משקל עודף

על אהבת תורה, כלומר — על פמיניזם

אבא מתעקש שאבוא לתפילה בשבת. אני לא מתווכחת — הציות הוא חלק ממי שאני וממי שמגדלים אותי להיות. ההקלה היחידה שלי היא בַּזכות לבוא מאוחר יותר לתפילה. אני מדליקה נרות ואבא מדליק לידי, כי בבית אין אישה. הוא ממהר לקפה ולסיגריה שלפני שבת, מסתכל בשעון ומחשב כמה זמן ייקחו תפילת מנחה ושירת ״ידיד נפש״ שאחריה, ואומר לי להגיע בעוד חצי שעה, בדיוק בזמן לקבלת שבת.

יש לי חצי שעה. אני רוצה לקרוא, רוצה להציץ בעיתון ״ידיעות״ שאין אצל אמא, ובארון יש בייגלה. אבל אני ילדה טובה, ובדיוק עשרים וחמש דקות אחרי שאבא יצא, אני סוגרת מאחוריי את הדלת: מאחוריי השולחן הערוך והרצפה המבריקה וריח הדגים והמרק שעל הפלטה, מלפניי רחובות ריקים ושקטים. אישה לבושה יפה ומאופרת הולכת עם תינוק בעגלה, גבר לבוש בחולצה לבנה, שערו רטוב, משליך שקית זבל לפח ורץ לבית הכנסת, סנדליו משמיעים קול טפיפה רך. אני הולכת לאט, נהנית מהשקט, חושבת על הבנים בבית הכנסת שנראים אחרים מהבנים בשכונה שלי אצל אמא ועל הבנות שאני מכירה רק מעט, מרגישה לבד. חצי שעה בדיוק אחרי הרגע שבו אבא יצא מהבית אני מגיעה לבית הכנסת: הרחבה שבחוץ מלאה באימהות ובילדים רצים, והרעש שהם משמיעים מנוגד בחריפות לשקט שברחוב. אני חומקת פנימה, משפילה מבט. בכניסה למבנה עומדים נערים, ואני מנסה לנוע מהר ככל האפשר כדי לא לראות אותם ולא להיראות, עולה במדרגות קומה אחת, עוברת ליד דלתות בית הכנסת הספרדי המפוארות ומתעלמת מקולות השירה הבוקעים משם, המושכים אותי יותר מהמנגינה האשכנזית המוכרת לי, ופותחת את הדלתות הכפולות הכבדות המובילות לעזרת הנשים. בית הכנסת הוא מבנה עצום של ארבע קומות, ובו כמה מפלסים לכמה עדות. עזרת הנשים בבית הכנסת הספרדי נמצאת באותו מפלס. עזרת הנשים שלנו, האשכנזיות, ממוקמת קומה וחצי מעל עזרת הגברים.

אני עומדת לבדי. אמא שלי בבית שלנו בקריית משה, יושבת עכשיו בחלוק השבת שלה וקוראת תהילים או לומדת מהחומש או עורכת שולחן לסעודת היחיד שלה, או שהיא הולכת לסעוד אצל עפרה. איני יודעת. כשאני אצל אבא איני חושבת עליה: פעם חזרתי במוצאי שבת, וכשנכנסנו, היא כיחכחה בגרונה ואני הבנתי שקולה צרוד מחוסר שימוש וששבת שלמה לא דיברה עם איש. אבל עכשיו אני בבית הכנסת, רחוקה מאמא שבצד השני של ירושלים, ורחוקה גם מאבא ומאלישיב שנמצאים כשמונה מטרים מתחתיי.

מהמקום שבו אני עומדת — שלוש שורות מאחורי המחיצה — אני יכולה לראות את הכיפה של אבא, אם הגברת המכובדת שלפניי זזה מעט ואם הווילון נפתח טיפה. את הכיפה של אלישיב אחי איני יכולה לראות. לפעמים אני יכולה לשמוע את הקול של אבא שלי בתוך קולות המתפללים כשהוא מדגיש מילה שיקרה לו, לפעמים לא. אולי אני מדמיינת. ליל שבת אחד התפלל אחי את פסוקי קבלת השבת בקולו הילדותי המתוק, ואני התרגשתי כאילו קיבלתי ליטוף שלא ציפיתי לו. איני רואה את המתרחש בעזרת הגברים, אבל היטב אני שומעת. את התפילות אני כבר מכירה בעל פה — קנו לי סידור לשבת כשמלאו לי תשע. אני אוהבת את הסידור, את האותיות היפות, נהנית מהפסוקים המפוארים של קבלת שבת שבהם קול ה׳ יחולל איילות ויחשוף יערות ובהיכלו כולו אומר כבוד, מתרגשת עד דמעות מפיוט ״לכה דודי״ שמתאר כיסופים כה עמוקים, עד שנפשי נרעדת.

