מרחבי הפרא 1: מרחבי הפרא

1

26 ביולי, 2018

המחשבון הזה לא שלי.

אני מחייכת במרירות כשאני בוחנת את תוכן קופסת הקרטון – מברשת שיניים, משחת שיניים, בגדי כושר, קופסת ממחטות, בקבוק אדוויל ענקי, תיק קוסמטיקה וארבעה שפתונים גמורים, ספריי לשיער, מברשת שיער ושישה זוגות נעליים ששמרתי מתחת לשולחן – בנוסף למחשבון השולחני היקר. רק לפני חודש הצלחתי לשכנע את המנהל שלי שאני זקוקה לו.

קצין הביטחון, שעליו הוטל לפנות את חפציי האישיים מחלל העבודה בזמן שהייתי עסוקה בלהיות מפוטרת, חשב בטעות שהוא שייך לי. נראה שהשם 'קאלה פלטשר', המשורבט עליו בטוש שחור בלתי מחיק ושנועד למנוע גניבות מצד עמיתיי הערמומיים, בלבל אותו.

אומנם הבנק שילם עליו, אבל שילכו להזדיין, אני משאירה אותו אצלי.

אני נאחזת בשבריר הסיפוק שההחלטה הזאת העניקה לי בשעה שהרכבת התחתית נבלעת אל תוך המנהרה. אני נועצת את מבטי באפלה המשתקפת מהחלון ומנסה נואשות להתעלם מהגוש שבגרוני.

שקט ומרווח ברכבת בשעה זו של היום. זו הסיבה שיכולתי לבחור לעצמי מושב מבין המושבים הפנויים. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה זה קרה לי. במשך כמעט ארבע שנים עמדתי בקרונות רכבת צפופים ועצרתי את נשימתי כדי לא להריח ריחות גוף בזמן שנדחפתי באופן קבוע, בדרך לעבודה וחזרה ממנה, בגיהינום של שעות העומס, עם כל העובדים שמגיעים לעיר מהפרברים.

הנסיעה הביתה היום שונה.

בדיוק כשסיימתי לנער את כוס הלאטה הגדולה שלי ולהתענג על הטיפות האחרונות שהיו בה, ולאחר ששמרתי את קבצי האקסל של הבוקר, הופיעה בתיבת הדואר האלקטרוני שלי הזמנה לפגישה עם הבוס בחדר 'אלגונקין'. לא ייחסתי לכך חשיבות מרובה. תפסתי את הבננה ואת המחברת שלי ופסעתי באי רצון בדרכי אל חדר הישיבות הקטן שבקומה השנייה.

מצאתי שם לא רק את הבוס שלי, אלא גם את הבוס של הבוס ואת סוניה פואנטס ממשאבי אנוש, שהחזיקה בין ידיה הנפוחות מעטפה עבה, שעליה שורבט שמי.

ישבתי מולם והקשבתי באלם בזמן שהם הרצו בפניי את הנאום שהוכן מראש – הבנק החל להפעיל לאחרונה מערכת חדשה שמבצעת באופן אוטומטי חלק גדול מהמשימות שלי כאנליסטית ניהול סיכונים פיננסית, על כן התפקיד שלי בוטל. אני עובדת למופת וזה לא משקף בשום אופן את הביצועים שלי. החברה תספק לי שפע של תמיכה במהלך 'תקופת המעבר'.

אני אולי האישה היחידה בהיסטוריה שאכלה בננה שלמה בזמן שהיא איבדה את מקום עבודתה.

'תקופת המעבר' תחל מייד. כלומר, אסור לי לחזור לשולחני כדי לאסוף את חפציי או להיפרד מעמיתיי לעבודה. הורו לי ללכת היישר אל משרדו של קצין הביטחון כמו פושעת, ולקחת משם את חפציי, שנארזו עבורי מבעוד מועד בארגז. משם ילוו אותי החוצה.

מתברר שזה הנוהל המקובל כאשר מפטרים עובדי בנק.

ארבע שנים של התעסקות בגיליונות אלקטרוניים שפגמו בראייתי, ושל ליקוקי תחת לסוחרים שחושבים רק על עצמם רק כי קיוויתי שאוכל לסמוך על כך שהם יגידו עליי מילה טובה כשיגיע מועד הקידום.

