מקום שמור

1

איזבל מצאה שבר חרסינה מתחת לשורשים של דלעת מתה. האביב הביא איתו מכת כפור, שבוע של שלג רטוב, ועכשיו - על שפת הקיץ - הלך גן הירק והצטמק לתוך עצמו. השעועית, הצנוניות, הכרובית: הכול השחים ונרקב. איזבל כרעה על ברכיה, כפפות על ידיה, כובע מהודק בשרוך לראשה, וסילקה את הצמחים הגוססים. השבר ננעץ בכפפה וניקב בה חור קטן.

לא נוצר פצע ולא היה דימום. איזבל הסירה את הכפפה, מתחה את עור כף ידה וחיפשה חריר. כלום, רק מדקרת כאב שנעלמה במהירות.

כשנכנסה בחזרה הביתה, שטפה את פיסת החרס והחזיקה אותה בידיים רטובות. פרחים כחולים לאורך שפת כלי שאורכה כשני סנטימטרים, קו שמזכיר רגל ארנבת בַּמקום שבו החרסינה נשברה. צלחת לשעבר, חלק ממערכת כלים - המערכת האהובה על אמא שלה: כלי החרסינה הטובים, המיועדים לחג, לאורחים. גם כשאמא עדיין חיה, מערכת הכלים נשמרה בארון התצוגה בחדר האוכל, והיא לא הרשתה לאף אחד מהם לגעת בה. שנים עברו מיום מותה, והצלחות עדיין נשמרו מאחורי הדלתות הסגורות, ללא שימוש. בפעמים הנדירות שאחיה באו לביקור, ערכה איזבל את השולחן בצלחות היומיום, והנדריק ניסה לפתוח את הארון ואמר, "בחייך, איזָה, מה הטעם בדברים יפים אם אסור לגעת בהם?" ואיזבל ענתה: "לא נוגעים בהם. רק שומרים עליהם."

לא היה הסבר לפיסה השבורה, מאיפה צצה ולמה נקברה. אף אחת מהצלחות של אמא לא נעלמה מעולם. איזבל ידעה את זה, ובכל זאת בדקה עכשיו. מערכת הכלים נותרה כמו שהיתה: ערימת צלחות, קעריות, כד חלב קטן. באמצע כל אחד מהכלים - שלוש ארנבות שרודפות זו אחר זו במעגל.

למחרת לקחה איתה את פיסת החרס ברכבת להאג, עטופה בנייר חום. המכונית של הנדריק חנתה מחוץ למסעדה כשהגיעה, והוא ישב מאחורי ההגה: החלונות היו פתוחים והוא עישן. הוא שפשף את עינו באגודל ונראה כמדבר עם עצמו, מתווכח. שערו היה ארוך מדי לטעמה. היא התכופפה ואמרה, "שלום," והוא נבהל, חטף מכה במרפק ואמר, "אלוהים ישמור, איזָה."

היא התיישבה לידו במכונית והניחה את התיק על ברכיה. הוא נאנח עשן, גחן אליה ונישק אותה שלוש פעמים - פעם אחת על כל לחי ועוד נשיקה אחת ליתר ביטחון.

"הקדמתָ," היא אמרה.

הוא אמר, "כובע נחמד."

היא נגעה בכובע. "כן." היא התלבטה לגביו כשיצאה מהבית. כובע גדול מכפי שנהגה לחבוש. עם סרט ירוק בוהק. "אז מה שלומך?"

"טוב, את יודעת." הוא איפר את הסיגריה מחוץ לחלון ונשען אחורה. "סבסטיאן מדבר על נסיעה הביתה."

איזבל נגעה שוב בכובע שלה. בעורף. תחבה עמוק יותר סיכת שיער. הנדריק טלפן אליה לא מזמן וסיפר לה: אמא של סבסטיאן חולה עוד יותר, והוא רוצה לבקר אותה. והוא גם רוצה שהנדריק יבוא איתו. איזבל לא ידעה מה לומר, ולכן לא אמרה דבר. לכן התעלמה מהמידע ובמקום זה עדכנה את הנדריק במצב הגן, ונילְקֶה המשרתת שאולי גונבת, והביקורים המטרידים של יוהאן שמותירים אותה נסערת, והחשבון האחרון מהמוסך. לאחר מכן הוא ניתק את השיחה במהירות.

"אני חושב שאני אצטרך לנסוע איתו," המשיך ואמר עכשיו, בלי להביט בה. "אני לא יכול לאלץ אותו לנסוע לבד, אני לא יכול..."

"תראה מה מצאתי," היא קטעה אותו, הוציאה מהתיק את הצרור ופתחה אותו כדי שיראה, עדיין בכף ידה. "קבור בגן. מתחת לדלעת."

הנדריק הביט בה לרגע, מבולבל. ואז, בעפעוף מהיר, בנשימה חטופה, לקח את פיסת החרסינה וסקר אותה. הפך אותה בידו. "אחת הצלחות של אמא?"

