מרחבי מונטנה 4: לשחק עם הלב

פרק 1 קאל

"ברוך הבא הביתה." פירס חנה את הרכב ברחוב פירסט וטפח על כתפי.

"תודה." גיחכתי וקפצתי מרכב השטח שלו, נושם לרווחה את אוויר מונטנה הצלול.

המדרכות שרצו תיירים שהיו עסוקים בלטייל ולעשות קניות. דגלי המדינה בצבעי אדום, לבן וכחול קישטו את חזית החנויות ואת פנסי הרחוב לכבוד סוף השבוע של יום הזיכרון. כמעט כל החניות נתפסו, והתנועה התקדמה בעצלתיים לאורך הרחוב.

ביקרתי בקאלמיטי מספר פעמים מאז שפירס עבר הנה, אבל לרוב ברחנו אל הבקתה שלו בהרים. אותן החופשות לא היו בעיירה עצמה וגם לא נגעו לה, אבל היום היה שונה. היום ניסיתי לתפוס ולהכיל כל פרט במקום שאני עומד לקרוא לו בית.

לבניינים לאורך רחוב פירסט היה מין קסם כפרי מחוספס. חנות המכולת עוצבה כמו אסם, כולל גג משופע ולוחות עץ בצבע ארגמן. לרוב החנויות היו כניסות מרובעות עשויות עץ מיושן. אחרות נבנו מלבנים שצבען האדום דהה אחרי שנים רבות תחת השמש.

כן, זה הולך להתאים לי. העיירה הזאת הולכת להיות המקום שבו אשחק במשחק הפרישה שלי.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה להתארח אצלנו?" פירס שאל בזמן שהצטרף אליי על המדרכה.

"לא. יש לכם מספיק דברים להתמודד איתם. אתם לא צריכים גם אורח בבית."

"נכון, אבל יש לי בית הארחה."

צחקתי. "אם המוטֵל יתגלה כנפילה, אני אנצל את ההצעה שלך."

הדבר האחרון שרציתי הוא להפוך לנטל לא רצוי, לפני שאפילו קיבלתי כתובת במונטנה. חוץ מזה, חדרי מלון הפכו לדבר שבשגרה לאורך השנים. לפני משחקים. אחרי משחקים. ביליתי אין-ספור לילות בשינה על כריות מושאלות בתשלום.

"קריגן בדרך לפגוש אותנו," אמר פירס. "היא לקחה את אליאס אל הפארק בזמן שנסענו הנה."

"אוקיי." סרקתי שוב את הרחוב מולי, קולט שמות של חנויות ומסעדות.

פירס אסף אותי משדה התעופה בבוזמן מוקדם יותר, ובילינו את הנסיעה בת השעתיים לקאלמיטי בלהתעדכן. בפעם הבאה אדאג שהמטוס שלי יטיס אותי ישירות לכאן, כמו שעשיתי בנסיעות הקודמות, אבל הפעם רציתי לחקור את שדה התעופה הגדול יותר ולחוש את הסביבה החדשה שלי.

אם עמדתי לגור כאן, רציתי לזהות רחובות ושכונות. רציתי למצוא את המקום הטוב ביותר לאכול בו ארוחת בוקר ולהצטרף למכון הכושר של קריגן. הסתובבתי כדי להביט על "בית הזיקוק" הישן. קריגן עיצבה אותו באווירה מודרנית, ניצוץ של משהו חדש בעיירה הישנה, עם חלונות גדולים ומבריקים המשקיפים אל הרחוב.

"אני קופץ לבית הזיקוק לקחת מערכת שיעורים," אמרתי לפירס.

הוא הנהן. "אני אחכה כאן."

פילסתי דרך בין האנשים וחמקתי אל תוך הסטודיו, נמשך אחרי ריח האקליפטוס. בשנה האחרונה הגב התחתון התחיל לעשות לי בעיות, והמאמן שלי המליץ על יוגה. לדברי פירס, בית הזיקוק היה המקום היחידי בעיירה שמציע שיעורים, אז התכוונתי להפוך ללקוח החדש ביותר שלהם.

"היי." פקידת הקבלה בירכה אותי בחיוך. "אני יכולה לעזור לך?"

"אני רק מסתכל." סרקתי את החלל, קולט את המראות הניצבות על הקיר הארוך ביותר ואת כלוב המתכת העמוס בכדורי כושר. ביליתי חלקים גדולים מחיי במכוני כושר, ואף שזה היה קטן יותר מרובם, הוא היה נקי ומאוורר. מושלם לשיעור יוגה פעם בשבוע. "יש לכם מערכת שיעורים?"

"בטח." היא שלפה כרטיס ביקור ממעמד קטן על הדלפק ומסרה לי אותו. "אם תסרוק את זה עם הטלפון שלך, הוא יעביר אותך אל מערכת השיעורים המעודכנת שלנו באתר."

"תודה." הכנסתי את הכרטיס אל הכיס, העברתי מבט אחרון סביבי וצעדתי החוצה, מוכן לחזור אל החבר שלי.

אבל צעדיי גוועו על המדרכה.

קריגן עמדה לצידו של פירס. הבטן ההריונית מתחה את שמלת הקיץ שלגופה. לצידה עמד הטיולון הריק של אליאס. בן השנתיים קיפץ סביב רגליהם של הוריו בזמן שפירס וקריגן הצטופפו מעל טלפון.

אף אחד מהם לא שם לב אליי כשהם חייכו אל המסך. גם לא האישה הנוספת שהצטופפה איתם.

נלי.

