האחים מקאליסטר 2: כשהסערה פורצת

1 שיילו

סיימתי לארוז את החפצים שלי ורכסתי את המזוודה. הרגשתי שחייתי את רוב חיי על מזוודות. גררתי אותה במורד גרם המדרגות המפותל ואחזתי במעקה הברזל כדי לא ליפול.

הסעתי את המזוודה על השיש האיטלקי שבלובי, השארתי אותה ליד דלת הכניסה ופניתי לחפש את בסטיאן. בבית הזה היו עשרים ושניים חדרים והוא השתמש רק בחדר אחד – "החדר הכחול". הוא נראה כמו שילוב בין חדר איפור ומועדון לילה צרפתי. פתחתי את דלת האלון המגולפת ונכנסתי אל החדר. דלתות צרפתיות שהובילו אל המרפסת והבריכה אפשרו להשקיף על גבעות הוליווד, אבל וילונות כבדים בצבע כחול־כהה חסמו את אור השמש. נברשת משובצת קריסטלים האירה את האיש שהעדיף חושך על פני אור.

"הסיגריות האלה יהרגו אותך," הערתי כשהתקדמתי אל תוך החדר ועברתי את ספות הקטיפה הכחולות הנמוכות. שטיח האובוסון הבליע את צליל צעדיי.

בסטיאן ישב ליד פסנתר הכנף השחור, כשסיגריה תלויה בין שפתיו ועיניו מצומצמות בגלל העשן. הוא לבש חלוק קטיפה סגול וחבש מגבעת אפורה. קצות שערותיו הכהות הסתלסלו במקום שבו נפגשו עם הצווארון. "לוס אנג'לס שואבת ממני את הנשמה." כפות ידיו המבוטחות במיליוני דולרים ניגנו נעימה מקפיצה, שהייתה מורכבת מכמה להיטי פופ שלטענתו שנא. "עם קשית של פיות. זה תהליך איטי ומייסר, אבל עיר המלאכים לא תנוח עד שהיא תשתה את הטיפה האחרונה מהנשמה הנוזלית והשחורה שלי."

גלגלתי עיניים – כל כך דרמטי – והשענתי את האגן על הפסנתר.

בסטיאן קוקס היה אליל רוק בריטי, משורר מחונן, סיפור אגדה מהלך שהיה ידוע בקושי לראיין אותו, וגם החבר הכי טוב שלי. הוא היה שם בשבילי בכל העליות והמורדות של השנים האחרונות. הערצתי אותו. הוא היה מוכשר כל כך, גאון מטורלל שהטירוף זרם לו בוורידים. "אתה צריך אוויר צח ואור שמש, ליבראצ'י."

בסטיאן הצטמרר. "אני צריך שמיים אפורים וסופות רעמים." הוא שינה כיוון וניגן בלדת ג'ז חושנית שלא זיהיתי. שיר על אהבה נכזבת, שנשמע כאילו נלקח ממועדון לילה פריזאי בשנות העשרים של המאה העשרים. "שירי בשבילי, שנטוז3 קטנה."

נדתי בראשי וצחקתי. "אני לא יכולה. אני עוזבת. היידן יצא להביא את המכונית." היידן היה הנהג של בסטיאן, שומר הראש שלו והחבר הכי טוב שלו ממין זכר. בסטיאן תמיד הלך איתו לכל מקום. הם היו כמו יין ויאנג. אם שואלים אותי, הם היו צריכים להיות יחד.

הידיים של בסטיאן השתהו על הקלידים והצליל הבודד האחרון הדהד בחדר. הרמתי מאפרת קריסטל מעל המזנון השחור בסגנון הרוקוקו שניצב מתחת למראה העתיקה, ניגשתי אל הפסנתר והנחתי את המאפרה מתחת לסיגריה שלו כדי לתפוס את האפר שעמד ליפול. הוא לקח ממני את המאפרה, מעך בה את הסיגריה והניח אותה לידו על מושב הפסנתר. "את הולכת על זה."

הנהנתי.

