פרק 1
פליסיטי
אני צופה בהם מורידים את הארון לתוך האדמה בעיניים יבשות ובלב חלול. כבר בכיתי את כל הדמעות שלי בשבוע שעבר, כששמעתי את החדשות על סבתא – בכי מהסוג שנמשך כל כך הרבה זמן ומצריך ממך כל כך הרבה, עד שכשהדמעות מפסיקות סוף־סוף את מרגישה כאילו הנשמה שלך התייבשה עם העיניים האדומות והנפוחות שלך.
אני צועדת צעד קדימה, וכאב עובר דרכי מכפות רגליי ועד ליבי הדוקר. נעלי העקב השחורות והמבריקות שעל רגליי קטנות בחצי מידה, אבל הן היחידות שהיו לי בארון.
שחור מעולם לא היה ממש הצבע שלי.
אני מתכופפת ולוקחת חופן אדמה מהערמה הקטנה שלצד הקבר, ומוותרת על האת. החול מרגיש גבישי וקר בכף ידי כשאני עומדת בקצה הבור שנחפר בצורה מושלמת, בוהה כמעט שני מטרים למטה בבת המשפחה היחידה שאי פעם היה אכפת לה ממני אפילו קצת.
"שלום, סבתא," אני לוחשת, קולי נסדק מרוב צער.
אני משליכה את העפר על הארון שלה, ומכתימה מייד את משטח הלכה הנוצץ והלבן. אף על פי שחשבתי שהעיניים שלי בכו את דמעתן האחרונה, דמעה סוררת מחליקה במורד לחיי הימנית ונעצרת בזווית הפה שלי – שצבוע עכשיו באדום בוהק. קצת גנדרני ללוויה, אולי, אבל זה היה הגוון שהוא סימן ההיכר של סבתא. איפשהו שם למעלה, היא מחייכת באישור.
שום דבר לא נראה גרוע כל כך אחרי משיחה חדשה של ליפסטיק, חמודה שלי.
אני מהנהנת לאות תודה אל הקברן ומתחילה לחזור אל המכונית השכורה וחסרת הייחוד שאספתי בשדה התעופה הבוקר, להוטה להסתלק מכאן עכשיו, אחרי שחלקתי לה כבוד. יותר מדי רוחות רפאים אורבות בצללים, סוגרות עליי – ואני לא מדברת על תושבי נאשוויל המתים שנחים מתחת לרגליי.
כשזרועותיי כרוכות חזק סביב מרכז גופי, כאילו זה יכול להכיל את הצער שלי, אני צועדת אל דרך החצץ המאובקת. נשימות חבוטות של אוויר חודש יוני חמים כבדות בריאותיי. העקבים הגבוהים שלי שוקעים אל תוך העשב בכל צעד, יוצרים נתיב גושים קטן מאחוריי. אני לא טורחת להסתכל מסביב – אין כאן אף אחד. כבר לא.
דאגתי לחכות עד שאחרוני המזדנבים הסתלקו לפני שעזבתי את המקום הבטוח שלי במכונית. שטר יפה של מאה דולר בידו של הקברן היה מספיק כדי לשכנע אותו לעכב את עבודתו למספיק זמן שבו אוכל לומר שלום לסבתא.
זה היה מעשה פחדני ושגוי – הנכדה שלה מתחבאת באוטו בזמן שזרים גמורים משתתפים בטקס – אבל לא הייתה לי שום ברירה אחרת. אם הייתי חושפת את נוכחותי, יש לי הרגשה שהייתה מתפתחת מהומה מוחלטת בין צלמי הפפראצי הלהוטים שנאספו בשערים הקדמיים, נואשים לתמונה של פליסיטי ויילד אחרי כל הזמן הזה. אני כמעט יכולה לראות את הכותרות.
הזמרת הנעדרת נצפתה בטקס האשכבה לסבתה המנוחה! היכן היא הייתה כל הזמן הזה – ולמה בשם אלוהים היא בלונדינית? ידיעה בלעדית בעמוד שש!
אני מנערת את ראשי ונאנחת עמוקות כשאני חושבת על הסערה התקשורתית שממנה הצלחתי להתחמק רק בקושי. פיסת האנונימיות שבניתי לעצמי בשנתיים האלה היא דקה באופן מסוכן. היא יכולה להחליק לגמרי מבין האצבעות שלי אם מישהו יזהה אותי יושבת מאחורי החלונות הכהים של הסדאן שלי, או חולפת בעמדות הביקורת בשדה התעופה.
