משוחררות: המדריך לעוצמה נשית בעולם גברי

פרק 1השיחה שמאחורי השיחה

האדריכלות הסמויה של הכוח

נשים רותחות מזעם.השיחה שמאחורי השיחה

במקום לדלג בשמחה בשדות השכר השווה והחינוך במימון המדינה, שאמהותינו הפמיניסטיות נלחמו בשבילם, אנו נאחזות בציפורניים סדוקות בזכויות בסיסיות שרק הולכות ונשחקות. היסטוריה של תקיפה מינית לא מונעת מגבר למלא משרה ציבורית. להפך, גברים מתרברבים בהתנהגות הזאת כאילו היתה דרישת תפקיד. ודומה כי בכל מהדורת חדשות נחשפת פרשה חדשה של צעירות שנסחרות למטרת עינוגם של גברים חזקים ועשירים, שמקורביהם בחרו להעלים עין ולטייח.

אנחנו יודעות שמעולם לא היה חשוב יותר שנדבר בקולנו — שנאמר את האמת על החוויות שלנו, נבקש את מה שאנחנו רוצות, נדע לתאר את חזוננו לעתיד שבו אנחנו רוצות לחיות, ונהפוך את החזון למציאות.

ואף על פי כן אני נתקלת בנשים רבות שעדיין מאשימות את עצמן.

נשים חזקות ובעלות הישגים מספרות לי על חוויה של קיפאון. ברגעים שבהם הן יודעות שעליהן לומר משהו, שבהם הן חייבות לומר משהו, או שיש להן יותר מדי דברים להגיד, וכשהן פותחות את הפה כדי לדבר, שום קול לא יוצא. לפעמים תגובת הקיפאון הזאת מתרחשת במצבים שבהם הסיכון גבוה, כשהעבודה או הביטחון שלהן מוטלים על הכף. חוסר התגובה רק מחמיר את המצב ואף הופך אותו למסוכן יותר: עד שהן מרגישות שחזרו לגופן, היד שלו כבר מתחת לחצאית שלהן, העבודה כבר ניתנה למישהו אחר, או שהן הסכימו לעשות משהו שלא באמת רצו לעשות. והן לא מבינות למה זה קורה להן גם במצבים שבהם הסיכון נמוך ביותר — למשל, כשהבחור שמכין להן קפה שואל אם הן פנויות — ולמה הן לא יכולות לחזות מראש מתי ההיאלמות הזאת תכה בהן.

נשים מבולבלות מתוודות בפנַי שהן אינן יודעות איזו גרסה של עצמן תגיע לפגישה נתונה. האם הפעם תגיע הארנבת שקופאת מול אור הפנסים, שתצליח לגרד את עצמה מרצפַּת חדר הישיבות אבל מיד תירמס שוב — זו שממלמלת לעצמה רעיון מבריק מאחורי ספל הקפה, ואז הבחור שיושב לידה חוזר על דבריה וקוטף את כל הקרדיט? או שתגיע האמזונה חסרת הפחד שמחזיקה את החדר בכף ידה באפס מאמץ, ושבזכות המחשבה הלוגית והכריזמה שלה אי אפשר לסרב לה, והצוות שלה מוכן לרכוב איתה עד הגיהינום ובחזרה? בכל מקום עבודה יש גברים שאוהבים להסביר דברים לנשים ולספק להן פרשנות בלי שהתבקשו לעשות את זה. אז למה ברוב הימים היא מצליחה לנטרל אותם בזקיפת גבה אחת — אבל לא בימים אחרים, שבהם היא נשמעת כמו כלבה מרירה ומרשעת, אפילו בעיני עצמה?

אני יכולה למלא עמודים שלמים — וכך גם עשיתי — בסיטואציות שנשים מנסות להבין, ולא תמיד מצליחות:

"עמדתי לבקש ממישהו עזרה להעלות את עגלת התינוק שלי במדרגות, אבל כשהוא הציע לי עזרה שמעתי את עצמי אומרת, 'לא, זה בסדר, אני מסתדרת.'"

"כשהחבר שלי אמר לי שהוא רוצה ערב לבד, הייתי כל כך בדיכאון, שנכנסתי ישר למיטה. ידעתי שהוא בסך הכול רוצה לשחק במשחק הווידיאו החדש שלו, ובכל זאת הרגשתי כמו אפס מאופס. הרגשתי שהוא דוחה אותי."