ארבע שנים של שעות נוספות בעבודה כדי לחפות על עבודתם של עמיתיי למקצוע, של תכנון פעילויות גיבוש צוות כדי שלא יכללו, לשם שינוי, נעלי באולינג ומזנון 'אכול כפי יכולתך'. שום דבר מזה לא נחשב.

בתום רבע שעה של פגישה מאולתרת, אני מוצאת את עצמי מובטלת באופן רשמי.

ידעתי שעומדים להכניס מערכת אוטומטית. ידעתי שהם עושים זאת כדי להקטין את מספר האנליסטים במחלקת ניהול הסיכונים ולחלק מחדש את נטל העבודה, אבל ברוב טיפשותי הייתי משוכנעת שאני חשובה להם יותר מדי מכדי שייתנו לי ללכת.

עוד כמה ראשים נערפו היום?

רק שלי?

אלוהים אדירים. יכול להיות שאני היחידה שפוטרה?

אני מנסה למצמץ את הדמעות המצטברות בעיניי, אבל כמה מספיקות לזלוג. בתנועה מהירה אני שולפת ממחטות ומראה קומפקטית ומספיגה בטפיחות עדינות את העיניים כדי שהאיפור לא יימרח.

הרכבת התחתית נעצרת בחריקה בתחנה וכמה נוסעים עולים עליה. הם מתפזרים בפנים כמו חתולי רחוב, תופסים את המקומות המרוחקים ביותר זה מזה. כולם מלבד האדם השמן ביותר ביניהם, שלבוש במדי תאגיד בצבע כחול. הוא בוחר במושב האדום שנמצא באלכסון אליי וקורס לתוכו.

אני מטה את ברכיי כדי שלא יתחככו בירכיו.

הוא מרים את הגיליון המקומט של מגזין 'הרגע' שמישהו השאיר על המושב הסמוך ומתחיל לנופף בו מול פניו בעודו משחרר אנחה כבדה, מבושמת בניחוח פסטרמה.

"אולי אני פשוט צריך להישאר כאן למטה. כאן קריר יותר. הולך להיות סירחון רציני עם כל הלחות הזאת," הוא ממלמל לעצמו, מנגב בכף ידו את אגלי הזיעה הנוטפים על מצחו, מתעלם, כביכול, מההתעלמות שלי ממנו.

אני מעמידה פנים שאני לא שומעת אותו מפני שבן אדם שפוי לא מנהל שיחה בטלה ברכבת התחתית. אני שולפת את הטלפון כדי לקרוא מחדש את ההתכתבות שהייתה לי עם קורי בזמן שעמדתי המומה ברחוב פרונט וניסיתי לעבד את מה שקרה.

הרגע פיטרו אותי.

איזה דיכאון. מצטער.

בא לך להיפגש לקפה?

לא יכול. עמוס. יש לי לקוחות כל היום.

בלילה?

נראה כבר. נדבר מאוחר יותר?

סימן השאלה בסוף המשפט רמז שהוא אפילו לא יכול היה להתחייב באותו רגע לשיחת טלפון קצרה כדי לנחם את החברה שלו. ידוע לי שהוא נתון בלחצים רבים בתקופה האחרונה; משרד הפרסום מעביד אותו מסביב לשעון בניסיון לרצות את אחד הלקוחות הגדולים ביותר של החברה – וגם המשוגע ביותר – והוא חייב להצליח עם הקמפיין אם הוא רוצה אי פעם לקבל את הקידום שהוא רודף אחריו כבר כמעט שנתיים.

נפגשנו רק פעמיים בשלושת השבועות האחרונים, לכן לא אמור להפתיע אותי שהוא לא יכול פשוט לזרוק הכול ולבוא להיפגש איתי.

למרות זאת, תחושת אכזבה מבעבעת בתוכי.

"את יודעת," פונה אליי האיש המיוזע, "בימים כאלה הייתי מת להיות אישה. אתן יכולות ללבוש הרבה פחות בגדים מגברים."

מבטו מופנה אל רגליי, שחצאית העיפרון השחורה חושפת בנדיבות. אני מעניקה לו מבט אדיש ואז מהדקת את רגליי ומפנה את גופי ממנו, מניחה לשערי הארוך והבהיר לגלוש על פניי ולהסתיר אותן.

