מעצבת הבגדים של הספרדי

ניירו רוג'ה מורנו יצא מבעד לדלת מטוס הסילון הפרטי שלו וזעף בפראות לעבר פרץ האוויר הקפוא והגשם שהתנגשו בפניו. הוא מצמץ בחוזקה כנגד הקור.

"פרדיטיון!" קילל, והרים את צווארון הז'קט שלו, הרוח מעיפה את המילה מפיו ומסחררת אותה אל השמיים האפורים. "יורד גשם!"

כמובן שירד גשם. זאת הייתה אנגליה, ונראה שמזג האוויר זמם להזכיר לו עד כמה תיעב את המקום.

לונדון, שבה חשב פעם שחייו יתחילו מחדש, אך גילה שמה שנותר מליבו נלקח והושלך ללא מחשבה שנייה.

"נו."

הוא עשה את דרכו במורד המדרגות, משליך לאחור את שיערו בהתרסה במזג האוויר. הזיכרונות שהתערבלו במחשבותיו לא היו קשורים במזג האוויר, פרט לעובדה שתמיד היה קר בבית הארור ההוא. קר ואומלל, פרט לפעמים בהן הצליח לשכנע את רד להצטרף אליו בתוך שק השינה המרופט והעלוב.

היה הוגן. זה לא היה מזג האוויר או הבית שהטרידו אותו. זה היה הקור של הבגידה. הקור של הלב שחשב פעם שהוא חם ונותן, עד שהותירה אותו בלי כלום ונעלמה מחייו אל תוך הלילה.

טוב, ברוך שפטרנו, הוא אמר לעצמו, מנער את זיכרונותיו ומחליק אל המכונית שהמתינה לו. לא הייתה לו כל כוונה ללכת אחריה, ואף לא היה זמן לשקול זאת. הוא היה כל כך עסוק בלשפר את חייו ולחזור למשפחתו – פיוס שהיא כמעט הרסה במעשיה – שהיא הייתה הדבר האחרון שהעסיק אותו. הוא קיבל וניצל הזדמנות שנייה, והוא לא התכוון להרוס אותה. הנסיעה ללונדון תהיה החלק האחרון במשימה שהציב לעצמו.

"רחוב דאקר," אמר לנהג, בתגובה לבקשתו של האיש ליעד. הוא יכול רק לקוות שהנהג ידע היכן נמצא המקום הארור. זה לא היה אזור בלונדון שביקר בו לעיתים קרובות.

ניירו נשען לאחור על משענת המושב, מקדיר את פניו כשהסיט את שיערו השחור מפניו. הוא היה מוכרח להיכנס אל העיר ולעשות את העבודה שבא לעשות, לקיים את הבטחתו לאזמרלדה. הוא היה צריך לפצות אותה על כל כך הרבה, והדבר האחרון הזה שיגרום לה אושר היה חשוב. לאחר מכן, חובתו תסתיים.

לא היה יום גרוע יותר עבור לואיז ללכת חולה הביתה, מהיום הזה, חשבה רוז לעצמה, נאנחה והדפה לאחור, בפעם העשירית, קווצת שיער ערמוני בהיר שנמלטה מהצמה המסודרת. ברור שהעוזרת היעילה והמאורגנת שלה הרגישה גרוע יותר מאשר ביום אתמול, חשבה כשהביטה על אזור הקבלה. הכול זעק לסדר, ועל היומן שפירט את פגישות היום, טפטופי קפה טשטשו את הפרטים.

לא שרוז הייתה זקוקה לתזכורת. הפגישה נקבעה לפני שבועות, המגע הראשון היה עם קול בעל מבטא כבד, בעבר השני של קו הטלפון. העוזרת האישית של ניירו רוג'ה מורנו, כפי שהכריזה על עצמה.

"ניירו רוג'ה מורנו..." מלמלה רוז לעצמה, כשחשבה על המילים המטושטשות ביומן. הבכור למשפחה ספרדית אריסטוקרטית, יידעה אותה העוזרת האישית. והוא רצה לדבר איתה על שמלת כלה?

היא התכוונה לחפש את הספרדי הזה באינטרנט, אתמול בלילה, אך אימה הייתה כל כך חולה, ונדרשו כל זמנה וכל תשומת ליבה, כדי ששתיהן תשרודנה את הערב.

כשקיבלה את הודעת האימייל, היא הייתה מאושרת. זה נראה כמו חבל הצלה שהגיע בדיוק בזמן. הטיפול באימה החולה רוקן את כל המשאבים שלה, לקח את כל האנרגיה שלה, מנטלית וגופנית. לא היו הזמנות חדשות כבר זמן רב. הבלגן של נישואיה שמעולם לא היו והשערורייה שבאה בעקבות זאת, דאגו לכך. היא התעכבה בתשלום שכר הדירה על הבוטיק, בקושי הצליחה לעמוד בעלויות דירתה. אך אם ניירו מורנו הזה באמת רוצה שהיא תעצב את שמלת החתונה של אחותו ואף את בגדי השושבינות, נערות הפרחים ונושאי הטבעות, שנראה שהיו תריסר מהם, טוב, אולי זה יציל את העסק שלה. ישמור על המוניטין הציבורי שלה, יציל את חייה כלכלית, ואולי אפילו יציל את חייה של אימה.