לעזאזל. היא הייתה האדם היחידי שקיוויתי לחמוק ממנו בזמן הקרוב. או שהקארמה באמת כלבה או שקאלמיטי הייתה קטנה יותר משחשבתי, מפני שלא עברו יותר מחמש דקות מאז שהגעתי, והנה היא כאן.

האויבת המושבעת שלי מאז התיכון. הקוץ הנצחי שתקוע לי בתחת. האישה שהייתה מסוגלת לזחול מתחת לעורי במילה אחת מלאת בוז.

האישה היפה ביותר בעולם. יפה באופן מרתיח.

קריגן צחקה ממה שהם צפו בו יחד בטלפון.

אליאס עטף את הרגל שלה בין זרועותיו. "אימא, איפה דוד קאל?"

"אה..." היא נענעה בראשה, מרימה את מבטה מהמסך היישר אל נלי.

"דוד קאל?" החיוך של נלי נעלם. "בבקשה תגידי לי שהוא בטנסי, היכן שהוא אמור להיות."

וממש ככה, המשחק המוכר שלנו התחיל שוב. שחררתי את רגליי שהיו דבוקות למדרכה וצעדתי לעברם. "אוי, תראו. זו הבלונדינית המזויפת האהובה עליי."

פניה של נלי קפאו בזמן שמבטה נחת על שלי. "טוב, אם מישהו בעולם הזה אמור להבין מה זה מזויף, זה אתה. תשדר מספיק ביטחון כדי שאף אחד לא יקלוט כמה מזויף אתה. זה כאילו המודל של הקריירה שלך, נכון? אוי, סליחה. קריירה לשעבר. שמעתי שפיטרו אותך. אאוץ'."

האישה הזאת. "הייתי פרילנסר ופרשתי."

"בטח," היא אמרה ברצינות מזויפת.

"אתם מוכנים לשמור את זה ליום אחר?" שאל פירס. "אנחנו חייבים לחגוג את ההצלחה של אשתי."

לחגוג? מה אנחנו חוגגים?

לפני שהספקתי לשאול, אליאס רץ לכיווני. "דוד קאל!"

הרמתי אותו ודגדגתי אותו במותניו, נותן לצלילי הצחקוקים שלו להרגיע כל דאגה שעלתה בי לגבי המעבר והטעות שאולי עשיתי.

לילד הזה, עם רעמת השיער הגלי השחור, הייתה חתיכה מהלב שלי. "שלום, חמוד."

"מה דעתכם שכולנו נלך לבית –" זרם מים החל לטפטף במורד רגלה של קריגן בזמן שסידרתי את אליאס בין זרועותיי.

"מה זה לעזאזל?" שאלתי, עיניי נעוצות בשלולית שהצטברה תחתיה. איכס.

"דבּר יפה," קריגן התפרצה. "המים שלי ירדו."

לרגע אף אחד לא זז. ואז פירס התעורר לפעולה. הוא אחז בזרועה והוביל אותה אל הרכב שלו.

"נלי –"

"לקחתי את אליאס," היא אמרה. "נלך ברגל אליי הביתה."

"הוא עדיין לא אכל צהריים," קריגן צעקה בזמן שפירס עזר לה להיכנס למושב הנוסע.

אה שיט. זה קורה עכשיו, היא יולדת. תינוק. ומישהו צריך להשגיח על אליאס.

"אנחנו נדאג לו," קראתי.

הצבע נעלם מפניה של קריגן. אולי צירים? או שאולי היא פשוט לא סמכה עליי כבייביסיטר. מעולם לא שמרתי על ילד בעבר, אבל יכולתי לשמור על אליאס בחיים במשך כמה שעות. כמה זמן בכלל לוקח ללדת תינוק?

"אולי כדאי שתיתן –" פירס סגר את דלתה של קריגן לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט.

"אני אדאג לו," נלי קראה בקול חזק מספיק ששניהם ישמעו.

פירס הנהן לעברה והתיישב מאחורי ההגה. הוא המתין להפסקה בתנועה, ואז יצא ברוורס מהחניה וטס ברחובות.

אליאס נצמד לכתפיים שלי, מהדק את זרועותיו סביב צווארי. "איפה אימא הלכה?"

"זה בסדר." ליטפתי את הרגל שלו. "אחותך מגיעה עכשיו. מגניב, נכון?"

המבט המפוחד על פניו שבר את ליבי.

"למה שלא נלך ליהנות קצת?" שאלה נלי וגנבה אותו מבין זרועותיי. "נלך אליי הביתה ונשחק משחקים ונאכל חטיפים. אוקיי?"

הוא הנהן כשהיא נישקה אותו בלחי. ואז היא הניחה אותו בטיולון, שחררה את בלם הבטיחות ונעלמה בהמשך הרחוב, משאירה אותי מאחור.

"חכי רגע." רצתי כדי לתפוס אותם.

"מה אתה עושה?" היא שאלה בזמן שהאטתי לצידה.

"אני עושה בייביסיטר."

"לא." היא הפסיקה ללכת והרימה יד אחת. "אתה לא נכנס לבית שלי."

"אני ועוד איך נכנס." ממש לא התכוונתי לתת לנלי להיות זו שמצילה את המצב, עכשיו כשגרתי כאן. פירס הוא החבר הכי טוב שלי. אם הוא צריך שמישהו ישגיח על הבן שלו בזמן שאשתו יולדת את התינוקת שלהם, המישהו הזה צריך להיות אני.