נראה שהוא קולט את הלך הרוח שאני נמצאת בו. "אההה. אחד הימים האלה, הא?" הוא מצביע על קופסת החפצים שנחה על ברכיי. "אל תדאגי, את לא היחידה. ראיתי לאורך השנים לא מעט אנשים יוצאים ככה מבנייני המשרדים."

הוא נראה לי בסביבות שנות החמישים המוקדמות לחייו. שערו כמעט לבן לגמרי, ונעדר כמעט לחלוטין בחלק העליון של הקרקפת. במבט חטוף על חולצתו אני מגלה את הכיתוב 'חברת שירותי ניקיון 'ויליאמסונס''. הוא בטח עובד באחת מאותן חברות שנותנות שירותי ניקיון למשרדים כמו זה שבו עבדתי. הייתי רואה אותם בימים שבהם עבדתי עד שעה מאוחרת, דוחפים באיטיות את עגלותיהם לאורך המעברים, מנסים שלא להפריע לעובדים בזמן שרוקנו את פחי האשפה.

"התפטרתי," אני משקרת וסוגרת את הקופסה, כדי להסתיר את תכולתה מעיניו הסקרניות. פצעי גאוותי עדיין טריים מדי, אין ביכולתי לנהל שיחה קלילה על כך עם זר גמור.

החיוך שלו רומז לכך שהוא לא מאמין לי. "במה עבדת?"

"אנליסטית בבנק." למה אני ממשיכה להיענות לצורך של האיש לנהל שיחה?

הוא מהנהן, כאילו הוא מבין בדיוק על מה אני מדברת. אם לפני ארבע שנים, כשלמדתי לתואר באוניברסיטת טורונטו, מישהו היה שואל אותי מה זה אומר, לא הייתי יודעת לענות. בכל זאת התרגשתי מאוד כשהציעו לי את העבודה. זה היה הצעד הראשון שלי כאשת מקצוע צעירה. התחלתי בתחתית הסולם בהיררכיה הארגונית כשכירה בבנק גדול, בשכר הגון, עם הטבות ופנסיה. יכולתי לסמן 'וי' על כמה סעיפים בהגדרה 'עבודה טובה', במיוחד עבור בחורה בת עשרים ושתיים שרק סיימה את לימודיה וטובה במתמטיקה.

לא עבר זמן רב עד שהבנתי שלהיות אנליסטית זה אומר לכתוב מספרים בתאי אקסל ולוודא שהתשובות שפולטות הנוסחאות הן התשובות הרצויות. זאת עבודה שבה לא צריך להפעיל יותר מדי את הראש. למען האמת, ברוב הימים השתעממתי למוות.

"אז למה עזבת בעצם?"

"לא עזבתי," אני מודה באנחה. "אתה יודע, שינויים במבנה הארגוני."

"כן, אני מבין." הוא בוחן אותי בתשומת לב. "אבל אהבת את העבודה?"

"יש מישהו שאוהב את העבודה שלו?"

"את צעירה מדי מכדי להיות צינית," הוא מגחך. "לפחות אהבת את האנשים שעבדת איתם?"

אני חושבת על הצוות שלי. מארק, המפקח עם הבל פה כרוני של קפה, שמזמן פגישות רק כדי לאשר את דעותיו ועורך רשימות של הדקה שבה יצאת לארוחת הצהריים והדקה שבה חזרת לעמדה, וטרה בעלת ההפרעה הטורדנית כפייתית שחוץ מהעבודה אין לה חיים ומבלה את סופי השבוע בשליחת מיילים ארוכים ובהם הצעות לשיפור תהליכים עם הנושא: 'דחוף! נדרשת תגובה מיידית', רק כדי שיהיה לה במה להטריד את כולם דבר ראשון ביום שני בבוקר.

יש את ראג' ואת עדנאן, שהם דווקא נחמדים, אם כי הם אף פעם לא יוצאים לשתות אחרי העבודה והם לא מסוגלים לעמוד בסתם 'בוקר טוב, מה נשמע?' בלי שפניהם יאדימו כמו סלק. ויש את מאי, בתא הסמוך, שאף פעם לא שולחת את הדיווחים היומיים שלה בזמן ושאוכלת כרוב כבוש ליד השולחן אף שקיימת תקנה במדיניות המשרד שאוסרת הכנסת מאכלים בעלי ריח חזק. הייתי חייבת לקום מהשולחן שלי בכל פעם שהיא אכלה, מפני שאם לא, הייתי מבלה עשר דקות בהקאה.