ג'וי ניהלה מאבק ארוך וקשה עם הסרטן שתקף אותה. היא הייתה חלשה מהכימותרפיה ומהניתוח, ורק החלה להתאושש. כל הלם חדש, כל לחץ נוסף עלול להיות מסוכן, ואחרי כל הזמן שנדרש עד שבנו מחדש את היחסים שלהן, מהמצב הרעוע שהיו בו לפני עשר שנים, שנאה רוז לחשוב כי כל מה שבנתה יכול להיהרס עכשיו.

המבקר האריסטוקרטי יהיה כאן בכל רגע. בקצב חסר מנוחה, היא תופפה את העט שלה על ספר הפגישות, וקימטה את מצחה כשהביטה בגשם המצליף שהתיז על חלונות הזכוכית של חדר העיצוב שלה. לא היום הטוב ביותר לדמיין חתונת קיץ.

ג'ט שנא את הגשם, בייחוד בבית המגורים הנטוש ונטול החימום. כתוצאה מכך, בילו ימים גשומים רבים, מכורבלים יחדיו...

פרץ של זיכרונות אפלים הציף את מוחה ושיחרר את אחיזתה בעט, שנשמט מידה, נפל על הרצפה והתגלגל מתחת לארון התצוגה.

"לעזאזל!"

היא כרעה על ידיה וברכיה, גיששה באפילה, מחפשת אחר העט. ואז שמעה את הדלת נפתחת מאחוריה, והרגישה את פרץ האוויר הלח והקר. מישהו נכנס מהרחוב.

"סליחה! רק רגע."

"דה נאדה."

זה היה הקול הכי סקסי, עמוק ואפל ששמעה מעודה, ומבטאו היה כה יפה.

כמובן! האריסטוקרט הספרדי – מה היה שמו? ניירו משהו. לפתע, היא נעשתה מודעת לאופן שבו נראתה, ישבנה באוויר, החצאית הצרה מתוחה. היא פנתה הצידה בפתאומיות, חבטה בראשה על המדף, לפני שתפסה את העט ואז פנתה לדחוף את עצמה למעלה.

לא הייתה שום בעיה להמתין, הרהר ניירו. הוא שמח מאוד לעמוד כאן וליהנות מהישבן המעוגל להפליא התלוי באוויר, בעוד שבעלת הישבן מגששת אחר משהו מתחת למדפים. הוא שילב את זרועותיו על חזהו, נשען לאחור על הדלת והרגיש את הדופק שלו פועם בחוזקה בעורקיו, בעודו נהנה מהנוף שלפניו.

אם היה דבר אחד שלא ציפה לו, בנסיעה הלא רצויה הזו לאנגליה, הייתה זו האפשרות ליהנות מעונג חושני. היה כל כך הרבה לתכנן ולארגן בספרד, נוסף לצורך להתחשב בדרישות של החותנים לעתיד של אחותו, שהוא הרשה לעצמו רק ימים בודדים של חופש מהתוהו ובוהו שיצרה 'חתונת המאה'.

כעת, בהפגנה זו של קסמים נשיים שהוצגה לפניו, הרשה לעצמו לשקול מחדש.

עבר זמן רב – רב מדי – מאז התענג על אישה במיטתו. מחלתו הסופנית של אביו, הצורך האכזרי להתחייב לעבודה באחוזות המשפחתיות, לשקם את העושר המשפחתי, וכעת, כמובן, אירוסיה של אזמרלדה והחתונה הקרבה, שהבטיחו כי לא היה לו זמן לנשום.

לפתע, הסיכוי לכמה ימים של שקט, אפילו בלונדון הגשומה והאפורה, עורר עניין רב יותר.

"מצאתי!"

הניצחון בקולה של האישה העלה חיוך על פניו, אך זה נמחה לאט משפתיו כשהוא ראה אותה מרימה את ראשה.

שיער אדום. הקללה שלו. בצבע ברונזה, ערמוני ליתר דיוק. לא האדום הבהיר, שהיה חלק מההדר שאהב כל כך באישה שמילאה את ימיו, רדפה את חלומותיו.

רד...

הד קולו נשמע בראשו, כשזיכרונות איימו לעלות על פני השטח. הוא נלחם בזיכרונות האלה והדף אותם לאחור, כאשר החל לשקם את חייו, להשיב להם מידה מסוימת של סדר ולבנותם מחדש מהבלגן שהפכו לו. הדבר האחרון שרצה, היה שיעלה בראשו כל שביב זיכרון מהזמן שבו התגורר בלונדון בנסיבות כה שונות.

