מרחבי מונטנה 2: לרמות את הלב

פרק 1 פרק 1 אוורלי

אני אוהבת את קלאמיטי.

בייחוד בשבת בערב.

בחוץ, פנסי הרחוב המוזהבים גברו על החושך והטילו אור על מכוניות חונות ומדרכות. הבניינים נמנמו וחיכו לבוקר, אז הם ישקקו חיים. הכוכבים שנצצו דרך גושים עבים של עננים אפורים שנעלמו בזה אחר זה כשהסערה חלפה מעל ההרים המתנשאים באופק.

השלג הגיע מהר מאוד. רגע אחד השמיים היו בהירים, וברגע שלאחר מכן הם המטירו פתיתים כבדים ושטוחים, כאילו העננים התמלאו מעל הכפר במשך זמן רב כל כך, עד שהם פשוט לא יכלו להתאפק יותר.

שכבה לבנה כיסתה את הרחובות ואת המכוניות החונות. פתיתי השלג נצמדו לעצים העירומים. ועם השלג הגיעה צינה עמוקה, והטמפרטורה על שפת האגם, ארבעה רחובות מטה, החלה לצנוח בהדרגה.

אחזתי בחוזקה בסוודר הנפוח שלבשתי מוקדם יותר ושקעתי לתוך הצווארון העבה שלו. השמשה הייתה קרה, וכשנשפתי נשיפה ארוכה יצאו מפי אדים.

הנקודה הזו הפכה למקום הבילוי האהוב עליי. מהחלון שלי בקומה השנייה של הבניין הקטן הזה במרכז קלאמיטי, מונטנה, יכולתי להשקיף בבירור על כל רחוב פירסט, כמעט.

בבקרים הבאתי כיסא והתיישבתי על יד השמשה. בזמן ששתיתי את הקפה שלי צפיתי במקומיים מגיעים כדי לפתוח את החנויות ואת המשרדים שלהם. בערבים החלפתי את הקפה ביין. בתוך כמה חודשים כבר הספקתי לשנן את הכיתוב על חלונות הראווה ועל השלטים בחנויות.

לפני כמה שנים יצאתי עם בחור שהיה אובססיבי לסרטי מערבונים ישנים. הוא היה נואש כל כך להשתלב בסצנת הקאנטרי של נאשוויל, עד שהוא חשב שהוא יוכל ללמוד להיות קאובוי או פורע חוק מצפייה בסרטים בשחור־לבן. זרקתי את האידיוט המתחזה לאחר שבועיים ויותר מדי סרטים.

אבל קלאמיטי הזכירה לי את הסרטים ההם, אלה בכיכובם של ג'ון ויין, ג'יימס סטיוארט וקירק דאגלס. אבל כאן זה היה אותנטי, ולא אולפן הוליוודי. אומנם היה ברור שהמקום התפתח כדי להתאים לעולם המודרני, אבל היו פעמים שבהן יכולתי לעצום עיניים ולדמיין את קלינט איסטווד עומד בצד אחד של רחוב פירסט ומתעמת עם נבל הלבוש בבגדים שחורים.

לרוב הבניינים היה חלק קדמי מרובע, וחלקם היו מכוסים בעץ אפור כהה. אחרים, כמו הבניין הזה בן שתי הקומות שבו התגוררתי, היה מכוסה בלבנים אדומות דהויות. על החזית של כמה מהבניינים הישנים ביותר היו עדיין תלויים השלטים המקוריים, והצבע בן המאה סירב להיכנע לזמן ולפגעי הטבע.

המיטה שלי הייתה צמודה לקיר לבנים שבצד החיצוני שלו המילה מגדנייה הייתה צבועה בצבע לבן מתקלף. לפעמים הייתי מתכרבלת במיטה, מצמידה את כף ידי לקיר ההוא ומרגישה את האותיות מחלחלות דרך הטיט בן המאה. הייתי מדמיינת שורה של ילדים ממלאים את החלל מתחתיי ומזילים ריר בעיניים משתאות על הסוכריות הצבעוניות בצנצנות הזכוכית.

חנות הממתקים נעלמה מזמן. עכשיו, החלל שהיה ריק במשך שנים, עמד להפוך לסטודיו כושר בבעלות קריגן הייל, חברה ובעלת הבית שלי. ברגע שהוא ייפתח, אשמח להשתתף בשיעור יוגה או פילאטיס כדי לשבור את השגרה שלי.