"סוף כל סוף הגיע היום שחיכיתי לו, והבוס שלי שאל אותי בדיוק אילו משאבים אני צריכה כדי להשלים פרויקט גדול בזמן — אז למה נתתי לו רק חצי מהרשימה שלי?"

מחקר מהעת האחרונה הדגים כי נשים שידעו מהו השכר הממוצע למשרה מסוימת, ביקשו סכום נמוך מהממוצע במשא ומתן שניהלו מול המעסיקים. במחקר אחר התברר שלנשים רבות קשה יותר לבקש העלאה בשכר מאשר להמשיך לעבוד בשכר נמוך בהרבה מכפי שמגיע להן. ועל פי מחקר אחר, נשים לא מגישות מועמדות לתפקידי ניהול אם הן אינן עומדות בכל דרישות התפקיד, ואילו גברים לא מהססים להגיש מועמדות — מה שמסביר מדוע נשים רבות כל כך עובדות תחת גברים פחות מוכשריםמהן.

במבט ראשון אולי נדמה שהסעיפים ברשימה הזאת קשורים זה לזה רק באופן כללי ורופף — "נשים ששמות לעצמן רגל". אך למעשה, כל אחת מהדוגמאות האלה היא תסמין של אותה בעיה נסתרת. הבעיה הזאת אינה חוסר ביטחון, או טראומת ילדות, או הנטייה של נשים לאהוב את עצמן פחות מכפי שגברים אוהבים את עצמם. הפרדוקסים האלה מופיעים גם בחייהן של נשים שמטפלות בעצמן היטב, מגשימות את עצמן ואוהבות את עצמן.

למעשה, מה שעל פניו נראה כפער בביטחון העצמי, עשוי להתגלות כתסמין נוסף של אותה תגובת קיפאון. מערער מאוד לגלות שאנחנו לא יכולות לסמוך על עצמנו שנקדם את עצמנו באופן מהימן, עקבי ויעיל, ולדעת שהמילים עלולות להיתקע לנו בגרון בכל עת, לא משנה כמה התכוננו מראש.

את התעלומה מאחורי התופעה הזאת אי אפשר לפתור באמצעות מושג כללי כמו סקסיזם, אם כי לא חסרות ראיות לכך שהמיזוגיניה חיה ובועטת בחברה שלנו. והאמת היא שטוב שהאשם אינו טמון בסקסיזם, כי זה אומר שלא צריך לחכות עד שנפרק את הפטריארכיה כדי להגיע לעמדות כוח, להפיג את הבלבול וללמוד לסמוך על עצמנו.

כל אחד מהמצבים המבלבלים הנזכרים לעיל התרחש — והיה יכול להיפתר — ברגע אחד, במהלך שיחה בין שני אנשים. ברגע הזה היתה אישה שלא יכלה לדבר, או לא יכלה לדבר באפקטיביות שנדרשה לה. ואם נוכל לתבוע את הרגעים האלה בחזרה, לא נצטרך לחפש פתרון פסיכולוגי לבעיות האלה, או לחכות עד שנתקן את התרבות כולה מהמסד עד הטפחות.

כל העולם בנוי על הסכּמות שנולדות מתוך שיחות המתקיימות במערכות יחסים. כל התופעות הקבועות לכאורה שמקיפות אותנו — מאהבה ועד חוקים, ממשפחות ועד ארגונים וממשלות — כולן תוצאה ישירה של הסכמה. רכוש פרטי הוא הסכמה. וכך גם מונוגמיה, המשפחה הגרעינית, התכתיבים של דתות גדולות ומערכת המשפט. אפילו כסף הוא הסכמה קולקטיבית.

רבות מההסכמות האלה התקבלו ללא מעורבותן של נשים בשיחות שקדמו להן. אבל היום יש לנו מקום סביב שולחן הדיונים — ועלינו להיות מסוגלות לנהל את השיחות הללו היטב ובעקביות.

אז מה עומד בדרכנו?

בכל שיחה, בין שהיא הרת גורל ובין שהיא קלת ערך, קיימים מנגנונים שנותרים סמויים מן העין עבור רובנו. המנגנונים האלה קובעים מי אוחז במושכות — מי מוביל, מי מובל, על מה מדברים ולאן השיחה תתקדם. בגלל ההתניות המוטמעות בנשים מגיל צעיר מאוד, גישתן למנגנונים האלה בלתי צפויה — וזה מרתיח, ולעתים גם מסוכן.

