משפחה וכבוד 4: פראים אמריקאים

ליאם היום הראשון

123.

124.

125.

126.

ספרתי בזמן שמשכתי את עצמי מעלה. המוטות לרוחב התקרה התאימו לאימון שלי. התעלמתי מהכאב הצורב בזרועותיי, והמשכתי בתרגיל. כל עוד התעלמתי מהקולות המחוספסים והרמים שנשמעו סביבי, יכולתי למצוא שקט בתא האבן והפלדה החדש שלי, על כל המטר וחצי על שניים וחצי מטרים שלו. במשך מאה עשרים ושבעה ימים נדדתי מתא לתא בבתי כלא שונים, לשם ה"ביטחון" שלי. אולם כל זה לא משנה. מה שחשוב הוא שאני לא איתה, לא עם הבן שלי, לא עם המשפחה שלי. נדדתי במחשבותיי ואימצתי כל שריר ושריר עד סף תשישות. זו הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי לשמור על מעט השפיות שעוד נותרה בי.

"בלי רגש. בלי פחד." זו המנטרה ששיננתי לעצמי בזמן שהמתנתי.

"מוצא חן בעיניך הארמון החדש שלך, קלהאן?" שאל אחד הסוהרים, והלם בכף ידו על דלת הפלדה של התא שלי. בלי אזיקים ופלדה אין לו טיפת אומץ. אני ידעתי את זה, וגם הוא ידע זאת.

"נראה שמעולם לא ראית ארמון." השבתי לו בעזות מצח ומשכתי את עצמי למעלה פעם נוספת. מאה וחמישים עליות מתח, מאתיים כפיפות בטן, מאתיים וחמישים שכיבות סמיכה...כך עברו עליי הימים פה.

"טוב, זה מה שאתה מקבל כשאתה רוצח את אשתך. מנהלת הכלא רוצה לקבל את פניך, באופן אישי, בביתך החדש." אמר, ואני רציתי לשבור לו את הפנים.

באנחה, התמתחתי לפני שהרמתי את החולצה שלי משטיח הכלבים המסריח, שהיה אמור להיות המיטה שלי. תחבתי את ידיי בחריץ הדלת, והזין הקטן אזק אותן, הדוק מכפי שצריך. אבל אם הוא מנסה להוציא ממני תגובה, הוא מחפש בפאקינג המקום הלא נכון. לקחתי צעד לאחור והמתנתי עד שיפתח את הדלת, לפני שעשיתי צעד החוצה. נדרשו שלושה מהם, כולם מקריחים ושמנים, כדי ללוות אותי.

"תתחיל ללכת," אמר המבוגר מביניהם והחווה בראשו לעבר המסדרון, חזהו נפוח כמו איזה פינגווין. אין פה שום חידוש – זהו מתקן הכליאה השלישי שבו שהיתי, ומשום מה כולם תמיד הרגישו שהם צריכים להוכיח את עצמם ולהראות לי מי המלך של בור החרא הזה. בעודי הולך, ההשפלות שזרקו לעברי היו דומות לכל בית כלא אחר שבו הייתי – מתקפת רעש ואיומים.

"אווו, 'סתכלו על הילד הלבן והיפה."

"איפה כל הכסף שלך עכשיו, קלהאן?"

"קלהאן, עכשיו אתה הזונה שלי."

"אתה לא שווה לחרא, ילד!"

הלכתי לכיוון מדרגות הפלדה הכסופות, ופשוט התעלמתי מהם.

כולם מחפשים תגובה, רק שמישהו ישים לב לקיומם. לרגע אחד בחייהם העלובים, הם רוצים להיראות ולהישמע. לא התכוונתי להוריד את עצמי לדרגת העליבות שלהם. יש לי אנשים שעושים את זה בשבילי.

"כדאי שתשמור על עצמך, קלהאן," אמר אחד מהשומרים, שאת שמו לא טרחתי ללמוד, כשפתח עבורי את דלת הפלדה.

היא ישבה תחובה בין שולחן עבודה גדול ומסודר, לבין קיר שהיה מלא בתעודות הוקרה, תעודות הסמכה ומדליות. שערה הג'ינג'י היה באורך הכתף. היא הרכיבה משקפיים שחורים ולבשה חליפה. היא לא יכולה להיות מבוגרת יותר מארבעים, והלוחית שעל שולחנה ציינה "ד"ר רייצ'ל אלדן".

