מתהלכת על דוק של יציבות

לעיתים, בהבלח של רגע, כשהייתה מהלכת ברחוב, ניתן היה לזהות את הד דמותה מפעם. מין הדהוד של יופי, שנותר תלוי באוויר שחצתה שניות ספורות קודם לכן. כמו פרודות של ריח, שדבקות במקום שרגע לפני כן נכח בו אדם. יופייה זלג מהאופן שבו הסיטה שערה סוררת, או מפרכוס כמעט סמוי מן העין של אגנה.

היא לבשה את חולצת השיפון השקופה בצבעה הסגלגל-חצילי. בצדק לבשה אותה. מתחת לחולצה התגלתה החזייה הנהדרת שלה; רקמה עדינה של פרחים צהובים על בד מתוח, גם הוא בצבע חציל ארגמני.

הד.

היא יודעת לשמר דברים. היא יודעת לקחת זיכרונות ולהפכם לשלה. כמו האופן שבו היא קולפת את תפוחי האדמה כשהיא רכונה מעל הכיור. בסכין. לעולם לא בקולפן. בדיוק כמו שצפתה בסבתה נוהגת כך עשרות או מאות פעמים, בבית ההוא בדמי המפתח ברמת גן. עכשיו הזיכרון הזה שלה.

מהבית ההוא היא זוכרת תקרה גבוהה, וחדר מקלחת עירום. שם הייתה מתקלחת בפיילה ממתכת, גיגית קטנה כסופה, שצדדיה חבוטים קלות. מפליא אותה איך הזיכרון שלה משמר את הגיגית, אבל לא את המים. את המים שכחה. היא מתקשה לשחזר את המקלחות ההן של ילדותה. האם הן היו לה חמות או קרות? ואיזה זרם זה היה? ילדה קטנה עומדת בגיגית ועליה מותזים מים מצינור.

עכשיו היא מגרשת את המחשבה, כי פתאום הזיכרון הזה מתהדהד באלימות בין כותלי ראשה. ילדה קטנה, בתוך גיגית מים, בפינה של חדר עירום מחפצים, ואישה יושבת על שרפרף מולה ומשפריצה עליה מים ממרחק.

והיא מבינה שהיא אולי שכחה את ההרגשה כשמישהו נוגע בה. צורב את עורה במבט, בליטוף. ברפרוף של הבל פה. היא פותחת את דלת המקרר ומוציאה בקבוק שתייה, היא צמאה למים צוננים עכשיו.

המחשבות שלה משייטות על פני זמנים, על פני מקומות. מתערבלות בין עכשיו לבין פעם. לפעמים היא מסתחררת מההווה, לפעמים זולגת לעבר. את התקוות של העתיד כבר למדה לקמט לכדור קטן ולבלוע.

והיא רצה. כל הזמן רצה לקראת משהו, אבל בעצם במנוסה ממשהו. ממה לעזאזל היא בורחת?