"בשום פנים ואופן לא." הצבע עלה בלחייה. שפתיה הרכות התכווצו בחוסר שביעות רצון. העיניים הירוקות-מנצנצות האלה הצטמצמו בזמן שהיא הזדקפה.

אלוהים, היא הייתה יפהפייה כשהיא כעסה. אולי זו הסיבה שתמיד אהבתי להרגיז אותה.

"תובילי את הדרך, בלונדי."

סנאפ. סנאפ. סנאפ.

בשלוש השעות האחרונות הקשתי באצבעותיי יותר פעמים משהקשתי בשנה שלמה. "פאק, מה לעזאזל לוקח כל כך הרבה זמן?"

"בפעם האחרונה. תפסיק. לקלל." הנחיריים של נלי התרחבו מכעס כשישבה על הכיסא לצידו של אליאס מול האי במטבח. היא הרימה את ידיה ודגדגה את לחייו לפני שהצמידה את כפות ידיה אל אוזניו. "אם תמשיך להגיד פ'-א'-ק', הוא יגיד גם."

"לא, הוא לא." טוב, אולי הוא כן.

אליאס היה בן שנתיים וחזר על הרבה שיט שיצא לי מהפה. כמו המילה "שיט" שפלטתי לפני עשרים דקות.

נלי שחררה את האוזניים שלו וחייכה אליו מלמעלה. "אולי נוסיף לציור כחול עכשיו?"

"כן." אליאס ליפף את אצבעותיו סביב העט שהיא הגישה לו. ברגע שהוא התחיל לקשקש, העיניים שלו הצטמצמו בריכוז והלשון שלו הציצה מזווית הפה.

"כל הכבוד." נלי העניקה לו את תשומת הלב המלאה שלה, כמו שעשתה מהרגע שעברנו בפתח דלתה.

היא הכינה לו טוסט גבינה לארוחת צהריים. היא שיחקה איתו מחבואים במשך מה שהרגיש לי כמו נצח. היא הפכה שלוש קופסאות פלסטיק ושתי כפות עץ למערכת התופים האישית שלו. היא אפילו הצליחה למצוא מספיק עטים ועפרונות צבעוניים כדי להכין לו פינת יצירה.

ובינתיים, אני הייתי ברקע. אורח לא רצוי. מטרד.

טוב, עם נלי זה תמיד היה... ההיסטוריה שלנו הייתה מורכבת. בלשון המעטה.

במהלך השנים למדנו להימנע זה מזה. אנחנו נצטרך להבין איך לעשות את זה בעיירה הקטנה הזו. כבר החלטתי שאני עומד לגור כאן – ולא נהגתי לוותר על התוכניות שלי.

צליל ילדים משחקים הדהד ברחובות השכונה המיושנת. מיניוואן עם שלט "תינוק ברכב" בחלון האחורי התגלגל על הכביש. ביום שני עמד להתקיים מצעד ברחוב פירסט לרגל יום הזיכרון.

זה היה כל כך... כפרי. שונה מנאשוויל או מדנוור. והעיירה הקטנה הזו הייתה עכשיו הבית שלי.

או שהיא עמדה להיות.

לפני שקריגן התחילה ללדת, פירס ואני דיברנו על התוכניות שלי לעבור לכאן. הן היו בסיסיות, בלשון המעטה. לרכוש שטח. לבנות בית. למצוא משהו למלא איתו את הזמן שפעם הקדשתי לפוטבול.

היום הייתי בייביסיטר. מחר היה תעלומה.

מתי בפעם האחרונה הסתכלתי על העתיד ולא ראיתי כדור פוטבול ביד שלי? עשר שנים? עשרים? אולי יותר? אני משחק מאז כיתה א'. מי היה קאל סטארק בלי המשחק?

זה לא היה הזמן להעלות את השאלות האלה, אז דחפתי אותן לאחורי ראשי. היו דברים אחרים להתרכז בהם עכשיו, כמו למה פירס עדיין לא התקשר. האם קריגן בסדר? ומה עם התינוקת?

צעדתי הלוך ושוב לאורך המטבח של נלי, צעדיי נקשו בקצב אחיד על רצפת העץ. היינו כאן זמן רב כל כך שכבר שיננתי את החלל, מהארונות עם דלתות הזכוכית, דרך אי המטבח העשוי עץ ועד לאריחי הטורקיז שכיסו את הקירות.

זה היה מקסים וביתי. "זה המטבח הקטן ביותר שאי פעם ראיתי."

"אתה מוזמן ללכת." נלי רתחה. "אין בך צורך."

הסיפור המזוין של חיי. אלא אם הייתי על מגרש הפוטבול – לא היה בי צורך. במיוחד אם זה נגע לנלי.

סנאפ. סנאפ. סנאפ.

"קאל!" נלי נבחה.

"מה?"

"תפסיק. להקיש. באצבעות."

יריתי לעברה מבט זועף, אבל שחררתי את המתח באצבעות.

ההקשה באצבעות הייתה הרגל שפיתחתי לפני שנים. הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי עושה את זה הייתה במשחק פוטבול בתיכון כשהייתי בכיתה י"א. ביציע היו ציידי כישרונות. אורות האצטדיון האירו עליי, מצפים לגדולות.

הלחץ התחיל להשפיע עליי ולפי מה שאבא שלי נהג לומר, לקוורטרבק ששווה משהו אין ידיים רועדות. אז הייתי מקיש באצבעות שלי שלוש פעמים לפני כל משחק ובדרך כלשהי, זה עזר לי להתמקד. המשכתי לעשות את זה מאז אותו יום.

"כמה זמן לוקח ללדת תינוק?"