לאחר חמישה חודשים כמעט בקלאמיטי, הרגשתי שבזבוז הימים והלילות שלי בהשקפה על המתרחש בחוץ מחלון הזה החל להפוך ל... ובכן, פתטי. הייתי אישה בת עשרים ותשע שבילתה את ימיה בדירת הסטודיו הזו וצפתה בעולם חולף כשהיא בוהה בו מהקומה השנייה. לא הייתי לי עבודה. לא היו לי תחביבים. לא היו לי שאיפות.

פתטית.

אבל מוגנת.

העיירה הזו והחלון הזה, שממנו יכולתי לצפות באנשים באים והולכים, הפכו למקום המפלט שלי.

האם העתיד שלי היה ריק ושחור כמו שמי הלילה? כן. האם הייתי תקועה במקום? לגמרי. האם היה לי אכפת?

במשך חודשים התשובה הזו הייתה 'לא' מהדהד. לא, לא היה לי אכפת. אבל לאחרונה השאלה האהובה ביותר על אבא שלי החלה להציף את תת־המודע שלי ויצרה מספיק רעש, עד שהתקשיתי להתעלם ממנו.

אוורלי, מה את עושה עם החיים שלך?

בעשר השנים האחרונות התשובה שלי הייתה זהה. שרה. רציתי להיות זמרת. רדפתי אחר העתיד הזה, ולא הפסקתי לרוץ ולהושיט ידיים לעבר החלום ההוא, אבל לא משנה כמה מהר רצתי, לא הצלחתי להשיג אותו.

לפני חמישה חודשים הפסקתי לרוץ. הרגליים שלי קרסו. אחרי שהתמודדתי עם מטרידנית, חוויית סף מוות ועשור שלם של אכזבות, השירה הפכה להיסטוריה.

מה עשיתי עם החיים שלי?

רק אלוהים יודע.

הנייד שלי צפצף בכיס הקרדיגן. הוצאתי אותו וראיתי הודעת טקסט מלוסי.

רוצה לקפוץ לארוחת ערב מחר?

הקלדתי במהירות 'בטח', ואז החזרתי את הנייד לכיס, נשענתי על אדן החלון והרגשתי את הקור חודר דרך הסוודר שלי.

לוסי גרה בקלאמיטי עם בעלה דיוק, השריף המקומי. היא הייתה החברה הכי טובה שלי והסיבה שבגללה הייתי במונטנה.

שתינו גדלנו ביחד בצפון ניו יורק. שיחקנו ביחד בברביות ובבובות של נסיכות. למדנו להחליק על רולרבליידס ברחוב ללא מוצא שבו גרנו, פצענו את הברכיים והחלטנו שרולרבליידס הם דבר מרושע. בנינו גינות של פיות בחצר האחורית שלה ומסלול מכשולים בשלי.

ושרנו.

לוסי תמיד אהבה לשיר. היא הייתה ממציאה שירים על נסיעה באוטובוס או הליכה לשיעורי שחייה או כיסוי שביל גישה בציורי גיר. מוזיקה הייתה חלק מלוסי. ובאופן טבעי, כל מה שהיא אהבה, אני אהבתי. וזה היה הדדי. הקול שלה היה קסום, ואף על פי שזה מעולם לא היה קל בשבילי באותה מידה, יכולתי לשיר לא רע בכלל.

שירה הייתה חלק מהקשר שלנו, דרך נוספת שבאמצעותה יכולנו להתחבר, וכשהיא החליטה לעבור לנאשוויל כדי לפתח את קריירת השירה שלה ושאלה אם אבוא איתה, התשובה הברורה הייתה 'כן'. בלי להסס יותר מדי נשרתי מהקולג' כדי לעבור לעיר חדשה עם החברה הכי טובה שלי, מלאה בתקווה ובשאיפות.

לוסי ואני היינו שותפות לדירה במשך עשר שנים, וכשהקריירה שלה נסקה, הקריירה שלי דרכה במקום. אבל מעולם לא הפסקתי לנסות.

חודשים של השקפה מהחלון הזה העניקו לי מספיק זמן לחשוב ולבחון את העבר.