המנגנונים האלה סמויים גם מעיניהם של גברים. לא מדובר במקרה נוסף שבו הם "שכחו" להזמין אותנו לפגישה. אבל מכיוון שהחברה מחנכת גברים אחרת ומטמיעה בהם התניות אחרות, יש להם גישה אוטומטית למושכות, גם אם אין להם שמץ של מושג כיצד הן פועלות. (רוב האנשים לא יודעים איך עובד קרבורטור.) השקיפות של המנגנונים האלה, וההתניה שמעניקה לגברים גישה אליהם, מסבירות גם מדוע הטובים שבגברים לא באמת מבינים מדוע אנחנו נכשלות.

והמחיר שנשים משלמות על כך הוא הרסני. למעשה, אפשר לטעון שהשקיפות של המנגנונים האלה הולידה גזלייטינג תרבותי רחב היקף של מחצית מהאוכלוסייה.

אבל לפני שנוכל לדבר על דרכי הפעולה של הכוח, עלינו להבין מהו הכוח — ומה הוא אינו.

ההגדרה המעשית של הכוח

"אני רוצה להיות מסוגלת לעמוד בכוחות עצמי." זה מה שנשים אומרות לי כשאני שואלת אותן מה הן רוצות. "אני רוצה להרגיש חזקה." "אני צריכה לבנות את הביטחון העצמי שלי." "אני חייבת למצוא את הקול שלי."

הדחפים האלה יקרי ערך. הם טומנים בחובם את הזרע למה שאני מכנה "בחירה ללא ברירה" — הרצונות העמוקים שלנו שאי אפשר להתעלם מהם. העניין הוא שאנחנו יכולות כולנו לפרוש מזרני יוגה, לשלוף יומנים ולדקלם משפטי חיזוק מהבוקר עד הערב. אני אהיה שם איתכן, ואני מבטיחה לכן שיהיה לנו יום נהדר, ובסופו נרגיש מאוששות כפי שלא הרגשנו כבר שנים.

אבל זה לא כוח.

כוח הוא לא הרגשה.כוח הוא השפעה. כלומר, הוא קיים רק בתוך דינמיקה.

שימו לב שבחרתי כאן במילה "השפעה", ולא "שליטה". אני לא מתכוונת לכפיית רצונו של צד אחד על צד אחר. לשלוט בהתנהגותו של הזולת בלי לוודא שהוא מעוניין בכך — ללא הלב, התבונה, הדמיון והאותנטיות של הזולת — זה בזבוז זמן מוחלט. שליטה מכלה כמות עצומה של אנרגיה בתמורה לגמול מזערי. וכפי שכל דיקטטור יודע, רודנות היא במהותה לא יציבה. העריץ תמיד זקוק לעוד הון, עוד שליטה, עוד דיכוי, כדי להישאר בפסגה. ההפיכה היא בלתי נמנעת.

השפעה היא ההפך משליטה. אם את יכולה להשפיע על הזולת באופן משמעותי, את מרוויחה גישה לכל המשאבים הפנימיים של האחר: השכל, היצירתיות, התשוקה. שיתוף פעולה מהסוג הזה מצמיח פעמים רבות אפשרות שלישית, פתרון טוב יותר מכפי שכל צד היה יכול להעלות על דעתו.

סוג הכוח שעליו אני מדברת אינו הרסני אלא מעודד יצירה, והוא כולל את היכולת לבקש מאנשים כל מיני דברים, כולל את הדברים שאת רוצה. (בספר הזה נדבר הרבה מאוד על לבקש דברים.) כוח פירושו עשייה וקבלה.

לכן, כוח פירושו גם לשלוט בכיוון השיחה: להשתמש בג'ו ג'יטסו מילולי כדי לצאת מחדר המלון הזה ומיד, אם זה מה שצריך לעשות; להתחמק משאלה שאת לא מוכנה לענות עליה; או למקד את השיחה בחששות שלך, גם אם האדם שמולך חש לא בנוח או מתעקש על פנייה בכיוון אחר. בסופו של דבר, כוח פירושו היכולת להניע את הזולת — לשמור על סקרנות אל מול ההתנגדות המבוצרת של אדם אחר, ולא לוותר על הרצון שלך עד שהאחר משנה את דעתו.