"זמן מה," היא מלמלה. "תקשיב... אנחנו מסתדרים כאן. אתה יכול ללכת."

"לא." שחררתי כמה קליקים מהצוואר.

"קאל!" נלי נרתעה מעוצמת קולה.

אליאס הפיל את העט שלו.

"סליחה, חמוד." היא שלחה אליו חיוך רך והרימה טוש אדום. "אולי ננסה קצת אדום?"

"כן." הוא לקח אותו והתחיל להשתגע על פיסת הנייר שמולו.

היא עצמה את עיניה ולקחה נשימה עמוקה, כאילו היא מנסה לשאוב סבלנות מהאוויר. "לך. מכאן. קאל. הקללות וההליכה ממקום למקום וההקשה באצבעות והקליקים בצוואר – אני לא רוצה שאליאס יראה אותי חונקת אותך היום. פשוט לך מכאן."

"לא תודה, מותק."

"אל תקרא לי מותק."

הנחתי את ידי על האי במטבח. "ברצינות, מה לוקח כל כך הרבה זמן?"

"עברו רק שלוש שעות. זה הולך לקחת זמן מה."

"כמה זמן בערך?"

"אני לא יודעת." היא הניפה את ידיה באוויר. "קריגן יכולה לסבול מצירים במשך שעות ואפילו אחרי שהיא כבר תלד, היא תצטרך לבלות את הלילה עם התינוקת בבית החולים. אז אולי תירגע? ברגע שהם יתמקמו פירס יתקשר אלינו."

"בסדר," רטנתי ועשיתי את דרכי אל החלון במטבח. האגודל והאמה כבר נוגעים, מוכנים לנקישה, אבל עצרתי את עצמי כשנלי כחכחה בגרונה.

"אולי ניקח הפסקה מלצייר?" היא שאלה את אליאס. "אנחנו יכולים ללכת לשחק בחוץ."

"יאיי!" הוא גלש מהכיסא, מועד בנחיתה, אבל התאושש במהירות והזדרז לצאת מהמטבח.

מיהרתי לעקוב אחריו כשהוא רץ אל הסלון, נלי אחריי. בזמן ששנינו עברנו בקשת היציאה מהמטבח, הזרוע שלה נגעה בשלי.

עצרתי במקומי כשניצוצות נורו במעלה הזרוע שלי. לגעת בנלי היה דבר מסוכן, כמעט כמו לנסות לתפוס רימון בלי נצרה.

גם היא חשה בזרם החשמלי. היו פעמים שזה המיס אותה. בפעמים אחרות, כמו היום, זה זיכה אותי בנהמה. "למה אתה כאן?"

"בבית שלך? או בקאלמיטי?"

"בשניהם." היא תמרנה במבוך ארגזי הקרטון, עושה את דרכה אל הדלת בדיוק בזמן שאליאס פתח אותה. ואז היא משכה אותו איתה החוצה והשאירה אותי מאחור.

למה אני כאן?

בגלל שלא היה לי מקום אחר ללכת אליו.

הייתי אולי יכול למשוך עוד כמה שנים בליגה, אבל פג תוקפו של החוזה שלי עם טנסי. עזרתי להם לזכות בשתי אליפויות סופרבול אבל ההנהלה רצתה מישהו צעיר יותר. מישהו זול יותר.

במקום לחדש את החוזה השנתי בשווי 39 מיליון דולר שלי, השני היקר ביותר בכל הליגה, הם נתנו לי ללכת. לתפקיד הקוורטרבק שיחליף אותי הם גייסו איזה שחצן צעיר ממישיגן.

יכולתי ללכת לקבוצה אחרת, אבל זה כלל מאמנים חדשים, שחקנים חדשים ובולשיט חדש. יותר תקשורת ופוליטיקה על הראש שלי, תמורת פחות כסף. הסוכן שלי הזהיר אותי ששום מנכ"ל קבוצה לא יציע לי את אותם התנאים כמו בחוזה המקורי שלי, בהתחשב בגילי, אפילו אם קוראים לי קאל סטארק.

בגיל שלושים ושלוש, עדיין נותרו בעצמות שלי עוד שנים של משחק. אהבתי פוטבול, אבל כבר נמאס לי מהבולשיט.

היה לי מספיק כסף שיחזיק לי למשך עשרה גלגולי חיים, ולמרות שכבר התגעגעתי למשחק, זה היה הזמן לעזוב. וקאלמיטי נשמעה כמו מקום לא רע להתחיל מחדש.

"דוד קאל!" אליאס נופף לי כשיצאתי החוצה. "תראה אותי!"

"אני רואה, חמוד."

הוא כיווץ את גבותיו בריכוז והחל לרוץ לאורך המדשאה של נלי, הרגליים הקטנות שלו זזות הכי מהר שהוא מסוגל.

רצתי אחריו, תפסתי אותו בזרועותיי והנפתי אותו באוויר. "מתי הפכת לכזה מהיר?"

הצחקוק שלו היה הסיבה שהייתי שם. אהבתי את הילד הזה. הייתי דוד קאל שלו. אליאס, פירס וקריגן היו המשפחה שלי.

אימא שלי הייתה בדנוור, חיה באותו הבית עם אותו בן-זונה חסר רחמים. עד שהיא לא תתגרש מאבא, תמיד יהיה מתח בינינו. בחירה שלא נאמרת במילים – הוא או אני. היא תמיד בחרה בו. אז אני תמיד בחרתי בעצמי.

ואם כבר ויתרתי על פוטבול, אז לפחות אגור קרוב לחבר הכי טוב שלי. הוא היחיד שלא ציפה לקבל ממני שום דבר.

