מרלו בנקס מתחילה מחדש

1

מרלו בנקס מעולם לא חלמה שתואר שני באמנויות מאוניברסיטת ייל יוביל אותה לעבוד בסידור קולבי בגדים, בשליפת רפידות נעליים קשיחות מזיעה מתוך זוג מוקסינים ישן, ובשבירת כל ציפורן וציפורן תוך כדי הניסיון להתאים מידת רצועת שעון באמצעות סיכת ביטחון וכוח רצון אדיר בלבד. תיאור התפקיד "עוזרת הפקת תלבושות״ נשמע זוהר כל כך, אבל לרוב התייחסו אליה כאל עוזרת הפקה בלבד, והיא לא היתה יותר מבורג במערכת. שום דבר חוץ מזה.

"פשוט מדהים." היא מלמלה כשסיכת הביטחון החליקה ודם נבע מאצבעה בפעם השלישית.

"הזדמנות מדהימה. חוויית למידה יוצאת דופן. עבודת החלומות."

היא נאבקה להגות את המילים, אולי אם תאמר אותן לעתים תכופות מספיק בסוף היא תתחיל להאמין בהן. אחרי הכול, ברגים חסרי שאיפות לא נאלצים לראות איך מבקרים ועמיתים תחרותיים למקצוע קורעים את העבודה שלהם לגזרים. הם לא מרגישים כמו מתחזים כשהם מכנים את עצמם "אמנים". אם לומר את האמת, רוב האנשים לא הבחינו בהם בכלל, וזה בדיוק הדבר שמרלו קיוותה לו כשהיא אפסנה את קריירת העיצוב הטרייה שלה בניו יורק וטסה ללוס אנג'לס — עיר החלומות, חופים חוליים, טאקוס מדהימים וכל כך הרבה אנשים יפים בטירוף, שכל אדם ממוצע הופך פחות או יותר לבלתי נראה לידם.

אחרי ששעון היד הותאם סוף־סוף למפרק כף ידה של השחקנית, מרלו החלה לפרוק הזמנה גדולה של גרביים עם הדפסים מגניבים, הסעיף הבא ברשימת ה"דברים שאף אחד אחר לא רצה לעשות". אף אחד לא השתמש בניסוח הזה, כמובן, אבל כולם ידעו. היא בדיוק פתחה את הקופסה הראשונה כשקול קרקוש של יותר מדי צמידים גדולים בקע מדלת הטריילר, מלווה בנקישת עקבים חדה וניחוח מסגיר של אלגום ובוּז מסוגנן.

"איך יכול להיות שאנחנו רק בפרק שלוש?" בֵּאבְּז קוֹצ'אק צנחה על כיסא בד לצדה של מרלו והסתובבה אל המראה הסמוכה, מחליקה את גבותיה המקושתות בשלמות, שחורות כדיו מעל עיניים אפורות, מצומצמות מעט. היא היתה קטנת גוף וגדלת אישיות, לבושה ומטופחת תמיד ללא רבב.

זו היתה דרכה להבטיח שאחרים יאפשרו לה לעשות להם את הסטיילינג.

"אני מרגישה כאילו אני בוחרת בלייזרים מקטיפה ותחתוני בוקסר ממשי מאז שדינוזאורים חלמו על כפפות מעור גדי לידיים הקטנטנות שלהם."

מרלו רפרפה אליה חיוך מנומס והניחה בצד את הסכין היפנית.

"אולי את מרגישה שזה זמן ארוך כל כך כי את בעונה שש?" הציעה.

באבז גנחה.

"הם היו אמורים לעצור בעונה חמש, אבל מתברר שאם שמים מספיק שחקנים צעירים וסקסיים על המסך, אנשים ישבו לראות את זה עד שכל אחת ואחת מהדמויות תספיק לשכב עם כל האחרים."

היא פלטה אנחה נואשת והחליקה קמט קלוש שבקלושים במכנסי הקאפרי עשויי המשי המגוהצים למשעי שלבשה.

"הספקת לעבור על הקבלות האלה?"