בסטיאן היה היחיד שידע למה אני נוסעת לטקסס. הוא היה היחיד שבאמת סמכתי עליו. אפילו לנדרי לא ידע. אחי ואני לא היינו בקשר טוב כל כך כרגע.

"תיזהרי, כן?"

"באיזה מובן?"

"אל תיקשרי יותר מדי. החיים שלך לא בטקסס." שמעתי את הדאגה בקולו. נדרשו לי כמה שנים כדי להפנים את העובדה שלבסטיאן קוקס באמת אכפת. לא מכולם, רק מקומץ נבחר של אנשים. התמזל מזלי להיות אחת מהם. אחרי שנפרדתי מדין ועזבתי את אקדיאן סטורם בשנה שעברה, לא רק שהוא נתן לי מקום לגור בו, אלא גם הפיק את אלבום הסולו שלי והוציא אותו בחברת התקליטים שהקים לפני חמש שנים.

"בכיף, תמצאי לך קאובוי לוהט. תרכבי עליו בכוח ותרטיבי לו את הצורה." הוא הדליק עוד סיגריה, שאף ממנה והתבונן בי בעיניו הכהות מבעד למסך העשן הכחול. "אבל מה שלא תעשי, אל תתאהבי."

בשביל בסטיאן, אהבה הייתה מילה גסה. הוא עדיין ליקק את הפצעים אחרי הגירושים המכוערים שלו מדוגמנית העל הברזילאית שהייתה אשתו במשך שישה חודשים. היא העניקה ריאיון בלעדי לאחד הצהובונים וטענה שהיא ענייה, אף על פי שבזכות הסכם הקדם־נישואים היא התעשרה בשישה מיליון דולר. מבחינתי, התאהבות הייתה הדבר האחרון שרציתי או הייתי צריכה שיקרה לי כרגע. ההיסטוריה הוכיחה שהיה לי טעם מחורבן בגברים. תנו לי ילד רע, בעיקר כזה עם סיפור טרגי ונטייה להרס עצמי, ואני אימשך אליו כמו זבובים לחרא. ובדיוק עם זה נשארתי תמיד – עם ערמת חרא, כאב לב ואומללות שמספיקים לחיים שלמים.

"אין לי שום כוונה להתאהב."

"יופי. אבל אם בסוף תתאהבי במישהו בצורה מטורפת וחד־משמעית, אני רוצה לשמוע את כל הסיפור הטרגי. אני צריך חומרים חדשים."

"אני חייבת לשמור לעצמי את כל החומר הטוב."

"חמדנית."

"למה אתה תמיד מניח שאהבה תהיה טרגית?" סתרתי את עצמי. זה תמיד נגמר בצורה טרגית.

"את לא יכולה לקבל הכול, שיילו. אל תטעי להאמין שאת יכולה. זה רק ייגמר בשיברון לב."

"ג'יה שברה לך את הלב?" שאלתי, אף על פי שידעתי שלא.

"היה צריך להיות לי לב בשביל זה."

"יש לך לב. לב גדול ויפה."

"מתברר שהנשמה שלי שווה יותר מהלב שלי. אם היית צריכה לבחור..." הוא הביט בי בעיניים מצומצמות. "מה היית לוקחת? אהבה או את הקריירה שלך?"

"למה שאצטרך לבחור? יש אנשים שזה עובד בשבילם. עם האדם הנכון, זה אפשרי." לא ידעתי למה אני מתעקשת שזה אפשרי כשלא הייתה לי שום סיבה להאמין בכך.

"כשתמצאי את החד־קרן הזה, אני ארקוד טנגו בחתונה שלכם. אבל עד שיגיע הנסיך המיוסר שיהיה מוכן ליפול על החרב בשבילך... תשמרי על הלב האומלל שלך. אל תבטחי באף אחד. העולם מלא במוצצי דם ומניאקים ואת, שנטוז קטנה שלי, מגנט למניאקים. כמוני למשל. הרוזנת דרקולה, פיתיון למוצצי דם," הוא נופף בידו ואפר צנח מהסיגריה שלו אל רצפת הפרקט.