סקרלט. זה היה שם החנות הזאת – המעצבת שאזמרלדה שלחה אותו למצוא – שהכניסה את המחשבות האלה לראשו.

"אני מצטערת – אני – אאוץ'!" זעקת הכאב החדה פרצה למחשבותיו.

היא הרימה את ראשה במהירות רבה מדי בתחושת ניצחון, לאחר שמצאה את מה שחיפשה, וראשה נחבט בצד המדף. הוא התקרב אליה מיד והושיט לה את ידו.

"הרשי לי..." קולו נועד להפוך אישה לדייסה, חשבה רוז לעצמה. ואחיזתו החזקה והחמה הייתה כמו נגיעה בחוט חשמל חשוף, והרטיטה את כל זרועה.

"ת-תודה לך."

החבטה החדה במצחה העלתה דמעות בעיניה, דמעות שהיא מצמצה בעוז כדי לפוגג, בעוד הוא מניף אותה על רגליה, עוצמת התנועה מקרבת אותה אליו. כל כך קרוב, עד שכמעט ונחתה עליו, מתנודדת על בהונותיה, לפני שהצליחה להחזיר לעצמה את שיווי המשקל ולייצב את רגליה על הרצפה. היא הותקפה בפרץ חום, כה קרוב היה גופו הגברי והחזק, חושיה ניעורים על ידי השילוב המשכר של ניחוח העור הגברי והנקי וניחוח חושני של אפטשייב הדרים, עקבות הגשם הטרי שהביא מהרחוב עולים על שניהם.

פתאום, בזעזוע, כל מה שיכלה לחשוב עליו היה מילה אחת, אדם אחד, זיכרון אחד.

ג'ט... המילה נטרקה למוחה ללא מחשבה, ללא שליטה.

לא!

מדוע היא חושבת עליו? עברו כמעט עשר שנים, מאז הלילה שבו ברחה מהבית הנטוש. עשור שבו היא הרימה את עצמה ובנתה את חייה מחדש. עד לרגע זה, שהאריסטוקרט הספרדי הגיע הנה היום כדי לדון בעיצוב שמלת כלה עבור אחותו.

עבודה שהיא הייתה זקוקה לה נואשות. זו תהיה הפעם הראשונה, אי פעם, בה התבקשה לעצב שמלה עבור כלה לא מקומית, אלא אם תיקח בחשבון את השמלה שחברתה מרינה מריוט לבשה בחודש שעבר בחתונתה לשחקן עולה.

"אני בסדר עכשיו..."

היא ייחלה שלא הייתה נשמעת כה חסרת נשימה. היא ייחלה שהייתה עוזבת את ידו לפני כן, כך ששחרור אצבעותיה מאצבעותיו לא היה כל כך מביך.

"דה נאדה."

שוב עטף אותה הקול בעל המבטא הסקסי הזה, מציף בזיכרונה אדם אחר, שדיבר עם אך ורק רמז להגייה אקזוטית.

אך ג'ט לעולם לא היה עוטה חליפה כמו זו, שגרמה לאיש להיראות כה מלוטש, בעל עוצמה ומרהיב. החליפה ודאי הייתה מותאמת אישית, והחמיאה לכתפיים הישרות והחזקות, לחזהו הרחב ולרגליו הארוכות והצרות, עד למפגש עם כפות רגליו הנעולות בנעלים מצוחצחות בעבודת יד, הנטועות על אריחי הרצפה. לג'ט מעולם לא הייתה חליפה. כמוה, הוא בקושי החליף בגדים. חולצת הטריקו והג'ינס שלבשה כשברחה מביתה, שמעולם לא הרגישה בו בבית, בשל תשומת ליבו הלא רצויה של אביה החורג, היו הפריטים היחידים שלקחה למה שהם קראו לו חדר שינה.

עיניה התבהרו כעת והיא הרימה מבט אל תווי הפנים המגולפים והקשים של הגבר המהמם ביותר שראתה מעודה. עיני ענבר ממוסגרות בריסים כהים ושופעים שבערו אל תוך עיניה. עצמות לחיים חדות, עטויי זיפים אפילו בשעה מוקדמת זו. הפה שממש הזמין לחטא, חם, חושני, שפתיים מלאות פשוקות מעט מעל שיניים לבנות וחדות.

והיא הכירה את תחושת הפה הזה, מה היה טעמו...

היא הרגישה שהעולם נוטה על צירו, החדר מסתובב סביבה.

"ג'ט..."

הפעם לא עצרה את עצמה. אפילו לא ניסתה. השם נמלט משפתיה בנשימה, שהייתה כל מה שהצליחה לעשות כשהבינה מי עומד מולה.

גבר שפעם מילא את ימיה ורדף את לילותיה. אפילו לאחר שברחה ממנו, הוא עדיין היה במחשבותיה. בלילותיה, המלאים בזיכרונות שהעירו אותה, שהותירו אותה ספוגת זיעה וליבה הולם. גבר שהיה עליה להסגיר למשטרה, כשנודע לה מה מקור הכסף שקיבל פתאום, ואז נשאר להתמודד עם השלכות מעשיו.

