מתלמדת בתקופת ניסיון

"הוא כאן. הוא הגיע. דיימון דוקאקיס נכנס אל הבניין." פולי שהקול החרד העיר אותה, הרימה את ראשה מעל זרועותיה וסונוורה על ידי אור השמש שנכנס דרך החלון. "מה? מי?" המילים היו עילגות, מוחה התעורר לאט מערפילי השינה. כאב הראש שהיה חלק מחייה במהלך השבוע האחרון עדיין לחץ על גולגולתה. "כנראה התנמנמתי. למה אף אחד לא העיר אותי?" "בגלל שלא ישנת במשך ימים ואת מפחידה כשאת עייפה. אין צורך להיבהל. אני עושה את זה עבור שתינו. הנה – הבאתי אספקה." מאזנת בידיה שני ספלים ומאפה גדול, האישה סגרה בבעיטה את הדלת. "תתעוררי בעזרת מזון וקפה." פולי שפשפה את עיניה והציצה במסך של המחשב הנייד שלה. "מה השעה?" "שמונה." "שמונה?" היא קמה במהירות על רגליה, מעיפה אל הרצפה ניירות ועטים. "הישיבה בעוד חמש עשרה דקות! קיווית שאני פשוט אכנס פנימה ואדבר תוך כדי שינה או משהו?" פולי לחצה על כפתור ה"שמור" של המסמך שעליו עבדה כל הלילה, ידה רועדת בגלל היקיצה הפתאומית. לבה הלם ועמוק בבטנה היה גוש גדול של חשש. השינה לא פתרה בעיות והמציאות הכבידה עליה כמו משקולת כבדה. הכול עמד להשתנות. החיים כפי שהכירה אותם הסתיימו. "תישארי רגועה," דבי שעטה על פני המשרד והניחה את הצלחת והספלים על השולחן. "אם תראי לו שאת מפחדת, הוא ידרוס אותך. זה מה שגברים כמו דוקאקיס עושים. הם מריחים חולשה ומסתערים על הטרף." "אני לא פוחדת." השקר נתקע בגרונה. היא בהחלט פחדה. היא פחדה מהאחריות ומן ההשלכות של כישלון. וכן, היא פחדה מדיימון דוקאקיס. רק טיפש לא יפחד ממנו. "את תהיי בסדר. אני מתכוונת, כולנו תלויים בך, כמובן, אבל אני לא רוצה שהעובדה שעתידם של מאה איש בידייך תגרום לך לעצבנות." "תודה על המחשבה המרגיעה." פולי הרשתה לעצמה לגימה מהירה של קפה ואז בדקה את הבלקברי שלה. "ישנתי רק שעתיים ובכל זאת הצטברו אצלי מאה הודעות דוא"ל. האם האנשים הללו לא ישנים אף פעם?" היא עברה עליהן במהירות, בדקה אם יש משהו חשוב. "ג'ראד בונל רוצה שנעביר את הפגישה שלנו מחר בחזרה לערב. האם אני יכולה לעלות על טיסה מאוחרת יותר לפריז?" "את לא טסה. הרכבת הייתה זולה יותר. קניתי לך כרטיס שלא ניתן להחלפה לרכבת של שבע וחצי מסיינט פנקראס. אם הוא דחה את הפגישה יהיה עליך להרוג את רוב היום." דבי נשענה קדימה וגנבה חתיכה גדולה מהמאפה. "לכי לראות את מגדל אייפל. תעשי אהבה עם צרפתי חתיך על גדות הסן. או-לה-לה." פולי שהייתה עסוקה בכתיבת תשובה לדוא"ל, לא הרימה את ראשה."סקס בפרהסיה זו עברה, אפילו בצרפת." "ממש לא עבירה באותו סדר גודל של חיי המין שאין לך. מתי יצאת לדייט בפעם האחרונה?" "יש לי מספיק בעיות בלי להוסיף אליהן גם חיי מין." פולי לחצה על "שלח". "האם דאגת להזמנת רכש לקידום של המגזין ההוא?" "כן, כן. האם את מפסיקה לחשוב על העבודה אי פעם? אולי דיימון דוקאקיס המפחיד ימצא בך את מי שמשתווה לו." "שאר ההודעות האלו יצטרכו פשוט לחכות." פולי הניחה את הטלפון הנייד על שולחנה והציצה בשעון. "לעזאזל – רציתי להציץ שוב במצגת. אני צריכה להבריש את שערי – אני לא יודעת מה לעשות קודם – " "שיער. ישנת עם הראש על הידיים ואת נראית כמו בובת ברבי עם תסרוקת מוהיקנית." דבי שלפה זוג מחליקי שיער מהמגרה של פולי וחיברה אותם לחשמל. "אל תזוזי. זה מצב חירום." "אני צריכה ללכת לחדר האמבטיה ולהתאפר." "אין זמן. אל תדאגי. את נראית נפלא. אני אוהבת את המראה הזה. את כל כך טובה בערבוב של וינטג' עם עכשווי." דבי העבירה את המכשיר על פני שערה של פולי. "הגרבונים הוורודים לוהטים. ממש עושים את העבודה." בלי להזיז את הראש, פולי שלחה יד וסגרה את המחשב הנייד שלה. "אני לא מאמינה שאבא שלי עדיין לא צלצל. החברה שלו עומדת