"בדיוק. נכון?"

"טוב," הוא אמר בזהירות והחזיר לה את השבר. בצד השני של הרחוב התווכחו בני זוג תוך כדי הליכה. האישה ניסתה להשקיט את השיחה, ואילו הגבר רק הרים את קולו בתגובה.

איזבל המשיכה בנשימה עצורה: "אני חושבת שנילקה..."

"איזבל." הנדריק הסתובב אליה, הסיגריה עדיין בידו. החלל ביניהם התענן מעשן. "בסופו של דבר לא תישאר אף עוזרת בכל המחוז, אם תמשיכי לפטר את כולן בגלל מחשבות דמיוניות ש..."

"דמיוניות! הן גנבו ממני. הן..."

"פעם אחת," הוא אמר. "פעם אחת מישהי גנבה, והיא היתה כל כך צעירה. בחייך, איזָה. את לא היית צעירה פעם?" היא הסיטה את מבטה ממנו והוא רכן כדי להביט בעיניה. הוא דיבר בקול המצחיק שלו. "ואני? לא הייתי צעיר פעם?"

הם לא היו זקנים עכשיו. היא היתה כמעט בת שלושים, והוא היה צעיר ממנה. האח הצעיר ביותר. היא עטפה את פיסת החרס בנייר והחזירה אותה לתיק.

"וחוץ מזה," הוא אמר. "יכול להיות שזה שכב באדמה המון זמן. אולי פעם לואי שבר צלחת בטעות, נבהל ו..."

"אמא היתה שמה לב," אמרה איזבל.

הנדריק לא התייחס לזה ברצינות. "טוב, מי יודע איך שמרו על הבית לפני שעברנו לגור שם."

"מה זאת אומרת לפני?"

"לפני שעברנו לגור שם. אולי מישהו אחר שבר צלחת. תמיד היו רק חמש, לא? מה קרה לשישית?"

"הצלחות האלה... הנדריק. אלה הצלחות של אמא."

"לא, לא. בבית כבר היו..." הוא החווה במעורפל. "כלי אוכל. כיסאות."

היא היתה בת אחת־עשרה כשהם עברו למזרח המדינה, ולואי - הבכור - היה בן שלוש־עשרה. הנדריק, שהיה בן עשר, היה נמוך לגילו, ילד עגמומי עם לחיים שקועות. איזבל לא חשבה שהוא זוכר כל כך הרבה מהימים הראשונים שלהם בבית. בדרך כלל דיברו בעיקר על מה שהיה לפני כן: הילדוּת שלהם באמסטרדם, אבא לפני שהוא חלה, ריח העיר בדצמבר, רכבת צעצוע שהסתובבה עוד ועוד.

אבל הנדריק צדק. מחשבה משונה, שלא עלתה על דעתה קודם לכן - הם עברו לגור בבית מוכן, מלא. כמעט הכול היה מסודר: מצעים, סירים, אגרטלים על אדני החלונות.

"אבל זה היה של אמא..." קולה של איזבל גווע. אמא שלהם אהבה את הארנבות האלה. הבית היה מלא בהן: פסלוני ארנבות על אדני החלונות, ארנבות על האריחים בגב האח.

הנדריק אמר, "פעם היו לנו... את זוכרת, באמסטרדם, היו לנו צלחות עם פעמוניות. לא, נדמה לי שהן היו שייכות ל... לאישה הזאת שדוד קארֶל היה נשוי לה בתקופה ההיא, לא? היא סידרה לנו את הבית, נכון?"

"דוד קארל לא היה נשוי," אמרה איזבל.

"כן, לזמן קצר. גבוהה. עם כתם לידה על הלחי. היא היתה אומרת שלום במין יוֹדְל כזה."

"לא."

"היא גרה איתנו כמה זמן, לפני שאמא חזרה. את באמת לא זוכרת?"

היא לא זכרה שום אישה. היא לא זכרה את היום שבו הגיעו, או שמישהו ערך להם סיור בבית ואמר להם לאן ללכת, איפה לישון, למה המיטות כבר מוצעות וכבר...

"אל תתעסקי בזה יותר מדי," אמר הנדריק. "איזָה? אל תעשי את זה."

היא צבטה את העור בגב כף ידה. היא הפסיקה. כחכחה בגרון, נגעה בכובע בפעם השלישית. "טוב, אולי לואי יודע."

"בטח," אמר הנדריק, כאילו משעשע אותו לחשוב שלואי יודע משהו. "הוא מביא בחורה, הוא סיפר לך?"