"ג'ט?" היא שמעה אותו, מהדהד את תגובתה בחריפות, גבותיו השחורות עולות בקדרות, עיניים קרות מביטות מטה אל פניה המורמות.

העיניים המדהימות האלה הצטמצמו, הפה היפה התהדק, כשראשו עלה והוא צעד צעד אחד לאחור, הרחק ממנה.

"רד... לא ידעתי שאת עובדת כאן."

עובדת כאן. אולי זו הייתה הוכחה לכך שהיה כאן במקרה, שהוא לא חיפש אותה – אם כי מדוע שיעשה זאת, אחרי כל הזמן הזה? המחשבה לא הועילה להלמות ליבה, לתחושה של אלפי כנפי פרפר המכות בבטנה. הוא לא בא לחפש אותה. זו הייתה אך ורק טעות נוראה של הגורל.

אך ההדגשה שלו את המילה 'את' סובבה משהו בבטנה, מעלה בה את המודעות להיותה לבדה, אפילו לואיז לא הייתה במשרד, ממקדת אותה בשיחה. המתח הקשיח את גבה, הידק את כתפיה.

"ואני לא ידעתי שאתה עובד אצל ניירו מורנו."

פיו התעקל בעיקול לא צפוי, שפתיו החושניות התעוותו למשהו שאפשר לתאר כחיוך, אך לא הייתה בו שום חמימות. עיניו נראו כאילו שניסה לשפד אותה במקום שבו עמדה.

"לא עובד... אני ניירו מורנו. באתי לכאן כדי לפגוש את מיס קבליירו. הו – מה, רד היקרה שלי...?"

החיוך התרחב.

"האם חשבת שאני כאן כדי לראות אותך? שהייתי מחפש אותך אחרי כל הזמן הזה, נחוש בדעתי למצוא אותך?"

היא באמת שקלה את העובדה הזאת, אמר לעצמו ניירו. זה היה כתוב על פניה היפהפיות. בנערה הצעירה שהכיר פעם כ'רד' הייתה גלומה ההבטחה ליופי, אך הוא לא ציפה מעולם שכשתגדל, יופיה יפרח לכדי המראה המלוטש והסקסי שעמד לפניו.

הישבן החצוף שמשך את תשומת ליבו בהתחלה היה רק חלק קטן מהגזרה הרזה והחטובה, שהוצגה במלואה בחולצת תחרה בצבע קרם ובחצאית כחולה וצמודה. השיער, שהיה פעם בצבע החי והתוסס שהעניק לה את הכינוי שלה, היה כעת בגוון ערמוני עדין יותר, עדיין עם ניצוץ של אדום מעורב בגוונים מבריקים וכהים יותר. עיני השקד בצבע דבש, מלוכסנות מעט, היו חתוליות אף יותר מבעבר והודגשו בשימוש עדין של מוצרי קוסמטיקה, שלא הייתה מסוגלת להרשות לעצמה אז.

טלטול ראשו המהיר והחד עצר את דהרת מחשבותיו, גורר אותן מהכיוון שאליו נדדו.

היא הייתה הדבר האחרון שהוא רצה בעולמו עכשיו. האם לא התקרבה להרוס את חייו, לפני כל השנים האלה? צעיר בעשר שנים ונאיבי יותר, הוא הסתכן באובדן הכול, עבור כמה לילות קצרים של תשוקה חסרת מחשבה. בטיפשות, בעיוורון, הוא אפילו קרב לתת לה חלק מליבו. רק כדי לגלות שהוא היה כלום עבורה, כאשר ההבטחה על פרס עבור מידע קסמה לה יותר.

"זה לקח לי הרבה זמן – את לא חושבת? עשר שנים. אם כך, מדוע שאחפש אותך פתאום וארצה לראות אותך שוב? את יכולה להירגע, רד – אני לא מחפש אותך, אלא את המעסיקה שלך."

"המעסיקה שלי?"

"סי. מיס רוז קבליירו. בעלת העסק הזה, והמעצבת של..."

נפנוף אריסטוקרטי של ידו הצביע על שתי השמלות היפהפיות, שהיו מוצגות על בובות בפינת החדר. כמובן, הבינה רוז, הוא היה כאן כדי לדון בעיצוב שמלת הכלה של אחותו. המחשבה על השמלה שלשמה הגיע לא הקלה על ההבנה שהניח שהיא רק פקידת הקבלה, שלא הבין ש'סקרלט' היה למעשה בבעלותה.

הו, לא, לא! היא לא יכולה לעבוד בשבילו. היא לא תעשה זאת. בסדר, אז זה יכול להיות הישג גדול עבור העסק שלה. דחיפה למוניטין שלה שתהיה בעלת ערך לאין שיעור. אך האם זה יהיה שווה את זה?