להיהרס והוא לא נראה בסביבה. השארתי לו בערך מאה הודעות." "את יודעת שהוא אף פעם לא מדליק את הנייד שלו. הוא שונא את הדבר. הנה" – דבי הוציאה את המחליקים מהחשמל – "את מוכנה." פולי אספה את שערה לפקעת מרושלת מאחורי ראשה. "אפילו התקשרתי לכמה מלונות בלונדון אתמול כדי לבדוק אם ג'נטלמן בגיל העמידה ואישה צעירה שכרו אצלם סוויטה." "זה היה מביך בוודאי." "גדלתי עם מבוכות כאלו." היא חילצה את מגפיה מתחת לשולחן. "דיימון דוקאקיס יקרע אותנו כשיבין שאבי לא מתכוון להגיע." "אנחנו נפצה על כך. כל החברה באה מוקדם. כולנו נמלים עמלניות. אם דוקאקיס מחפש עצלנים, הוא לא ימצא אותם כאן. אנחנו נחושים לעשות רושם טוב, על אף העדרו של אביך." "מאוחר מדי. דיימון דוקאקיס כבר החליט מה הוא רוצה לעשות איתנו." והיא ידעה מה זה היה. היא נמלאה פניקה. הוא השתלט על החברה של אביה. הוא יכול לעשות עם העסק כל מה שהוא רוצה. זו הייתה הנקמה שלו. דרכו להעביר מסר לאביה. אבל זה היה נשק גס ולא מדויק: הכעס הלוהט שלו לא ישרוף רק את אביה – הוא ישרוף גם את העובדים החפים מפשע שלא מגיע להם לאבד את משרותיהם. כובד האחריות היה מחניק. כבתו של אביה היא ידעה שהיא צריכה לעשות משהו, אבל למען האמת, היא הייתה חסרת אונים. לא הייתה לה סמכות. דבי אכלה פיסה מהמאפה. "קראתי איפשהו שדיימון דוקאקיס עובד עשרים וארבע שעות ביממה, אז לפחות יש לכם מכנה משותף במשהו." אחרי שלושה לילות חסרי שינה, פולי התקשתה להתרכז. מסוממת מעייפות היא ניסתה לנקות את הראש. "הכנתי קצת נתונים. בואי נקווה שמייקל אנדרסון יוכל לעבוד על המחשב הנייד. את יודעת איך הוא עם טכנולוגיה. גיביתי את כל המצגת בשלושה מקומות בגלל שהוא הצליח למחוק את הכול בפעם שעברה. האם שאר ההנהלה כאן?" "כולם הגיעו באותו זמן איתו. לא שאמרו לנו משהו." קמטים ביקורתיים הקיפו את פיה של דבי. "לאיש מהם לא היה אומץ לעמוד בפנינו מאז שמכרו את המניות שלהם לדמון הזה דוקאקיס (משחק מילים, דמון, שד, שטן, המתרגמת). אני עדיין לא מבינה מדוע טייקון עשיר ובעל עוצמה כמוהו ירצה לקנות את החברה הקטנה שלנו. אני אוהבת לעבוד כאן, אבל אנחנו לא בדיוק הסגנון שלו, נכון?" פולי חשבה על המאמץ הרב שהשקיעה בניסיון להביא את החברה אל המאה העשרים ואחת. "לא, אנחנו לא הסגנון שלו." "אז האם הוא קנה אותנו רק בשביל הכיף?" דבי סיימה לאכול וליקקה את אצבעותיה. "אולי זו תרפיית קניות של מיליונרים. במקום לקנות נעליים הוא מבזבז הון על משרד פרסום. הוא הציע לוועד המנהל המון כסף." פולי סתמה את הפה, אבל החשש שלה הפך לצינה מקפיאה. היא ידעה מדוע הוא קנה את החברה. וזה לא היה משהו שיכלה לחלוק עם מישהו. דיימון דוקאקיס השביע אותה לשמור על דממה בשיחת טלפון יחידה ומקפיאה לפני מספר ימים. שיחת טלפון שהיא לא הזכירה באוזני איש. היא לא רצתה שזה יגיע לידיעת הכלל יותר ממנו. פולי הכריחה את עצמה לנשום לאט. "אני לא מופתעת שהוועד המנהל מכר. הם תאבי בצע. אני ממש חולה מארוחות הצהריים הארוכות שלהם ומהטיסות במחלקה הראשונה שלהם ואחר כך לשמוע מהם שאנחנו לא רווחיים. זה מזכיר לי יתושים, מוצצים את דמנו אל גופיהם השמנים – " דבי נרתעה. "פולי, זה מגעיל." "הם מגעילים." פולי עברה במוחה על כל מה שהכניסה למצגת. האם פספסה משהו? "אם אני הייתי מעבירה את המצגת, לא הייתי כל כך מודאגת." "את זו שצריכה להעביר אותה." "מייקל אנדרסון מאוים ממני מדי בכדי לאפשר לי לפתוח את פי. הוא חושש שאני עלולה לספר למישהו מי עושה את העבודה כאן. ובכל אופן, אני בסך הכול העוזרת המנהלית של אבי, מה שזה לא יהיה. התפקיד שלי הוא לדאוג מאחורי הקלעים שהכול יתבצע." והיא הייתה מודעת לכך שלא הייתה לה כל הכשרה רשמית. היא