לואי נהג להביא בחורות לארוחות הערב שלהם. הפעם האחרונה שאכלו רק שלושתם יחד היתה מקרית: הבחורה של לואי הבריזה לו. איזבל חשבה בלבה, ברוך שפטרנו, ואז התברר לה שלואי - בהיעדרם של זרים יחסית - כמעט לא יודע מה לומר לאחיו ולאחותו. הערב היה ארוך ומאולץ. הנדריק השתכר מאוד, ובהתחלה היה קולני מאוד ואחר כך שקט. היא ולואי נאלצו להסיע אותו הביתה: הוא רבץ במושב האחורי במכונית של לואי והקיא על סבכת הניקוז שמחוץ לבניין שלו. סבסטיאן גחן מהחלון בחלוק בית וקרא אליהם, אלוהים ישמור, מה עשיתם לו?

"הזמנתי מקומות לשלושה," אמרה להנדריק עכשיו. עצם העיקרון, העובדה שלואי שוב לא הודיע לה שהוא מביא מישהי. לא התקשר אליה. הוא אף פעם לא מתקשר אליה.

"אני יודע."

"ממש לא מנומס."

"הממ," הסכים הנדריק.

"אותה אחת מהפעם הקודמת? היא לא מצאה חן בעיני. היה לה עורף רחב מדי."

הנדריק צחק. איזָה לא התכוונה להתבדח. הוא אמר לה, "לא. הוא מביא מישהי חדשה," ואיזבל צקצקה והוא חייך בפה סגור. "אהבת חייו הפעם, כך נאמר לי."

"בלי כל ספק."

"בלי כל ספק." הסיגריה נגמרה. אנשים נכנסו למסעדה ויצאו ממנה בהנחייתו של מארח בחליפה מכופתרת. הנדריק אמר, "שניכנס?"

"הוא עוד לא הגיע."

"אני יודע." הנדריק סגר את החלון בסיבוב ידית. "אבל ניכנס?"

הם נכנסו. רק אחרי חצי שעה לואי הופיע, ובינתיים הנדריק עישן שלוש סיגריות נוספות, שתה שתי בירות, פטפט בעצלתיים והתחיל שוב לדוש בשאלה אם כדאי שיצטרף לסבסטיאן לנסיעה לפריז, לבקר את אמו החולה. לזמן בלתי מוגדר. הרופאים לא יודעים בוודאות. הוא אמר את זה והמשיך להביט באיזבל, כאילו הוא יודע שהיא לא רוצה לשמוע, ובכל זאת הוא רוצה שהיא תגיד לו: לנסוע או לא לנסוע, שתיתן לו ברכה כלשהי. איזבל לא יכלה. היא אמרה, "אתה צריך לעשות מה שאתה רוצה." כוס מים ניצבה מולה. היא שתתה ממנה.

הנדריק אמר, "את תסתדרי? אם אני אסע לתקופה מסוימת?"

"מה אתה חושב, שככה אני חיה? מחכה בנשימה עצורה לביקור הבא שלך?"

"איזבל."

"גם עכשיו אתה לא נמצא. אתה לא גר בבית, כך שבאותה מידה אתה יכול להיות בפריז, למען האמת. אתה יכול..." איזבל רצתה להמשיך אבל ריסנה את עצמה. מעולם לא ביקרה בפריז. היא ידעה שפריז רחוקה. היא ידעה שכאשר אמא שלהם היתה חולה, הנדריק היה צריך לנסוע רק ברכבת אחת כדי להגיע הביתה, והוא כמעט לא עשה את זה.

הנדריק נגע בזרועה. "לא חשוב," הוא אמר. ואז בחר נושא אחר. עליז. "בואי נעזוב את זה עכשיו, תספרי לי משהו חדש, משהו מרגש. תספרי לי מה שלום האיש שלך, איזָה, תספרי לי על זה."

היא כמעט נחנקה. "ה... מה שלי?"

"נו, את יודעת. השכן הוותיק יוהאן."

טלטלת רגש נוראית - כאילו נתפסה במעשה מביך: חשפה את גופה יותר מדי או דיברה שלא בתורה. היא התעלמה מהחום שעלה בבסיס צווארה וענתה, "יוהאן הוא בשום אופן לא ה..."

מבטו של הנדריק נסחף והתמקד שוב בדלת: לואי הגיע. הוא דיבר בתקיפות עם רב־המלצרים, גחן קרוב מדי מעל הדלפק בכניסה וליווה את טיעוניו בתנועות ידיים. הבחורה החדשה שלו עמדה בצד, נראתה נבוכה ועצבנית, וחיוך רוטט היה נעוץ בפניה. שיער מחומצן להחריד בתספורת קארה קצרה ושמלה בתפירה גרועה - חלק עליון הדוק מדי ומכפלת לא ישרה. פניה היו אדומים מאוד. היא היתה יפה כמו שגברים חושבים שאישה צריכה להיות.

"אלוהים ישמור," אמרה איזבל, והנדריק נשף בבוז. בדיוק באותו רגע הרים לואי את מבטו והנהן לעברם כדי להבהיר למנהל את יעדו. הנדריק נופף בחביבות. בני הזוג עשו את דרכם אליהם, כיסא רביעי נישא בעקבותיהם, והדבר הראשון שלואי אמר להם היה, "הם אמרו שאין להם מספיק כיסאות, שמעתם פעם דבר כזה...?"