כל הכסף שבעולם לא יוכל לפצות על השהות בחברתו של ג'ט – ניירו מורנו כפי שכינה את עצמו כעת. גם אם לא בא לחפש נקמה, היה ברור שהוא בקושי מסוגל להיות מנומס אליה.

אבל איך היא תוכל לצאת מזה?

"אז היכן היא?"

השאלה נשמעה בקרירות, בבוטות, ולאחר שראתה את הבעת פניו הקשה, הוצפה רוז באי נוחות קרה.

מראה עיניו המתכהות בכעס מעושן ערער את אחיזת רגליה בקרקע, פיה התייבש בחדות. אילו רק ידעה מי זה ניירו מורנו באמת,לא הייתה מסכימה להיפגש איתו היום.

אך כמובן שהוא לא ידע מי היא הייתה בדיוק. הוא עדיין האמין שהיא רק פקידת הקבלה. לרגע, הרצון להעמיד אותו במקום, ולהצביע על כך שהיא הבעלים של המקום והמעצבת שהוא הגיע לפגוש, נלחם בתחושת שימור העצמי שלה. מה שהיא באמת רצתה היה להיפטר ממנו, לפני שיביא את השפעתו הזדונית אל ההווה שלה, כפי שעשה בעבר.

"היא לא יכלה להיות כאן. אימא שלה אינה מרגישה טוב."

טוב, זה היה די נכון. וככל שהתקרבה אל האמת עם הגבר הזה, כך פחת הסיכוי שהיא תסגיר את עצמה.

"היא לא חשבה לשלוח לי הודעה וליידע אותי?" הכעס היה שם כעת, נוקשה. "זו ממש לא התנהגות עסקית נאותה."

"זה-זה היה מקרה חירום. היא נקראה באופן בלתי צפוי."

"אני מבין."

נימת קולו הדגישה בדיוק את ההיפך, כשדחף לאחור את השרוול הלבן של חולצתו ובדק מה השעה. בשעון פלטינה, שהגבר שהכירה פעם לא היה יכול להרשות לעצמו.

אלא אם כמובן... הקור שבקצה גבה הפך לתחושה איטית קפואה ומפחידה, כשנזכרה מדוע בדיוק נאלצה לברוח ממנו, כשזכרה את אפלת העולם שהיא גילתה שנפלה אליו.

"אני בטוחה שהיא תהיה בקשר..."

כשיהיה לה תירוץ מוכן. מסיבה כלשהי, היא לא יכלה לקחת את העבודה. היא תחשוב על משהו, כשלא תצטרך לספר לו זאת פנים אל פנים. כעת, כל מה שרצתה היה שהוא ייצא מחייה ויישאר שם. הפעם לתמיד.

"אני אמתין להודעה ממנה."

חוט הכעס האפל שנשזר במילותיו הפך אותן למאיימות, וגרם לליבה להתהדק בכאב, עד שנאלצה להיאבק כדי לנשום.

"אני אגיד לה." למרבה מבוכתה, קולה נשמע כחריקה חושפנית.

כיוון שלא הייתה מסוגלת לפגוש את העיניים הקרות שלו, מיהרה רוז אל הדלת, נעה במכוון כדי לא להסתכן במגע איתו, או להגיע אל אחת מאותן ידיים ארוכות אצבעות, שכעת נחו על חגורת העור החלקלקה שהקיפה את מותניו הצרות. היא לא רצתה לזכור דבר ממגע הידיים האלה, והמחשבה שהן יתקרבו אליה שוב גרמה לפרפרים בבטנה לרפרף בפראות.

"עשי זאת."

לא כך בכלל הוא ציפה שהיום הזה יעבור, הרהר ניירו, בעודו מתבונן ברד החדשה צועדת לדלת ופותחת אותה לרווחה, עומדת שם נוקשה ומתוחה, כל סנטימטר בגופה הדק מראה דחייה. הפגישה עם המעצבת לא התרחשה, ובמקום זאת הוא מצא את עצמו מתעמת עם זיכרונות מעברו, שהאמין שנקברו מזמן.

מתעמת עם זיכרון הנערה הצנומה שהפכה את חייו על פיהם והשחירה את שמו, בדיוק כשנלחם לזכות בחזרה בכבוד אביו, ואז עזבה אותו.

עלה בו עתה זיכרון עורה הרך וחום גופה, כשהתכרבלה אליו על ה'מיטה' הגסה, שהייתה הרהיט היחיד שהיה ברשותם. הוא עדיין זכר את הניחוח הייחודי שלה, גם אם עכשיו היה מוסתר מתחת לבושם טרי ורענן, והוא עורר בו רעב שחשב ששכח. רעב שניסה למחוק בעשר השנים האחרונות. הוא סיפק את צרכיו הגבריים ללא הבחנה, אך נראה היה שמעולם לא הצליח למחוק אותו. לא אם היה יכול להתעורר שוב בקלות רבה כל כך.