שאלוהים יברך את סוכנת הרשות לביטחון שדות התעופה, שקראה את השם ברישיון הנהיגה שלי בעיניים פעורות, אבל נתנה לי לעבור בלי לעשות רעש. היא בקלות הייתה יכולה ליצור מהומה. במקום זה, היא הפגינה חמלה כלפיי.
הייתי מעריצה גדולה של בתאני הייז. צר לי על האובדן שלך, גברת ויילד. תמשיכי.
חלפו שנתיים אבל סיפור ההיעלמות שלי מעין הציבור עולה לפעמים, צץ בבלוגים של תיאוריות קונספירציה ובפורומים של מעריצים. עדיין מפתיע אותי לראות את הפנים שלי מופיעות בתוכניות של חדשות הבידור, שמשודרות על מסכי הטלוויזיה בבית הקפה שבו אני קונה את הקפה שלי בבוקר, או על שערי הצהובונים שאילפתי את עצמי לא לבחון מקרוב מדי כשאני בתור לקופה במכולת.
נמצאה: פליסיטי ויילד במלבורן... עם תינוק ועם בעל חדשים!
פליסיטי ויילד ולינקולן טרוורס – הרומן שפירק את הלהקה
פליסיטי ויילד וריידר וודס מתאחדים במפלט סודי בבאלי... כל הפרטים הלוהטים בעמוד 12
אני תוהה מי ממציא את כל הרעיונות האלה – הרעיונות שהם שולפים משום מקום וטווים מהם סיפורים שמבוססים על שום דבר שדומה לעובדות. הם אף פעם לא קרובים ולו במעט למשהו מדויק. ובו־זמנית, אני בספק אם כתבי צהובוני הרכילות האלה יספרו את הסיפור האמיתי שלי, גם אם הם היו יודעים אותו. מה שבאמת קרה לי לא ימכור חצי מהעיתונים שמוכר רומן סודי או סטוץ זול בדרום האוקיינוס השקט.
אבל העובדות אף פעם לא כל כך קליטות או דרמטיות כמו הבדיות שממלאות את העמודים הקדמיים, מעל התמונות הישנות שלי. והבחורה הזו על השערים ההם, זאת עם הצמה הארוכה הכהה ועם העיניים הרדופות ומלאות התקווה, שמופנות אל הגבר שלצידה כאילו הוא גרם לכל עולמה להסתובב...
היא כבר זרה לגמרי.
עכשיו, ככל שיודעים, קוראים לי ג'וי וינטרס.
הבלונדינית השקטה ההיא שחיה בקצה העיר.
נשארת לבדה, בעיקר. לעולם לא תראו אותה מחייכת.
קשה להיעלם, הרבה יותר מכפי שאתם חושבים, במיוחד כשכל אדם בארץ מכיר את השם שלך ובטח יש לו עותק של האלבום שלך בספריית האייטונס שלו. כשהשארתי את לוס אנג'לס מאחור, לא יכולתי פשוט לבחור נקודה על המפה ולהתחיל שוב במקום חדש. קודם הייתי צריכה למחוק את עצמי. להפוך למישהי אחרת. מישהי שאי אפשר לזהות.
שנתיים מחוץ למערכת, מחוץ לאור הזרקורים.
שנתיים של שמירה על פרופיל נמוך, בעיניים מוסטות.
שנתיים של צבע שיער בלונדיני ועדשות מגע חומות.
שנתיים של להיות ג'וי, בלי להרגיש את זה.
אני סופרת את הזמן כמו אסיר שממתין להוצאה להורג – כל הערעורים הנותרים נדחו, כל התקוות לעונש מופחת נעלמו. לא יהיה שחרור מוקדם על התנהגות טובה, לא ניצוץ אור שמש בקצה המנהרה הזו. אני מרצה מאסר עולם. כזה שאני אולי בוחרת אבל זה לא מקל על המכה.
לעזוב את לוס אנג'לס היה קשה מספיק. להישאר בגדר נעלמת היה קשה הרבה יותר מכפי שאי פעם יכולתי לדמיין. החיים החדשים שלי, אלה שבניתי לעצמי כמה שיותר רחוק מהאורות של הוליווד בלי לחצות גבול בינלאומי או אוקיינוסים נרחבים, לא זוהרים או מלאי כוכבים. אף אחד לא מבקש ממני חתימה או צורח את השם שלי ברחוב. אין צלמי פפראצי שמתחבאים לי בשיחים כשאני יוצאת להליכה על החוף בזריחה בכל בוקר, כשרגליי שקועות במים הקרירים של האוקיינוס האטלנטי במהלך החודשים החמימים המעטים שניו אינגלנד זוכה להם.