למדה על ידי התבוננות והקשבה ואינטואיציה והיא הייתה נבונה מספיק כדי לדעת שעבור רוב המעסיקים זה לא יהיה מספיק. פולי הצמידה ידיים אל בטנה המתהפכת, והצטערה שהיא לא יכולה לצעוד אל חדר הישיבות כשהיא חמושה בתואר במנהל עסקים מאוניברסיטת הארווארד. "לדוקאקיס כבר יש משרד פרסום נוצץ מאוד ומצליח מאוד בארגון שלו. הוא לא צריך עוד אחד והוא לא צריך את צוות העובדים שלנו. הוא רק יסגור עלינו מלתעות כמו – " "לא!" דבי הרימה יד והתחלחלה. "אל תגידי לי איך זה יהיה. בלי הדימויים נוטפי הדם שלך, כמו האנלוגיה של היתושים – בדיוק אכלתי את ארוחת הבוקר שלך." "אני רק אומרת – " "ובכן, אל תגידי. ואם דיימון דוקאקיס רוצה את העסק של אביך זה ממש לא, נו – זו מחמאה, נכון? ואת מניחה שהוא יפטר את כולנו, אבל אולי זה לא יקרה. למה לקנות עסק ואז להרוס אותו?" בגלל שהוא רצה להיות בשליטה. במקום להיות נוסע חסר אונים, כמוה, דיימון בחר במושב הנהג. בעוד אביה חי חיים של גבר בן מחצית מגילו, החברה שהקים נפלה לידיו של טורף חסר רחמים. והיא נלחמת בטורף הזה ללא עזרה. "תתעודדי," דבי טפחה על כתפה. "אולי דיימון דוקאקיס אינו חסר רחמים כפי שאומרים עליו. מעולם לא פגשת בו אישית." אבל היא דווקא פגשה בו. פולי שפניה קיבלו את הצבע של הגרבונים שלה סגרה את המחשב הנייד שלה. הם נפגשו פעם בעבר, במשרד המנהל כשהיא ועוד נערה סולקו לתמיד מפנימיית הנערות היוקרתית שבה למדו. לרוע המזל, הנערה האחרת הייתה אחותו ודיימון דוקאקיס הפעיל את כל העוצמה של כעסו כנגד פולי, המנהיגה. רק המחשבה על אותו יום הספיקה על מנת לגרום לה לרעוד כמו עלה ברוח. לא היו לה כל אשליות לגבי עתידה. מבחינתו של דיימון דוקאקיס היא הייתה עושת-צרות עם גישה בעייתית. כשהוא יתחיל בקיצוץ, היא תהיה הראשונה בין המפוטרים. פולי העבירה יד על עורפה. אולי היא תציע להתפטר, אם הוא ימשיך להעסיק את צוות העובדים. הוא רצה קורבן בגלל התנהגותו של אביה, נכון? אז היא תהיה הקורבן. דבי לקחה את הצלחת הריקה. "אז עם מי אביך יוצא עכשיו? לא עם האישה הספרדייה שפגש בשיעורי הסלסה?" "לא, אני – אני לא יודעת." השקר החליק בקלות על לשונה. "לא שאלתי." לחוצה עד אובדן העשתונות, פולי לקחה את הבלקברי שלה והכניסה אותו לכיס שמלתה. "זה מטורף, לא? אני לא יכולה להאמין שדיימון דוקאקיס עומד להיכנס לכאן ולקחת כל מה שאבי השיג בעוד הוא נמצא במלון כלשהו – " " – ועושה סקס פראי עם אישה שכנראה יכולה להיות בתו?" "תפסיקי! אני לא רוצה לחשוב על אבא שלי עושה סקס, ובמיוחד לא עם אישה בגילי." ובמיוחד לא האישה הזו. "את כבר אמורה להיות רגילה לזה. האם את חושבת שאביך קולט שחיי המין הססגוניים שלו גרמו לך להימנע ממערכת יחסים משלך?" "אין לי זמן לשיחה הזאת." פולי חסמה את המחשבות על אביה, הכניסה את רגליה לתוך מגפיה ורכסה אותם. "האם הזמנת קפה ומאפים לחדר הישיבות?" "הכול כבר נעשה. אבל דיימון דוקאקיס כנראה לא יאכל את זה. הוא כמו כריש לבן." כדי להוסיף לאווירה המאיימת, דבי יצרה סנפיר עם ידיה וזמזמה את נעימת הנושא של "מלתעות". "הוא מחליק במי המסחר השקטים ואוכל כל מה שנקרה בדרכו. הוא בראש פירמידת המזון, בעוד אנחנו נמצאים על קרקעית האוקיינוס. אנחנו לא יותר מפלנקטון. בואי נקווה שאנחנו קטנים מדי ולא נהיה חטיף ערב לחיכו." פולי שהאנלוגיה גרמה לה לאי נוחות, שלחה מבט מגונן אל האקווריום שהחזיקה על שולחנה. "דברי בשקט. רומיאו ויוליה נעשים עצבניים ומסתתרים מאחורי הצמחייה." היא הצטערה שהיא לא יכולה להצטרף אל הדגים. מעולם בחייה לא חששה ממשהו כפי שחששה מהישיבה המתקרבת. במהלך הימים האחרונים היא ויתרה על שינה כדי לנסות לנסח טיעון משכנע להצלת המשרות של צוות