האם עבדתי קשה כל כך כדי להפוך לזמרת כי באמת אהבתי לשיר? או שמא עשיתי את זה כי הייתי עקשנית מדי בשביל להודות בתבוסה? ואולי פחדתי מדי להודות שלא ידעתי מה אני רוצה מהחיים שלי?

האמת היא שלא רציתי יותר להיות זמרת. להבדיל מלוסי, מוזיקה לא הייתה בשבילי כמו אוויר לנשימה. המטרידנית לא הרסה לה את זה לגמרי. אבל עבורי?

לוסי לא הצליחה להבין למה לי פשוט... נמאס. בעזרתו של דיוק היא השאירה את המטרידנית מאחוריה, החלה לכתוב שירים ולעבוד על אלבום חדש. היא הופיעה בבר "קלאמיטי ג'יין' עם הלהקה המקומית.

ולכל אורך הזמן אני עמדתי לצד החלון וחשבתי על העתיד בלי שיהיה לי מושג לאיזה כיוון הוא ייקח אותי.

ההורים שלי קראו לי 'אבודה'.

אני העדפתי 'משוטטת בלי מטרה מוגדרת'. והתכוונתי להמשיך לשוטט עוד קצת.

כי לא היה דבר מסוכן בשיטוט.

אהבתי את הדירה הקטנה והמוגנת שלי. נהניתי מהשגרה העצלה שלי. הרגשתי צורך להיות זו שצופה במקום להיות זו שצופים בה.

אז... המשכתי לשוטט. עד שמשהו ייצור איתי קשר ואתחיל לחיות שוב.

הדקות חלפו להן כשעמדתי בחלון. מתחתיי הרחובות של קלאמיטי היו שקטים. מכוניות אחדות חנו מחוץ לבר של ג'יין, ולא היה יותר מדי על מה להסתכל חוץ מהשלג היורד, אז התנתקתי מהחלון.

האורות בדירה היו כבויים. אולי בהיתי באנשים בחוץ, אבל לא רציתי שהם יבהו בי חזרה. נעזרתי באור הכחול מהשעון במיקרוגל כדי לנווט לאורך החלל הפתוח. כשכוס יין בידי התיישבתי על ספה בצבע קרם שמיקמתי בצד השני של החדר, מול המיטה שלי. הטאבלט שלי, שהציג ספר שקראתי מוקדם יותר, היה מונח על שולחן הקפה העגול הלבן והמשופשף.

הבילוי השני הכי אהוב עליי בימים אלה היה לקרוא ספרי פשע המבוססים על סיפורים אמיתיים. הייתי הולכת לאיבוד במסתורין ובדרך שבה פועל מוחו של רוצח סדרתי. איכשהו קריאה על אנשים לא שפויים הקלה עליי לקבל את המעשים של המטרידנית שלי. בספרים האלה למדתי למה הנבל היה הנבל. המניעים היו שם, שחור על גבי לבן.

ללוסי ולי לא היו הרבה תשובות לגבי המטרידנית שלנו. האישה הייתה חולת נפש. אך ההסבר הזה מעולם לא סיפק אותי. אז המשכתי לקרוא, כי חשבתי שאולי אמצא תשובה באחד הספרים האלה.

השלג בחוץ המשיך לרדת כשקראתי בשקיקה בחושך עד שהנייד שלי צפצף. הוצאתי אותו. אימייל מאימא שלי?

השעה הייתה כמעט אחת לפנות בוקר במונטנה, וזה אומר כמעט שלוש לפנות בוקר בחוף המזרחי. אימא שלי תמיד קמה מוקדם, בייחוד בעונת המיסים, וניצלה את השעות שלפני הזריחה כדי לשלוח סדרה של אימיילים תמציתיים.

הנחתי שכל האימיילים שלה היו תמציתיים, בכל אופן. מעולם לא קיבלתי אימייל בעל נימה עדינה או ברכה חברותית, אז ככל הנראה כך היא תקשרה עם כולם.

או אולי רק איתי.

* * *

אוורלי,

אביך ואני ממתינים לתגובתך לשיחה שערכנו בשבוע שעבר. פינינו שעה מזמננו כדי להתקשר אלייך היום בחמש אחר הצהריים, שעון מונטנה. אנא הגיעי מוכנה.