כשתלמידות פונות אלי ומדברות על הרצון שלהן "להרגיש" מועצמות, אני מבקשת מהן לומר לי מה הן היו עושות אילו הרגישו ככה. "מה היה קורה אילו היית יותר בטוחה בעצמך? האם היית קובעת פגישה עם רואה החשבון שלך כדי לפתוח את ערמת החשבונות שלא שילמת והתעלמת מהם כבר חצי שנה? האם היית נפרדת סוף–סוף ממי שאת יוצאת איתו, כי את כבר לא מפחדת להיות לבד? האם היית נוקבת בשמו של האדם שהתעלל בך בילדותך? האם היית מצטרפת לקבוצת נשים שיוצאות למסע חקר בקוטב?"

כמובן, התשובות משתנות מאישה לאישה. אבל השאלה הזאת מסירה את הכישוף. במקום להסתובב בעולם בתקווה שניתקל במקרה בנוסחת קסם שתעניק לנו כוח, אנחנו יכולות להתחיל לזקק את השאיפות המעורפלות והמופשטות האלה לכדי רצונות מוצקים. רק אז נוכל להוביל במיומנות את השיחות שיגרמו לבוסים, לבני הזוג, לאויבים ולחברים שלנו להשתתף במימוש הרצונות האלה.

כפי שיתברר בהמשך, חיוני שכל אחת מאיתנו תזהה את האות הפנימי העמוק ביותר שלה, תמצא ותרגיש את מה שחי בתוכה. אבל להרגיש זה לא מספיק. אנחנו צריכות גם לדעת לומר את זה, לבטא את זה, ולהביא את זה איתנו אל מערכות היחסים שלנו, אל מקומות העבודה שלנו, אל העולם.

את יודעת מתי באמת תרגישי חזקה ועוצמתית? כשתוכלי לסמוך על עצמך לדבר, לא משנה כמה השאלה ששאלו אותך בלתי הולמת, ולא משנה אילו רגשות היא מעוררת בך ובאיזו עוצמה. כשתדעי לנווט במיומנות את ההתנגדות של הזולת לרעיונות שלך, ותכירי במאבק כהזדמנות לאינטימיות או לגישה למידע חיוני, במקום לראות בו דלת הנטרקת בפנייך. כשתוכלי לבקש כל דבר מכל אחד ולקבל גם את הסירוב הכי חריף בהומור, בנחישות ובסקרנות.

כשתעשי את זה, לא תצטרכי עוד לתרגל עמידות כוח, או להתלבט כמה תכשיטים לענוד עם חליפת המכנסיים שלך, כדי שאנשים יתייחסו אליך ברצינות. את תרגישי בטוחה בעצמך כפי שראוי שתרגישי — וגם הסביבה שלך תרגיש כך.

להפנות זרקור: חשיפתן של מושכות הכוח הסמויות

תופים, בבקשה: הגיע הזמן להסיט את הווילון ולחשוף את המנגנונים הפנימיים של הכוח — להפוך את הסמוי לגלוי, להסיר את גלימת ההיעלמות.

כדי לעשות זאת אלמד אותך שיטה שנקראת "להפנות זרקור". השיטה הזאת תוציא אותך מהקיפאון, לא משנה באילו נסיבות את נמצאת ומה מידת הסיכון בסיטואציה. היא עובדת היטב גם כשאדם זר שואל אותך מתי את מתכננת להביא ילדים לעולם, וגם כשמפיק סרטים בכיר פותח מולך את החלוק שלו.

אפשר ללמוד את השיטה בתוך עשר שניות, וגם אם אולי ייקח קצת יותר זמן לשלוט בה כמו שצריך — בכל זאת, אנחנו מתמודדות עם התניות בנות אלפי שנים — זה בסדר. מעכשיו ועד סוף הספר נאמֵן אותך לקראת הקרב.

השיטה היא כזאת: בפעם הבאה שאת מוצאת את עצמך תקועה ללא מילים, פותחת וסוגרת את הפה כמו דג, בלי שמץ של מושג מה לעשות או מה להגיד עכשיו — שאלי שאלה.

אל תסבירי את עצמך; אל תצדיקי את העמדה שלך — רק תשאלי את האדם האחר שאלה על עצמו. זאת לא חייבת להיות עקיצה שנונה, וגם לא הקדמה לתשובה מחוכמת ומנוסחת היטב. למעשה את יכולה לשאול שאלה לגמרי לא קשורה: "אתה שוחה עם כרישים?" או "איפה קנית את העניבה?"