מלפניי ומאחוריי אבל לא מצדדיי גבן של נשים שאיני מכירה: זו שחובשת פאה ועומדת על עקבים דקיקים ורגליים צרות אבל יש לה גב רחב להפליא, וזו עם הכובע הפשוט שלבושה תמיד באותה השמלה, וזו שאני מרגישה גם מגבה שאינה מחבבת אותי, וזו שיש לה כובע רחב ועדיין מצליחה להסתובב ולהביט בכל אישה שנכנסת לעזרת הנשים ותמיד מצליחה לראות — לפקח אולי גם על כל מה שקורה בעזרת הגברים.

כולן מתפללות ורק אני לא. אני אומרת את כל המילים, עוצמת עיניים ומתנדנדת במקומות הנכונים, מקשיבה אפילו לדרשה (פעם התלחשתי עם אחת מחברותיי בזמן הזה, עד שגברת עקבים דקיקים נזפה בנו בלחישה צרודה), אבל אני מרגישה שא־להים יודע ואני יודעת שאני לא באמת מתפללת, שאני כאן כי אבא רוצה, שאני מנסה ככל יכולתי להיות בפנים, ולא מצליחה.

ואני יודעת שמחר זה יהיה קשה יותר: חצי שעה אחרי שהדלת תיסגר מאחורי אבא ואלישיב, ואני אגנוב עוד רגע של שקט בבית הריק — מהתענוגות שעד היום איני יכולה לעמוד בפניהם — אני אקום ואתלבש ואשתה משהו ואקח פרוסה גדולה מדי של עוגה ואלך שוב לבית הכנסת.

הקצב יהיה אחר: מול הגלים השקטים של ליל שבת יעלו הגלים העזים יותר של תפילת הבוקר, והקולות החזקים בקריאת ״קדוש קדוש קדוש״ של חזרת הש״ץ יישברו על קירות בית הכנסת במערבולות חזקות. אחר כך תהיה ברכת כוהנים, ואני אשפיל את מבטי (גברת כובע רחב תסתובב שוב להביט בי ולבחון את לבושן של כל האחרות), ואז קדיש, ואז שוב שירה. ומישהי תזיז מעט את הווילון, והפעם לא אראה את כיפתו של אבא כי אבא יקום עם כל הגברים להוצאת ספר התורה. אני אשמע רעש של הסטת פרוכת, רעש של דלת נפתחת, ומרחוק אראה ידיים חזקות וכתפיים עטופות בטלית מחבקות ספר תורה, ואת כל הגברים מתכופפים לנשק אותו בתנועה שיש בה אהבה עמוקה והכנעה ואינטימיות וגם הרגל, תנועה שיש בה היכרות עמוקה וגם פליאה, ושוב, בפעם המי יודע כמה, אתחיל לבכות.

אני אבכה מחר ובשבת שאחריה, ואני אבכה בכל השבתות שעוד יבואו, שנים ארוכות ארוכות, בתפילת נעילה של יום כיפור ובתפילות הארוכות של ראש השנה ובתפילות הקצרות יותר של שבת והכי הרבה בשמחת תורה, אבכה מול הארון המלא והארון הריק, אבכה גם כשאמא לידי (אבל פחות), אבכה כל כך הרבה עד שזה יקרה לפעמים ברגע שבו רק אכנס לבית הכנסת, אבכה ואבכה עד שהגברות המכובדות אולי ישימו לב ואולי יתעלמו, וגם אני לא אדע למה. וזה יהיה ככה בשבת ובחג, ואני אמשיך ללכת לבית הכנסת כי אבא ואמא רוצים, ועכשיו גם אני למרות שזה כואב לי נורא ואני לא יודעת למה. ואני אבכה גם בגיל ארבעים כשאני אישה מבוגרת ואמא לילדה מבוגרת מהילדה שהייתי אז, עד שאבין למה בכיתי.