סינתיה סאנצ'ז-כריסטיאן, רו"ח, מומחית למנהל ציבורי

 

היא מעולם לא חתמה על האימיילים שלה במילה 'אימא'. היא מעולם לא כתבה 'אני אוהבת אותך', 'אני גאה בך', 'אני כועסת עלייך' או 'אני שמחה בשבילך'. כי סינתיה סאנצ'ז-כריסטיאן הייתה אפאתית כשהיה מדובר בבת שלה. ובגלל זה, כנראה, התחמקתי ממנה.

בשעה חמש. זה אומר שבעוד פחות מעשרים וארבע שעות אזכה לשמוע את חוסר העניין שלה, כי אם אבריז מהשיחה המתוכננת שלנו, אמשיך לקבל אימיילים נוספים שלא התחשק לי לקבל.

מחקתי את האימייל, וקמתי והשלכתי את הטאבלט שלי על הספה, ואז חזרתי לאדן החלון. נשענתי על המשקוף והרגשתי את הווילונות הלבנים השקופים, שהתפרשו מהרצפה לתקרה, מתחככים בכתפי.

הגעתי לקלאמיטי בספטמבר. לאחר הסיפור עם המטרידנית ללוסי ולי לא היה חשק לחזור לנאשוויל כדי להביא את הדברים שלנו, אז דאגנו שהבגדים והחפצים האישיים שלי יישלחו למונטנה. הרהיטים, אלו שלא היו מחוררים מכדורים של אקדח, נתרמו ונשכחו, והותירו אותי עם דף חלק שהיה הדירה הזו.

קריגן ניקתה את המקום לפני שעברתי לגור פה, הוציאה את כל הזבל וקרצפה אותו ביסודיות. אבל היא השאירה את החלקים האותנטיים שבו, את הלבנים ואת החלונות ואת התקרה הלא גמורה. כדי להפוך את המקום לבית השתמשתי בבדים, כמו הווילונות וכיסוי המיטה הצמרירי הלבן שלי. כל מה שקניתי היה בגוונים של לבן או קרם. ועל מה שהיה חסר בתוך הדירה מבחינת צבע פיצתה קלאמיטי מבחוץ.

בסתיו שעבר, כשהעצים הפכו למערבולת של אדום, כתום וירוק ליים, השארתי את הווילונות פתוחים לרווחה כדי שהצבעים יוכלו להישאב פנימה. ואז הכחול של החורף תפס את מקומם. לא יכולתי לחכות לירוק של האביב ולצהוב של הקיץ.

הם יאירו את החדר ויפתו אותי לצאת החוצה.

לא היה לי רכב. לא הייתי צריכה רכב בנאשוויל. אז הלכתי ברגל לכל מקום שהייתי צריכה. לסופר. לבנק. לקולנוע הקטנטן. במקרה הצורך לוסי הייתה מסיעה אותי למקומות הרחוקים יותר עם הרועה הגרמני של דיוק, טראפלס, שישב במושב הקדמי על אף שהיה גור.

החיים בעיירה קטנה היו שינוי מבורך לעומת ההמולה של העיר. לפי מה שדיוק אמר, הקיץ בקלאמיטי יהיה עמוס יותר. תיירים הציפו את המקום ומילאו את הרחובות ואת החנויות. אבל הלילה, כשהשעון החל להציג את השעות הראשונות של יום המחר, היה שלו. שקט.

בצד השני של הרחוב, שני רחובות מטה, הכתום הבוהק משלט הניאון של "קלאמיטי ג'יין" הכתים את פתיתי השלג. היו רק שתי מכוניות בחוץ שחנו במקומות החניה האלכסוניים הקרובים ביותר לדלת. וכאילו הם ידעו שאני מחכה, שני גברים יצאו החוצה ולחצו ידיים לפני שנכנסו לרכבים שלהם. הפנסים האחוריים שלהם נעלמו במהרה.

רחוב פירסט היה ריק.

בדידות כהה יותר מהשמיים וקרה יותר מהשלג חלחלה לתוך העצמות שלי.

מה אני עושה עם החיים שלי?

זזתי במהירות מהחלון וחציתי את החדר לעבר מתלה המעילים שניצב סמוך לדלת. לבשתי את מעיל החורף הירוק שקניתי לפני חג המולד ונעלתי זוג מגפי גומי גבוהים. ואז מיהרתי לצאת מהדירה לפני שאתחרט שלא נכנסתי למיטה הבטוחה שלי.