"הכול מוכן. השארתי את החשבונית אצל ההפקה הבוקר."

"דיברת עם קלווין קליין?"

"הבגדים יהיו מוכנים לאיסוף מחר."

"קבעת לי תור חדש לכירופרקט?"

"יש לך תור ביום שלישי הבא באחת־עשרה בבוקר."

"מצאת לי סלט אצות בלי שומשום?"

"בהוֹלי־רוֹלי מכינים כזה בהזמנה. אאסוף אותו בצהריים."

"ואִדית' הֵד?"

"מסתדרת מצוין במעון היום החדש לכלבלבים. היא אפילו חולקת את העצם המצפצפת שלה."

באבז טפחה על אחת מגבותיה והביטה סביב כמחפשת משהו לבקר, אחרי שהחקירה הראשונית שלה כשלה. מרלו המשיכה לעבוד על המשימה שלפניה והפרידה את גרבי הלמות והעצלנים מגרבי הקשת בענן ומאלה עם הציטוטים הקליטים. המחלקה הזמינה כמעט מאה זוגות, אף על פי שהסיכוי שיראו משהו מהם במצלמה היה גבוה בערך כמו הסיכוי שדינוזאורים ייתפסו עוטים כפפות עור גדי. העבודה בטלוויזיה היתה שונה כל כך מהעבודות הראשונות שהיו לה בתיאטרון, שבהן התקציב כולו היה צריך להספיק לעשרים או שלושים תלבושות תקופתיות ועדיין היה נמוך מעלות הזמנת הגרביים היחידה הזו. היא היתה חלק מצוות ההלבשה של "הַארטְ'ס דַיינֶר" כבר עשרה שבועות, על כן כבר עברה את שלב ההלם הראשוני של דורותי שנוחתת בארץ עוץ, אף שלפעמים היא עדיין ציפתה שאיזה מַנצְ'קין עם סוכרייה על מקל ייכנס לתוך אחד הטריילרים. הכול אפשרי בהוליווד.

"את באמת שותה את זה?" שאלה באבז.

מרלו שתקה לרגע, שני אגרופיה מלאים גרביים שעליהם הדפס בננות.

"שותה מה?"

באבז הנהנה לעבר פחית השתייה שעל הדלפק הסמוך אליה.

"עדיין לא עשר בבוקר."

"אלה רק מים מוגזים."

מרלו הניחה את הגרביים והרימה את הפחית, מחפשת אחר אזהרות רעלנים או רכיבים מסוכנים יותר מהמינימום המובן מאליו.

באבז מלמלה המממ מעורפל ובלתי מאשר.

"כל דו־‏תחמוצת הפחמן הזאת משחיתה לגמרי את מערכת העיכול שלך. את מתחילה להתבלבל בזיהוי האותות הטבעיים שהגוף שלך שולח ורגע אחר כך את כבר..."

היא חיקתה בלון מתרוקן מאוויר.

"חכי לפחות עד ארוחת הצהריים או ארוחת הערב."

מרלו הסתירה את פחית המים המוגזים מאחורי ערמת אריזות מקומטות, רושמת לעצמה ששום שיחת עידוד עצמי לא תהפוך את מצבה הנוכחי לאידיאלי. בעיה מספר אחת — החיים בלוס אנג'לס לא התאימו לה. העיר תבעה תשומת לב קיצונית למותגים ולאורח חיים בריא. אולי לא מכולם, אבל בהחלט מכל מי שעבד במשהו שקשור איכשהו לאופנה, או לפחות מכל מי שעבד עם באבז קוצ'אק. למרות "ההצעות המועילות" התכופות שנידבה לה הבוסית שלה, מרלו שנאה מכוני כושר והחשיבה מזונות־על למזונות אל־טעימים. חוץ מאוכמניות, ואולי גם מברוקולי, כל זמן שהיתה בסביבה גבינה כדי להסוות את תכונותיו הירקרקות במיוחד. היא רצה מדי שבוע, כך שהיא לא היתה מנוונת לגמרי, אבל עכשיו גם אסור לה לשתות מים מוגזים? ברצינות?