"אני הזמנתי שלושה מקומות," אמרה איזבל. לואי התיישב בנשיפה וסידר את ז'קט החליפה שלו, ואילו הבחורה הנבוכה ביצעה מין ריקוד מגושם עם המלצר שהביא את הכיסא הנוסף - הוא ניסה לדחוף את הכיסא מתחתיה, והיא לא הבינה את כוונתו וקרטעה בעצבנות.

"זאת מסעדה," אמר לואי. "צריכים להיות להם כיסאות פנויים."

"שלום, לואי, ברוך הבא," אמר הנדריק. השולחן דמם לרגע. ואז השיב לואי בצליל קצר של תסכול וקם שוב מכיסאו: הוא גחן לנשק את איזבל ולחץ את ידו של הנדריק. ריח עז של מי קולון נדף ממנו. שערו היה מוחלק לאחור. העניבה היתה מהודקת אל גרגרתו.

הוא אמר, "שלום. זאת אֵוָוה."

הבחורה קמה ללחוץ ידיים, הפילה בחזָהּ את סידור הפרחים, אמרה, "אוי, לא" וניסתה ליישר אותו, ובטעות משכה את מפת השולחן כשהתיישבה בחזרה. כל כלי האוכל רעדו.

הנדריק אמר: "נעים מאוד."

"כן, גם לי כל כך נעים להכיר אתכם, את שניכם. שמעתי עליכם כל כך הרבה ואמרתי ללואי שאני נורא רוצה לפגוש אתכם, נכון, לואי? נכון שאמרתי כמה אני..."

"היא אמרה," אישר לואי. הוא סקר את התפריט.

"אז בטח נפגשתם לפני הרבה..." התחיל הנדריק לומר, ואווה קפצה מיד ואמרה, "לא, לא הרבה זמן, אבל אנחנו מרגישים כאילו הכרנו תמיד, נכון, לואי? אני כל הזמן אומרת שעברו רק כמה חודשים אבל בטח הכרנו בגלגול קודם כי אני ממש בטוחה שאנחנו..."

"שנזמין?" שאלה איזבל ונופפה אל מלצר חולף. עד עכשיו נאלצו לחכות בגלל לואי. היא לא היתה רגילה לאכול בשעה מאוחרת כל כך, היא היתה רעבה, ולכן היתה עצבנית עוד יותר.

אווה, שדיבורה נקטע באמצע המשפט, לא הסירה את החיוך מעל פניה. היא הסמיקה עוד יותר. "בכל מקרה," אמרה, ואז קולה גווע והיא לא המשיכה. כשהגיע תורה להזמין, התלבטה ואמרה שבחיים לא שמעה על חצי מהמילים בתפריט, ואז גחנה אל לואי ואמרה, "תזמין אתה, מותק. אתה נורא חכם תמיד בדברים כאלה."

הם הזמינו צדפות. כשהאוכל הגיע, אווה שאלה מה זה צדפות, ולואי התכוון לענות, אבל הנדריק התערב ואמר, "נו נראה, תנחשי."

אווה נראתה כאילו נתפסה על חם, אבל בסופו של דבר ניחשה בשקט: מין תפוח אדמה כזה?

אף אחד לא אמר כלום לרגע, ואז הנדריק נרתע, כאילו בעטו בו מתחת לשולחן. הוא הניח את מרפקיו על השולחן ושאל את אווה מה היא עושה - אם היא לומדת, עובדת או מתבטלת בחדווה כל היום - ואווה, בתגובה, עברה סבב הסמקה נוסף ולא מיהרה לענות: היא הניחה את הסכו"ם, ניגבה את ידיה במפית ורוקנה את שארית המשקה שלה. כוס שנייה, איזבל שמה לב, או שלישית. "אז ככה," אמרה אווה. וגם, "זאת אומרת..." וחתמה בשטף מילים חפוז: "באמת חייבים לדבר על עבודה? זה נורא משעמם."

איזבל הסיטה את עיניה והביטה מהחלון. אבל רק בבואת המסעדה נשקפה בו, הדהדה אליה בצללים עמומים. היא אמרה, "את לא נראית כמו מישהי שיכולה להרשות לעצמה להשתעמם מעבודה."

לואי אמר את שמה כמו פגיון: "איזבל."

איזבל הישירה אליו מבט ולא התנצלה.

לואי אמר, "את פשוט צנועה. נכון, אווה?" הוא לא חיכה שהיא תשיב, אלא ענה במקומה: "אווה היתה קלדנית בוואן דוֹנגֶן. היא הפסיקה לא מזמן, כש... אה..."

"דודה שלי," סיפקה אווה.