"ברגע שאראה אותה," החזירה לו רד, עם מה שהיה תזכורת ברורה וחדה כי היא רוצה שיעזוב. ובגלל שרצונה שייעלם היה ברור, הוא מצא את עצמו משתהה.

אף היא הרגישה בזאת, בשיטפון הלוהט והמטריד של זיכרונות ומודעות. זה ניכר בפניה, בהתרחבות האפלה של עיניה, באישונים שנעלמו עד שכמעט מחקו את רכות הקשתיות שלה. נשימתה הייתה מתוחה ולא טבעית והוא ראה את הגוון הכחול הקלוש, מתחת לעור החיוור שבבסיס צווארה, שם הדופק פעם, מהיר ולא יציב. בעיטת תגובה הכתה בקרביו, מותירה אותו במקומו, מבלי לעזוב כפי שהיא בבירור רצתה שיקרה.

"האם היא תמיד כל כך לא מקצועית?" שאל בקור, מתבונן בפיה הרוטט, שהתהדק שוב. איך יכול היה, אחרי כל הזמן הזה, לזכור את טעם הפה הרך, את כניעתם החמה של שפתיה הוורודות על שפתיו?

"היא... ישנם תביעות רבות על זמנה. יותר ממה שהיא יכולה להתמודד איתן, לפעמים."

"היא כל כך עסוקה, שהיא תסתכן בהפסד של עמלה חשובה?"

רוז נרתעה בתוכה, מן דקירת האתגר החדה. לפני רגעים ספורים, היא חשבה על העמלה הצפויה מההזמנה של מורנו כעל הזדמנות של פעם בחיים, חבל הצלה שנחת על שולחנה, עטוף בנייר עטיפה יפה ובסרט זהוב. אך כעת זה היה כאילו פתחה את החבילה הקסומה הזאת וגילתה שהיא מלאה באפר שחור ומצחין, עם נחש ארסי קטלני האורב בתחתית, רק מחכה להכות.

היא הייתה מוכרחה לצאת מהחוזה הזה איכשהו, אך בינתיים הייתה מוכנה להסתפק בכך שג'ט – או ניירו, כפי שנדמה היה שעליה לקרוא לו – יצא מחנותה, מחוץ למרחב שלה, ויתן לה זמן לחשוב על הדרך הנכונה להתמודד עם המצב, מבלי להרוס את המוניטין המקצועי שלה אחת ולתמיד.

"איני יכולה לספר לך על זה." העובדה שזה היה בעצם הדבר הישר ביותר שאמרה, נתנה כוח חדש לקולה. "אז, אם לא אכפת לך... אני מבקשת שתעזוב כעת."

חיוכו היה כהה ושטני דיו, כדי לשלוח צמרמורת בגבה.

"אבל רק עכשיו מצאנו זה את זו." הלעג נשזר בנימת קולו כעקיצת רעל.

"טוב, ברור שלא התגעגעת אליי, בעשור האחרון."

לא, היא נשמעה כאילו היא מצטערת על כך. הדבר האחרון שרצתה היה שהוא יחשוב שהיא התגעגעה אליו, גם אם זה נכון. אך כל אומץ ליבה חלף, מותיר אותה חלשה וריקה, חוששת ממה שהיא עלולה לעורר, אם תיקרא עליו תיגר בחוזקה רבה מדי.

"הלוואי שיכולתי להגיד שזה היה תענוג לראות אותך שוב, אך אני חוששת שזה פשוט לא יהיה נכון. ואני באמת חייבת לבקש ממך לעזוב עכשיו. יש לנו את האירוע הזה – תצוגת אופנת כלולות – הערב. אני צריכה להתכונן לזה."

הרגיז אותו מאוד, שהיא רצתה שהוא יתפתל מתחת לעורו. היא נכנסה מתחת לעורו בצורה שונה מאוד בעבר. הוא הניח לה לעשות דברים לליבו, שמעולם לא הניח לאישה אחרת – לכל בן אנוש אחר מלבד אולי אזמרלדה – לעשות לו לפני כן או אחר כך. אך כעת, לאחר שנפגשו שוב, כל מה שרצתה היה להיפטר ממנו בהקדם האפשרי.

הפיתוי להינטע במקומו ולסרב לעזוב, כמעט והכריע אותו. אך לאחר רגע של מחשבה, הבין שהוא לא צריך להתמודד איתה כעת. עדיין לא. הוא ידע היכן נמצאת רד. היא לא תלך לשום מקום. הוא היה יכול להרשות לעצמו לקחת את הזמן לגלות עליה יותר, ואז יפעל באופן שיספק אותו בצורה הטובה ביותר.

הוא יזעזע את חייה, בדיוק כפי שעשתה לחייו כשעזבה אותו, מותירה מאחוריה בלגן שלקח שנים לסדר.

הנהון קצר הייתה תגובתו היחידה להערתה החדה. הוא שועשע למראה האופן שבו כתפיה נשמטו מעט בהקלה, שהמתח בפיה השתחרר, כשהאמינה שהיא נפטרת ממנו.