מדי יום ביומו.

"לא ממש," אני מודה. למען האמת, אני לא זוכרת מתי לא הייתי צריכה לגרור את עצמי בכוח מהמיטה, או לא ספרתי לאחור את הדקות. כן אהבתי את ההרגשה בערב, כשכיביתי את המחשב ואספתי את מעילי.

"אם ככה, אולי טוב שפיטרו אותך." הוא מחייך.

"יכול להיות." אנחנו מתקרבים לתחנת דיוויסוויל. אני פולטת אנחת הקלה על כך שאוכל לסיים את השיחה בלי שאצטרך להיות גסת רוח. אני מתרוממת ממושבי, מאזנת את הארגז המסורבל תחת הזרוע ונאחזת חזק במעקה לקראת עצירת הרכבת.

"שזה לא ידאיג אותך יותר מדי." האיש מרים את גופו מהמושב כשהקרון נבלם בחריקה. "יש אלף עבודות כאלה. תוך זמן קצר תקבלי כרטיס עובד חדש."

הוא רק מנסה לשפר את הרגשתי. אני מפנה אליו חיוך מריר אך מנומס.

הדלתות נפתחות ואני צועדת החוצה אל הרציף.

האיש מתנועע מאחוריי בכבדות. "את יודעת, לפני חמש־עשרה שנה הייתי במקום שלך. גם אני נשאתי את הדברים שלי בארגז החוצה ממשרד במרכז טורונטו. כמובן, זאת הייתה מכה כואבת לאגו, אבל גם קריאת השכמה. החלטתי לקחת את הפיצויים ולהקים עם האחים שלי עסק לשירותי ניקיון. אף פעם לא חשבתי שזה מה שאעשה, אבל מתברר שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אפילו בימים הכי גרועים שלי, אני לא רוצה לעשות שום דבר אחר." הוא קורץ ומנופף באוויר בעיתון המגולגל. "זה גורל. יש לי תחושה שאת הולכת לעשות דברים הרבה יותר גדולים וטובים, עלמתי הצעירה."

אני עומדת על הרציף ומחבקת את הארגז, מתבוננת באיש שירותי הניקיון הנלהב ההולך בנחת לעבר היציאה. הוא שורק כשהוא משלשל בדרך את העיתון לפח המחזור, כאילו הוא באמת מאושר מחיים של ניקוי אסלות ושל קרצוף רצפות.

אולי הוא צודק. אולי זה שאיבדתי היום את מקום העבודה זה הדבר הכי טוב שקרה לי.

אני מנערת את ראשי ומתחילה ללכת לכיוון היציאה. אני פוסעת שלושה צעדים ואז תחתית הארגז נפתחת וכל חפציי מתפזרים על רצפת הבטון המלוכלכת.

***

שכבה דקה של זיעה בוהקת מכסה את עורי כשאני מטפסת בכבדות בשביל האבן לביתנו, במרחק של עשר דקות הליכה מהתחנה. אימי ואני גרות כאן בחמש־עשרה השנים האחרונות עם אבי החורג, סיימון, שקנה את הבית במחיר הנמוך משווי השוק מהוריו המזדקנים לפני הרבה שנים.

השקעה נבונה, מכיוון שערך הבתים בטורונטו מוסיף לעלות כל הזמן. סוכני נדל"ן מתקשרים אלינו באופן קבוע בגישוש אחר הזדמנות לקנות את המבנה הוויקטוריאני בן שלוש הקומות, המצופה לבנים חומות וממוקם על מגרש פינתי רחב ידיים. הבית עבר שיפוץ מלא במהלך השנים. בפעם האחרונה שפנו אלינו, שוויו הוערך ביותר משני מיליון דולר.

השעה כמעט שתים־עשרה בצהריים. מתחשק לי להיכנס למקלחת ארוכה וחמה ולבכות, ואז לזחול למיטה ולהימנע מאנשים עד מחר – גם מכאלה שיש להם כוונות טובות.