זו היתה הבעיה שאין לה שם של שבת בבוקר. היא הציקה לי כמה שנים עד שהצלחתי, ילדה משוגעת למילים כפי שהייתי, לנסח אותה. לקח לי הרבה זמן למצוא מילים למסתורין הזה, הרגשה אחת מני רבות שהחלו לפקוד אותי אז, בגוף ובנפש, וכמו תמיד כדי להגדירה נעזרתי בספר אחר. ב״נשים קטנות״ מנסה דודה של איימי מארץ׳ להבין מדוע איימי עצובה כל כך, עד שהיא מבינה כי המלנכוליה של איימי היפה מקורה בגעגועים ללורי, והיא אומרת לעצמה: ״נפש הילדה יוצאת אל לורנס הצעיר".1 והנה מצאתי את המילים להרגשה הזאת: לא ידעתי מה פירוש הדבר שהנפש יוצאת אל נער צעיר, אבל ידעתי, ידעתי בוודאות, שנפשי יוצאת אל הספרים הקדושים.

איפה נמצאת הקדושה? א־להים, אני יודעת, נמצא בכל מקום. אני מרגישה אותו בלב שלי מאז הייתי בת חמש, נמצא בדמעות שלי כשאני מתפללת, כועס עליי כשאני חוטאת, ממלא את הלב שלי לאין הכיל ברגעים של חסד. אבל הקדושה, שעליה מלמדים אותי כל הזמן, שאותה מחנכים אותי לחפש — הקדושה נמצאת היכן שיש תפילה, שיש מעשים טובים, היכן שקוראים את התורה ומלמדים אותה. אני מרגישה בה כשאני עושה מעשה טוב שלא נכפה עליי, כשאני קוראת באותיות החומש בכיתה שלי, כשאני מביטה במצחה של אימי כשהיא מתפללת; אבל המקום הממשי ביותר שבו היא נוכחת הוא בין אותיות ספר התורה, בין דפי הגמרא הכבדים של אבא שלי ובמסדרונות הישיבה. הקדושה נמצאת בעזרת הגברים.

גדלתי קרוב לספרי התורה. על שולחנו של אבא בדירה הקטנה ברובע היהודי מונחות יריעות קלף גדולות וצנצנת דיו ונוצות אווז עבות ומגבת דקה מרובבת כתמי דיו וסכיני מנתחים חדות, ויריעות קלף קטנות ודקות המכוסות באותיות קטנות, ויריעות ענקיות שעליהן משורטטים קווים ישרים ודקים. אבא מעתיק מספר צר את אותיות התורה, גופו הגדול כפוף, צר בחרט הנוצה הדק את האותיות שלו, והן יפות ונפלאות לא פחות מאלה שבספר שממנו הוא מעתיק, ואני שומעת את קולו הנמוך אומר את המילים הקדושות, וכותב.

בימי שלישי כשאנו באים, הקלף גלול והמגבת פרושה והסכינים מונחות בצד הרחוק של השולחן (פעם אחת הוא הזהיר אותנו שמגע קל בסכין הזאת יכול להוריד לנו אצבע; לא היה צריך להגיד זאת פעם נוספת). לפעמים כשרוחו של אבא טובה עליו, הוא מגולל את המגבת הכבדה ומראה לנו: כך ראינו את העולם נברא באות ב׳ גדולה ואת יוסף מתוודע לאחיו ואת הכתיבה המיוחדת, אריח על גבי לבנה, של שירת הים (אז למדתי ששירה נכתבת בצורה אחרת מכל אוסף של מילים) ואת דבריו האחרונים של משה, שהיה אבי כותב בדמע. אבא היה כותב את דבר א־להים בעולם באותיות הקדושות של ספר התורה שאותן הוא לימד אותי לאהוב והיה גאה כשידעתי לקרוא אותן בשטף. אבל בבית הכנסת היה אסור לי להתקרב אליהן.