"הדודה, כן, אתם מבינים, העבירה סכום כסף..."

"כן," אמרה אווה, קצרת נשימה.

"כך שהבחורה הפיקחית הזאת עצמאית בהחלט, איזבל. אני לא רוצה לחשוב בכלל מה ניסית לרמוז."

איזבל נסוגה לתוך שתיקה תקיפה. השיחה נמשכה - נעצרה והתגמגמה. הנדריק העצים את המתח בהערות מתגרות שחלפו מעל ראשה של אווה. לואי הבחין בכך, אבל התעלם: עם כל הקנטה נפנה אל אווה ומיד התרכך, עיניו התלחלחו ופיו התרפה. איזבל חשבה שהוא נראה טיפשי בהבעה הזאת. לואי הביא בחורה גם להלוויה של אמם, לפני שנים. עכשיו הבחורה הזאת הופיעה בכל התצלומים, ואף אחד לא זכר איך קוראים לה. אפילו לואי לא זכר, בפעם היחידה שאיזבל שאלה אותו, כשסידרה את התצלומים באלבום.

כשעמדו ללכת, ניגשה איזבל לשירותים. היא לא שתתה הרבה מן היין - אלכוהול תמיד נסך בה כובד ראש ורשעות - אבל המעט שבכל זאת שתתה, בערב הלח הזה, אפף אותה כמו קדחת. היא הרטיבה מגבת נייר והצמידה אותה אל צווארה.

בדיוק ברגע הזה הגיעה אווה. איזבל זרקה את הנייר. אווה לא נכנסה לאחד התאים: היא נשענה לאחור על הדלפק, ברישול. היא היתה שיכורה יותר מאיזבל. המכפלת העקומה של שמלתה בלטה עוד יותר בתנוחה הזאת. האורות ברקו בעוז מהבוהַק החלמוני של שערה. איזבל חשה שהיא כמעט מריחה את מי החמצן.

"היה נורא נחמד הערב," אמרה אווה.

"מממ," אמרה איזבל ורחצה את ידיה.

"באמת רציתי לפגוש אתכם, את יודעת. במיוחד אותך. לואי סיפר לי כל כך הרבה. את גרה בבית הישן של המשפחה, נכון? בבית שבו שלושתכם גדלתם..."

"אני לא הזמנתי אותך לכאן הערב."

אווה נשנקה. שפתיה נעו לרגע. בוהק זיעה נראה מתחת לקו הצווארון שלה. עצם ההתבוננות בה עצבנה את איזבל באותו רגע. התפרים ההדוקים בשמלה, השורשים הכהים בשיער, הגבות הצבועות. איזו בושה, חשבה, כשביצוע כושל בולט כל כך לעין.

ואז אווה צחקה. צחוק אחד, חסר הומור. "בחיי!" אמרה. "את לא מסתירה את הדעות שלך, מה?"

איזבל ניגבה את ידיה. "אני לא מתכוונת להיות גסת רוח." שקר וכזב. "אבל בקרוב את תיעלמי." היא וידאה שדבריה יהיו ברורים: "הוא יחליט שאת משעממת אותו, ואני לא אשמע עלייך שוב."

התוצאה לא היתה מסַפקת. "אה," אמרה אווה. היא הטתה את ראשה. "עוד נראה." לא באותו קול שבו השתמשה קודם, לא באותו קול שצחק בעצבנות על כל מילה, לא באותו קול שהתנצל - אוי סליחה, אוי, איזו טיפשה אני, אני מצטערת - כשהפילה כוס או חיככה את הסכין חזק מדי בצלחת.

איזבל הביטה בה וראתה הבזק בהבעת פניה - משהו מעין סדק, אבל הוא נעלם במהירות, כך שהיא חשבה מיד שאולי רק נדמה לה. לא היתה בטוחה שהיה שם משהו בכלל.

איזבל התקדמה לעבר הדלת. אווה לא זזה ממקומה והביטה בה כשהלכה במבט יציב. נוקב. בחוץ, ברחוב, היה חם ורטוב גם יחד, זרזיף ערפילי באוויר. הים נדחק לתוך הרחובות, ריח של מלח. לואי שאל, "איפה אווה?" ואיזבל אמרה, "אני אחראית לה עכשיו?"

הנדריק שילב את זרועו בזרועה. היא נאחזה. לואי אמר, "היית איומה הערב. התנהגת אליה נורא ואיום."

"אוך, שטויות," אמר הנדריק.

לואי התקרב צעד אחד והשתדל לא להרים את קולו. "מה צריך לקרות כדי שאתם שניכם..."

אבל אז אווה הצטרפה אליהם שוב. היא סידרה את הכובע על ראשה. כובע אדום מאוד. היא הספיקה לחדש את השפתון שלה. עכשיו בלט לעין כמה היא נמוכה יחסית אליהם: שלושתם היו גבוהים, דקים. "מה פספסתי?" שאלה, והקול ההוא חזר: גבוה עוד יותר, מתנגן. כאילו היא חושבת שכך היא נשמעת רכה יותר. ממש לא, חשבה איזבל. ממש לא רכה יותר.