"בבקשה, שב, מר קלהאן." היא החוותה בידה לכיסא העץ שעמד מול שולחנה, פונה לקחת את התיק האישי שלי.

התיישבתי, ושני השומרים שמאחוריי, דאגו שאהיה מודע לנוכחותם. היא הביטה בי בעיני נץ. ידיה שלובות, וגופה רכון קדימה כאילו היא עומדת לזנק עליי.

"מועד המשפט שלך נקבע לעוד עשרים יום."

"אני מודע לכך," השבתי.

היא הקדירה פנים. "ואתה לא משנה את גרסתך."

"לא."

"הם מצאו את המגף שלך מגואל בדם של אשתך. שיחת טלפון שנעשתה מהבית שלך – "

"אני עומד כעת למשפט? משום שאם כן, אני חושב שאת אמורה לתת לי עורך דין." נשענתי לאחור במושבי והרפיתי את כתפיי.

היא נשמה עמוק, לפני שנשענה, אף היא, לאחור. "בסדר גמור. אתה רוצה להסביר לי מדוע אתה נמצא בבית הכלא שלי? או יותר מזה – מדוע שהית בשלושה מתקני כליאה נפרדים בארבעת החודשים האחרונים?"

"אני מעדיף שלא."

"מספיק עם ההתחכמויות, או שאתה חוזר לבור!" נבח השומר שמאחוריי, ותפס בכתפי.

השפלתי את מבטי לכיוון ידו השעירה, שעל כתפי, והשבתי את מבטי אליה.

"מסתבר שאני לא טוב בלרכוש חברים... אם את רוצה יותר מזה, תצטרכי להתקשר אליהם. או יותר טוב – לקרוא בתיק שלי. אחרי הכול – הוא יושב ממש באמצע השולחן שלך."

"אני הולכת לומר לך בצורה ברורה – בעשרים הימים הבאים, אם ההתנהגות שלך לא תהיה ראויה או שתעשה או תאמר משהו בכל דרך או צורה שתסכן את חיי הצוות שלי, אני אישית אדאג לכך שתישלח לבית הכלא עם דרגת הביטחון האיומה ביותר שיש לאחר שתימצא אשם. ואתה יכול להאמין לי, כשאני אומרת לך שאתה אכן תימצא אשם עם כמות הראיות נגדך, שממשיכות ליפול מהשמיים. אתה מבין אותי?"

היא כמעט גרמה לי לצחוק. אני אמור לפחד או משהו?

"כן, גברתי," חייכתי וגרמתי לעווית קלה בגבה שלה. "האם זה הכול?"

היא הנהנה והשומרים תפסו את כתפיי שוב, וסימנו לי לקום.

בעודי מתרומם, פניתי לאחור פעם אחת אחרונה ואמרתי לה "אני ארצה התנצלות בכתב אחרי שכל זה יסתיים, המפקדת."

"יכול להיות שההתנהגות השחצנית הזו הייתה מקסימה בחוץ. אבל פה בפנים, היא תעשה לך צרות, מר קלהאן. תיהנה מארוחת הצוהריים שלך." אמרה בזעם כשהדלת נסגרה.

בקושי יכולתי לקרוא לחרא שאילצו אותנו לאכול ארוחת צוהריים, אבל לא אמרתי דבר, כשהלכנו לעבר חדר האוכל. לא היה הרבה במקום הזה, רק פלדה, קירות לבנים וחליפות כלא כתומות. לא היה על מה להביט ולא היה דבר ששווה לציין. אני הייתי הדבר המרגש ביותר שנכנס לבניין הזה מאז שאל קפונה בכבודו ובעצמו היה פה. הסוהרים גיחכו כשהורידו את השלשלאות, ברגע שהגיעו לדלתות האדומות הכפולות.

"אני מקווה שזה עומד בדרישותיך, קלהאן, כי זה לא עומד להשתפר עבורך," אמר. נשכתי בלשוני כדי להימנע מלהגיב.