ולא רק לי, כמובן. שנה אחת תססה הקהילה הקטנה, קהילה יראת שמיים וטובה ומתקדמת לדעת עצמה, קהילה של אנשים חכמים והגונים: כמה נשים ביקשו לרקוד עם ספר התורה בצד האחורי של עזרת הנשים בשמחת תורה. הקהילה סערה: מישהו אמר שזו פריצת גדר, שיש חוסר כבוד לתורה בכך שאישה תרקוד איתה, שהדבר אסור משום כבוד הציבור. ובכלל, מה זה התקדים הזה? אתן רוצות להיות רפורמיות? את המצוות שלך את מקיימת עם כל החומרות? הרי אחת מאלה שמבקשות — כולנו רואים שהיא לא בדיוק מקפידה על אורך החצאית וכיסוי הראש. שהיא תחזיק בספר התורה ותגיד משהו? קודם שתקפיד על עצמה! ובכלל, אתן מספיק חזקות פיזית להחזיק ספר כזה? את מוכנה לקחת את הסיכון וארבעים הימים של הצום לכל הקהילה אם הוא ייפול? על זה לא חשבת, נכון?

בשנים שבהן גר אבא שם, נשים לא רקדו עם ספר התורה. מה היה אחרי שעבר משם איני יודעת. אני נשארתי עם הבכי, בכי תם של ילדה שרוצה בכל מאודה לגעת בספרי התורה, להרגיש את בד הקטיפה הרך על לחיי, לחבק את התורה שכבר אז אהבתי בכל מאודי וחשקתי בה כולי.

ככה, פשוט. רציתי לגעת בספרי התורה, לקרוא בהם. חומש היה לי, כמובן, ואת התנ״ך קראתי ארבע פעמים בכיתה ט׳. אבל שם, בעזרת הגברים, נמצא משהו שאין לי, משהו שאיני חלק ממנו אך מלמדים אותי מאז נולדתי שהוא הדבר היקר והעמוק ביותר בעולם. והדבר הזה נפתח ונקרא ונגלל ומחובק ומנושק ונסגר ונחגר ומולבש ומעוטר וננעל בארון עד למנחה של שבת ועד לשני בבוקר וחמישי ושבת שאחריו, אבל בשבילי הוא סגור ונעול כל השנה. אולי לפעמים אוכל לראות אותו אם הווילון יזוז קצת, אם גברת כובע רחב תשתעל או תיסע לפקח על התפילות ביישוב שבו גרה הבת שלה, אם בשמחת תורה ירימו את הווילון כדי שנוכל לראות. ואז פתאום המבט יהיה ברור וחד כל כך, עד שארגיש סחרחורת כאילו יצאתי מערפל אל עולם צלול. ואז אני אבכה עוד יותר, וארגיש מרוקנת וסחוטה עד השנה הבאה.

אני לא יודעת מה הבעיה שלי. אולי אני חושבת יותר מדי — הרבה אומרים לי את זה. אולי אני מרגישה יותר מדי ולכן בוכה כל הזמן, אולי אני שואלת שאלות חצופות — כך אמרו לי לא פעם בבית הספר. אבל אני רוצה ללמוד תורה, אני רוצה ללמוד גמרא. אחי לומד גמרא מכיתה ה׳, משנן מילים מוזרות בארמית שאיני מבינה, אחת מהן תקועה במוחי עד היום — וַרְצוּצָא, אפרוח. כשהוא לומד, אמא אומרת לא להפריע לו. אמא מקפידה לא להפריע לי כשאני מכינה שיעורים במתמטיקה ובאנגלית ובתורה; בבית של אישה גרושה הלימודים הם כרטיס היציאה שלנו מחיים של עוני. אבל בלימוד של אחי ובאיסור להפריע לו יש משהו אחר: לא רק כבוד לרכישת הדעת שלו, אלא יראת כבוד לנוכח הטריטוריה שלו, שאליה אפילו אמא אינה מעיזה להתקרב. אני חכמה לא פחות מאחי ומהחברים שלו, קצתם טיפשים ממש בעיניי. אבל אומרים לי בבית הספר, אומרים לי בסניף, אומרים לי בכיתה, שהראש שלי לא בנוי ללימוד הזה, ואם אלמד הוא ישנה לי את המוח, עד שיבטל את הייחודיות הנשית שבו.

את הייחודיות הנשית שלי אני לא מכירה — אלה פשוט המחשבות שיש לי בראש, ואולי ה׳ שם לי אותן שם? מה יקרה לי אם אלמד גמרא, אקום בבוקר, ופתאום יצמח לי זקן? אני באמת לא מבינה. הרי יש לי גוף של אישה ואפילו וסת ואני לומדת תורה בבית הספר — זה השיעור האהוב עליי, והרבה פעמים אני שואלת שאלות שהמורה אורית אומרת לי שהרמב״ן או רש״י שואלים, ואני נמלאת כולי, כל גופי, באושר נדיר.