באבז העיפה מבט בגרביים שמרלו ערמה על הדלפק.

"הייתי צריכה להיות מדויקת יותר בנוגע להזמנה הזאת."

היא נטלה זוג שעליו הדפס של מכוניות מדברות בטלפון.

"תשמרי את הפסים ואת ההדפסים הכלליים, ותחזירי את יתר השטויות האלה. אנחנו אמורים להיות במרכז אמריקה, לא בג'וּמַנג'י."

היא בחנה עוד כמה זוגות בזמן שמרלו החלה לארוז אותם מחדש בקופסה.

"את חושבת שאידי יוכל לגרום לאלה לעבוד עם חליפת המֵקְווין שלו?" היא הרימה זוג גרביים מפוספסים בכחול ושחור.

"מקווין?" שאלה מרלו בפה פעור. "הדמות שלו לא אמורה לעבוד בתחנת דלק?"

"זה לא אחד מהמחזות הקטנים האלה של צ'כוב שאת כל כך אוהבת, מותק. זאת טלוויזיה. אנשים רוצים סגנון וזוהר."

באבז השליכה את הגרביים הצדה.

"את כל כך חדשה, אבל את תלמדי."

מרלו העלתה על פניה את החיוך המרצה הרגיל בזמן שציינה לעצמה את בעיה מספר שתיים — העבודה. לא שלהיות עוזרת הפקה בתוכנית טלוויזיה מצליחה היה דבר גרוע כל כך. המשכורת היתה טובה ומרלו התאימה מאוד לאופי המשימות שהוטלו עליה. היא היתה מאורגנת, יעילה, מוכוונת פרטים וידעה לעבוד בחריצות בלי להתלונן. היא התחמקה ביעילות ממבקריה הקשוחים ביותר וממסיבות ערבי הפתיחה המתלקקות האלה, שאף פעם לא היה לה מושג מה לומר בהן מלבד, "כמה מדהים לעבוד איתך!"

היא אפילו זכתה בפיסות רכילות על סלבריטאים והגניבה את המידע לחברותיה שנותרו בניו יורק. ולמרות זאת — וזה היה למרות זאת גדול מאוד — היא לא הצליחה לאטום כליל את מוח המעצבת שלה ואת שאיפותיה בנוגע לקריירת העיצוב שלה. היו לה דעות בנוגע לעלילות, לעולמות ולדמויות.

היא התפקעה ממחשבות על פלטות צבעים סימבוליות או על דרכים להעביר מידע על בריתות וגיבורים; לפעמים הספיק רק לשנות את העניבה או לסדר את השביל בשיער של מישהו. אבל היא הגיעה לאֵל־אֵיי כדי להתחבא, והתחבאות תבעה ממנה לצמצם את מגוון הדעות שלה למינימום האפשרי. כך גם בנוגע לשאיפותיה.

דלת הטריילר נפתחה בתנופה וצֵ'רי צ'וֹ נכנסה, לבושה במדיה הרגילים — מכנסי ג'ינס שחורים הדוקים, בלייזר מעצבים שחור וחולצת טריקו אירונית. על החולצה של היום נכתב "בינאריות מיועדת רק למעבדי מחשבים". צ'רי היתה דקה ומהממת, שערה שחור וארוך, מפותל בפקעת מרושלת שמרלו ניסתה ליצור בעצמה לעתים קרובות לפני שהרימה ידיים, מפני שלא ניחנה בכישרונה של צ'רי לגרום ל"רישול" להיראות בלתי מכוון.

"נתקלתי באֵנגוֹס במחלקת אביזרים," היא אמרה לבאבז.

"הוא רוצה לדבר איתך על ז'קט העור שלו."

"מה איתו?" באבז קמה ומשכה בשולי החולצה שלה. אולי כדי ליישר אותה, אולי כדי לחשוף שמץ מחשוף, הרגל שנכנעה לו לעתים קרובות כששמו של אנגוס גורדון עלה.