ללא מילה נוספת, התחלתי לעשות את דרכי לשולחן האחורי הפנוי בפינת החדר. אבל לפני שאפילו הגעתי למחצית הדרך, שני גברים - זרועותיהם וצווארם מכוסים בקעקועים, חסמו את דרכי.

"אתה לא יכול לעבור פה," אחד מגלוחי הראש מכוסה הקעקועים נבח במבטא שיקגו כבד. הגברים בשולחנו שילבו את זרועותיהם, מנסים ככל יכולתם לעורר בי מורא.

"באמת? ולמה זה?"

הם הקשיחו את שריריהם וחייכו. "תקשיב, חתיכת כוסית קטנה, זה הבית שלנו פה, כדאי שתעבור הלאה או שנצטרך להכאיב לך. ליחידת פיזור המהומות לוקח שלוש דקות להגיע לפה, בחור, ובזמן הזה אנחנו יכולים לגרום לך הרבה נזק."

גברים נוספים מהחבורה נעמדו. שמתי ליבי לקינוח הג'לי שעמד על השולחן.

"אתם הולכים לאכול את זה?"

הם גיחכו.

"ילד, אתה דפוק בראש? פאקינג בא לך למות או משהו? קח את עצמך ועוף מהאזור הזה לפני שנכסח לך את הצורה."

"אני בטוח ששמעתם את השם שלי," לחשתי, לא נרתע מילימטר. "אבל אתם לא מכירים אותי, ואני בטוח שאתם לא רוצים להכיר אותי."

הם הביטו זה בזה וחייכו כמו צבועים. "תראה, אתה – "

לפני שיכל להוציא מילה נוספת, מזלג פלסטיק מומס ומחודד בקצהו היה נעוץ בצווארו.

הם הגיעו כל כך מהר, שבקושי יכולתי לראות את הפנים שלהם. הקבוצה בשולחן נמשכה ממקומותיה לתוך קטטה שפרצה באמצע חדר האוכל. ככלות הכול, לא סתם קוראים לנו האירים הלוחמים. המכות פשטו כמו שריפה בשדה קוצים, מדביקה את כולם. סקרתי במבטי את החדר והבחנתי, שאפילו אלו, שלא היו קשורים לעניין, נגררו לתוך המהומה, ונלחמו על חייהם, כאשר כל גבר, עם אפילו חצי טיפת דם אירי, הלם בהם.

"ארר... " השתנק גלוח הראש שלרגליי, ידיו מכסות את החור שבצווארו.

"אלו הולכות להיות שלוש דקות ממש ארוכות. היית פשוט צריך לתת לי לעבור," הזעפתי פנים. התיישבתי בשולחן ולקחתי את כוס הג'לי.

ספרתי את השניות עד שצוות פיזור המהומות הגיע סוף סוף, ושמתי לב שבקומה האחרונה עמדה המפקדת אלדן בזרועות שלובות, ונעצה בי מבט זועם. הרמתי את הכוס בברכה לכיוונה וחייכתי בטרם התחלתי לאכול.

"כולם לרצפה," צעק הסוהר, והחל להפריד בין האנשים.

סיימתי את הג'לי ונשכבתי על הרצפה, מבלי לנתק עימה קשר עין. היא תלמד בדיוק כמו כל האחרים. המקום הזה לא שייך לה... הוא שייך לי. כל מה שהייתי צריך הוא שלושה ימים בכל בית כלא שלא יהיה. ביומיים הראשונים שרפתי את המקום. ביום השלישי בניתי אותו מחדש כמו שאני רוצה.

אם אני הולך לבלות פה במשך עשרים יום, אני הולך לדאוג לכך שכולם פה ידעו מי אני ומה קורה למי שמתעסק איתי. עדיין הייתי קלהאן הארור, בין אם אני בכלא ובין אם לא.

היום השני

"לא הגזמת כשאמרת שיש לך חברים שעושים צרות. המהומה הזו הייתה בגללך," אמרה המפקדת אלדן מצידה השני של דלת תאי.

עצרתי באמצע כפיפת הבטן ונעצתי בה מבט קודר. "מישהו אמר שזה אני?"

"זה המקום שלי, קלהאן."

"אלו שצריכים להצהיר שמשהו שייך להם, לא באמת מחזיקים בו. אילו המקום באמת היה שלך, זה היה ברור מבלי שתצטרכי להכריז על כך, המפקדת."