בשנת 1963 הוציאה בטי פרידן את הספר ״המסתורין הנשי״, שבו היא מגדירה את ״הבעיה שאין לה שם"2 — חוסר שביעות רצונן של נשים, לאחר מלחמת העולם השנייה, מחייהן כעקרות בית ומהיעדר ההזדמנות שלהן לאפשרות אינטלקטואלית ורוחנית ביחס לגברים. הייתי בת שלוש־עשרה ולא ידעתי דבר על כל אלה, אך גם לי היתה בעיה שאין לה שם, אפופה בגלים של תסכול שהיו עבורי ועבור הסובבים אותי מקור למתח מתמיד. אילו הייתי בן, הרצון העמוק שלי בתורה ובא־להים היה נחשב ראוי, מכובד ואפילו ראוי לטיפוח ומרגש. הוא היה מקפיץ את הסיכוי שלי לשידוך טוב. אבל אני הייתי בת, ופירוש הדבר היה חוסר נחת מתמיד מול הוריי ומחנכיי, מול הסביבה שחייתי בה, מול המערכת הדתית בעצמה.

ואז, בליל שבת קר אחד אחרי התפילה, מאחורי אבי שמדבר עם בן של חברים שמבוגר ממני בכמה שנים, כשאני עולה עם סבתא במדרגות מהכותל המערבי אל העיר העתיקה, תוך שאני מקיימת איתה ויכוח בכל הלהט של מתבגרת צעירה ואומרת לה שאני רוצה, בכל ליבי, ללמוד גמרא, כשהיא עונה לי שבשביל מה את צריכה את זה, הרי יש לך את המצוות שלך, והראש הנשי שלך, ולמה להיכנס לעולם הגברי הזה, בדיוק ברגע הזה מסתובב בן החברים וקוטע את השיחה עם אבי ושואל אותי, כמעט בקצה המדרגות, פניו מוארות באור הרך של ליל השבת בירושלים, אבל עיניו אטומות וקשות כשהוא יורק מבין שיניו שאלה שבסופה מילה שאיני מכירה ואיני מבינה:

״בכל, את פמיניסטית?״

אני נבוכה מאוד, נבוכה מכך שהוא פונה אליי ישירות, שהוא יודע את שמי, שהוא מדבר איתי. איני מורגלת בשיחה עם בנים, איני מורגלת במילים לועזיות. אני לא יודעת מה זו המילה הזאת שהוא משליך לעברי, ואני נבוכה מאוד אבל מרימה את ראשי ועונה: ״כן.״

במוחי, שמעולם לא למד גמרא, אני עושה את ההיקש בעצמי: פמיניסטית היא אישה שלומדת תורה, אולי אפילו לומדת גמרא. אם כך, אני פמיניסטית. וכך, בפעם הראשונה ששמעתי את המילה, נעשיתי כזו.

מאז אני פמיניסטית. אני פמיניסטית כי אני רוצה ללמוד תורה בלי שיאשימו אותי בגבריות, בלי שימנעו אותה ממני בשל הבדלים מוחיים או נפשיים. אני פמיניסטית כי אני רוצה גישה לעולם התורה היהודי, גישה שוודאי נזקקת למורים, אך לא נזקקת למתווכים שיפשירו אותה, ילעסו ויגישו אותה לי כשהיא מדוללת, חתוכה לפרוסות זעירות, מפוררת לפירורים בדפי מקורות מצולמים. אני פמיניסטית כי אני רוצה מקום בקהילה שבה אני חיה, שבה מובן מאליו שנער אוחז בספר התורה, אבל לא מובן מאליו שאימו תזכה אפילו לנשק אותו, לא כל שכן לקרוא ולגעת בו. ובעיקר, אני פמיניסטית כי אני אוהבת את התורה בכל ליבי ונפשי ומאודי ורוצה לעסוק בה יותר מכל דבר אחר.

באיזו שפה עליי לדבר על אהבת התורה? בשפה העברית יש חיבור מופלא בין לימוד לידיעה, אך לידיעה הזאת יש ממד ארוטי עז. איך לדבר על אהבת התורה בלא להזדקק לשפה של תשוקה, שבהקשר הזה היא שפה גברית, כגבר הכוסף לאישה ומשתוקק לדעתה? אני מתקשה למצוא את השפה לכך, עומדת נבוכה מול חולשת הביטוי שלי.