"זה לא אותו אחד שהוא לבש בשבוע שעבר?"

"נראה שיש איזו בעיה עם המידה. שוב." צ'רי גלגלה את עיניה.

"הוא מרים משקולות יותר מהרגיל בזמן האחרון, ועכשיו הוא צריך מקום נוסף בכתפיים. אמרתי לו שהז'קט נראה בסדר גמור, אבל הוא דורש חוות דעת נוספת."

"כמה ז'קטים כאלה שחקן אחד יכול להחליף בעונה?" אמרה באבז והפנתה אצבע מחודדת אל מרלו וצ'רי.

"אל תענו לי. אני לא רוצה לדעת."

היא טפחה על איפור העיניים שלה והחליקה את שערה לפני שיצאה מהטריילר.

ברגע שהדלת נסגרה אחריה, צ'רי קרסה על הרצפה והתגלגלה כה וכה כמו חתול חסר מנוחה שנקרע בין רצון להימתח ובין תשוקה לחזור לישון מיד.

"אני כל כךךךךך עייפה," גנחה.

"עבדת עד מאוחר אתמול?" שאלה מרלו, עודנה ממיינת את הגרביים הנותרים.

"לא, האקסית שלי הגיעה סוף־סוף לאסוף את שאריות הזבל שלה מהדירה שלי. זה היה צריך לקחת שעה, גג שעתיים. אבל אז התחלנו לדבר, והיה בסדר בהתחלה, אבל די מהר התחלנו להיכנס לכל ריב שהיה לנו אי פעם על הנטייה שלי לשים את העבודה במקום הראשון. ועל בעיות הקנאה שלה, ומה בדיוק גרם לי לחשוב שהאישה שאני העוזרת האישית שלה כבר פאקינג ארבע שנים תמליץ עלי פתאום לעבוד כמעצבת עצמאית. אבל אני לא יכולה לוותר עכשיו, כשאני כל כך קרובה להזדמנות הגדולה שחיכיתי לה. ואת חיה בסרט, לא, את חיה בסרט. ופתאום אני שמה לב שהשעה כבר שש בבוקר ואנחנו עומדות וצורחות זו על זו."

היא פיהקה לתוך אגרופה, פיהוק ממושך ואטי, ומצמצה מבעד לריסיה המלאכותיים הצפופים לפני שנמרחה שוב על הרצפה.

"אני עושה כל כך הרבה טעויות היום. אני פשוט לא מסוגלת לתפקד על אפס שעות שינה. את תראי שמשהו הולך להידפק לגמרי, וזאת תהיה אשמתי הבלעדית."

צ'רי מעולם לא נמנתה עם האנשים שמרגישים מחויבים לטקסים מיושנים כמו שימוש בכיסאות, לכן היא רק התגלגלה על צדה והחניקה פיהוק נוסף.

מרלו מיהרה לסיים את המים המוגזים שלה כל עוד יכלה לעשות זאת בלי חשש מביקורת.

"אני יכולה לעזור איכשהו?" שאלה.

"יש מצב שתוכלי להרחיק ממני את אחותנו באבז היום? היא כמעט הורידה לי את הראש בביס הבוקר, כשפספסתי את ההודעה שהיא שלחה לי לאסוף את הסְקוֹנס נטולות הסוכר והגלוטן עם ההזמנה של הקפה שלה. כאילו שאין לנו חברת קייטרינג בדיוק בשביל הדברים האלה."

"יש דבר כזה בכלל, סקונס נטולות סוכר וגלוטן?"

"את מכירה בן אדם אחד כאן שהיה אוכל אותן אם הן לא היו נטולות?" צ'רי הסתובבה ומשכה את עצמה לתנוחת ישיבה לפני שירתה מבט מהיר לעבר הדלת.

"לפעמים אני מוכנה להישבע שבאבז ממציאה סיבות לכעוס רק כדי שהיא תוכל להזכיר לכולנו שהיא הבוס כאן. גם היא היתה פעם בנעליים שלנו, אבל עכשיו הגיע התור שלה להתעלל באנשים. האמת היא שכל תעשיית הסרטים היא מעגל השפלות אחד גדול."