עיני הנץ שלה הצטמצמו כשהביטה בי. "אימך באה לבקר אותך. למרבה הצער, בגלל התעלול שלך אתמול, הכלא בהסגר. היא אפילו הביאה תמונות. ילד חמוד יש לך, אבל לעבריינים לא נותנים פה דברים כאלו. פורנוגרפיה פדופילית היא סחורה אסורה."

זינקתי על רגליי ומיהרתי לדלת. "מה את פאקינג מנסה לומר?"

"הינה הכעס הזה. אנחנו יודעים שאתה רוצח, אבל איזו עוד מפלצת אתה? אני רואה גברים כמוך כל הזמן, והאפלה שבעיניך היא כמו שלהם. כמו שאמרתי – המקום הזה שייך לי."

הירגע ליאם. הישאר רגוע. בלי רגש. בלי פחד.

נשענתי על הדלת. "את מעולם לא פגשת גבר כמוני המפקדת, ואני אשמח להוכיח לך את זה."

"שיהיה לך יום טוב, מר קלהאן, נשחרר אותך מהתא שלך מחר." סיננה והלכה.

השומר דחף את מגש האוכל שלי בעוצמה דרך הפתח בדלת, כשהתרחקתי. המגש התרסק לרצפה. אפילו לא היה ג'לי.

קימצתי את אגרופיי וניסיתי בכל כוחי לא לחשוב עליה. רציתי שתצא מהפאקינג ראש שלי.

"לעזאזל איתך, מל."

היום השלישי

סקרתי את החצר והבטתי בהם כשהם חלפו על פניי. אף אחד מהם לא פגש את מבטי, הם פשוט בעטו באבנים שעל הקרקע, כשעברו. כולם התרחקו ממני, וקבוצה קטנה של אירים, אלו שלא נשלחו לבידוד, עמדה לא רחוק ממני, הם נשענו על הקיר. אני עומד לצאת מכאן וכשזה יקרה, הדבר האחרון שאצטרך הוא שהמשטרה תקשר בינינו. הם ידעו זאת. או לפחות חשבתי כך עד שאחד מהם ניגש אליי.

"מר קלהאן."

"כן, או'קונור?" שאלתי את הגבר הגדול ממני עם השיער והשפם הג'ינג'ים.

"חיסלנו ארבעה אבל איבדנו אחד אתמול."

"שלחו את שמו לאחי. כמו תמיד, נטפל במשפחה שלו."

"אנחנו יודעים, אדוני. תודה. אבל יש עוד משהו שכדאי שתדע."

נאנחתי והנהנתי כשהפניתי את מבטי אליו. "דבר."

"יש פה כמה איטלקים. לא הרבה, אבל מספיק כדי לגרום לבעיות."

לרגע לא אמרתי מילה, הלסת שלי חשוקה. "הם חושבים שרצחתי אותה."

"כן, אדוני. והם רוצים נקמה."

כמובן שהם רוצים.

לקח למשפחתי שנים כדי לחדור למערכת בתי הכלא. זה היה קשה מהצפוי. צריך מנהיג שיהיה נאמן לך מספיק כדי לשלוט בכל האירים שמאחורי הסורגים; שיהיה חכם מספיק כדי לדעת איך לשמור על פרופיל נמוך, וחזק מספיק כדי להכות אימה בליבו של כל מזדיין אחר שם. בנוסף, הוא צריך להיות מחויב לבלות את שארית ימיו בבית הכלא ללא תקווה להשתחרר אי פעם, אחרת הוא בשמחה ימכור אותנו בתמורה לעסקת טיעון. או'קונר היה האיש הזה פה. הוא הרג שני שוטרים אחרי שהם לקחו את אשתו ואת בנו. הוא היה אמור להיות כעת בבית הכלא המחוזי, אלמלא העומס שם.

"מי המנהיג שלהם בפנים?" שאלתי לבסוף.

"הכפית."

השבתי אליו את מבטי, והוא חייך.

"הכפית?"

הוא משך בכתפיו. "האיש מכופף כפיות. מה אני יכול לומר?"

צחקתי והעברתי את אצבעותיי בשערי, והרמתי את פניי לכיוון השמש, כדי לספוג קצת מחומה.