לואי התעדן בנוכחותה וסב מעליהם. "שום דבר," הוא אמר. "מה כבר יכול לקרות כשאת לא בסביבה?"

האמירה מצאה חן בעיניה. לחייה הסמיקו, לרגע נטתה לעברו, ואז מיהרה לטעון שהערב עוד לא נגמר - בשום פנים ואופן! "בואו אלינו לשתות משהו, בבקשה, אתם חייבים, באמת!"

"אל... לואי?" שאל הנדריק. לואי גר בדירה שכורה קטנה ודלה, בקומה שנייה, לא רחוק ממקום העבודה שלו. דירה ישנה ומוזנחת, עם מקלחת מעופשת, שאותה חלק עם גבר קטן וחשדן, בעל גבות עבות ומשקפי מתכת. אבל את שכר הדירה שילמה חברת ההנדסה שלואי עבד בה, ולעתים קרובות הוא נסע לחו"ל. איזבל לא ביקרה אצלו מעולם, רק הגיעה לקחת או להחזיר אותו.

"לפני זה היה קצת קודר שם, מה? אבל עזרתי לו לעצב מחדש, נכון, יקירי? ועכשיו המקום ממש מקסים, באמת כדאי שתבואו, אפילו רק בשביל לראות. "

"את עזרת ללואי לעצב." הנדריק אמר את זה כמו שורת מחץ של בדיחה. אווה לא שמה לב, אלא רק אישרה בהתלהבות. איזבל לא רצתה ללכת לשם. הערב הזה כבר נמשך מספיק זמן. כך גם אמרה, וטענה שאחר כך לא תהיה לה רכבת, וכבר נהיה חשוך נורא. אבל הנדריק גחן אליה ולחש, בחייך, את לא רוצה לראות את העיצוב שלה?

וכך הוחלט: הם יבואו. כוסית אחת, רק אחת. "ברור שרק אחת," אמר הנדריק.

הליכה קצרה לאורך השדרה. לואי גר לא רחוק משם. זאת אומרת שבתחילת הערב לא היתה שום סיבה שהוא והבחורה שלו יאחרו למסעדה, אלא אם כן הם לא יצאו מהבית בזמן. ולמה שהם לא יצאו בזמן? תשובה עלתה במוחה של איזבל, תשובה נוקבת ולא נעימה - הבזק תמונה, הבזק של מיטה. דברים שאנשים עושים כשהם נמצאים בחדר אחד לבדם. היא הסבה את עיניה באופן ממשי: הפנתה את מבטה אל הים. השמש השוקעת היתה שפך אור רחוק מאחורי שמיכה אפורה. הים נדחק פנימה עוד ועוד, קָצף ונסוג בחזרה, קוצף.

אווה התעכבה, חיכתה לאיזבל וצעדה לידה, אמרה שהיא צריכה רגע בלי "הבנים" - מין מילת קנוניה כזאת. איזבל הזדעפה. הם נכנסו לרחוב של לואי. הרוח שככה כאן. בניינים גבוהים יותר, גינות קטנות. אווה פתחה בפטפוט רך, כאילו דבריה של איזבל במסעדה נשכחו. היא לא אמרה משהו מיוחד, רק התייחסה לגינות והציגה את אמירותיה כשאלות: נכון שהבֵּגוֹניות פורחות יפה? וכמה נחמד שיש גינה פרטית, נכון? השאלה כאילו כּוּונה אל איזבל, אם כי לא כּוּונה אליה, ומיד אחריה נשמעה אנחה מהורהרת: "אוי, אבל אני אהיה ממש גרועה בזה, נכון? ממש גרועה בטיפוח גינה. אני אהרוג כל דבר שאני אנסה לגדל, זה ברור לי לגמרי."

"אז אל תטפחי גינה," אמרה איזבל. אווה הידקה את שפתיה לקו נוקשה.

כשעלו במדרגות ונכנסו לחדר של לואי, לפת הנדריק את זרועה של איזבל - בחוזקה, כמעביר מסר. ובקול רם אמר רק, "אוי, איזה יופי!" וחריקה נשמעה בקולו.

מצועצע ומוגזם. אווה תלתה מהתקרה בדים אדומים שקופים, שהשתלשלו סביב המיטה כמו כילה, ומשם משכה אותם אל שאר החדר: מעל הארון, מעל הכיסא. יותר מדי שטיחים כיסו את הרצפה וחפפו זה את זה בשוליהם. על הקיר היא תלתה כמה ציורים חסרי חן של פרצופים מופשטים.

"יפים, לא?" אמרה. "ידיד שלי צייר אותם. גאון נסתר, נכון?"