היא מתחה את צווארה בשעה שאצבעותיה ריקדו במורד עמוד השדרה שלה בניסיון לעסות את גבה.

צ'רי היתה בת עשרים ושמונה, מבוגרת ממרלו בשלוש שנים בלבד, אבל היא עבדה בתעשייה מאז היתה בת שמונה־עשרה — שנתיים כעוזרת הפקה, ארבע שנים כקניינית ותופרת וארבע נוספות כעוזרת מעצבת של באבז קוצ'אק. כפי שצ'רי הסבירה למרלו, עבודה כעוזרת מעצבת היתה אחת הדרכים הכי טובות לקבל עבודה כמעצבת. את לא רק מכירה במאים ומפיקים; אם המעצבת מקבלת הצעה לסרט או סדרה ואין לה זמן פנוי לכך, היא בהחלט עשויה להעביר את העבודה לעוזרת שלה. עד כה שאיפותיה של צ'רי התבררו בעיקר כ... שאפתניות. אבל למרות תקופת ההמתנה הממושכת שנגזרה עליה ועל אף תלונותיה הרבות על התעשייה, היא היתה נחושה לפלס את דרכה לפסגה. מרלו העריצה את כוח הרצון הבלתי נדלה שלה. היא גם שאלה את עצמה איך היא מצטיירת לעומתה.

היא רכנה לעברה והנמיכה את קולה.

"את חושבת שקורה משהו בין באבז לאנגוס?"

צ'רי חיקתה קול הקאה.

"אלוהים, אני מקווה שלא. כאילו, הבן אדם הוא זונה, אין ספק, אבל היא יכולה להיות אמא שלו ויש לו אופציות הרבהההה יותר שוות. אני די בטוחה שהסופר־מודל שהתגנבה מהטריילר שלו הבוקר לא היתה זו שראיתי אתמול."

מרלו קימטה את מצחה בכיוון הכללי של הטריילר של אנגוס, מנסה לנחש על איזו בחורה — או בעצם, בחורות — הוא עובד לאחרונה. הוא היה אחד מששת הכוכבים המובילים של הסדרה, באמצע שנות העשרים שלו או לקראת סופן. שערו האדום בהיר מכדי להיחשב ערמוני וכהה מכדי להיות ג'ינג'י, אף שהתאים לו להיקרא כך יותר מכל שם אחר. הוא גילם את הילד הרע של העיירה, זה שתמיד מסתבך בצרות, בעל עבר מפוקפק ויצר נקמנות עז.

מכל המפורסמים שיצא לה לפגוש במהלך החודשים האחרונים, אנגוס הוא זה שחברותיה בניו יורק היו הכי להוטות לשמוע עליו. היא לא האשימה אותן. הוא סקרן גם אותה. פניו התנוססו על שערי צהובונים ואתרי מעריצים כבר שנים. בהתחלה כשובר לבבות של גיל הנעורים, כוכב סדרת דיסני פופולרית, ולאחרונה לצד מצעד אין־סופי של שחקניות יפהפיות. מראהו המחוספס, רבוע הלסת, גרם לנשים לגמגם ולהסמיק בנוכחותו, והציב אותו במרכזן של המוני פנטזיות. הוא אפילו שמר על מקום גבוה ברשימת עשרת הגברים החלומיים שתחזקה מרלו במהלך שנות התבגרותה, והיו לה כמה פנטזיות משלה שהוא היה מעורב בהן כש"הארט'ס דיינר" שודרה בפעם הראשונה. אבל זה היה לפני שפגשה אותו פנים אל פנים והבינה שהוא האדם הכי מרוכז בעצמו עלי אדמות. בימים אלה היא בעיקר השתדלה להימנע מחברתו, ולא היה קשה במיוחד לעשות זאת, כי בתור עוזרת הפקה המשימות שהוטלו עליה כללו לעתים רחוקות בלבד מפגש עם צוות השחקנים.

