיָדִי נִמְצֵאת שָׁרוֹן. רוֹאִים אוֹתָהּ? הִיא שׁוֹלַחַת אֶת יָדֶיהָ אֶל הַשִּׂיחַ הַמְּכַסֶּה אֶת פֶּתַח הַמְּעָרָה וּמוֹשֶׁכֶת אוֹתוֹ. גַּם הִיא חוֹבֶשֶׁת כּוֹבַע חָאקִי כָּזֶה. סַבָּא שֶׁלָּהּ הֵבִיא לָהּ וְלִי כּוֹבָעִים זֵהִים. אֲבָל בְּנִגּוּד לִי, הִיא מַחְזִיקָה בַּכִּיס שֶׁבַּכּוֹבַע אֶת הַנַּיָּד שֶׁלָּהּ. אֲנִי הִגַּעְתִּי לְמַסְקָנָה שֶׁזֶּה לֹא נוֹחַ.

זֶהוּ, אֲנַחְנוּ בִּפְנִים. אָז אִם לֹא הִבְחַנְתֶּם בָּנוּ עַד עַכְשָׁיו, כְּבָר אֵין סִכּוּי שֶׁתַּבְחִינוּ. אֲנַחְנוּ מְצֻיָּדִים בְּפָנָסִים. שְׁנֵי תַּרְמִילִים תְּלוּיִים בִּרְצוּעוֹת עַל הַכְּתֵפַיִם שֶׁלָּנוּ. רוֹצִים לָדַעַת מָה יֵשׁ לָנוּ בַּתַּרְמִילִים? בַּתַּרְמִיל שֶׁלִּי יֵשׁ בַּקְבּוּק מַיִם מִינֶרָלִיִּים, טֶלֶפוֹן נַיָּד וְתַרְסִיס שֶׁל חֹמֶר נֶגֶד יַתּוּשִׁים, כִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה יֵשׁ מַכַּת יַתּוּשִׁים בִּירוּשָׁלַיִם. בַּתַּרְמִיל שֶׁל שָׁרוֹן יֵשׁ בַּקְבּוּק קוֹלָה, שְׁתֵּי שַׂקִּיּוֹת חֲטִיפִים וְחֶבֶל. אֲנַחְנוּ נִכְנָסִים לְמִנְהֶרֶת־הַזְּמַן וּמַתְחִילִים לְהִתְקַדֵּם. אֵין לָנוּ יַעַד מְסֻיָּם, לֹא בָּאנוּ הֵנָּה כִּי הֶחְלַטְנוּ לְהַגִּיעַ לִתְקוּפָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת. בָּאנוּ כִּי הָיָה לָנוּ מְשַׁעֲמֵם בַּחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל, וַאֲנַחְנוּ סוֹמְכִים עַל מִנְהֶרֶת־הַזְּמַן שֶׁתּוֹבִיל אוֹתָנוּ לְאֵיזֶשֶׁהוּ אֵרוּעַ מְעַנְיֵן.

בַּהַתְחָלָה, כְּלוֹמַר בְּרֶגַע שֶׁנִּכְנַסְנוּ וְזָכִינוּ לְקַבָּלַת הַפָּנִים הַחֲשׁוּכָה הַמֻּכֶּרֶת, הָיָה נִדְמֶה לָנוּ שֶׁהַכֹּל מִתְנַהֵל כָּרָגִיל. שָׁרוֹן הִדְלִיקָה אֶת הַפָּנָס וְהֵאִירָה אֶת הַדֶּרֶךְ, אֲנִי הִתְקַדַּמְתִּי בְּעִקְבוֹתֶיהָ. תִּקְרַת הַמִּנְהָרָה הָיְתָה גְּבוֹהָה, אֲבָל לְאַט לְאַט הִיא הָלְכָה וְנִהְיְתָה נְמוּכָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְאָז, כְּשֶׁנֶּאֱלַצְנוּ לְהִתְקַדֵּם עַל אַרְבַּע, הִמְתִּינָה לָנוּ הַהַפְתָּעָה הָרִאשׁוֹנָה: הִגַּעְנוּ לְהִצְטַלְּבוּת וּמִתַּחַת לְשֶׁלֶט שֶׁעָלָיו הוֹפִיעַ חֵץ שֶׁפָּנָה יָמִינָה הָיָה כָּתוּב בְּטוּש אָדוֹם: "לַמַּגְלֵשָׁה".

"לַמַּגְלֵשָׁה?" שָׁרוֹן עָצְרָה.

"מְעַנְיֵן מִי כָּתַב אֶת זֶה,״ הִתְקָרַבְתִּי בִּזְחִילָה אֶל הַשֶּׁלֶט.

"מַמָּשׁ מוּזָר,״ שָׁרוֹן אָמְרָה.

כְּמוֹ כֶּלֶב רִחְרַחְתִּי אֶת הָאוֹתִיּוֹת הָאֲדֻמּוֹת. לָאוֹתִיּוֹת הָיָה רֵיחַ מֻכָּר שֶׁל טוּש, מָה שֶׁלִּמֵּד אוֹתִי שֶׁמִּי שֶׁצִּיֵּר אֶת הַחֵץ וְכָתַב אֶת הַמִּלָּה "לַמַּגְלֵשָׁה" הָיָה כָּאן מַמָּשׁ לֹא מִזְּמַן, עֻבְדָּה שֶׁהָרֵיחַ לֹא הִסְפִּיק לְהִתְפּוֹגֵג.

"מִישֶׁהוּ הָיָה כָּאן,״ לָחַשְׁתִּי.