החיים בקלאמיטי – החיים שלי, לפחות – היו משעממים, מאפיין שהייתי שמחה מאוד לחיות איתו. אבל ידעתי שברגע הזה, בלי הסחות דעת, השאלה שהציקה לי בתת־המודע, השאלה שגרמה לבדידות לחלחל עמוק יותר, תטריד אותי כל הלילה.

מה אני עושה עם החיים שלי?

לא הלילה. זה יהיה הנושא של השיחה עם ההורים שלי מחר, ולא התכוונתי להתעמק בזה עכשיו.

בדקתי את חור ההצצה כדי לוודא שחדר המדרגות ריק לפני שפתחתי את המנעול. מכיוון שהייתה רק דירה אחת פה בקומה הזו, המדרגות האלה היו שלי. אומנם המטרידנית שלי מתה, אבל זה לא אומר שהפחדים שהיא יצרה מתו יחד איתה.

המסדרון היה ריק. לא מפתיע. יצאתי במהירות וירדתי במדרגות האפורות לכיוון דלת יציאה צדדית שהביאה אותי לרחוב פירסט. בדקתי גם את חור ההצצה בדלת, ואז פתחתי אותה ווידאתי שאני לבד. כשיצאתי החוצה, האוויר החורפי חדר לריאות שלי.

היות שהיה חם יותר משציפיתי, פתיתי השלג שנחתו על שערי החום נמסו מייד. מכיוון שלא רציתי לעמוד שם לבד, מיהרתי לצעוד במורד המדרכה והקשבתי לכל צליל שנשמע מאחוריי. אבל הרחוב היה נטוש, והמגפיים היחידים שהשאירו עקבות בשלג היו שלי.

האור האדום־כתום מ"קלאמיטי ג'יין" קרא לי – יחד עם משקה חזק. יין לא יעשה את העבודה הלילה. זה לא יקהה את החרדה שהחלה להתגנב בגבי וגרמה לליבי לפעום חזק מדי, ולנשימתי להיעשות שטחית מדי. אולי לצאת החוצה בחושך לא היה רעיון טוב כל כך.

פעם, הייתי חסרת פחד. לא הייתי מהססת ללכת לאורך שני רחובות על מדרכה מוארת היטב. אבל בשלב מסוים מצאתי את עצמי רצה לעבר הדלת של ג'יין.

התעופפתי פנימה. רקעתי במגפיים וסקרתי את המקום.

ריק. כמעט.

חוץ מג'יין עצמה וגבר על כיסא שישב במרכז הבר.

פילסתי את דרכי בין השולחנות באמצע החדר וסקרתי את התאים הגבוהים לאורך הקירות. גם הם היו ריקים. הבמה משמאל לבר הייתה נטושה, אבל המיקרופונים נותרו לעמוד עליה. הציוד של הלהקה הוצמד לקיר. אפילו מכונת התקליטים בפינה הייתה כבויה.

"אני סוגרת בעוד ארבעים דקות," אמרה ג'יין והרימה אצבע כשהיא ראתה אותי חוצה את החדר. "ולא שנייה לאחר מכן. אני רוצה להגיע הביתה לפני שיהיה מסוכן לנסוע בכבישים."

ג'יין פולסון הייתה אגדה בקלאמיטי. פגשתי אותה רק פעמים אחדות, בלילות שבהם לוסי גררה אותי החוצה כדי לאכול המבורגר ולשתות משהו, אבל ג'יין לא הייתה אישה שאפשר לשכוח בקלות.

שערה הלבן היה אסוף בפקעת, ותלתלים אחדים השתפלו מאחורי אוזניה. עורה היה שזוף באופן קבוע, והקמטים סביב עיניה ופיה היו תוצאה של שנים של עבודה קשה. אף על פי שזה היה מקום ציבורי, כשנכנסת בדלת, ידעת שאת בבר שלה. אצל ג'יין הלקוח לא היה תמיד צודק, אלא היא.

"משקה אחד," הבטחתי. פתחתי את המעיל שלי והתיישבתי על כיסא במרחק של כיסא אחד מהלקוח האחר.