אני אוהבת את התורה בהיותה דבר ה׳ בעולם, מכתב אין־סופי שנכתב אליי אישית בתוך אלפי דורות של בני ובנות ישראל, והיא מכתב שנכתב אֵי אז ונקרא כחדש בכל יום. קראתי בחיי רבבות טקסטים, אך תמיד חשתי כי הם סגורים, כי יש מיצוי מסוים של משמעויות — גם בעמוקים שבהם. בתורה, במדרש, במשנה ובהלכה אני מוצאת עושר שמפעים אותי בכל פעם מחדש ביופיו, כמו ארמון שאת מגלה בו בכל פעם היכל נוסף, עמוק ומפואר מזה שהכרת. אני מסתובבת בה כתיירת, אחוזת פליאה ויופי.

ולא רק הפליאה, אלא גם ובעיקר קבלת העול. המכתב הזה הוא עדות לקשר, תדר אינטימי של מחויבות ושייכות בין ה׳ לעם ישראל. אני חושבת על הבוהק שבין בני זוג שיש ביניהם סוד ודיבור פנימי, וכשאני עוסקת בתורה אני מרגישה אהובה, נבחרת, מחויבת. אני לומדת את החוק שהוא דבר ה׳, מעמיקה ביסודותיו, רוצה להימנע מהאסור. אני רוצה כל כולי להיות חלק מהתורה כדי להעמיק את הקשר ביני לזה שנתן אותה לי ולנו: הכינוי המופלא ביותר לה׳ הוא לא בורא עולם, אלא נותן התורה.

אם התורה היא אישה, אני חושבת עליה כאם, מורה ומחנכת. תורת אימי, שפת אימי. אני רוצה לדרוש אותה בלא לבוא בדרישה, אבל איני מוכנה לוותר על המקום שלי בה. אני תוצר של החינוך שבו גדלתי — לימדו אותי שאין דבר יקר ממנה בעולם. אלא שאיני מוכנה להסתפק בשיעור שבועי בבית הכנסת (עזרת נשים פתוחה) בתיווך הגבר. אם אני מחויבת ונדרשת לקיים את מצוותיה, אני עומדת על זכות הדרישה והעיסוק שלי בה.

את העיסוק הזה אני צריכה לקבל ברשות. התורה ניתנה בסיני — אנו חוגגים את קבלתה מדי שנה בחג השבועות — ומאז היא מועברת מדור לדור בתהליך מסירה מדוקדק ומופלא. אלא שלנשים היא נמסרה טיפין־טיפין, ואלה מהן שזכו לה (מלבד בשימוש הבסיסי שנדרש עבור קיום חיי יום־יום יהודיים תקינים) לא קיבלו אותה בדרך ממוסדת, אלא בזכות נדיבותם של יחידים. אלה היו מעטים, ומעטות עוד יותר היו נשים מאלה שזכו להשכלה והגיעו להוראה.

האם יש קשר מוכרח בין אהבת תורה לפמיניזם? הרי לאורך חלקים גדולים בהיסטוריה נשים למדו תורה, היו גם נשים שנחשבו לתלמידות חכמים של ממש. ממורי ורבי הרב יהודה קופרמן זצ״ל, שייסד את ״מכללה ירושלים״ לבנות, למדתי שיש ללמוד תורה ללא שמץ של ״איזם״ — ללמוד תורה אך ורק מאהבתה ומתשוקתה, וללא הרצון לשלב בינה ובין תיאוריות שמחוץ לבית המדרש. אך אני תוהה אם מוסד תורני אקדמי מפואר כמו זה שלמדתי בו היה יכול להתקיים בלא גל של שינוי בעולם ביחס למעמדן של נשים ולהשכלתן, ואני נזכרת בשני הטפסים שעליהם החתימו אותי כשהתקבלתי לשם: הצהוב והוורוד. בצהוב התחייבתי להתלבש בצניעות כתלמידת מכללה, ועליו חתמתי בלא קושי. הוורוד חייב אותי להכיר בכך שכבת מכללה, אין לי הידע התורני הנדרש כדי לחדש חידושי תורה, ואני מתחייבת שלא לעשות כן. וכך, עם השמחה על עצם לימוד התורה הובהר לי מיד מקומי. באף מוסד אקדמי אחר לא נדרשים תלמידי תואר ראשון להתחייב שלא ינסו לחדש בתחום הדעת שלהם. אבל אנחנו היינו נשים צעירות, ואף שניתנה לנו הרשות לעסוק בתורה, היה עלינו לדעת את מקומנו.