אני כמעט מגיעה למדרגות הקדמיות כשדלת הכניסה הצדדית שמובילה למרפאה הפסיכיאטרית של סיימון נפתחת ואישה בגיל העמידה, שלובשת חליפת מכנסיים שחורה, מתפרצת החוצה מתייפחת. עינינו מצטלבות לשבריר שנייה לפני שהיא מרכינה את ראשה וחולפת על פניי.

היא בטח מטופלת. אני משערת שהפגישה שלה לא הלכה טוב. או שאולי כן. סיימון תמיד אומר שפריצות הדרך האמיתיות לא מגיעות בקלות. כך או כך, מנחם לדעת שאני לא היחידה שחווה יום מחורבן.

ברגע שאני נכנסת לבית, אני בועטת את נעלי העקב מהרגליים ושומטת בהקלה את ארגז הקרטון הקרוע. שני שפתונים שעלו לי ארבעים דולר התרסקו על משטח הבטון בתחנת הרכבת ונעל ספורט אחת, השמאלית, ששייכת לזוג נעלי ספורט יוקרתי וחדש לגמרי, נשארה ליד פסי הרכבת. שקלתי לרגע לרדת לפסי הרכבת כדי להחזיר אותה, אבל אז דמיינתי את הכותרת שתתפרסם לאחר מכן: 'אנליסטית מדוכאת קפצה אל מותה'. החלטתי שלא ככה אני רוצה להפיץ את החדשות על פיטוריי.

"מי שם?" אימא קוראת מהמטבח.

אני מחניקה אנחה ומטה את ראשי לאחור. אוי, לא. יום חמישי היום ובימי חמישי היא לא הולכת לחנות הפרחים לפני השעה שתיים. "זאת רק אני."

רצפת העץ הקשה חורקת כשהיא מתקרבת, וחצאית המעטפת הוורודה שהיא לובשת מתנפנפת ונכרכת סביב קרסוליה בכל צעד.

סיימון הולך בעקבותיה, לבוש כהרגלו באפודה משובצת, בחולצה מכופתרת ובמכנסי קפלים בצבע חאקי, ולא משנה כמה חם בחוץ, מפני שהוא תמיד מקפיא את הבית.

אני מחניקה אנחה שנייה. ציפיתי לכך שהוא יהיה בבית – הוא כמעט תמיד בבית – אבל קיוויתי שהוא יהיה עסוק עם מטופל ולא ישמע אותי נכנסת.

"מה את עושה כאן?" גבותיה של אימי מתכווצות כשמבטה עובר מפניי אל הארגז. "מה זה?"

סיימון נראה מודאג לא פחות ממנה.

אני נאלצת לספר להם על הבוקר האיום שהיה לי ולמסור להם את המעטפה עם הפרטים על תשלומי הפיצויים. הגוש בגרוני גדל בעודי מדברת. הצלחתי לשלוט בו לא רע עד עכשיו, אם כי אני נאבקת לעצור את הדמעות.

"אוי, מותק! אני מצטערת!" אימי נועצת מבט חד בסיימון ואני יודעת בדיוק למה. חברו הטוב, מייק, הוא סמנכ"ל הבנק. בזכותו קיבלתי את העבודה. אני תוהה אם מייק ידע שאני נמצאת על הכוונת. הוא הזהיר את סיימון? האם הבוקר, כשמילאתי את המדיח בכלים מארוחת הבוקר ונופפתי לו לשלום, סיימון ידע איך היום שלי עומד להסתיים?

סיימון מרכיב את משקפי הקריאה שלו כדי לעבור על ניירת הפיטורין בעוד אימי עוטפת אותי בזרועותיה ומתחילה להחליק את שערי בידה, כפי שנהגה לעשות בילדותי כשנזקקתי לנחמה. משעשע, מכיוון שאני גבוהה ממנה בשלושה סנטימטרים. "אל תדאגי, זה קרה לכולנו."

"לא, זה לא! זה לא קרה לאף אחד מכם!"

סיימון לא מפסיק להתלונן על כך שיש לו יותר מדי מטופלים ואימא מנהלת באחת־עשרה השנים האחרונות חנות פרחים מצליחה ברחוב יונג.

"טוב, לא לנו, אבל זה קרה לסבא שלך ולאחיו של סיימון, נורמן. וגם לשני שכנים, אל תשכחי אותם!" היא מתאמצת למצוא דוגמאות.

"נכון, אבל הם בשנות הארבעים לחייהם! אני רק בת עשרים ושש!"