לא ביצועים. לא נדבה. לא גישה חיובית.

"נלייייייי." אליאס התפתל כדי שאוריד אותו. "אני רעוּב."

"אתה רעוב?" קלי צחקה. "אוקיי, בוא נלך לאכול משהו." היא שלחה את ידה לאחוז בידו, ואז נמלטה חזרה אל בית הלבנים האדומות שלה.

"אני מבין שנגמר זמן המשחקים." רטנתי לעצמי.

המקום האחרון שרציתי להיות בו היה בתוך הבית. בין ארבעת הקירות האלה לא יכולתי לשמור על מרחק ממנה, לא כמו שרציתי בכל אופן. ומרחק היה המפתח להישרדות שלנו.

אבל נכנסתי אחריהם מבעד לדלת הכניסה בכל מקרה. ריח הבושם שלה הגיע אליי פתאום, תפוזים וסחלבים מילאו את האוויר. נשמתי לרווחה והחזקתי את האוויר בריאותיי מתוך הרגל. תחושת הכרח גרמה לי לפלוט אותו חזרה החוצה. תוך כדי נשיפה צעדתי בזריזות אל החלון. "ממש מחניק כאן, אני פותח חלון."

"טוב." היא ביטלה אותי בהינף יד ולקחה את אליאס למטבח.

במשך כמעט שני עשורים טיפחנו את מערכת היחסים בינינו, שהייתה מבוססת על שנאה דו-צדדית. לא היו חסרות סיבות לזלזול ההדדי בינינו, הן נמצאו בשפע כמו גרגרי אבק שריחפו באוויר ולכדו את אור אחר הצהריים.

ציפורים צייצו מעץ האלון שצמח לצד החניה של נלי, שהייתה מיועדת למכונית אחת בלבד. רוח קלה נשבה והכניסה אל הבית ריחות של דשא קצוץ ושמש קיצית. הריח הזה הזכיר לי גם את נלי. זיכרונות שהוכתמו במילות כעס ובבגידה.

קולה הגיע אליי מהמטבח, שם היא זזה חסרת מנוחה, פותחת את המקרר ואת הארונות. "אתה רוצה קרקרים? או בננה?"

"קקרים," אליאס השיב בקולו התינוקי.

"אוקיי, והנה מיץ תפוחים בשבילך."

הסתובבתי בסלון, שומר שיהיה קיר בינינו. היא לא הצטרכה אותי כאן. אליאס היה בידיים טובות כיוון שממש כמוני, היא העריצה אותו.

טכנית, נלי הייתה עובדת של פירס, העוזרת האישית שלו, אבל זו הייתה סתם הגדרה. אילו היה צריך לבחור, אני לא בטוח אם הוא היה בוחר בחברוּת שלנו על פניה. זו גם בדיוק הסיבה שלא הייתי דוחק בו לבחור צד.

סנאפ. סנאפ. סנאפ.

היא נהמה מהמטבח וממש יכולתי לשמוע אותה מגלגלת עיניים.

הלכתי אל החלון הנוסף בסלון ופתחתי גם אותו. ארגזי קרטון נערמו כנגד כל הקירות. החדר עצמו לא היה כל כך גדול ממילא, אבל עם הארגזים בכל מקום זה היה פשוט קלאוסטרופובי. ולא היה שום מקום לשבת, כי גם הספה הייתה עמוסה בקרטונים.

"איפה הטלוויזיה שלך?" שאלתי, צועד אל תוך המטבח.

"אין לי." היא שלחה אליי מבט מבטל וחזרה להתרכז באליאס, מנקה פירורים מהחולצה שלו בזמן שהוא כרסם קרקרים.

"אין לך טלוויזיה."

"אין לי טלוויזיה."

מצמצתי. "למה?"

"בגלל שרק עברתי לכאן. בגלל שמכרתי את זו שהייתה לי בדנוור. בגלל שאני כמעט לא צופה בטלוויזיה, ולעומתך אני לא צריכה את ערוץ ספורט סנטר כדי להרגיש טוב עם עצמי."

"לא, את רק צריכה בקבוק של מי חמצן וחולצת בטן."

אם מבטים יכלו להרוג, נלי הייתה ממיסה את העור מעל העצמות שלי כבר לפני תשע-עשרה שנים. אפשר להגיד שכבר הייתי רגיל למבט הרצחני הירוק הזה.

"אנחנו לא יכולים ללכת למקום אחר?" הנחתי את ידיי על המותניים. "מקום שיש בו יותר משני מקומות לשבת?"

אחרי שירדו לקריגן המים, נלי ואני הלכנו אל הבית שלה עם אליאס בטיולון. היינו רק כמה רחובות מרחוב פירסט המרכזי. חייבים להיות מקומות בקאלמיטי שמתאימים גם למבוגרים וגם לילדים. פירס וקריגן בדיוק פתחו מבשלה במרכז העיירה. עדיין לא הייתי שם, אבל אולי הם בנו שם גם אזור משחקים לילדים.

"אנחנו נשארים כאן." נלי החוותה אל אליאס. "אם אתה רוצה לשבת, הספה כולה שלך."

"היא מלאה בארגזים."

"אז תזיז אותם. הם שייכים למשרד בקומה למעלה, דלת ראשונה מצד שמאל." היא הצביעה על התקרה, חיוך קטן עלה על שפתיה הוורודות. "אלא אם אתה מפחד להרים משהו כבד ולפגוע בגב שלך. אה רגע, אתה לא צריך לפחד מפציעות מטופשות יותר. כי פיטרו אותך."