בעוד זכויות הגברים טבעיות, לנשים הן ניתנות. איש לא שואל מתי ניתנה זכות הבחירה לגברים, משום שהיא היתה קיימת בקרב גברים בני המעמד הגבוה מאז ימי רומא העתיקה. בהמשך היא הוענקה לנשים לבנות ולגברים ולנשים שחורים, וכך גם השכלה אקדמית. זכויות הן דבר מובן מאליו עבור אלה שמחזיקים בהן, ומשאת נפש וצורך קיומי עבור אלה שלא קיבלו אותן. אימי לא יכולה ללמד אותי גמרא משום שלא למדה גמרא בעצמה, וגם לא סבתי, שהיא אישה חריפת שכל, שלה לא הותר ללמוד באוניברסיטה או אפילו לעבוד לאחר נישואיה בהולנד הפוריטנית של ראשית שנות החמישים.

כל זכויות הנשים לאורך ההיסטוריה ניתנו ולא נלקחו, ניתנו לאחר מאבק איום ונורא של נשים שהפגינו ונאבקו ונאסרו ורעבו ואף מתו עבור זכויות בסיסיות כזכות הבחירה והזכות להחזיק רכוש וללמוד. כל אישה חרדית או דתייה שלמדה בבית ספר דתי עשתה זאת בזכות מאבקה הבלתי מתפשר של שרה שנירר, מייסדת רשת ״בית יעקב״, שזכתה בחייה לקיתונות של לעג ובוז, והיום היא נערצת בידי בניהם של אלה שרדפו אותה. כל אישה שמלמדת תורה היום למדה מגבר שהיה נדיב דיו ללמד אותה, כשם שכל אישה שמלמדת היום באוניברסיטה עושה זאת לאחר שלפני כמאה שנה היו כמה גברים שהקשיבו לצעקתן וניאותו לקבל נשים לשיעורים שלהם ולהעניק להן תארים.

בעולם הדתי המציאות הזאת מורכבת בהרבה, משום שלכל רצון של אישה יש מערכת שהעֲמידה מולה מטילה ספק בטוהר כוונותיה, נשיותה ויראת השמיים שלה: מדוע את מבקשת את מה שלא ביקשו אימותייך? האם רע לך? האם את מנסה להידמות לגבר? האם כוונותייך בלימוד תורה טהורות, או שמא את מחפשת דרכים ללמוד אותה כדי לערער עליה? השאלות האלה לא נשאלו באשר לרצונם של גברים בתורה מאז הורד רבן גמליאל מנשיאותו, ותחתיו מונה רבי אלעזר בן עזריה, ביום שבו נפתח בית המדרש לכל תלמיד שנפשו חשקה בתורה גם אם לא היה תוכו כברו.3 באבות דרבי נתן נאמר: ״עמלה של תורה, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, שנאמר: (ישעיה נה) 'הוי כל צמא לכו למים'".4 התורה נמשלה למים בהיותה חיונית לחיים; עבורי ועבור נשים אחרות שרצו ללמוד אותה היא ניתנה במשורה עד לשני הדורות האחרונים, ועדיין אוקיינוס עצום של בערות עומד ביני ובינה. כשהייתי מחנכת באולפנה חשובה, נדרשתי לסיפור המופיע בגמרא במסכת תענית. את הדף מצאתי בקלות, אך לא יכולתי להבינו משום שמעולם לא למדתי ארמית. הייתי אז אישה מבוגרת בעלת שני תארים ראשונים, דוברת אנגלית מצוינת ועוד שפה ברמה בסיסית, אבל את דף הגמרא לא הבנתי. עמדתי בשעת בוקר מוקדמת בחדר המורות באולפנה ובכיתי.