אימי מעניקה לי מבט מתוסכל, אבל אז הקמטים העדינים במצחה מעמיקים. "את מי עוד פיטרו?"

"אני לא יודעת. לא ראיתי עוד מישהו במשרד של קצין הביטחון.

האם חברי הצוות שלי יושבים ברגעים אלו ממש סביב שולחנות העבודה שלהם ומתלחשים עליי? האם הם ידעו?

ידיה מעסות את כתפיי בחיבה. "טוב, ברור שהמקום מנוהל על ידי חבורת אידיוטים אם הם מפטרים את עובדיהם הטובים והמבריקים ביותר."

מבט חד נוסף נשלח לכיוונו של סיימון.

ברור שהיא תגיד את זה. היא אימא שלי, אחרי הכול. למרות זאת, דבריה משפרים את הרגשתי. אני מניחה את ראשי על כתפה, מוצאת נחמה בניחוח הפרחים העדין של הבושם שלה וברכות שערה החום־זהוב, שמגיע עד סנטרה. אנחנו צופות בשתיקה בסיימון, שקורא בעיון את ניירת הפיטורין, וממתינות למוצא פיו.

"תשלום שכר עבודה של ארבעה חודשים עם הטבות. הסבה מקצועית בסוכנות כוח אדם. נראה סטנדרטי למדי," אומר סיימון באותו מבטא בריטי יו־גרנטי מקסים, שעדיין מורגש גם אחרי שלושים שנים בקנדה. "את במצב טוב. אין לך שכר דירה או משכנתה לדאוג להם. החשבונות שלך מינימליים." הוא מרים את משקפיו לראשו העטור שיער מאפיר ונועץ בי את עיניו הכחולות והממולחות. "איך את מרגישה לגבי זה?"

סיימון נהנה לשאול אותי איך אני מרגישה בנוגע לדברים, במיוחד כשהוא יודע שאלו דברים שאני לא רוצה לדבר עליהם. אין מה לעשות, הוא פסיכיאטר, הוא לא מסוגל להפסיק לנתח כל דבר ואת כולם. אימא אומרת שככה הוא מלמד אותי להרגיש נוח להביע את רגשותיי. הוא עושה את זה מהיום הראשון שפגשתי אותו, כשהייתי בת שמונה והוא שאל אותי איך ארגיש אם לאימא יהיה חבר.

"אני מרגישה שאני צריכה להיות לבד."

הוא מהנהן פעם אחת בהבנה. "בסדר גמור."

אני אוספת את צרור הניירות ופונה לכיוון המדרגות.

"סוזן? לא היה עוד משהו שרצית לדבר איתה עליו?" אני שומעת אותו לוחש.

"לא עכשיו!" היא מסננת בתגובה.

כשאני מביטה לאחור, אני רואה את שניהם משוחחים בסדרה של מבטים, של נענועי גבות ושל נעיצת מבטים חדים. הם ידועים לשמצה בהתנהגות הזאת. זה משעשע, כשזה לא נוגע אליי. "מה העניין?"

אימא פונה אליי בחיוך מתוח ואומרת בקול גבוה, "זה כלום. אנחנו יכולות לדבר על זה בזמן אחר, כשהעניינים אצלך יירגעו."

אני נאנחת. "פשוט תגידי לי."

לבסוף, אימא נכנעת. "קיבלתי טלפון היום." היא מהססת. "מאלסקה."

צמרמורת חולפת בעמוד השדרה שלי. אני מכירה רק אדם אחד בלבד באלסקה, ולא דיברתי איתו כבר שתים־עשרה שנים. "מה הוא רוצה?"

"אני לא יודעת. פספסתי את השיחה והוא לא השאיר הודעה."

"אז זה שום דבר."

מצחה המקומט מאותת לי שהיא לא חושבת שזה שום דבר. מפני שאפילו בזמן שהיינו בקשר, אבי אף פעם לא עשה מאמץ לחשב את הפרשי השעות, כדי להרים טלפון ולהגיד שלום. "אולי כדאי שתתקשרי אליו."

"מחר." אני ממשיכה לטפס במדרגות. "אני לא יכולה להתמודד עם כל־כך הרבה אכזבות ביום אחד."

ואבי כבר אכזב אותי מספיק בשביל חיים שלמים.