"אה," אמר הנדריק, הנהן בהתרגשות והידק את אחיזתו באיזבל. "בוודאי. בוודאי."

לא היה מקום לשבת. לואי התיישב על הכורסה. הנדריק ואיזבל ישבו על שפת המיטה. אווה הביאה דרגש מהמטבח ואחר כך הביאה משקאות, שכל אחד מהם נמזג בכוס שונה. השתיקה המתוחה נמשכה. סומק עז שב ועלה בפניה של אווה. לואי עלעל בספר שהשאיר ליד רגל הכורסה. ואז אווה אמרה, "מוזיקה!" וניגשה לשים תקליט. בעוצמה רבה מדי בהתחלה, כך שנאלצה לגשת שוב כדי להנמיך את הקול. ואז, כשהתיישבה שוב, פתחה ואמרה -

"אז לואי סיפר לי ששלושתכם גדלתם ב..."

"את גרה כאן עכשיו?" קטע אותה הנדריק והביט סביבו. "בחדר הזה? עם לואי?"

"אממ, אני," היא התחילה להגיד, ולואי אמר, "אנחנו מחפשים מקום חדש." והנדריק אמר, "ביחד?" ולואי אמר, "ואם ביחד, אז מה? דווקא אתה צריך..."

הנדריק נעשה תקיף. "דווקא אני? מה זה צריך להביע?"

"לא בקול רם כל כך," אמרה איזבל והסתכלה על הקיר, ולואי נשף ברוגז ואמר, "מוריס לא בבית, איזָה, אז אין לך מה לחשוש ממבוכה חברתית," ואיזבל, שלא רצתה לענות על ההערה ובכל זאת רצתה להדוף, אמרה, "האיש הזה לא מוצא חן בעיני," ואז אווה התערבה ואמרה, "אה, באמת?"

כולם הביטו בה. איזבל אמרה, "באמת."

"למה לא?"

"פשוט לא." לעתים רחוקות שאלו את איזבל למה משהו מוצא חן או לא מוצא חן בעיניה. לעתים רחוקות שאלו אותה משהו בכלל, מעבר לענייני הבית והחנויות והשיחות השבועיות עם הנדריק. מי ישאל אותה משהו? היא אמרה, "הוא מתנהג בצורה... חשודה."

משהו הבליח במבט של אווה כשסקרה אותה עכשיו. הנה הוא שוב, ההבזק הזה. היא ישבה זקופה יותר, קצת. היא אמרה, "חשודה מאיזו בחינה?"

"כאילו הוא מנסה לרַגל." באחד הימים חיכתה איזבל ללואי במבואה, ומוריס עמד שם איתה כל הזמן: בהה במבט אטום במקום מסוים בקיר, מעל הכתף שלה.

"לרַגל?" אווה אמרה את המילה כאילו לא שמעה אותה מעולם.

"אוך, מה אכפת לנו ממוריס," אמר לואי, בקול רם יותר משתיהן, ואיזבל מצמצה. היא שאפה אוויר והסיטה את מבטה. גם היא ישבה זקופה יותר עכשיו. אווה ניגשה לטפל שוב במוזיקה. הסומק שלה נעלם. עורפה נראה חום לעומת השיער הצהוב.

כשהנדריק ואיזבל קמו ללכת, היא שוב היתה קטנה ומתקתקה: עמדה ליד הדלת, נמוכה, נשענה על לואי, כרכה זרוע סביב מותניו ונופפה עוד ועוד. ואמרה, "איזה יופי! באמת יופי! ניפגש שוב בקרוב!"

קודם לכן, כשרכנה להיפרד מאיזבל, התאזנה לרגע בכך שהניחה את כף ידה על מותנה של איזבל. ואז הידקה אותה בלחיצה קלה, מהירה אך החלטית. איזבל עדיין חשה במגע הזה כשפסעו בחזרה לאורך השדרה - היא הניחה את ידה על המקום, ולהנדריק אמרה, "היא לא מוצאת חן בעיני."

הנדריק צחק בקול רם מאוד. "מה את אומרת! לא היה עולה על דעתי."

"לא, זאת אומרת," היא אמרה וארגנה מחדש את מחשבותיה. "אני חושבת ש... יש שם משהו, אני לא חושבת שהיא..."

"אלוהים ישמור, כל הבדים האדומים האלה," אמר הנדריק, הידק את שפתיו סביב סיגריה וניסה להצית אותה מול רוח הים. הלילה כבר ירד לגמרי. הים לחשש על החוף למטה. "בחיי, חשבתי שעוד רגע אני בוכה. ולואי הרשה לה ל... והשטיחים! אני לא מאמין. הוא בשום אופן לא יוכל למחוק את הבושה הזאת, בחיים לא..."

"רגע," אמרה איזבל, אבל המילה היתה שקטה מאוד ונסחפה ברוח. הנדריק לא שמע אותה. הוא המשיך וציין את הרגעים: וראית איך היא...! וכשהיא...!