"בסדר. סדר לי פגישה עם 'הכפית'. אני נשבע לך – האיטלקים האלו עם השמות שלהם."

"נכנסת למיטה איתם. אני לא יודע איך כל זה הולך להסתדר," מלמל.

הזעפתי את פניי והבטתי היישר בפניו. "זה לא מקומך לדעת איך כל זה הולך להסתדר. ארגן לי את המפגש. יש עוד משהו שאתה צריך?"

"יש פה הרבה אנשים שמחפשים מוצר – "

"שלום, או'קונור," קטעתי אותו בחדות.

בניד ראש, פנה ושב לפינה -בה עמדו שאר האירים.

הייתי צריך להתמקד בכל דבר מלבדה. איך אוכל לעשות זאת כשעם כל פעימת לב שלי, חשבתי עליה ועל איתן.

הודעה נשמעה בכריזה. "קלהאן, יש לך מבקר. קלהאן, יש לך מבקר."

הדפתי את עצמי מהגדר, חשתי את עיניהם עליי, כשעשיתי את דרכי לבניין.

אלו שנותרו בחבורת גלוחי הראש הצמידו אליי את מבטיהם, אבל לא העזו להתקרב. המקסיקנים פשוט נחצו לשניים, ונתנו לי לעבור, ואילו השחורים העמידו פנים שאני לא קיים. כל עוד לא נכנסו בדרכי זה היה בסדר גמור.

השומרים בדלת ליוו אותי, אזוק בשלשלאות פנימה. אימי הגיעה לבקר אותי כל יומיים מבלי לוותר, לא משנה באיזה בית כלא, לא משנה כמה רחוק. היא תמיד הגיעה עם שיער מטופח, שמלה מסודרת ואפילו דרך הזכוכית יכולתי להריח את הניחוח העדין של בושם הוורדים שלה. ולא משנה מה קרה, תמיד היה על פניה חיוך ענק עבורי. שנאתי את העובדה, שכך הייתה צריכה לראות אותי.

"בוקר טוב, אימא," לחשתי לפומית הטלפון.

"בוקר טוב מתוק שלי. מה שלומך?" כיווצה גבות וסקרה אותי.

"אני בסדר – "

"המפקדת אמרה שהייתה מהומה אתמול."

"אימא, אני בסדר."

"תפסיק לומר את זה!" זעמה. "אתה לא בסדר. להיות פה זה לא בסדר. אני שונאת את זה שאתה פה בפנים, עם הכלבים האלו. לא הרגת את מלודי."

"את לא חושבת שאני יודע את זה, אימא?" התרסתי חזרה. מתרומם מעט ממושבי. השומרים עשו צעד לקראתי והתיישבתי בחזרה. העברתי את אצבעותיי בשערי ושפשפתי את פניי.

"אני מצטערת," לחשה, אבל היא לא אמורה להצטער.

"לא, אימא. אני מצטער. מה שלום איתן?" הפקעת בחזי התהדקה נוכח המחשבה עליו.

החיוך שב להאיר את פניה. "הוא כל כך... הוא מדהים. אתמול הוא כמעט הוציא את השיער מראשו של אביך, וברגע שסדריק ניסה ליבב, הוא התחיל להשמיע קולות גרגור. זה היה כאילו הוא מנסה לשחד אותו במתיקות שלו."

חייכתי בשביעות רצון.

"ליאם, כבר עברו ארבעה חודשים. אתה חייב לראות אותו – "

"לא, אימא. אני לא מוכן שהבן שלי יבוא לראות אותי בכלא. אלו לא החיים שלו. אני מסרב לתת לו אי פעם לראות את המקום הזה מבפנים." הוא היה בן למשפחת קלהאן. לא אחשוף אותו לזה, שלא לצורך.

היא נאנחה. "בסדר. אני אראה לו תמונות וסרטונים שלך בכל יום. הוא יודע מי אתה. אני לא נותנת לו לשכוח."

"תדאגי שיראה אותה גם." הוא צריך להכיר אותה.

"אז שתביא את התחת שלה בחזרה הביתה ותוציא אותך מפה," סיננה מבעד שיניים חשוקות.

"אימא."