אין מוזיקה בלב שלי. אין מילים של שירים בראשי. אין אהבה שמערבלת לי את הנשמה.
אני מתעוררת. אני נושמת. אני ישנה.
רוח רפאים של בחורה.
לא ממש חיים – בסך הכול קיום. ובכל זאת, להיות שם, להיות אף אחת, זה עדיין מפחיד פחות מלהיות שוב בנאשוויל. אני מתחבאת בצללים זמן רב כל כך, עד שמראה העולם בוהק באופן מפחיד בעיניי. הקצב שלי מאיץ כשאני מתקרבת לשורת עצי האלון המיתמרים, שם השארתי את המכונית. אני להוטה לחזור לבקתה הקטנה שלי ליד הים, בקייפ קוד, שם הזיכרונות לא מציקים לי באופן אכזרי כל כך. אני לא יכולה להיות כאן, לא יכולה להיות בעיר הזאת בלי לחשוב...
עליו.
אני לא מרשה לעצמי לומר את השם שלו, לא מרשה לעצמי להיזכר בחספוס קולו או בתווי פניו או בתחושת ידיו על עורי. ובכל זאת... הוא בכל מקום. מאחורי כל עיקול בכביש, ספוּג באוויר שממלא את ריאותיי. שנתיים, והכאב בחזה שלי לא הוקל בכלל. שנתיים שאני מקללת את שמו, מדחיקה אותו, נועלת את הלב שלי ואת זיכרונותיי... והוא עדיין שם, מונח על שפתיי כמו מילים של שיר שאני לא מצליחה להוציא מהראש.
הוא לא בא ללוויה.
לא שציפיתי שיבוא – הוא פגש את סבתא שלי רק פעם אחת, וזה היה לפני שנים. הרבה לפני שהכול התפרק. הרבה לפני שאנחנו התפרקנו. למרות זאת, גיליתי קודם שעיניי סורקות את הקהל ביותר מדי ריכוז כשצפיתי מבעד לחלונותיה הכהים של המכונית השכורה שלי במצעד המתאבלים החוצה את בית הקברות.
טיפשה.
למה שיבוא? כבר אין לי שמץ של מושג איפה הוא מבלה את ימיו, איך החיים שלו נראים עכשיו, כשאני כבר לא חלק מהם. נעלתי את החלק הזה בעצמי ברגע שחציתי את גבול מחוז לוס אנג'לס, בדרכי מזרחה... נסעתי עד שנגמרה לי הדרך, פשוטו כמשמעו, בחצי הדרך במעלה הכביש של קייפ קוד הסלול בצורת קרס, בעיירה שקטה כל כך שהצמחים על החוף המתנועעים על דיונות החול הם הצליל הרועש ביותר במרחק קילומטרים.
זה עדיין לא היה רחוק מספיק כדי לברוח מהזיכרונות שלי.
מוקדם יותר, כל נאשוויל הגיעה להיפרד מבתאני הייז הגדולה – כל אלה שיודעים לשיר, בכל מקרה. חברים ותיקים, אנשים שהעריצו אותה כל חייהם. מוזיקאים ובעלי ברים ואנשי תעשייה. הלב שלי התכווץ כשהבחנתי באייזק, הבוס לשעבר שלי והבעלים של בר "הזמיר", שנראה ממש לא נינוח בחליפה בעודו משתרך בשוליים, ממתין שהכומר יתחיל את הטקס. קרלי, החברה שלי והקולגה שלי לשעבר, נראתה קודרת וחיוורת בשמלה בצבע פחם וחסרת שרוולים כשהיא נעמדה לצידו.
צפיתי באזור הקטן של הכיסאות המתקפלים מתמלא לאיטו בקרובי משפחה רחוקים שפגשתי לפני שנים, לפני שסבתא חלתה וההורים שלי שרפו את כל הגשרים שלנו, מצאתי את עצמי עוצרת נשימה ומחכה לשתי דמויות מוכרות בגיל העמידה שיופיעו בין המתאבלים שנאספו.
הנה דודה קים והבעל החדש שלה... הנה בת הדודה שלי דווין עם בת הזוג שלה... כמה חברי משפחה שאת שמותיהם אני לא זוכרת... המנקה הזקנה של סבתא... עורך הדין הוותיק שלה ג'רי...
אבל לא הם.
לא שני ההורים שגידלו אותי.
אולי גידלו היא מילה חזקה מדי. הם לא גידלו אותי. הם חישלו אותי כמו שאש עושה ללהב פלדה, שרפת גיהינום שעשתה אותי חזקה יותר למרות מאמציהם הטובים ביותר לשרוף אותי כליל.