העובדים. כבר לא היו לה כל אשליות לגבי עתידה היא, אבל האנשים האלו היו כמו משפחה בשבילה והיא מתכוונת להלחם עד מוות כדי להגן עליהם. הטלפון שעל שולחנה צלצל והיא ענתה באותה רמת התלהבות שיכלה לאפיין נידון למוות בדרך אל הגרדום. "פולי פרינס..." היא זיהתה את הטון העילג קמעה של מייקל אנדרסון, הסגן של אביה והמנהל הקריאטיבי של הסוכנות. על אף השעה, הוא כנראה כבר שתה משקה אלכוהולי. כשהורה לה להביא את המחשב הנייד אל חדר הישיבות, היא לפתה חזק את הטלפון. נחש. לאיש הזה לא היה רעיון קריאטיבי מזה עשור לפחות. הוא רושש את הסוכנות, ועכשיו מכר את המניות שלו לדיימון דוקאקיס במחיר מוגזם. היא נמלאה כעס. אם הם לא היו בוגדים, אולי ניתן היה להכיל את המצב. פולי טרקה את הטלפון, ואספה את המחשב, נחושה לעשות את כל שביכולתה כדי להלחם עבור העובדים. "בהצלחה." דבי הציצה ברגליה של פולי. "וואו. המגפיים האלו מתאימים מאוד לחלוקת בעיטות. והם גורמים לך להיראות גבוהה." "זה הרעיון." בפעם האחרונה שפגשה את דיימון דוקאקיס, הוא גרם לה להרגיש קטנה בכל מובן שהוא. הוא היתמר מעליה, פיזית ורגשית. הפעם היא הייתה נחושה שכשיינעץ בה מבט זועף, זה יהיה מגובה העיניים. היא הלכה אל חדר הישיבות כאילו היא הולכת אל הגרדום. זה לא עזר שכל שתי שניות מישהו שרבב את ראשו מחוץ לדלת משרד כלשהו כדי לאחל לה בהצלחה, כל חיוך עצבני גרם לה למודעות מועצמת לגבי אחריותה. הם סמכו עליה, אבל עמוק בפנים היא ידעה שלא הייתה לה השפעה ולא היה בידה כל כלי שיסייע לה להגן עליהם. זה היה כמו לצאת לקרב כשהיא חמושה במייבש שיער בלבד. היא רק קיוותה שמייקל אנדרסון ישתמש במצגת שהרכיבה על מנת להיאבק עבורם. הדלתות לחדר הישיבות היו סגורות והיא עצרה כדי לנשום, וכעסה על עצמה שהייתה עצבנית כל כך. לא בגלל חבר המנהלים – כלפיהם היא הרגישה רק בוז – אלא בגלל דיימון דוקאקיס. היא פלטה אוויר לאט, ואמרה לעצמה שעשר שנים זה הרבה זמן. אולי השמועות לא היו נכונות. אולי הוא פיתח צד אנושי. היא סומכת על כך. היא דפקה נמרצות ופתחה את הדלת. לרגע כל שראתה היו הבעות זחוחות, ספלי קפה משומשים וחליפות כהות שעטפו גופים ששמנו בגלל ארוחות צהריים רבות מדי ודשנות מדי. מועדון הגברים. עדיין לופתת את המחשב הנייד שלה, פולי הכריחה את עצמה לצעוד קדימה. כשהדלתות נסגרו מאחוריה היא התבוננה בגברים שישבו סביב השולחן, ושאיתם עבדה מאז שעזבה את בית הספר בגיל שמונה עשרה. אפילו אחד מהם לא הסתכל לה בעיניים. סימן רע, היא חשבה בקדרות. שניים מהדירקטורים בהו בניירות שלפניהם. האווירה הייתה טעונה מתח וציפייה. הם הזכירו לה את הקהל המציצני וצמא הדמים שהתאסף לפעמים סביב זירת תאונה. עבור חלקם, אין דבר מרתק יותר מלצפות באדם אחר השרוי בבעיה קשה. והיא הייתה בבעיה קשה. פולי שידעה שכל גבר שישב סביב השולחן היה עכשיו מולטימיליונר, הרגישה רק גועל. הם הזכירו לה להקת צבועים שעמדה להרוויח מהטרף של מישהו אחר. הם בגדו באביה ללא היסוס. והם בגדו בעובדים. היא כל כך כעסה על כולם, שלקח לה רגע להבחין בגבר שישב בראש השולחן. דיימון דוקאקיס ישב בכיסאו של אביה בביטחון עצמי שחצני וללא כל סימן לאי נוחות, וניהל את הישיבה כמו כובש המתבונן בנתיניו החדשים. הוא לא דיבר או נע, אבל איכשהו שפת הגוף שלו שדרה אלימות גברית. לבה של פולי הלם במהירות, כשהניחה בזהירות את המחשב על המשטח המבהיק של שולחן הישיבות. העיניים השחורות והמסוכנות התבוננו בה, והיא תהתה איך הוא מבטא סמכות אפילו בלי לפתוח את פיו. איכשהו הוא שלט בחדר, החסכנות שלו בתנועה ובמילים הדגישה את הילת העוצמה שהקיפה אותו כמו שדה חשמלי. חליפה מחויטת להפליא הדגישה את כתפיו הרחבות והחולצה הלבנה