נרתעתי מההשתקפות שלי במראה מאחורי הבר. השלג לא עשה חסד לשיער שלי, וחלק ניכר ממנו, החל מכתפיי, היה רטוב. לא טרחתי להתאפר הבוקר, והאף שלי היה אדום מההליכה לכאן.

למזלי, האור היה עמום. התקרות הגבוהות מחופות העץ שאבו את אורות הניאון שקישטו את הקירות.

הגנבתי מבט לעבר הבחור שלצידי. ואז עשיתי את זה שוב. הלסת שלי נשמטה.

שלום לך. איפה הסתתר החתיך הזה? ביליתי את רוב זמני בצפייה בתושבי קלאמיטי, ולכן אני בטוחה שהייתי זוכרת אותו.

כתפיו הרחבות היו מכונסות כלפי פנים כשהוא נשען על הבר והשתופף מעל הכוס שלו. הקרח שקשק בכוסו כשהוא ערבב את המשקה בקשית צהובה קטנטנה. הפרופיל שלו היה מושלם. מצח ישר. אף עוצמתי. לסת מסותתת מכוסה זיפים. שפתיים בשרניות מעוגלות בזעף כלפי מטה.

הוא לבש חולצה תרמית בעלת שרוולים ארוכים שהיו הדוקים לזרועותיו השריריות. עוצמה נטפה מגופו ומהשרירים הבולטים בגבו. פניו וגופו היו מושלמים, אבל מה שהימם אותי בו הייתה האנרגיה שהוא הקרין.

היה בו מין משהו גולמי ומחוספס. מין אנרגיה מבעבעת שגופו הקרין. אזהרה. מסר. שמרו מרחק. אגלי זיעה נוצרו ברקה שלי, ונאבקתי לשאוף את האוויר החם והכבד.

הגבר ישב מטרים ספורים ממני, אבל הוא היה בעולם משל עצמו. חומה בלתי נראית הפרידה בין הכיסא שלו לאחרים ודאגה לחסום את כולם.

"מה את שותה?" שאלה ג'יין והניחה תחתית קרטון מולי.

מצמצתי. הגבר הזה בלבל אותי לרגע. הכרחתי את עיניי להסתכל קדימה. "אה... ג'ין."

"את רוצה משהו עם הג'ין?" שאלה ג'יין, ומבטה זז ממני לעבר הזר החתיך.

"טוניק, בבקשה."

היא הנהנה וניגשה להכין את המשקה שלי. הורדתי את המעיל והנחתי אותו על הכיסא לידי.

הייתי לבושה בטייטס שחורים פשוטים. מתחת לקרדיגן שלי לבשתי גופיה לבנה, ומתחתיה חזיית ספורט. על התפר היה כתם של סלסה, מזכרת מארוחת הערב, שבה איבדתי שליטה על פרוסת עגבנייה. הזזתי את קצה הקרדיגן כדי לכסות את הכתם והעברתי יד בשערי.

זה מה שקרה כשפעלתי באופן אינסטינקטיבי. נתקלתי בחתיך היחיד בקלאמיטי כשאני לבושה בפיג'מה והשיער שלי פרוע.

כל הכבוד, אוו. בפעם הבאה פשוט תישארי בבית.

ג'יין חזרה עם המשקה שלי. היא הניחה אותו על התחתית וירתה מבט לעבר השעון מעל כתפה. "ארבעים דקות."

"כן, גברתי."

היא נרתעה למשמע המילה הזו, ואז נעלמה דרך דלת שחיברה את הבר למטבח.

והותירה אותי ואת בן הלוויה שלי בדממה מוחלטת.

האוויר סביבנו היה מחניק. הרמתי את המשקה שלי ביד רועדת ושתיתי. התענגתי על הטעם המר. התפתיתי לשתות את כל המשקה במכה כדי לקרר את האש שבערה בוורידים שלי, אבל לגמתי ממנו לאט.

מי היה הבחור הזה? הסקרנות השתלטה עליי והרמתי את עיניי לעבר המראה.

זוג העיניים הכחולות ביותר שראיתי בחיי פגש במבטי. הן היו כחולות כמו האוקיינוס ביום שמשי. כמו שמי הערב מעל הרי מונטנה. כחול אין־סופי שבלע את כולי.

תלשתי את מבטי מהמראה והסתובבתי לעברו, כי רציתי לראות את הכחול הזה מקרוב.