"לא פיטרו אותי," פלטתי דרך שיניים חשוקות. "פרשתי."

"אתה בטוח?" היא טפחה באצבע על סנטרה. "כי הם לא חידשו לך את החוזה. זה סוג של להראות לך את הדלת החוצה."

האישה הזאת.

הדם שלי התחיל לבעבע.

היא ניסתה לגרור אותי לוויכוח, כיוון שברוב המקרים ריב היה גורם לשנינו לצאת בסערה לכיוונים מנוגדים. אבל לא התכוונתי לעזוב. לא לפני שנשמע מפירס. לא לפני שנדע שקריגן והתינוקת בסדר.

נלי רוצה שאזיז ארגזי קרטון? אין בעיה, אני אזיז ארגזי קרטון. קומה שלמה שתפריד בינינו דווקא נשמעה לי כמו רעיון טוב.

יצאתי בכעס מהמטבח והרמתי את הארגז הראשון מהספה שלה. התווית בצבע צהוב ניאון התגרתה בי. ספרים. מובן שהיא תגרום לי לסחוב ספרים.

גרם המדרגות היה תלול והמקום להניח עליו את כף הרגל לא היה קרוב אפילו למספיק כדי להכיל את הנעליים במידה 46 שלי. מעקה העץ היה שרוט ופגום משנים של שימוש. המסדרון בקומה העליונה הרגיש צר מדי לכתפיים הרחבות שלי. אבל לפחות התקרה הייתה גבוהה ולא הייתי צריך להתכופף כדי לעבור בפתח הדלת.

החדר הראשון מצד ימין היה חדר השינה של נלי. מתברר שהיא כבר פרקה את הארגזים שבחלל הזה. שמיכת קטיפה בצבע זית כיסתה את המזרן, הר של כריות לבנות נח כנגד ראש המיטה המרופד. צבע הקירות היה אותו הלבן הבוהק מדי שכיסה את יתר קירות הבית, אבל לא הייתה בחדר הזה אפילו לא קופסת קרטון אחת.

פירס הקים משרד משני בקאלמיטי לחברת ההשקעות שלו. הוא ציין מוקדם יותר שנלי עברה לכאן כבר לפני שבועיים.

היא בבירור שמה את נושא פריקת הארגזים וסידור הבית בעדיפות עליונה. אם כל מה שנשאר לה לפרוק היו הקרטונים שבסלון, אז היא תסיים בקרוב מאוד.

היה לה יתרון התחלתי בבניית החיים במונטנה. לא אהבתי שיש לה פוֹר עליי.

בצידו השמאלי של המסדרון, מול חדר השינה שלה, היה המשרד. שלושה מדפי ספרים ריקים נתלו על הקיר הארוך ביותר. הפלתי את הארגז ליד שולחן הכתיבה שלה ורצתי חזרה למטה כדי לאסוף את השניים הנותרים.

אבל לא היו שני ארגזים על הספה. היו שלושה.

"את שמת עכשיו עוד ארגז על הספה?" שאלתי.

"גם אותו צריך להעלות למעלה." נלי פסעה בנחת אל הסלון, הישבן שלה מתנועע עם כל צעד.

מכנסי הג'ינס עטפו את קימוריה הקטנים. החולצה שלה חשפה פס דקיק של בטן שטוחה וחטובה. שערה הפזור נשפך כמו מפל בלונד-לבן עד מותניה. והעיניים היפות האלה תמיד היו מלאות אש.

היא הייתה מושכת בטירוף.

"אני לא סוחב את השיט הזה בשבילך."

היא העיפה מבט מעבר לכתפה אל אליאס, שהיה עסוק בלשתות מיץ תפוחים מכדי לשמוע שקיללתי. "כי אתה כל כך עסוק עכשיו? אלה רק כמה ארגזים. והם כבדים."

"אז אל תקני ספרים. או שתעשי כמוני ותשכרי חברת הובלות. אני לא מתכוון לסחוב את הדברים שלי, אז בטח שלא את שלך."

"אני – רגע. אתה עובר לכאן? מנאשוויל?"

גיחוך איטי התפשט על פניי. "פירס לא סיפר לך."

"סיפר לי מה?"

מוקדם יותר היום, על המדרכה מחוץ לבית הזיקוק, נלי הייתה המומה לחלוטין כשראתה אותי. מה שאומר שלא היה לה מושג. היא בטח חשבה שאני נמצא כאן בחופשה.

הו, זה הולך להיות כיף.

"את חושבת שהבית מעבר לרחוב למכירה?"

היא בלעה רוק ברעש. "אתה עובר לכאן?"

"אני עובר לכאן."

"לא. בשום פנים ואופן לא."

רכנתי קרוב יותר אליה. "אני אגיד לך מה. אני אעשה לך טובה ואקח עוד ארגז אחד למעלה, אבל רק כי זה מה ששכנים טובים עושים."

"אתה לא יכול לעבור לקאלמיטי."

"תראי אותי."

כפות ידיה התאגרפו. "אתה כזה מניאק."

"למה לקלל?" צקצקתי בלשוני, ואז הרמתי את הארגז הקרוב ביותר ולקחתי אותו למעלה.

להתגרות בה היה כמו לקלל את שחקן הקו הטוב ביותר במשחק בניסיון המרה של הכדור. או שאני אצליח להעביר את הכדור להמשך המגרש או שמישהו יתקל אותי ואני אעוף על התחת. כך או כך, אהבתי את הריגוש.