סנוורה כנגד גרונו השזוף. הקשר של עניבתו היה מושלם – הכול אצלו היה מלוטש ומטופח. הוא היווה ניגוד מוחלט לשאר הגברים שסביב השולחן. האיש הזה לא סבל מעודף המשקל שהגיע עם הארוחות העסקיות האינסופיות. מתחת לחליפה היקרה, גופו היה קשה וחזק – ללא ספק הוא עוצב על ידי פעילות גופנית ואותה משמעת עצמית נוקשה שאפיינה אותו בעולם העסקים. נשים לא יכלו לעמוד בפניו, כמובן. הוא היה זכר אלפא מושלם, הכוח השולט מאחורי אחת החברות המצליחות והגדלות במהירות הרבה ביותר באירופה. במצב השפל הכלכלי הקשה, תאגיד התקשורת דוקאקיס היה כמו כוכב זורח שהקרין על החשיכה את אור ההתאוששות. זה עצבן את פולי נורא שלגבר לא היה רק אינטלקט עילאי וכישרון עסקי מדהים, אלא שהוא גם נראה כל כך טוב. אין צדק בעולם, היא חשבה בפראות כשפתחה את המחשב הנייד שלה והזכירה לעצמה לא להתבלבל בגלל החליפה המטופחת או כל סימני הציוויליזציה האחרים. מבחינתה, הבגדים ממש לא הסוו את מה שהיה – אופורטוניסט חסר רחמים שדבר לא ימנע ממנו מלהשיג את יעדיו. אבל היא הבינה מדוע חבר המנהלים בגד ועבר לצד שלו. הוא היה מלך החיות, היא חשבה מבלי לחוש דבר, והגברים שסביבו היו רק ארוחה, שעליה יסגור את מלתעותיו. הם היו חלשים, ואנשים חלשים לעולם לא יוכלו להתמודד עם גבר כמו דיימון דוקאקיס, בדיוק כפי שהגנו לעולם לא יוכל להסתער על האריה. תסתכלי לו בעיניים, פולי. תסתכלי לו בעיניים. היא ידעה שהדבר הגרוע ביותר שיכלה לעשות היה להראות לו שהיא מפחדת ולכן הסתכלה. זה היה רק לשנייה, אבל משהו עבר ביניהם. ההשפעה של הדיאלוג חסר המילים הכתה בה והיא הסיטה בכוח את מבטה, ורעדה מכף רגל ועד ראש. היא ציפתה להרגיש פחד. מה שלא צפתה היה הבזק המשיכה המינית. מזועזעת, פולי הפעילה את המחשב, וקיוותה נואשות שהוא לא היה מודע לתגובתה אליו. "ג'נטלמן..." היא השתהתה. "ומר דוקאקיס." הומור קודר נראה בחיוך שעלה על זוויות פיו, ועל אף כוונותיה, פולי מצאה את עצמה בוהה בעיקול החושני של שפתיו. לפי השמועות, כיבושים מיניים באו לו בקלות כמו הצלחות עסקיות. דוקאקיס היה חסר רחמים, לא רגשני ומחושב במערכות היחסים שלו, כפי שהיה בתחומים האחרים של חייו. אולי בגלל זה הוא היה כל כך מגונן כלפי אחותו, היא חשבה בקהות. הוא ידע איך גברים מתנהגים. אבל גם היא ידעה. והבזק לא נוח של כימיה לא ישנה את דעתה. כשעיניה שוב פגשו בעיניו, לשונה דבקה לפתע לחיכה ושפתיה סירבו לעצב את המילים שנבנו במוחה. באותו רגע יחיד היא ראתה שהוא ידע. הוא ידע שלבה פעם במהירות וכל גופה הפך למעגל חשמלי. הוא הכיר את ההשפעה שלו עליה, מהניצוצות ועד לרעד שבבטנה. זו הייתה אותה השפעה שהייתה לו על כל הנשים. "מיס פרינס?" הקול הקר והציני טלטל אותה מתוך קהות החושים שלה. אם הייתה לה תקווה כלשהי שהוא שכח את תרומתה לחוויה החינוכית של אחותו, התקוות הללו נחו עכשיו ברסיסים לרגליה. "כפי שאתה יודע, פולי היא הבת של יושב הראש שלנו והמנהל הראשי." ככל הנראה עיוור לתקשורת הלא מילולית, מייקל אנדרסון מצא לבסוף את האומץ לדבר. "אביה תמיד דאג לכך שתהיה לה עבודה כאן." השתמע מדבריו כאילו הייתה איזו מפסידנית שלא הייתה מסוגלת למצוא עבודה בלי עזרה, ופולי כעסה בגלל שהציג אותה בצורה בלתי ראויה ובלתי צודקת. הכעס היה בדיוק מה שהצטרכה כדי לנתץ את הרגשות האחרים. היא חשה הקלה בגלל שחזרה לשלוט בעצמה, לחצה על מקש ופתחה מסמך. "הכנתי מצגת המשרטטת את האסטרטגיה העסקית של החברה וכן את הצפי לעתיד. אתה תראה שזכינו כבר בשישה לקוחות חדשים השנה והתקציבים הללו הם – " "אנחנו לא צריכים לשמוע את זה, פולי." מייקל אנדרסון קטע אותה בזריזות ואצבעותיה השתהו על המקלדת. כן, הם היו צריכים לשמוע. בלי המצגת