הייתי מופתעת יותר מכפי שהייתי אמורה להיות על כך שהם לא הגיעו. ההורים שלי מעולם לא ייחסו חשיבות רבה לקשרי משפחה – כפי שניכר מהאופן שבו הם חתכו כל אחד מהם בצורה חלקה, במסע עיוור לשליטה בנכסיה של סבתא כשהיא רק אובחנה עם דמנציה.
זה לטובה שהם לא הגיעו. לא ראיתי אותם מאז עזבתי את הוקינס, יומיים אחרי יום הולדתי השמונה־עשר, כשעליתי על האוטובוס לנאשוויל ועצמותיי עדיין רעדו מהזעם בבית ההוא. למעט שיחת טלפון אחת מאבא שלי לבר "הזמיר" – איום משועשע על כך שהוא תמיד יימצא אותי, לא משנה כמה רחוק אברח – לא היה לנו קשר בכלל.
ככה בדיוק הייתי רוצה שזה יישאר.
כשאני סוף־סוף מגיעה למכונית, ידי מושטת אל ידית הדלת בעוד מוחי מחשב את זמן הנסיעה בחזרה לשדה התעופה. ג'רי פרי, עורך הדין הוותיק של סבתא, ביקש שאעבור במשרדו ביציאה מהעיר. אני מקווה שמה שהוא ירצה לדון בו לא ייקח זמן רב מדי – הטיסה שלי חזרה לבוסטון אמורה לצאת בעוד שש שעות. אם אפספס אותה, אני אתקע כאן עד הבוקר.
אצבעותיי מתאבנות על ידית הדלת כשאני שומעת את הצליל שאי אפשר לטעות בו – נעליים מתחככות בשביל החצץ. מישהו יוצא מאחורי שורת העצים ומקיף את תא המטען של המכונית שלי. צל צונח על גבי. כל שערה בגופי סומרת והמוח שלי מתבלבל מרוב אפשרויות לגבי מי זה יכול להיות שעומד שם...
"פליסיטי?"
כשליבי תקוע בגרוני, אני מסתובבת. האצבעות שלי כבר אוחזות במפתחות, מוכנות להנפה מהירה אל העיניים או לאגרוף ברזל לבטן. אני קופאת כשאני רואה שזה לא צלם פפראצי עם מצלמה שתקועה לי בפרצוף, או חלופה אחרת לא נעימה באותה מידה. אדם זר עומד שם בחליפה כחולה כהה – בשנות השלושים לחייו, מבנה גופו רזה, מסגרת המשקפיים שלו דקה. עיניו חדות כמו לייזר כשהן סורקות את פניי, את שערי, את עיניי המוסתרות מאחורי משקפי שמש ענקיים.
"פליסיטי ויילד?"
אני לא מגיבה – אני קפואה ומרגישה חשופה לחלוטין. הוא מפרש את השתיקה שלי כסוג של אישור אילם כי ברגע הבא מעטפה ממשרד עורכי דין לבנה וגדולה נשלפת מתיק המסמכים שלו ונתחבת לידיי.
"קיבלת זימון," הוא אומר בבוטות ומסתובב על עקביו עוד לפני שהמילים עזבו לגמרי את פיו. הוא פוסע כמה צעדים ואז עוצר, מציץ לאחור וסורק אותי מכף רגל ועד ראש, קולט את השמלה השחורה הקטנה שלי ואת הלחיים המוכתמות מדמעות.
"ו... אני משתתף בצערך," הוא מוסיף בחוסר התלהבות, כאילו רק עכשיו הוא הבין שלמסור למישהו ניירת בבית קברות זה קצת לא לעניין.
עורכי דין. חבורה מלאת סגנון.
ללא הסבר נוסף הוא נעלם במורד השביל המאובק לעבר שערי הברזל היצוק, שם מכונית שחורה מוחבאת למחצה בצללים המתארכים של אחר הצהריים המאוחרים. באי־אמון ובקהות חושים אני משפילה את מבטי אל המעטפה שבידיי ומזהה מייד את הלוגו שטבוע בפינה, כמו גם את השם שכתוב על תווית כתובת ההחזרה.
פרנצ'סקה פוסטר
שותפה בכירה
תקליטי "כביש 66"
חברת התקליטים שלי תובעת אותי.
ואני חשבתי שהיום הזה לא יכול להיות גרוע יותר...
שוש –
מתלקחים 2: מתלקח
הספר השני בדואט יותר מוצלח מקודמו. כתוב יותר טוב ומרתק יותר.