"את תגידי למיס קבליירו שאני הגעתי לפגישה שלנו? ושאני מצפה להיפגש איתה, בהקדם האפשרי."

אם זה היה תלוי בו, הוא היה מוותר על המעצבת ועל הקישוטים שלה וחותר מיד לתוצאה שרצה ביותר – יישוב החשבון שהיה לו עם האישה שהכיר פעם כרד. אבל הוא הבטיח לאזמרלדה והוא לא היה מוכן להסתכן עם בריאותה של אחותו, וזה בדיוק מה שעלול לקרות, אם לא ימלא את הבטחתו.

אז קודם, הוא ידאג לשמלה הארורה הזו – שמלת החלומות של אחותו. ואז יתמודד עם רד. הוא חיכה כמעט עשר שנים ארוכות. הוא הניח שיוכל לחכות עוד קצת.

זיכרונותיו בערו פתאום בלהט, חמים וקשים, כשראה את האופן שבו עמדה ליד הדלת, מתוחה לאחור, סנטרה מורם בהתרסה. הייתה התעוררות של מודעות באותן עיניים מוזהבות, שדחפה אותו קרוב מדי לקצה האיפוק, אותו החזיק חזק כל כך.

רגליו נעצרו פתאום, לא הניחו לו להתקדם. הוא הבחין בנשימתה המהירה, במתח הנוסף בכל שריר בגופה הדק, מורידה את בטנה ומרימה את שדיה המלאים מעל החגורה הרקומה שהקיפה את מותניה.

"רד..."

לו רק היה יודע כמה היא שנאה את כינוי החיבה הזה! המבט המרוכז הזה ריתק אותה, והיא לא הייתה מסוגלת להתיק את מבטה, על אף העובדה שהרגישה כאילו מבטו צרב מבעד לעורה, מבעיר את עיניה. הוא הרים לאט את ידו ונגע בפניה, קצות אצבעותיו הארוכות נשענות קלות על עצם הלחי שמתחת לעינה הימנית.

"אף פעם לא חשבתי שאראה אותך שוב," הוא אמר ביובש. "זה היה... מעניין... להיפגש כך."

"מעניין – היא לא המילה שאני הייתי משתמשת בה."

הרסני, מרעיש, היה קרוב יותר. פעמים רבות כל כך בעבר חלמה בדיוק על המפגש הזה – וחששה ממנו באותה מידה.

"אך דעי לך, אני לא האיש שהייתי."

"אני יכולה לראות את זה. כלומר, אם מורנו הוא באמת השם שלך," היא התריסה.

"ג'ט היה רק כינוי. מורנו הוא שם המשפחה שלי, אם כי לא השתמשתי בו אז – קודם."

לפתע השתנה מצב רוחו, ועיניו נעשו כהות יותר.

"הם נתנו לי ללכת, את יודעת," אמר. "לא היו שום ראיות נגדי."

נימת קולו עמדה בניגוד למה שקראה בשרירי פניו המתוחים. איך בדיוק הפך ג'ט לניירו מורנו הזה?

הגבר שעמד לפניה היה מרוחק שנות אור מהנער הפראי והמחוספס שהכירה פעם. זה שגנב את ליבה ואחר כך שבר ומחץ אותו באכזריות תחת רגלו. האם הוא היה בן למשפחה אריסטוקרטית ספרדית כפי שטען או – התחושה הנבזית והמרושעת הזאת החליקה שוב בגבה והיא נרעדה – שמא עושרו ומעמדו הברורים נרכשו, על ידי הכנסות מפעילויות פליליות אחרות, בשנים מאז שהכירו אחד את השנייה? אולי לא הייתה שום ראייה לפשע שחשדה בו, אך ברור שהוא עבר דרך ארוכה בעשר שנים, וזה העיד על אכזריות ומיקוד שהיו לגברים מעטים.

היא לא רצתה לחפור המחשבה זו עמוק מדי. זו הייתה עוד סיבה טובה מאוד לצאת מהחוזה לעיצוב שמלה לכל אחד במשפחתו, אם תוכל.

"את לא תספרי לאיש על התקופה שהכרנו זה את זה."

זו הייתה פקודה שנאמרה בדם קר, מהולה באיום רב עוצמה, אזהרה לגבי מה שיקרה אם תהיה טיפשה דייה לחשוף את כל מה שרצה להסתיר.

"אפילו לא למיס קבליירו."

"אני מסופקת אם היא צריכה לדעת." לא כשכבר ידעה כל פרט אפל על ניירו רוג'ה מורנו. וייחלה שלא הייתה יודעת. "אני בהחלט לא אספר."

"תוודאי שכך."

אצבעו נשלחה אל לחיה, גלשה בנתיב איטי ועדין לאורך קו הלסת שלה, ונחה על זווית פיה, עיניו החפויות מתבוננות בכל הבהוב הבעה על פניה.