תמיד אפשר לסמוך על בסטיאן שיספק השקפת עולם צינית ומרירה. כמה חבל שהוא צדק.

אם הייתי חייבת לבחור, הקריירה שלי תמיד הייתה מנצחת. לא היה שום גבר בעולם ששווה להקריב בשבילו את כל העבודה הקשה שלי. למזלי, לא הייתה לי סיבה לדאגה. שום התאהבות לא הייתה צפויה בעתיד שלי. הסיבה שבגללה נסעתי לסייפרס ספרינגס הייתה שונה לגמרי.

הייתי צריכה להתחבב על משפחת מקאליסטר ולהסתנן לתוך החיים שלהם. ליתר דיוק, לחיים של ברודי מקאליסטר.

בזכות החוקר הפרטי ששכרתי, ידעתי שברודי הוא זה שיקרב אותי לאן שרציתי להגיע.

הסתכלתי על הדלת כשהיידן נכנס לחדר בצעדים מהירים. מטר תשעים ושלושה סנטימטרים של גבריות מושלמת. הוא היה שחקן רוגבי לשעבר ונאה בצורה פלילית כמעט. "איך הוד מעלתו מרגיש היום?" הוא שאל ביובש.

"מתברר שלוס אנג'לס שואבת ממנו את הנשמה."

"אז אין חדש." היידן תלש את הסיגריה מבין שפתיו של בסטיאן, מעך אותה במאפרה והכניס לכיס את חפיסת המרלבורו לייט. הוא תמיד ניסה להשפיע על בסטיאן להפסיק לעשן ולאכול אוכל בריא. זה היה מאמץ עקר.

"צא לדרך," בסטיאן נפנף אותו. "אתה לא רוצה שהיא תחמיץ את הטיסה, נכון?"

"אני אחזור בזמן לארוחת הערב." הוא הצביע על בסטיאן, "ואנחנו יושבים בחוץ הפעם."

"המטרה היחידה שלך בחיים היא לענות אותי?"

"ככה זה נראה."

צחקתי לעצמי, הם התנהגו כמו זוג נשוי. הלוואי שהם כבר היו הופכים לזוג. הבעיה היחידה הייתה שבסטיאן, שהיה גם עם גברים וגם עם נשים, אף פעם לא שכב עם מי שהוא באמת אהב. וכך ידעתי שהנישואים שלו היו העמדת פנים.

"ניפגש בגלסטונברי, כן?" שאל בסטיאן.

"אתה יכול להיות בטוח."

הרמתי את הגיבסון האקוסטית שלי, שכבר הייתה ארוזה בנרתיק הקשיח שלה, ונפרדתי מהחבר הכי טוב שלי. היידן ואני יצאנו מהטירה של בסטיאן, שנבנתה בגבעות הוליווד בשנות העשרים של המאה העשרים, והשמש הנצחית של לוס אנג'לס קידמה את פנינו. התיישבתי במושב הנוסע של האסטון מרטין הכסופה, הרכבתי משקפי שמש והטיתי את המצחייה של כובע הבייסבול שלי. היידן נהג בכביש המתפתל בזמן ש"This Charming Man" של הסמיתס הרעים מהרמקולים.

הייתי בדרך לטקסס והיו לי בדיוק שישה שבועות להשאיר את הפרק הזה בחיי מאחוריי. לכפר על משהו שעשיתי כשהייתי בת שמונה־עשרה.

ביום הולדתי העשרים וחמישה, מו־מו ביקרה אותי בחלום ואמרה לי שאני צריכה לנסוע לטקסס. אומנם היא כבר מתה, אבל היא עדיין שמרה עליי. היא עדיין הדריכה אותי בדבר המשוגע הזה שנקרא החיים. דין לא עמד בדרכי כי בית המשפט שלח אותו לשישים יום במכון גמילה, אחרי שנאשם בנהיגה בשכרות ובאחזקת סמים, כך שהתזמון היה מושלם.

3 Chanteuse – זמרת (צרפתית)