שאלה אחת פשוטה תוציא אותך מהקיפאון. בצעד הבא את תניפי את הזרקור, תסנוורי את היריב שלך — וזה החלק שדורש יותר אימון — ותשאלי עוד שאלה. ועוד אחת. ועוד אחת. ולא תפסיקי לפני שהוא יהיה בדיוק איפה שאת רוצה שהוא יהיה.

זה הכול.

זה עובד תמיד. הספר הזה מסביר למה ואיך זה עובד, אבל אני מוכנה לתת לך הצצה קטנה כבר עכשיו: במילים פשוטות, הפניית הזרקור עובדת כי

כשאת שואלת שאלהאת משנה את מוקד תשומת הלב.

ושליטה במוקד תשומת הלב היא כוח.

תקשורת חייתית

לתובנה הזאת על כוח ועל תשומת לב הגעתי בדרך לא רגילה.

במשך 17 שנה למדתי להיות נזירה טאואיסטית. נסעתי ברחבי העולם ולמדתי אמנויות לחימה, רפואה סינית ופרקטיקות של אלכימיה טאואיסטית עם אנשים בעלי ידע עצום ומיומנויות נרחבות עד כדי כך שעבודתם נדמתה לי כקסם. כדי לממן את הלימודים והנסיעות עבדתי כדומינטריקס מקצועית. זו היתה אחת התקופות המעניינות והיפות בחיי.

באחת מהשנים האלה ביליתי שבוע במדבר עם מאסטר לאמנויות לחימה. מחוץ לביתו היה מבוך בנוי משולחנות בית ספר ישנים שנערמו זה על זה ויצרו חומות. התלמידים שלו היו צריכים לרוץ במבוך בעיניים קשורות, בלי לגעת בשולחנות. כדי לעשות זאת הם היו צריכים לחדד את החושים שלהם, להיות מודעים לכל סימן ורמז, כמו זאב שחוצה יער חשוך בריצה.

אחרי אחד ממפגשי האימון המדהימים האלה במדבר, טסתי בחזרה לניו יורק כדי לעבוד במועדון הסאדו. אבל באותו לילה ירד גשם מעורב בשלג, ואפילו הסאבים (הנשלטים) המסורים ביותר לא העזו להוציא את האף החוצה. הנשים האחרות בלובי אכלו אוכל סיני במגפיים מבריקים עד הירך וצחקו על הקומדיה הרומנטית ששודרה בטלוויזיה, ומכיוון שהחושים שלי היו מחודדים מתמיד, הצחוק שלהן הציק לי וריח האוכל עשה לי בחילה. אז במקום להצטרף אליהן, כפי שהייתי אולי עושה שבוע קודם לכן, ברחתי לי אל פינה שקטה שבה יכולתי לשבת לבד על אדן החלון.

כשישבתי שם, הרגשתי את מגע הזגוגית הקרה על עורי והייתי שקועה כולי במעבר הסוראליסטי בין התחדדות החושים שלי במדבר לבין המציאות הגסה של המועדון. לקחתי ליד ספר על אילוף כלבים שג'וזפין, אחת הדומינטריקסיות האחרות, קנתה כדי לאלף את הגור שלה.

הנחת המוצא של הספר (אציין כי בדיעבד שמעתי שהמאלף שכתב אותו הסתבך קצת בגלל היחס שלו לבעלי חיים ולנשים) פשוטה למדי: רוב האנשים טועים ומתייחסים לכלב שלהם כאילו היה יצור אנושי.

כלבים לא מבינים מילים. הם לומדים לקלוט את המסרים ששפת הגוף וטון הדיבור שלנו משדרים. אם את אומרת לכלב שלך להפסיק לאכול את הספה בקול רך ומתחנן, הכלב מפרש את זה כדברי שבח מפני שהוא מקשיב לשפת הגוף ולטון הדיבור, ולא למילים. המסר המתקבל אצל הכלב הוא שהוא האלפא, העומד בראש הלהקה. אבל עכשיו הוא נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית: איך הוא יכול להוביל את הלהקה שלו, להאכיל אותה ולשמור עליה, כאשר המזון מגיע באופן בלתי צפוי ובתוך קערה, והאויבים מתקרבים בלי הפסקה ומביאים איתם כל מיני קופסאות קרטון ומשלוחים של פאד תאי? וחוץ מזה, מה זה לעזאזל ספה?

כשאנחנו נותנים לכלב להוביל אותנו, נדמה לנו שאנחנו עושים מעשה טוב, אבל בעצם אנחנו רק מבלבלים אותו, מלחיצים אותו וסוללים לו את הדרך לכישלון — ולכן להרבה מאוד אנשים יש כלבים נוירוטיים.