רוז נאבקה בצורך להפנות את ראשה בחדות, להתרחק מהמגע הקטן והמתמשך הזה. היא רצתה לזוז, השתוקקה נואשות לסגת לאחור, ובאותו זמן המגע הפשוט הזה היה כה מוכר, החזיר זיכרונות של תחושת ידיו על עורה, את טעם פיו...

היא לא יכלה לחשוב על כך. אסור לה לחשוב על כך!

"הורד את ידיך מפניי." היא סיננה את המילים לעברו, ואך גם נגד הרגשות שפעמו בה. "לא נתתי לך רשות לגעת בי ואני..."

היא לא יכלה להמשיך, אל מול צחוקו הרך והבלתי צפוי ומול האופן שבו סובב את ידו במכוון, כך שגב אצבעותיו היה כעת על עורה. הוא ליטף שוב את לחיה.

"אמרתי שלא תעשה את זה!" הפעם לא יכלה להתאפק, והסיטה את ראשה בדחייה זועמת.

צחוקו סרק את גבה, אך הוא הרים את ידו באיטיות, עיני הברונזה שלו נוצצות בלעג זדוני.

"בחיי, יש לך נטייה להגזים, קרידה. זה לא היה כך בעבר. אני יכול להיזכר בתקופה שהתחננת למגע שלי."

"אם כך, בטח יש לך זיכרון מעולה. זה היה לפני זמן רב מאוד."

"לא רב מדי," אמר ניירו בקול איטי, חיוכו מתנדף במהירות. "יש דברים שאתה פשוט לא שוכח."

"באמת? טוב, אני חוששת שהזיכרון שלי לא טוב כמו שלך – וזה בהחלט לא משהו שאני רוצה להחיות."

היא נעה, גורמת לתנועה להיראות כאילו רק רצתה להקל על עזיבתו, וחמקה ממנו, פותחת שוב את הדלת.

"אני אעביר את ההודעה שלך."

מילותיה נאמרו במאמץ ניכר, נלחמות נגד הכניעה לתגובה הבוערת בתוכה, אפילו המגע העדין ביותר היה יותר מכפי שהצליחה להתמודד איתו. היא יכלה לראות את עצמה משתקפת בעיניים המבהיקות האלה, קטנה באופן שגרם לרגליה להרגיש חלושות כמו צמר גפן.

"אני אגיד לה – כל מה שאמרת."

"פרט לכך שהכרת אותי בעבר."

איך הוא הצליח להזריק רעל קטלני, לשש מילים פשוטות? אביה החורג שממנו ברחה, כשהגיעה לגור בבית נטוש, השתולל, שאג ואיים, אך הוא מעולם לא הצליח להזריק את שלושת התגובות לתוכה, באופן שהפקודה המדוברת הזאת עשתה.

"פרט לזה," היא אמרה בעצבנות.

לרגע מסוכן נוסף, השתהו אצבעותיו קרוב מדי לפניה, אך אז, בדיוק כשחשבה שלא תוכל לשמור עוד על שליטה, הוא הרים את ידו והניח לה לצנוח לצידו. החיוך שהוא הבזיק לסירוגין היה כמו קרח בוער, בלי שום רגש בתוכו.

"להתראות, רד."

"לא אם אני אראה אותך קודם."

המילים נאמרו במלמול לחלל ריק. הוא הלך, פוסע אל תוך החשיכה והגשם, בלי להעיף מבט לאחור. זה היה כאילו ההתרסה על נוכחותו הייתה כל מה שהחזיק אותה זקופה והיא שקעה לאחור על הקיר, והניחה לדלת להיטרק בחזרה למקומה.

הוא הלך. והיא הייתה חופשיה, בטוחה – לעת עתה. אך זו הייתה רק דחייה זמנית. היא לא יכלה לבלום את ג'ט – או ניירו מורנו – מלחזור לחייה, כשהוא רצה לראות את רוז קבליירו. כרגע לא היה לו מושג שהיא אותה רוז שהוא בא לפגוש, אך היא לא יכלה לקוות שבורותו תישאר עוד זמן רב. הוא יחבר שתיים ועוד שתיים, ואז הוא יחזור.

היא הייתה מוכרחה להיפטר ממנו. היא לא יכלה להתמודד איתו כשהוא פולש לחייה. לא רק בגלל העבר, אלא בגלל ההשפעה המזעזעת שעדיין הייתה לו עליה היום.

היא העבירה את ידה לאט על פניה, מכסה את המקום שבו נגעו בה קצות אצבעותיו של ניירו. היא כמעט ציפתה שהן יחרטו סימן על עורה, מסמנות אותה כשלו. הוא עשה זאת מזמן, לא? הוא נגע בחייה והקיף אותה ברצועות של פלדה רגשית ומינית, כך שמעולם לא הצליחה להשתחרר. אפילו עתה, לאחר כל השנים האלה, הוא עדיין יכול לפלוש לחייה ואם לא תיזהר, הוא שוב ישאיר אותם חרבים.