נלי רִיוֶורה הייתה היריב הנורא ביותר שלי.

צליל דלת הכניסה נפתחת ונסגרת הדהד ברחבי הבית. ניגשתי אל חלון המשרד וראיתי שנלי ואליאס יצאו שוב לחצר. היא מצאה כדור שהוא יוכל לשחק בו.

היא אומנם חייכה, אבל המתח ניכר בכתפיה וגם בתנועות שלה. הכרתי אותה מספיק זמן כדי לדעת את ההבדל בין לעצבן אותה לבין להיכנס לה מתחת לעור.

והיום הייתי עמוק מתחת. נלי לא רצתה שאני אעבור לקאלמיטי.

גבר טוב יותר ממני היה מוותר. גבר טוב יותר היה נותן לה לתבוע לעצמה את העיירה הזו.

אבל כמו שהיא כבר אמרה, הייתי מניאק.

הפלתי את הארגז לרגליי. החלק העליון לא הודבק כמו באחרים ובזמן שהוא פגע ברצפה, הוא נפתח וחשף שורות של ספרים. ספר עם שדרה כתומה תפס את עיניי, אז הרמתי אותו וסקרתי את הכריכה. זה היה אוסף מאמרים ממגזין "הרווארד ביזנס רוויו".

פתחתי אותו ורפרפתי על העמודים. זיהיתי חלק מהמאמרים, היות שקראתי אותם בעצמי. רוב האנשים, כולל נלי, הניחו שביליתי את העשור האחרון בלקרוא רק חוברות אסטרטגיה.

אבל קראתי וחקרתי וניצלתי את הכסף שלי בחוכמה. השתמשתי בתואר מהרווארד שקרעתי את התחת כדי להרוויח. הם היו זקוקים לקוורטרבק מנצח ואני רציתי השכלה של מוסד אקדמי יוקרתי. שני הצדדים יצאו מורווחים. אבא שלי שילם את שכר הלימוד, אבל אחרי שסיימתי את התואר לא לקחתי סנט מהבן אדם הזה. אפילו לא מתנה ליום הולדת או לחג המולד. נשבעתי שלעולם לא אהיה חייב לו שוב.

זה היה רע מספיק לדעת שהדם שלו זורם לי בעורקים.

החזרתי את הספר אל הארגז והמשכתי לעבור על הערמה, אולי יהיה כאן אחד שעדיין לא קראתי. אבל הטקסטים האקדמיים מילאו רק חצי ארגז. מתחתיהם היו יומנים בכריכות עור. האצבעות שלי רפרפו על אחד בכריכת זמש, שלפתי אותו מבין השאר ופתחתי את הרצועה שהקיפה אותו. הצצה אחת פנימה הייתה כל מה שהייתי צריך כדי לדעת מה אני מחזיק בידיים.

היומן של נלי.

גבר טוב יותר ממני היה מחזיר אותו לארגז.

האצבעות שלי החלו לדפדף, עד שנעצרו על עמוד מלא בכתב ידה הנקי והמדויק של נלי. שם מוכר קפץ מבין המילים. פיבי מקאדמס, ראש קבוצת המעודדות. וכלבה, לפי הפתיח של נלי – היא לא טעתה.

התאריך בחלק העליון של הדף סיפר לי שהיומן הזה בן תשע-עשרה שנים. היינו בני ארבע-עשרה. היומן הזה היה מהשנה הראשונה בתיכון בנטון. הרבה דברים קרו באותה שנה. הרבה דברים השתנו.

כשדפדפתי לעמוד הבא זיהיתי את שמו של פירס. נלי השתוללה מכך שהוא קיבל ציון גבוה יותר ממנה במבחן באלגברה ועל כמה היא רק רוצה לנצח אותו ולהיות התלמידה המצטיינת של השכבה. אם הייתי קורא את היומן מהשנה האחרונה שלנו בתיכון, כנראה הייתי מוצא טקסט מלא גאווה על כך שהיא בסוף ניצחה אותו.

הייתי צריך לצפות את מה שהגיע לאחר מכן. הייתי צריך לצפות שאראה את השם שלי ביומן הזה. אבל עדיין, ידיי התהדקו סביבו בזמן שקראתי. הלב שלי פעם בחוזקה כנגד החזה.

אני שונאת את קאל סטארק.

זה הכול. חמש מילים שנכתבו כל כך הרבה פעמים על הדף עד שהעיניים שלי התחילו לכאוב.

בפתיח הבא היה כבר תאריך אחר, אבל אותן חמש מילים ישבו להן בשורה הראשונה.

אני שונאת את קאל סטארק.

לעזאזל. אולי בתוך תוכי קיוויתי ש...

על מי ניסיתי לעבוד? לא הייתה שום תקווה.

צליל הדלת הנפתחת הקפיץ את מבטי הרחק מהמילים שמולי, סגרתי בטריקה את היומן.

"דוד קאל!" אליאס קרא מלמטה.

"אני בא!" קראתי חזרה, והתכופפתי לסדר את הספרים כמו שמצאתי אותם ולסגור את הארגז. ואז רצתי למטה ובלגנתי את שערו הכהה של אליאס כשהוא חיבק את הברך שלי.

"פירס בדיוק התקשר," נלי אמרה.

"אוקיי." ניסיתי לא להראות כמה מפריע לי שהוא התקשר אליה ולא אליי. ניסיתי לא לראות את אותן מילים כתובות, אבל הן נצרבו במוחי. נלי שנאה אותי. זה לא מפתיע, אז למה לא הצלחתי להביט לה בפנים?