"בסדר, אני יודעת. אבל כשהיא תחזור, אני הולכת לומר לה כמה דברים."

"כמובן – "

"סיימו את הפגישה. שעות הביקור נגמרו." צעק השומר.

היא הרימה את ידה והניחה אותה על הזכוכית. "אראה אותך בביקור הבא."

"אימא, את לא חייבת לבוא – "

"אני אראה אותך בביקור הבא, ליאם." אמרה שוב.

"בסדר," הנחתי את ידי על הזכוכית מול ידה, לפני שהשבתי את הפומית למקומה. עשיתי צעד לאחור.

ושוב, האזיקים הגיעו והרחיקו אותי מריח הוורדים הרעננים. קיוויתי שאזכה למספר דקות לבד בתא שלי אך במקום זאת, הובילו אותי לחדר האוכל. המקום כולו היה נקי, אחרי מירוק באקונומיקה מלמעלה עד למטה, שמחה כל זכר למהומה שהתרחשה פה. האזיקים צנחו מידיי במהירות שבה הושמו עליי, ואו'קונור נד בראשו אל עבר שולחן שבו ישב גבר, לבדו. הוא היה גדול מידות, וכמובן בעל עור בגון הזית, עם ראש מלא בשיער מאפיר.

הלכתי באותו הנתיב – בו הלכתי בימים הקודמים, ואף גלוח ראש לא העז להביט בי או אפילו לזוז. הם היו מודעים לנוכחותי, אך לא הגיבו.

מי אמר שאי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים?

התיישבתי מעברו השני של השולחן מול הגבר, שהסריח כמו בשר.

"הכפית?" שאלתי, וכאילו כדי לענות לי, כופף כפית פלסטיק באמצעה. מה, הוא רוצה מדליה או משהו?

"צלצלת, קלהאן?" שאל בגועל, וחיטט במזון שלו באצבעותיו.

"אתה עובד עבור אשתי."

"עבדתי," תיקן, עיניו הכהות נעוצות בי. "בעבר."

"לא. בהווה. אשתי עדיין חיה."

הוא גיחך. "מה, אתה מצפה שפשוט אאמין לך?"

"כן. בגלל שאני אדם שהמילה שלו היא מילה, וכדאי שתזכור מה קורה למי ששוכח את זה. אחרי כל מה שאשתי ואני עשינו, אתה באמת חושב שאני מספיק מטומטם להיתפס ברצח? אתה באמת חושב שמשטרת שיקגו – לא האף-בי-איי, לא הסי-איי-איי – אלא הפאקינג משטרה היא זו שהצליחה סוף סוף לשים עליי יד? באמת, אתה לא נראה לי כמו אידיוט, ובכל זאת, הינה אני, כפי שאשתי אומרת 'מבזבז מילים לריק'." לקחתי את הפודינג מהמגש שלו, ואכלתי מלוא הפה עם הכפית שכופף.

לסתו נחשקה, והוא אמד אותי למשך דקה. נראה היה כאילו הגלגלים במוחו הזעיר עובדים קשה במיוחד, מנסים לעכל כל מה שאמרתי. לבסוף הוא פשוט קפא.

"אתה פה בגלל שאתה רוצה להיות?" לחש, מבולבל לחלוטין.

"יותר נכון – בגלל שאני צריך, אבל אתה בכיוון הנכון." תיקנתי אותו ולקחתי כפית נוספת לקינוח.

"אתה מתכנן משהו גדול."

רציתי לגלגל עיניים מעד כמה מרוגש ומטומטם הוא נשמע. "כן. אנחנו מתכננים. אתה תשתלט על הפאקינג בחורים שלך, משום שאתם עובדים בשביל אשתי, ולכן אתם עובדים בשבילי. אם אצטרך להזכיר לך את זה, אתה תקלל את היום שבו נולדת, ניקולי. כן, אני יודע איך קוראים לך אז אתה יכול להפסיק לקרוא לעצמך 'הכפית'. הן עשויות מפלסטיק. הילד בן ארבעת החודשים שלי יכול לכופף אותן," אמרתי כשקמתי מהספסל והשארתי לו כוס פודינג ריקה.

עוד שבעה עשר יום. פאקינג שבעה עשר יום.