כמו נשים אחרות, למדתי להסתפק במה שניתן, ואני משתמשת בכל מה שיש לי כדי לקחת את מה שלא ניתן. את לימודי החומש והתנ״ך שלי בתיכון וב"מכללה ירושלים" לבנות אני נושאת עד היום וקובעת לי שיעורי לימוד יומיים, שאני מקיימת מדי יום כבר עשרים שנה. את ספריית ספרי הקודש שלי הגדלתי במשך שנים באיטיות ובהתמדה. את דפי הגמרא אני קוראת דרך תרגום הרב שטיינזלץ. לאט הופך מה שניתן לי ליש המצוי ברשותי, אך מאחוריו קיים חלל עצום של אי־ידיעה. אני מנסה לא להתייחס אל החלל הזה כבורות אלא כהזדמנות, אך לפרקים כשהייאוש אוחז בי, אני מרגישה לא כתיירת אלא כמהגרת המנסה לבנות טיעון בבית משפט, ושפתה מספיקה בקושי כדי לקנות כרטיס לרכבת.

זו העמדה הנשית מול עולם התורה, וגם כאשר עברו כמעט שנות דור, האישה המתבוננת בספרי התורה מעזרת הנשים אינה משל, אלא מציאות ממשית: אם לא ייתנו לי, לא יהיה לי. גם כיום, בעולם שבו נשים לומדות ומלמדות במדרשות, ביחס לחלק ניכר מזכויות הנשים בעולם היהודי אני עומדת בידיים פשוטות, מחכה שיעבור גבר ויניח לי משהו בתוכן. יש נשים נפלאות בסביבה שלי שלומדות ומלמדות תורה, אך לרוב הן משפילות מבט, נדרשות להיות צדיקות יותר מכל רב, מרככות את קולן כשהן מדברות עם גבר. גם אם הוא יודע הרבה פחות, גם אם הוא צעיר מהן בעשרות שנים.

בשבת ״זכור״ שלפני פורים, רגע לפני פרוץ מגפת הקורונה, הייתי אצל אבי. הלכתי לפגוש אותו בסוף התפילה. הוא התעכב כדי לגלול את ספר התורה לקראת קריאת התורה המיוחדת של מחר. בבית הכנסת הריק הוא הבחין בי מאחורי המחיצה בעזרת הנשים שבאותו החלל והזמין אותי במחוות יד לגשת אליו. ניגשתי. הוא הושיט לי את ספר התורה ואמר, קחי, תכניסי אותו לחדר הפנימי.

הרמתי את הספר ולקחתי אותו בידיי, עוצמת עיניים לרגע, מניחה לבד הקטיפה ללטף את פניי או שפניי ליטפו את הספר. השענתי את ראשי עליו, והוא נשען על כתפי, חיבקתי אותו ובכיתי. בידיים מלאות — ידיים שהרימו ונשאו את גופם של תינוקות, פעוטות וילדים — עברתי בבית הכנסת הריק, ליד הבימה, ההיכל, פניתי ימינה ליד ארון הקודש כדי להכניס את הספר לחדר שבו ינעלו אותו למשך הלילה.

בחדר הפנימי חיכו הגבאים. הם ראו אותי עם הספר וחטפו אותו מיד מידיי. הם בעלי הבית ואדוני המקום, ואני אורחת במקומי מאחורי המחיצה ופולשת כשאני בצידה השני. בגיל שלושים ושש, כשאני אם לילדה חכמה בת אחת־עשרה, נוכחתי שוב שיש דברים שלא יינתנו לי, ואם יינתנו, הם עשויים להילקח. הקודש נמצא בקהל, בתוך הקהילה, במניין הגברים ההלכתי שלא היה עומד בלא מניין נשים שיולידו ויניקו ויגדלו אותם, ועוד מניין נשים שיינשאו להם ויגדלו את ילדיהם. הקודש לא נמצא בעזרת הנשים, אך אני בספק אם הוא נמצא בעזרת גברים שבה לא ניתנת הדעת על מקומן של הנשים ורגשותיהן.

1 לואיזה מיי אלקוט, נשים קטנות, הוצאת יהושע צ׳צ׳יק ספרים, תל אביב, 1969, עמ׳ 413.

2 בטי פרידן, "הבעיה שאין לה שם", פרק מתוך "המסתורין הנשי" בספר ללמוד פמיניזם: מקראה — מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית, הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים, 2006, עמ׳ 48.

3 ברכות כ״ח א'. הביטוי ״בו ביום״ בגמרא מתייחס לכל ההלכות שנדרשו והתחדשו באותו היום בעקבות פתיחת בית המדרש לכלל התלמידים. הפרק החמישי במסכת סוטה וכן כל מסכת עדויות עוסקים בהלכות אלה.

4 אבות דרבי נתן מ״א א'.