איזבל נזכרה איך עיניה של אווה נפערו במהירות כשאמרה, אה, באמת? איך הנחיריים שלה התרחבו. הישיבה הזקופה שלה. לחיצת הפרידה שלה במותנה. איך לואי התרכך כשאווה נגעה בו. אל תתעסקי בזה יותר מדי, אמר הנדריק בתחילת הערב. הוא חזר על האמירה הזאת לפחות פעם אחת בכל שיחה ביניהם. גם בטלפון, גם במכתבים שלו: לא להתעסק יותר מדי בכסף, לא לבדוק כל הזמן איך העוזרת מצחצחת את החלונות, לא להתעסק יותר מדי ביוהאן ובכוונות שלו, ואיך הוא מסתכל, ואיך הוא מניח יד על המותן של איזבל - באצבעות פשוקות.

איזבל צבטה את העור בגב כף ידה. הנדריק שם לב, ובאמצע המשפט משך את ידה ואחז בה. הוא התנדנד תוך כדי הליכה, חסר יציבות. הם התקרבו אל המכונית שלו.

"אני אסיע אותך," היא אמרה.

"לאאא." הוא השעין את ראשו לתוך כתפה. "אני בסדר!"

"אני מסיעה אותך."

"איזָה," הוא אמר. "הרכבת שלך! לא תהיה לך רכבת!"

"אני אסע בחשמלית לתחנה."

"אחותי," הוא אמר עכשיו, ניסה לכרוך את זרועותיו סביבה ונעל אותה ביניהן בגובה המרפק. היא לא אהבה מגע מסוג כזה, מגביל, והוא ידע זאת ועשה את זה בכל הכוונה שבעולם: כבד מדי, הדוק מדי. שיכור. "אוך, אחותי אחותי אחותי!" היא נאבקה בו. הוא צחק עוד קצת ובסוף שחרר אותה.

היא הסיעה אותו הביתה. הוא ניסה לשכנע אותה לעלות איתו, להגיד שלום לסבסטיאן, לשתות עוד כוסית אחרונה לסיום הערב. כבר המון זמן לא פגשה את סבסטיאן, הוא אמר בעיניים לחות־נוצצות, בשקט, ברצינות. אחיזתו במפרק כף ידה היתה נוקשה. האור דלק למעלה: סבסטיאן חיכה לו ועדיין לא שכב לישון.

היא עמדה על כך שתיסע הביתה עכשיו. הנדריק הנהן שוב ושוב וחשף את שיניו כמעט בחיוך. הוא הבטיח שיתקשר. הבטיח שיבוא עם סבסטיאן בקיץ, לפני שהם ייסעו לפריז אולי. ואולי הם יישארו כמה ימים. ילכו לשחות איפשהו. ייסעו לטיול. כבר המון זמן איזבל לא פגשה את סבסטיאן, הוא אמר שוב.

ברכבת חזרה לזְווֹלָה היא הוציאה את צרור הנייר החום ופתחה אותו שוב. הביטה בפיסה שמצאה. החרסינה היתה דקה. כחולה, לבנה, כחולה. אורות הרכבת הבהבו עם כל בליטה במסילה. כשהגיעה לבסוף, הבית קידם את פניה בהקלה. הנה את, אמר האור העמום במטבח, שנשאר לשם נוחות. חיכיתי לך, אמר קרקוש המפתח בדלת. המבואה שימרה בתוכה צינה, אבל למעלה, בחדר של איזבל, השאירה נילקה כמה גחלים בוערות באח. איזבל השתופפה והושיטה את ידיה אל החום.

היא ניסתה להיזכר בלילה הראשון שלה בבית הזה, כשהיתה ילדה מפוחדת וצופרים ייללו במרחק אפל. היא ניסתה להיזכר מה כבר היה בבית - אֵילו חפצים וצורות, אילו אגרטלים וציורים, איזו רקמה בשוליהם של אילו מצעים. היא לא זכרה כלום. היא נזכרה בטפיחת נקישה, כף רגלו הקטנה והקרה של הנדריק מתחת לשמיכות ותחושה של אגרוף בתוך גרונה.

חלון נטרק בקצה המסדרון. איזבל נבהלה ומיהרה לעבר הצליל. הקול נשמע מהחדר הישן של אמה - היא אווררה אותו בשעה מוקדמת יותר. השאירה את החלון פתוח. לא קרה כלום, שום דבר לא נשבר, רק מסגרת התמונה נפלה על פניה על שידת המיטה.

תצלום מהקיץ הראשון אחרי המלחמה. אמה, דקיקה בחצאית ארוכה, יושבת על הספסל בגן, ושני האשוחים מיתמרים בגאווה מאחוריה. היא ישבה בגוף אסוף והביטה ישר לתוך המצלמה.

איזבל החזירה את התמונה למקומה ויישרה אותה.