לא היה כל סיכוי שהעובדים שלהם ימשיכו להיות מועסקים בחברה. "אבל אתם חייבים ל – " "מאוחר מדי, פולי." מייקל אנדרסון הציץ בשאר חברי ההנהלה וכחכח בגרונו. "אני מבין שזה מצב מאוד לא נעים עבורך, אבל אביך כבר לא בשליטה בחברה הזו. הוא תמיד היה בלתי קונוונציונלי, אבל עכשיו נדמה שהוא נעלם לגמרי. אפילו היום, כשהשמועות על ההשתלטות כבר הגיעו לחדשות, אין כל סימן לנוכחותו, מה שרק מאשר שההנהלה עשתה את ההחלטה הנכונה למכור. תאגיד התקשורת של דוקאקיס הוא תאגיד מוביל. זוהי תקופה מרגשת." הוא שלח מבט מתרפס אל האיש שישב דומם וללא תנועה בראש השולחן. "יהיה ארגון מחדש. אנחנו נודיע לצוות על פיטורים מאוחר יותר אבל רציתי לומר לך אישית, מכיוון שאביך לא נמצא כאן. זה קשה, אני יודע" – הוא ארגן את פניו להבעה אוהדת – "אבל זה עסקים." פולי הרגישה כאילו היא נמצאת ביקום מקביל. מוחה היה מטושטש ואוזניה זמזמו. "חכו רגע." קולה היה רובוטי ובכלל לא דמה לעצמו. "אתה אומר שאתם תפטרו את כולם סתם ככה, ללא דיון? זה התפקיד שלך להגן עליהם – להראות למר דוקאקיס מדוע יש בהם צורך." "העניין הוא, פולי, שאין בהם צורך." "אני לא מסכימה." קצות אצבעותיה קפאו לפתע. פניקה זחלה לגרונה ונתקעה שם כאילו בלעה את פחדיה הגרועים ביותר. "בתקציבים שזכינו, זכינו כצוות. ואנחנו צוות טוב." "פשוט תשאירי את המחשב, פולי." מייקל אנדרסון תופף על השולחן עם העט שבידו. "אם מישהו מאנשי דוקאקיס ירצה לראות את המצגת, הם יוכלו לעשות זאת." זה היה הכול. הם משלחים אותה. כל זוג עיניים של הנוכחים בחדר היה עליה, מחכים שתתייאש ותצא החוצה. החברה של אביה תפורק. מאה אנשים יאבדו את משרותיהם. "זה לא נגמר." המילים נפלטו מפיה ופולי נעצה מבט ישיר במייקל אנדרסון, האיש שבגד באביה ועכשיו בגד בעמיתיו. היא ניסתה נואשות לפנות אל מצפונו. "אתה חייב לעמוד ולהעביר את המצגת הזו." "פולי – " "יש לך מחויבות! האנשים האלו עובדים עבורך. הם מסורים לחברה. אתה חייב להגן עליהם." התשישות והמתח של השבוע האחרון הציפו אותה. "בזכות העבודה הקשה שלהם חיית ברמת חיים כה גבוהה. מדוע ביקשת ממני להכין את המצגת אם לא התכוונת לעשות בה שימוש?" "דאגת לאביך." הקול של מייקל היה מתנשא. "חשבתי שזה יעסיק אותך." "אני לא ילדה, מר אנדרסון. אני יכולה להעסיק את עצמי. לא הייתה לי כל ברירה כי שחקני המפתח בחברה לא עשו דבר מלבד לשבת על ישבניהם ולאכול ולשתות את הרווחים." מודעת עמומות לכך שהיא שורפת את כל הגשרים, היא הקיפה את השולחן והיה לה הסיפוק לראות את עיניו של מייקל אנדרסון מתרחבות בחשש. "מה את עושה? לאן את – ? אני יכול לראות שאת כועסת, אבל – " "כועסת? אני לא כועסת. אני רותחת מכעס. יש לך מאה עובדים שאוכלים ציפורניים שם – " פולי שכבר לא היה לה אכפת מעצמה, הצביעה בידה על הדלת. "מאה אנשים שחוששים מאובדן המשרות שלהם וכרגע שואלים את עצמם אם יוכלו להרשות לעצמם קורת גג מעל ראשיהם, ואתה לא מתכוון להלחם עבורם. אתה פחדן מגעיל." "זה מספיק!" פניו היו אדומות וכועסות. "לולא העובדה שאת בתו של הבוס, היית מפוטרת מזמן. יש לך בעיית גישה אמיתית. ואשר לצורה שבה את מתלבשת – " "איך שאדם מתלבש לא משפיע על הצורה שהוא עושה את עבודתו, מר אנדרסון. לא שאני מצפה שתבין את זה. מלבד היוצא מן הכלל של חבר המנהלים" – היא שלחה מבט מלגלג סביב שולחן ההנהלה – "זהו משרד צעיר, מלא חיים ויצירתי. אני לא צריכה ללבוש חליפה משעממת עם גומי במותניים כדי להכיל את ארוחת העסקים בת ארבע המנות שמשולמת על ידי הלקוחות הלא חשדניים שלך." פניו האדומות של מייקל אנדרסון הורו שהוא בסכנה רצינית לשבץ. "אני מתכוון להתעלם מהתנהגותך בגלל שאני יודע כמה קשה היה השבוע