הטלפון שלה זמזם בכיס האחורי של מכנסיה. היא שלפה אותו ובדקה את המסך בלי לטרוח לפתוח את ההודעה.

קלווין: מה המצב בלה לה לנד, לוֹ?

הקמט שנחרש במצחה קודם העמיק. בעיה מספר שלוש — הבדידות, ובת לווייתה העיקשת להחריד, החרטה. השאלה של קלווין היתה תמימה למדי, אבל שם החיבה שלה עדיין הכאיב לה בדרכים שהיא ממש לא רצתה שיכאיבו לה. מערכות יחסים הן דבר מצחיק מהבחינה הזו. אנשים בוראים שפה פרטית שמשמשת אותם כזוג, וכשמערכת היחסים מסתיימת איש אינו מכיר את המילים והסמלים שהם המציאו, והשפה הייחודית הזו מתה גם היא.

צ'רי נאבקה לקום ואיבקה את מכנסיה.

"מה קורה?"

"מתברר שהיום הוא יום האקסים הלאומי."

"הוא עדיין מדבר איתך? הוא מודע לזה שנפרדתם, כן?"

"כן. לא היו כאן שום מסרים מבלבלים," היא תחבה את הטלפון בחזרה לכיסה. "אבל אנחנו מנסים להתגבר על הבעיות בינינו כדי שנוכל להישאר ידידים."

צ'רי העיפה לעברה מבט מלוכסן.

"מה זה אומר בדיוק, 'להישאר ידידים'?"

"עד כה זה בעיקר אומר שהוא שולח לי שאלה אקראית פעם בשבוע בערך. אני עונה, בגלל שאלוהי הנימוסים הטובים מחייבים אותי שלא להתעלם משאלה לעולם. ואז אני שואלת אותו שאלה בחזרה, והוא לא עונה עליה."

צ'רי התקרבה אל המראה ובחנה את הצללים הכהים תחת עיניה.

"אני שונאת את כל הקטע המסריח הזה של להשאיר אותך על הספסל ליתר ביטחון," אמרה.

"כל היצורים האלה שחייבים להיות בטוחים שעדיין תהיי שם למקרה שהם ישנו את דעתם ויחליטו שהם רוצים אותך בחזרה. ברגע שאת נותנת להם את הרמז הכי קטן שאולי תהיי בקטע, הם נעלמים. היית צריכה לחסום אותו מזמן, אני לא צוחקת איתך."

"יכול להיות. לא יודעת." מרלו עטפה את הקמיצה שלה בידה והקיפה את בסיסה שוב ושוב, טיק עצבני שהיא עדיין לא הצליחה להיפטר ממנו.

"כמה הודעות ידידותיות לא יהרגו אותי. אני מתגעגעת אליו. ועדיין יש לי רגשות אשמה רציניים אחרי שעזבתי אותו ככה."

"אז את ממשיכה להיות בקשר איתו כי אתם ידידים, או כי את מרגישה רע?"

"שניהם, נראה לי?" קולה של מרלו בקע קטן וחלוש. היא שנאה את זה.

"פשוט תהיי זהירה." צ'רי הסתובבה ונשענה על הדלפק, ציפורניה הצבועות בלק טורקיז תופפו על המשטח.

"רק תוודאי שהוא מוסיף לך משהו חיובי לחיים, כאילו, שהוא ממש עושה איזשהו מאמץ לשמח אותך. אם הוא רק מעציב אותך, תתקשרי לשירותי פינוי אשפה ואנשים, דחוף."

המילים שאמרה פגעו במטרה ועוררו במרלו ספקות באשר ליכולתה להשאיר את העבר מאחור ולהמשיך הלאה. היא העבירה משקל מרגל לרגל בזמן שהטלפון שלה נלחץ אל ישבנה ותבע את תשומת לבה. היא החלה לסדר ערמות גרביים בניסיון נואש להסיח את דעתה, אבל לא הספיקה הרבה כי צ'רי משכה אותה בזרועה וגררה אותה אל מול המראה.