נדרש לו רגע להסתכל עליי. כשהוא עשה זאת, הוא רק היטה את הסנטר שלו בברכה חרישית ואז חזר למשקה שלו. כתפיו התקרבו לאוזניו כשהוא ניסה לחסום אותי.

שערו הבלונדיני־חום היה קצוץ, אבל הקצוות הארוכים יותר בקודקוד הראש היו לחים. גם הוא לא היה פה הרבה זמן.

"זה לא הוגן," פלטתי.

הוא הרים את עיניו לעבר המראה והביט בהשתקפות שלי, ואז הרים את הכוס שלו לאט־לאט לשפתיו. הקשית הצהובה היה מכופפת, מקופלת מעל מסגרת הכוס, והוא החזיק אותה באחת מאצבעותיו הארוכות. ידו עטפה את כל הכוס כמעט. "מה לא הוגן?"

שאלוהים יעזור לי, היה לו גם קול מקסים. צמרמורת התפשטה בגופי למשמע הנימה העשירה והמחוספסת שלו. "הריסים שלך."

הוא מצמץ ואז לקח לגימה נוספת.

הייתי בטוחה שהוא פשוט ימשיך לשתות ויתעלם מנוכחותי בשלושים ושבע הדקות הבאות, אבל אז הוא הסתובב ו... בום. העיניים ההן לכדו אותי כמו ציפור בכלוב.

אף גבר מעולם לא גרם לי להרגיש ככה במבט אחד. הדופק שלי האיץ. התנודדתי על הכיסא שלי. תשוקה התעוררה בתוכי. העוצמה המוחלטת בעיניו הכחולות שלחה גל של התרגשות לעברי.

"מי אתה?" לחשתי.

הגבות שלו התכווצו. "מי את?"

"א-אוורלי כריסטיאן." הרגשתי שהלשון שלי גדולה מדי לפה שלי.

הוא הנהן וחזר למשקה שלו.

אין סיכוי. הוא לא יצא מזה בקלות שכזו. "עכשיו תורך. מי אתה?"

"לא מישהו מיוחד."

המהמתי. "נעים להכיר, מר לא מישהו מיוחד. אכפת לך שאקרא לך 'הבחור החתיך מהבר' במקום זה?"

קצות שפתיו התעגלו כלפי מעלה.

ניצחון. הסתרתי את חיוכי במשקה שלי ולקחתי לגימה ארוכה. מעולם לא הייתי מעודנת. פלירטוט חסר בושה היה יותר הסגנון שלי, ואף על פי שלא ירשתי יותר מדי מאימי, נתקעתי עם הכישרון המובנה שלה להיות בוטה. בדרך כלל אמרתי את מה שעלה לי לראש, לטוב או לרע.

"מה מביא אותך לפה הערב?" שאלתי בלי לצפות לתשובה.

הוא לא אכזב. הוא פשוט לגם מהכוס שלו, ולשונו הציצה כדי להרטיב את שפתו התחתונה.

האם היה לו בכלל מושג שרק הנוכחות שלו גרמה לי להתפתל על הכיסא הזה?

"הייתי זקוקה למשקה חזק," עניתי לשאלה של עצמי. "ואולי קצת התרגשות."

"היית צריכה לבוא לפה מוקדם יותר. פספסת את ההתרגשות."

הרמתי גבה ופגשתי את מבטו במראה. "אתה בטוח בזה?"

רעש המכוניות מבחוץ העיר אותי. התחככות הצמיגים בשלג נמס. מצמצתי ופקחתי עיניים. הרמתי את הראש מהכרית כדי להסיט את השיער מפניי. לא הייתי צריכה לבדוק מתחת לסדינים המבולגנים כדי לדעת שהייתי עירומה לגמרי.

והמקום לצידי היה ריק.

נשכבתי חזרה על הכרית והתמתחתי כשחיוך התפשט על פניי. הרגשתי מין כאב בפנים. השרירים שלי פעמו. הייתי תשושה ומעונגת מאתמול בלילה.

מתישהו לפני עלות השחר הבחור החתיך מהבר – הקס – נעלם בלי לומר מילה.

הצחוק שלי הדהד ברחבי דירה הריקה.

אני אוהבת את קלאמיטי.