שלך. ואני מתכוון לתת לך עצה אבהית מכיוון שנראה שאביך לוקח יותר מדי בקלילות את המחויבות שלו לעניין. קחי את פיצויי הפיטורין שלך, תצאי לחופשה ארוכה וטובה ותחשבי מחדש על עתידך. חוץ מהרגזנות שלך, את בחורה נחמדה. יפה." מצחו היה מכוסה זיעה והוא הסיט במאמץ את מבטו מרגליה. "את עובדת על תקציבים של לקוחות רק בגלל אביך. בכל חברה אחרת את היית מזכירה. לא שמשהו פגום בזה," הוא הוסיף בזריזות כשראה את ההבעה של פולי מאפילה. "כל שאני אומר הוא שבחורה שנראית כמוך לא צריכה לבלות את לילותיה כשראשה תקוע בגיליונות אלקטרוניים ולשחק בעסקים – אני לא צודק, ג'נטלמן?" מלמול של הסכמה התפשט אצל אנשי ההנהלה הצופים. האדם היחיד שלא חייך היה דיימון דוקאקיס. הוא שמר על השקט, עיניו מסוגרות כשהתבונן במתרחש מקצה השולחן. פולי לא ראתה דבר דרך הערפל האדום שהכביד על ראייתה. "אל תעז לבקר את אבי. ואל תעז להשמיע את ההערות שונאות הנשים והמפלות כשכולנו יודעים מי עושה את העבודה בחברה הזו. מכרת את המניות שלך למען טובתך האישית. עכשיו אתה מולטימיליונר ואנחנו מובטלים." היא ניסתה ולא הצליחה להשאיר את הרגש מחוץ לקולה. "מה עם תחושת המחויבות שלך? תתבייש לך. תתביישו כולכם." פיו של מייקל אנדרסון היה רפוי מזעזוע. "מי את חושבת שאת?" "מישהי שאכפת לה עתיד החברה הזו והאנשים העובדים בה. אם תפטר אפילו אחד מהם, בלי לפחות לשקול אופציות אחרות אז אני – " מה? מה היא יכולה לעשות? מודעת לחוסר האונים שלה, הכעס עזב אותה לפתע ופולי הסתובבה והקיפה מחדש את השולחן, כועסת על עצמה שאיבדה שליטה. היא הרגישה מותשת ומדוכדכת. היא אכזבה את כולם. במקום לשפר את המצב, היא הרעה אותו אלף מונים. לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. למה היא לא יכלה להישאר קרירה ורגועה כמו הגברים השמנים הללו בחליפות? למה לא הלכה לישון בליל אמש? העייפות תמיד הורידה את סף הסבלנות שלה. הדממה הייתה מחרישת אוזניים ופולי הרגישה את האומללות זורמת בעורקיה. הכעס שלה מיצה את עצמו, אבל לא לפני שהרסה הכול. "תראו – אני אלך, בסדר? אני אצא מכאן עכשיו, בלי מהומות. רק אל תפטרו את כולם." היא הפנתה את מילותיה אל דיימון דוקאקיס, שעדיין לא עשה צעד. "בבקשה, אל תפטר איש בגללי." נחרדת לחוש את צביטת הדמעות, היא סגרה את המחשב הנייד ועמדה לעזוב את החדר כשדיימון דוקאקיס דיבר. "אני רוצה לראות את המצגת הזו. תשלחי אותה למחשב כף היד שלי." קולו היה קשה ולא גמיש, עיניו ננעלו על עיניה של פולי בדייקנות של טיל מונחה לייזר. "אני רוצה לראות את כל החומר שאספת." אילמת מזעזוע, פולי לא הייתה מסוגלת לזוז, וזה היה מייקל אנדרסון שהתאושש ראשון. "היא פשוט מזכירה עם תואר קצת יותר מכובד, דיימון. באמת, אתה לא צריך – " דיימון דוקאקיס התעלם ממנו. הוא עדיין הסתכל על פולי. "את יכולה להגיד לעובדים שיש להם שלושה חודשים להוכיח את ערכם. אובדן העבודה המיידי יהיה רק בקרב חבר המנהלים." הפצצה הבלתי צפויה שלחה גלי חרדה לאורכו ולרוחבו של החדר. כשהמשמעות של מילותיו נקלטה אצלה, פולי הייתה מסוחררת. הוא לא מפטר את הצוות. יש להם ארכה. מייקל אנדרסון השמיע קולות מחנק מוזרים וניסה לשחרר את צווארון חולצתו. "אתה לא יכול להיפטר מההנהלה! אנחנו המנוע של החברה." "אם למכוניתי היה מנוע כזה, היא כבר מזמן הייתה מושלכת למגרש הגרוטאות," דיימון אמר בקדרות. "חשפתם את מידת המחויבות שלכם לחברה כשמכרתם לי את המניות שלכם. אני לא רוצה להעסיק אצלי אנשים שאפשר לקנותם. אני גם לא רוצה למצוא את עצמי מול תביעה של אפליה על רקע מיני, דבר שיקרה לי ללא ספק אם אתה תישאר בחברה." פולי שראתה את האיש מתפורר רצתה להריע, אבל דיימון דוקאקיס עדיין