"מה את רואה?" היא שאלה.

מרלו מצמצה אל מול השתקפותה. מולה עמדה נערה־אישה נבוכה ומגושמת משהו. גבוהה וזוויתית, גזרתה חסרת קימורים, צווארה ארוך מדי, אפה חד מדי ושערה בצבע חום־עכבר, שהגיע כמעט עד מותניה, נראה כאילו ניסה לעשות משהו מעניין יותר עם עצמו, אבל אז הרים ידיים בייאוש. היא עמדה כפופה, הרגל שלא הצליחה להיפטר ממנו מאז עקפה בגובה את רוב בני כיתתה כשהיתה בת שלוש־עשרה, אם כי צמיחתה נעצרה קצת לפני שהגיעה למטר שמונים, בעוד כמה מהנערים הוסיפו לגבוה. היו לה כמה צלקות אקנה עקשניות והיא עדיין לא נכנעה לתרבות מריטת הגבות והפילינג הכימי של לוס אנג'לס. נוסף לכל אלה, היא נראתה בבירור כמו בן אדם של בית. לא שזופה ולא אתלטית.

"אני לא יודעת מה אני רואה," אמרה. "מישהי שעדיין מנסה להיסגר על עצמה?"

"נשמע לי הוגן." צ'רי נעמדה לצדה. "אבל אני מוכנה להתערב שבדיוק סיימת לעבור על רשימת עשרת הדברים שאת הכי שונאת בעצמך, במקום לעשות רשימה של דברים שאת אוהבת."

מרלו התכווצה. "אולי. איך ידעת?"

"כי זה פחות או יותר הסימן המסחרי שלך. וחוץ מזה, זה מה שהעולם מלמד נשים לעשות. להתמקד בשלילי ולהתעלם מכל החיובי. זה בולשיט, אבל אף אחת לא מסוגלת לחסום לחלוטין את כל רעשי הרקע האלה. חוץ מזה, נראה לי שקווין —״

"קלווין."

"מה שתגידי. איש הספסל. אני חושבת שהוא לא עוזר לשפר את המצב."

צ'רי אספה את שערה של מרלו מעל כתפיה והחלה לקלוע אותו לצמה רפויה.

"אני יודעת שאהבת אותו, אבל הוא נשמע כמו טורף רגשי. הוא לא אמר לך שלעולם לא תמצאי מישהו טוב יותר ממנו?"

"לא הייתי צריכה לספר לך את זה. הוא סתם כעס והיה במצב רוח מחורבן. הוא לא התכוון לזה."

"את בטוחה בזה?"

מרלו פתחה את פיה כדי להתווכח, אבל דבר לא יצא. המילים הנוראות ההן עדיין רדפו אותה.

"את לעולם לא תמצאי מישהו טוב יותר ממני." בין שקלווין התכוון אליהן ובין שלא, הוא ידע שהיא לקחה אותן ללב. הוא תמיד ידע. הוא מעולם לא פגע בה פיזית, אבל היה לו כישרון לגרום לה להרגיש... מה, קטנה? עלובה? לא ראויה? אסירת תודה על כל שבריר של תשומת לב? ועדיין, הוא היה חכם, מצחיק, מוכשר, מושך. הוא עודד את שאיפותיה האמנותיות. הוא היה נדיב והרעיף עליה מתנות קטנות שאמרו, "אני חושב עלייך". היא התאימה לעיקול זרועו באופן מושלם כשישנו יחד. מה אם היא באמת לא תמצא לעולם מישהו טוב יותר? מה אם היא עשתה בחירה שגויה כשהזמינה את הטיסה ההיא ללוס אנג'לס והחזירה לו את הטבעת? מה אם זה כל מה שהגיע לה, והיא לא היתה שווה יותר מזה?

צ'רי משכה גומייה מעל מפרק כף ידה והפרידה אותה מכמה אחרות. היא פגשה במבטה של מרלו בראי כשהידקה את קצה הצמה.

