מתחת לעור

אף אחד לא באמת משתתף בצערי... מה זה אומר בכלל? איך אפשר לגלות אמפתיה? אנשים נכנסו ויצאו, אבל כל מה שעניין אותי היה לברוח החוצה, רק כדי לא להיות בתוך כל הבלגן הזה... המרפסת הייתה המקום החם מבחינתי בשבעה. ישבתי בחוץ, עישנתי מלא, צחוקים של החיים. אני חושבת שצחקתי בשבעה כמו שלא צחקתי כל החיים — קוראים לזה 'הדחקה'? אני זוכרת שביקשתי מחברות שיביאו כיסאות, כי לא היו לי מספיק כיסאות בבית. מי בכלל רוצה לארח כל כך הרבה אנשים? אנשים באים גם בשעות הזויות כמו תשע בערב או שבע בבוקר. תנו לבן אדם להתעורר.

אם אני באבל, אז אסור לי לשתות קפה של בוקר? אני גיליתי שאפשר לרשום על מודעות אבל שעות ביקור ולאפשר לעצמי סיאסטה של אבלים. זה גאוני! אני לדאבוני בזבזתי את כל האופציות שלי לשבעות, לפחות בינתיים. אבל בפעם הבאה, בטוח אתחם בזמנים את כל הטררם הזה, כי לא על כולם בא לי בשבעה. אם מדגדג לכם המצפון ואתם מתחרטים על הזמן שלא ניצלתם או שאתם מנסים לתקן טעויות מהעבר, שבעה זה בטח לא הזמן והמקום לעשות את זה. אני יכולה להגיד שהייתי מוקפת באהבה, בחברים ובמשפחה שלא זזו ממני ברגעים הכי קשים. אולי יש משהו נכון במנהג הקדום הזה. אף אחד לא סיפר לי שהאבל האמיתי מתחיל בכלל אחרי השבעה. היה "פסטי-אבל", כל אחד בא עם התובנות שלו בנושא, ואמרות סתמיות כאלה של "לאט-לאט" ו"יהיה בסדר". איך יהיה בסדר כשאימא שלי מתה? היא עוד חמה בסדינים.

***

בשעה חמש לפנות בוקר, התעוררתי בתחושת אי — נוחות במיטה, בבהלה תהומית והרגשה של 'איבדתי את המפתחות שלי'. עשרים דקות לאחר מכן, קיבלתי טלפון מהאיטלקי, נו, בית חולים, הוספיס, מקום כזה שנכנסים ולא יוצאים ממנו, שהודיע לי שאימא שלי נפטרה. לא בכיתי. הייתי עסוקה בלארגן את ההפקה המוגזמת הזאת. הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהודיעו לי שאימא נפטרה הוא ספונג'ה. הרמתי את כל הכיסאות ושטפתי את הרצפה בעצבים. ביקשתי מחברה שתאסוף אותי, ויאללה טלפונים. נכון עושים הזמנות לחתונה בסמסים? למה אי אפשר לשלוח הזמנה לשבעה גם בהודעה? איך פותחים את יום שני בבוקר עם שיחה נוראית שכזאת? "יש לי חדשות לא טובות", "איפה אני תופסת אותך?"

אני כל כך שמחה שנפטרתי מכיסאות "כתר" בחיים שלי. אני מקווה לא להיתקל בתופעה הזאת שוב. אני מעדיפה לשבת על הדשא.