ומה קורה לרוב הכלבים כשמאלף מנוסה נכנס לחדר?

הם נרגעים.

לא בגלל משהו שהמאלף עושה או אומר, אלא בגלל איך שהוא מתנהל. שפת הגוף החייתית שלו משדרת לגוף החייתי של הכלבים מסר ברור: "אני שולט בעניינים". עכשיו הם יכולים להפסיק להיות כל כך דרוכים.

אם תסתכלי עליהם, תוכלי לראות איך הם נכנעים ואיך הגוף שלהם מרפה בהקלה.

בשעה שקראתי את המדריך הזה במועדון, אחרי שבוע של חקירת ההיבטים האנרגטיים של הגוף, הבנתי משהו: "זה בדיוק מה שאני עושה עם הגברים האלה! הם אומרים שהם רוצים שאקשור אותם, או שיש להם פֶטיש לכפות רגליים, אבל מה שהם באמת רוצים הוא להיות באופן מוחלט במוקד תשומת הלב של אדם אחר — מישהו עם סמכות אנרגטית שמאפשרת להם להתחיל להרגיש את עצמם."

וכך, באותו ערב רטוב וקר, העבודה האנרגטית שעשיתי במדבר התמזגה בעבודה האנרגטית שעשיתי במועדון. מדריך אילוף הכלבים של ג'וזפין התברר כניצוץ שהייתי צריכה כדי להתחיל לראות את העולם בדרך חדשה לגמרי.

האם יכול להיות שבני אדם לא רק שוכחים שהכלבים שלהם הם בעלי חיים, אלא שוכחים שגם בני אדם אחרים הם בעלי חיים? כל היצורים החיים מתַקשרים, אבל רק לבני האדם יש שפה. חלק גדול ממה שבני אדם "אומרים" קורה ברמה לא מילולית, וחורג גם הרבה מעבר לשפת גוף. האנרגיה שקורנת מאיתנו יכולה ללמד אותך בשבריר שנייה אם האדם שלפנייך הוא תוקף או מטפל. נוכחותו הפיזית של הזולת יכולה להרגיע אותך או להלחיץ אותך, עוד בטרם הוציא מילה אחת מהפה.

שאלתי את עצמי: מה היה קורה אילו יכולנו להרגיש — ולכוון באופן משמעותי — את מה שגופינו החייתיים משדרים אלה לאלה?

פיתוח מודעות לשיחה הקדמונית הזאת, המתנהלת מאחורי השיחה המילולית, הוא אחד מהכלים הכי חזקים שיש לנו לתקשורת בין–אישית. אי אפשר לגבור באמצעות מילים על המסר שהגוף שלנו משדר לאחרים. התובנה הזו נהפכה לאבן הפינה של כל מה שעשיתי בבית הספר שהקמתי כמה שנים לאחר מכן.

בהבזק אחד הבנתי שגם הנזירות הטאואיסטיות וגם הדומינטריקסיות שהערכתי יותר מכול היו רבות עוצמה בדיוק מפני שהן ידעו לשלוט בשיחה שמאחורי השיחה — ולא באמצעות מניפולציה מודעת של שפת הגוף שלהן. לא. בדיוק כמו מאלף כלבים טוב, הן עשו זאת באמצעות כלי קדמוני ועוצמתי: תשומת הלב שלהן.

כוח עובר מיד ליד באמצעות תשומת לב.

לפיכך, את כל מה שלמדתי במדבר, בדוג'ו (כיתת אמנויות הלחימה) ביפן ובמועדון הסאדו אפשר לסכם תחת כותרת אחת: אמנות תשומת הלב. תשומת הלב מכתיבה איפה תהיה האנרגיה — העסיס, הצ'י, כוח החיים — בכל אינטראקציה. באמצעותה גופינו החייתיים מתקשרים אלה עם אלה. השפה האנושית חשובה, וכך גם מחוות גופניות. אבל חשוב מהן הוא המקום שאליו תשומת הלב מכוונת.

לכן לכולנו יש גישה לכוח אמיתי, גם למנקה, גם ליועץ הבכיר וגם למנכ"לית. תודעה מיומנת ושליטה במוקד תשומת הלב — ולא מעמד, או גישה למשאבים, או תפקיד עם שם מפוצץ — הן שיאפשרו לך לתפוס את ההגה.