דיבר, ומנה את דרישותיו ללא שום סימן לרגש. "אני מעביר את כל החברה אל משרדי בלונדון. יש לי שתי קומות ריקות וצוות שמוכן לבצע את ההעברה." רצונה של פולי להריע התפוגג מיד. "אבל העובדים היו כאן מאז ומעולם ו – " "אני לא מתעסק עם מאז ומעולם, מיס פרינס. בעסקים, אתה בסך הכול יכול לקוות למה שנכון לעכשיו. הסגן שלי, קרלוס, ייקח על עצמו את הניהול היומיומי של העסק בעתיד הנראה לעין." "אבל ביל הנסון היה בתפקיד הזה במשך – " "במשך זמן ארוך יתר על המידה," הגיעה התשובה המהוקצעת. "הוא יוכל לעבוד עם קרלוס במשך שלושת החודשים הבאים. אם נתרשם ממנו, הוא ימשיך לעבוד. אני לעולם לא מאבד אנשים טובים. אבל אני דוגל בשלטון המוכשרים ולא בצדקה." פניו של מייקל אנדרסון קיבלו גוון אפור מוזר. "דיימון – " הוא כחכח בגרונו. "אתה צריך מישהו שיראה לך את המערכות. יסביר לך איך החברה מנוהלת." "הייתי צריך פחות מחמש דקות עם דפי המאזן שלך כדי להעריך איך החברה מנוהלת. המילה היא: גרוע. וכבר החלטתי להמשיך להעסיק מישהו עם ידע פנימי." מייקל שקע בכיסאו ופניו היו רפויות ונואשות. "זו הקלה. לרגע חשבתי – " "ובגלל זה, מיס פרינס תבוא ותעבוד לצידי במשך שלושת החודשים הבאים." תעבוד לצדו? לא, לא זה. "אני מוכנה להתפטר, מר דוקאקיס." "את לא הולכת לשום מקום, מיס פרינס. את והמחשב הנייד שלך עומדים להיות לידי כשנארגן את הבלגן הזה יחד." המילים שלו היו מעורפלות במכוון ופולי תהתה לאיזה בלגן הוא מתייחס – זה של החברה, או למערכת היחסים של אביה עם אחותו. "אבל – " "האנשים שלי יהיו כאן תוך שעה כדי לארגן את המעבר אל משרדיי. כמובן, כל מי שמעדיף לא לעבור, חופשי לעזוב." "חכה רגע – " פולי הרגישה כאילו נמעכה על ידי אובייקט כבד. היא הניחה שהיא תהיה הראשונה שתפוטר. היא הייתה מוכנה ונכונה לקורבן הזה. למעשה היא הייתה נחושה להגדיל ככל האפשר את המרחק שיפריד בינה ובין דיימון דוקאקיס. "אני מתפטרת." עיניו ננעלו על עיניה. "תתפטרי, ואני אפטר את כל כוח העבודה היום אחר הצהריים." הכעס המודחק שלו לחך את החדר, וצרב את כל היושבים ליד השולחן. "לא!" פולי הייתה מסוחררת מאימה. "הם לא עשו דבר." "אחרי שראיתי את המאזנים אני די נוטה להאמין לך. אני שואל את עצמי מה מישהו בחברה כולה עשה במהלך השנה החולפת. זה רק הוגן להזהיר אותך שאני לא ממש צופה שהאנשים האלו עדיין יעבדו כאן בעוד שלושה חודשים. ראיתי יותר פעילות בבית קברות." רגליה של פולי נחלשו. היא חשבה על דוריס קופר שעבדה עבור אביה בחדר הדואר במשך ארבעים השנה האחרונות. אחרי שהתאלמנה לאחרונה, היא חילקה לכל אחד את הדואר הלא נכון, אבל איש לא רצה לדכא אותה, כך שהם ארגנו מחדש את החלוקה כשהיא לא ראתה. והיה דרק ויליס שלא היה מסוגל לאיית את שמו אבל הכין ספלי תה נחמדים שעזרו לכולם לעבוד. אם היא תתפטר, הם לא ישרדו שלושה שבועות ובוודאי לא שלושה חודשים. "בסדר," היא אמרה בקול חורק. "אני אעבוד עבורך. אבל אני חושבת שההתנהגות שלך נוראה." "דעתך עלי היא ככל הנראה לא טובה יותר מדעתי עליך." הוא החזיר לה מיד, כל עוצמת זעמו נחבטת בה בעוצמה של סופת הוריקן. פולי עמדה בנוקשות, מבוהלת קשות על אף רצונה. היה משהו מאיים במבט הכהה ובכוח הגולמי של האיש שלפניה. היא לא הייתה צריכה לראות את הבוז שבעיניו כדי לדעת שהייתה לו דעה רעה עליה ואפילו העקבים של מגפיה לא עזרו. הוא עדיין גרם לה להרגיש קטנה בכל מובן אפשרי. אבל דבר לא הפחיד אותה כמו הרגשות האחרים שמהם ניסתה להתעלם. העלייה בדופק שלה ותחושת ההתמוססות בבטנה. "אתה לא הוגן." "החיים לא הוגנים." הטון שלו היה קשה ולא מתפשר. "תאהבי את זה או לא, אתם כולם חלק מהחברה שלי עכשיו. ברוכה הבאה לעולמי, מיס פרינס."