"ממה שסיפרת לי, נשמע כאילו הוא לא הפסיק לגרום לך להרגיש שיש לך מזל גדול שהוא איתך. את לא רוצה להיות עם מישהו שמרגיש שהוא בר מזל כי את איתו?"

"כן, אבל —״

"אבל כלום. אני פוקדת עלייך בזאת לא להתפשר על פחות מזה."

צ'רי הטתה את סנטרה לעומתה במנוד סמכותי לפני שפנתה אל קצהו המרוחק של הטריילר.

"עכשיו בואי לעזור לי להעביר את כל קופסאות הנעליים האלה לאחור, לפני שבאבז תחזור ותתפוס אותנו מתבטלות."

מרלו וצ'רי ערמו נעליים רבות ככל שהצליחו לשאת — סנדלים ממותגים וסניקרס בכל מידה, מוכנים ומזומנים להחליף כל זוג כפכפים שאיתם יגיעו הניצבים. תשומת הלב שהקדישה באבז לסטיילינג וגלמור לא פסחה על שום נזם, פירסינג, אבזם חגורה וכל פריט הנעלה, שללא ספק ימצא את עצמו על רצפת חדר העריכה.

"את צודקת," אמרה מרלו כשירדה מהטריילר.

"אני תמיד צודקת." צ'רי הבזיקה אליה חיוך. "אבל לגבי מה אני צודקת עכשיו?"

"אני באמת יכולה להשיג מישהו טוב יותר. אהבתי את קלווין כבן אדם, אבל לא אהבתי את איך שהוא גרם לי להרגיש כשהיינו זוג. לא הייתי הפרטנרית שלו. הוא תמיד זה שהחזיק בהגה והחליט את כל ההחלטות החשובות לבדו. אני הייתי כמו —״ היא ניסתה למצוא את הדרך ההולמת להשלים את המטפורה. נווטת? טייסת משנה? שטיח כניסה? "הנוסעת שתמיד יושבת במושב שליד הנהג, שאיבדה עוד ועוד מעצמה בכל נסיעה."

היא היטיבה את אחיזתה בנעליים ושקלה מחדש כמה מהן היא מסוגלת לשאת בו בזמן.

"ברור שאת פאקינג יכולה למצוא מישהו טוב יותר," אמרה צ'רי, שערמת הקופסאות שנשאה היתה מאוזנת להפליא.

"שום נרקיסיסטים מעכשיו. שום טורפים רגשיים. שום גברים שמצפים שהאישה תסתובב סביבם עשרים וארבע שעות ביממה. אני פשוט צריכה לחכות בסבלנות עד שאמצא מישהו ש —״ רצף מחשבותיה נקטע עקב התנגשות חזיתית במחסום שהיה אחד מהשניים — קיר לבנים או חזה רחב במיוחד. קופסאות הנעליים שאחזה נפלו וסנדלים נוצצים ונייר עטיפה התפזרו לכל עבר. מרלו כרעה ברך לאסוף הכול בעודה ממלמלת התנצלות חפוזה, עיניה נעוצות באזור הברכיים השחוק של מכנסי הג'ינס המשופשפים.

"את לא שמה לב לאן את הולכת?" נבח מעל ראשה קול נמוך וכעוס.

"אוי, אני כל כך מצטערת, אני..." עיניה תעו מעלה.

מכנסי ג'ינס תלויים ברפיון, מהודקים באמצעות חגורת עור שחוקה. חולצת טריקו לבנה חלקה ספוגה בנוזל שנראה כמו קפה, שהצמיד את הבד הדק אל חזה מסותת הנראה כפסל של מיכלאנג'לו. קו לסת תקיף וחד מנוקד בזיפי זקן חמימים. שפתיים מלאות שזוויותיהן נוטות מטה בחוסר שביעות רצון. עיני ענבר גדולות שריסים בהירים מסוככים עליהן, קודחות ברוגז.

כשההבנה מי ניצב מולה חלחלה אליה בהדרגה, נאבקה מרלו להגות מילות התנצלות הולמות, אבל מילים אחרות בקעו מפיה.

"פאק, איזה זין."