"הכול מתקדם טוב, אבל לאט," היא אמרה. "קריגן והתינוקת בסדר גמור. אימא של קריגן תגיע עוד מעט לאסוף את אליאס. היא תיקח אותו איתה הביתה."

"מעולה." זה מה שהייתי צריך לשמוע. עכשיו יכולתי לעזוב. כרעתי מול אליאס והרמתי יד כדי שייתן לי כיף. "ביי, אלוף. אני אראה אותך בקרוב, בסדר?"

הוא הכה ביד שלי. "ביי."

עברתי על פני נלי, עדיין לא מסוגל להביט לה בעיניים, אבל היא עצרה אותי לפני שהספקתי להימלט.

"קאל?"

"כן?" הרגשתי את מבטה נח על הפרופיל שלי, בוחן אותי. היא ידעה לקרוא אותי טוב, כמו שאני ידעתי לקרוא אותה.

"מה לא בסד... לא משנה."

הייתי מחוץ לדלת עוד לפני שהיא הספיקה למצמץ, בונה חומה כמה שיותר גבוהה ביני לבין הבית הזה והאישה הזאת. המדרכות במרכז העיר היו עמוסות תיירים. מבעד לדלת הפתוחה של בר בשם "ג'יינ'ז" נשמעה מוזיקת קאנטרי רועשת.

גבר עם כרס בירה ופאוץ' ססגוני הופיע כשחלפתי על פני הבר. "היי, אתה קאל סטארק."

הרמתי את ידי לשלום והמשכתי ללכת, אבל הקול שלו הדהד בעוצמה. גברים אחרים ומספר נשים עצרו לבהות בי.

שיט.

למה לא הלכתי ברחובות הצדדיים אל המוטל? קאלמיטי עמדה להיות הבית שלי ושנאתי להסתתר כשיצאתי למקומות ציבוריים. אבל הייתי צריך לדעת שזה לא ילך. למה לא חבשתי כובע ומשקפי שמש?

"אני יכול לקבל חתימה?" בחור רץ אליי, חוסם את דרכי ודוחף את כובע הבייסבול שלו בפנים שלי.

"יש לך עט?"

"אממ..." זו הייתה תשובה שלילית. עקפתי אותו בלי להאט את הקצב, אפילו לא כששמעתי אותו אומר, "כנראה הוא באמת זין."

הוא יכול לשנוא אותי. הם כולם יכולים לשנוא אותי. אולי אם הם ישנאו אותי אז הם פאקינג יעזבו אותי לנפשי.

בראש מורכן המשכתי להתקדם אל המוטל בלי הפרעות נוספות. התיקים שלי היו אצל פירס. הם היו במושב האחורי של הלנד רובר שלו מאז שהוא אסף אותי משדה התעופה. הוא יקפיץ אותם מאוחר יותר כשיהיה לו זמן. לפחות הטלפון והארנק היו איתי.

הפעמון מעל דלת משרד הקבלה של המוטל צלצל כשנכנסתי פנימה.

"היי." לאישה מאחורי דלפק הקבלה היה חיוך רחב שהדגיש את קמטי הצחוק סביב העיניים והפה שלה. "איך אוכל לעזור לך?"

"יש לי הזמנה. קאל סטארק."

זיהוי נצנץ בעיניה והיא הזדקפה בכיסאה. "אה, כן. ברוך הבא. תן לי לעשות לך צ'ק-אין."

"תודה," אמרתי כשהיא התחילה לעבוד.

פירס וקריגן הציעו לי לישון בביתם, אבל היו להם מספיק דברים להתעסק איתם, במיוחד עם התינוקת החדשה. הם לא היו צריכים גם אורח בבית. אז שאלתי את קריגן אם היא תוכל לארגן לי הזמנה במוטל. כשהעוזר שלי התקשר הם היו מלאים עד אוגוסט.

קריגן השיגה לי את החדר. העוזר שלי פוטר – לא בגלל העניין עם המוטל, אלא כי הוא גנב את אחת החולצות שלי ומכר אותה ברשת. העולם היה מלא בגנבים וברמאים, ונראה שכמות נכבדה מהם נפלה עליי.

"אתה תהיה בחדר מספר שבע." האישה מסרה לי מפתח לחדר. "קוראים לי מארסי. אני הבעלים כאן, בבקשה תפנה אליי אם תצטרך משהו."

"מברשת שיניים?"

"בוודאי." היא נעלמה אל החדר האחורי וחזרה לא רק עם מברשת שיניים, אלא גם עם שפופרת נסיעות קטנה של משחת שיניים ובקבוק קטן של מי פה.

"אני מעריך את זה." בהנהון קל עזבתי את משרד הקבלה ועשיתי את דרכי בין המכוניות בחניה העמוסה.

ברגע שנכנסתי אל החדר שלי, נעלתי את הדלת והעפתי את המפתח על השידה, לוקח כמה רגעים להעריך את הסביבה שלי. זה לא היה בית נופש של חמישה כוכבים, אבל פירס התארח כאן מספר פעמים. אם זה מספיק טוב בשבילו, זה גם מספיק טוב בשבילי.

והייתה להם טלוויזיה.

אבל לא הרמתי את השלט. שלחתי את ידיי מאחורי הגב, הרמתי מעט את החולצה, ושלפתי את היומן של נלי מהמקום שדחפתי אותו אליו בתוך הג'ינס שלי.

גבר טוב יותר היה משאיר אותו מאחור.

אבל אני לא הייתי גבר טוב יותר.

פשוט תשאלו את נלי.