0
0 הצבעות
1

נדנדת חבלי הכביסה

אחמד דני רמדאן

 40.00

תקציר

“מתוקות מכול הן הנשיקות שאנו חולקים במקומות אסורים. הנשיקה שגנבתי ממךָ במושב האחורי של מונית חשוכה ששוטטה ברחובות דמשק, בעוד הנהג מקלל את המחסומים ואת המלחמות; הפעם ההיא שמשכתי אותך אל תא המדידה בחנות H&M בביירות והטבעתי את שפתיי על שפתיך; הנשיקה שנתת לי כשהסתתרנו בעומק העשב הגבוה בחוף רֶק בוונקובר.

בשבילנו, רוב המקומות היו אסורים. נפגשנו בדמשק מוכת המלחמה ועברנו לגור יחד בביירות המפולגת, ולבסוף הגענו לקנדה. מבחינתנו משחק מקדים לא היה נגיעות מתוקות ונשיקות רכות; הוא היה מציאת מקום שבו לא יגַלו אותנו שוטרים, הורים זועמים או שכנים חטטנים.“

נדנדת חבלי הכביסה הוא סיפורם של אל-חכוואתי, מספר הסיפורים, ושל אהובו, שהיגרו מסוריה שסועת הקרבות אל ונקובר השלווה ב-2012. ארבעים שנה לאחר מכן, חכוואתי הקשיש מספר סיפורים לאהובו החולה כדי להרחיק ממנו את המוות. בפרקי הספר, השואבים את שמותיהם ואת השראתם מסיפורי אלף לילה ולילה, מגולל חכוואתי בלשון פיוטית יפהפייה סיפור מודרני על ילדות בדמשק, על נדודים בעולם, על החיים בשוליה של חברה מסורתית-פטריארכלית, ועל צורך גדול, אינסופי, באהבה.

אחמד דני רמדאן נולד בדמשק ומתגורר בוונקובר. הוא סופר, עיתונאי ופעיל חברתי העוסק בסיוע למהגרים להט”בים המגיעים מארצות ערב לקנדה. הוא פרסם שני קובצי סיפורים בערבית. נדנדת חבלי הכביסה, ספרו הראשון באנגלית, ראה אור בקנדה במאי 2017 וזכה לביקורות נלהבות.

קוראים כותבים (1)

  1. איריס

    נדנדת חבלי הכביסה

    “לעתים נדירות אנחנו משאירים את העבר מאחורינו ומרפים ממנו ממש. לפעמים אנחנו אפילו שוכחים את העבר, אבל המשקעים שלו נותרים בתוכנו.” (*)

    “סביבנו יש רטטים; כמו יצירה מוזיקלית שלא נכתבה. המנגינה הנסתרת הזאת יוצרת עבורנו שגרה. כל מעשה שאנחנו עושים בחיינו הוא כמו נגיעה עדינה במיתרי כינור. אנחנו יוצרים סימפוניה של מסורות ושל מנהגים יומיומיים שמחקים את החיים; אבל אלה אינם חיים, אלא תנועה בסולם מוזיקלי.” (*)

    בסופו של דבר, זהו סיפור אהבה. בסופו של דבר, אם “נפשיט” ממנו את הרקע, את ההיסטוריה הפרטית של המספר, בסוף מה שנשאר הוא סיפור אהבה.

    סיפור אהבה בתוך תאטרון כורסא או חדר, שכל הסיפור כולו, כמעט, מתרחש במקום אחד; ביתם של הנאהבים.

    שלוש דמוית נאספו אל תוך החדר – המספר: חַכַּוַואתי, אהובו והמוות, המוות המחכה, המוות המלווה אותו, את המספר בכל אשר יימצא. והמספר מנסה לעכב את המוות מלקחת את אהובו, כמו שחרזאדה שדחתה את מותה כאשר סיפרה סיפורים. והמוות מסכים לחכות. בינתיים.

    “נולדתי בדמשק, ילד בודד. עוד לפני שנולדתי אמרו שדבקה בי עין הרע.” (*)

    וזה הסיפור הראשון – הילד שנולד לאם שהלכה ואיבדה את שפיות דעתה, ולאב שמתישהו חדלה אהבתו לאמו, והוא הפך לנעדר נוכח. ולפני שהפך לכזה, היתה שם אהבה גדולה, ובית יפה, ונדנדה שארג לה מחבלי כביסה, ובו היו יושבים, האם ובנה, ומביטים על דמשק שפעם היתה יפה, ופעם לא היתה בה מלחמה בין אזרחיה תומכי השלטון למתנגדיו.

    “.. בשעות אחר הצהריים המוקדמות היתה לוקחת אותי בזרועותיה, מושיבה אותי על נדנדת חבלי הכביסה והודפת אותי גבוה. רגלי לא נגעו בקרקע; בדמיוני הייתי יונה אפורה שפורשת כנפיים מעל הגבעות סביב דמשק שטופת השמש, השלווה, הישנונית. ..” (*)

    אחר כך נעלם האב, ועברו לבית אחר, והאם הלכה ואיבדה את שפיות דעתה, והנער המספר, שגילה בינתיים כי הוא אוהב גברים על פני נשים, הפך לפליט, תחילה בארצו, ואחר כך בארצות אחרות.

    מתישהו פרצה בסוריה מלחמה בין האזרחים מתנגדי השלטון לאזרחים התומכים בו, והחיים הפכו למאבק מתמיד על ההישרדות ושמירה על השפיות. המלחמה מזווגת זיווגים מוזרים, סיפור אחר, סיפורה של חבורת אנשים ונשים שהתקבצו בתוך המלחמה, וניסו לשרוד עוד יום, לחגוג עוד לילה, מתוך ידיעה שכל יום יכול להיות היום האחרון.

    “באותו בוקר התעורר העצמי הנבון שלי והביט על סביבותיו. היינו קורבנות המלחמה הזאת, היינו המתים המהלכים החוגגים את האפוקליפסה בשיטוטיהם חסרי מטרה. אולי עוד לא מתנו, אבל נשמותינו נחנקו בתוך גופינו השיכורים המסוממים.” (*)

    ועוד סיפור, אולי המוות ימתין עוד קצת. ובכל סיפור מתקלפת עוד שכבה מן הזכרונות שניסה להדחיק, מחייו הקודמים, וחייו הקודמי-קודמים. ילדותו ונעוריו, התמימות של פעם, אהוביו משכבר הימים, אלה שנשארו מאחור, אלה שמתו, אלה שנעלמו. וכל סיפור מכריח את המספר להתעמת עם עברו.

    “אז הפשיט ממני המוות את האיש התמים ההוא. זה היה רגע מכאיב; הרגשתי כאילו חלק מנשמתי הוסר. המוות חייך אליו, ומתוך-תוכי לקח דמות רפאית, איש-ילד שהייתי פעם ועכשיו זר לי.” (*)

    “המוות מציץ מאחורי הדלת הסדוקה; בתוך גלימתו אני רואה את האיש הזר ההוא. הוא נראה מאושר. הוא מזג את כאבו לתוכי ועזב את העולם הזה לטובת גן עדן תמים. את כאבו שבתוכי אי אפשר להשתיק. הוא עולה מדי פעם בפעם. קולו נעשה רם יותר בתוך עצמותי. כמו צעקה של ילד שאמו נטשה אותו. לפעמים הוא מהדהד בראשי.” (*)

    המלחמה, כאמור, מזווגת זיווגים מוזרים, ובדרך מסוימת נפגשו השניים, חכוואתי ואהובו, שעכשיו נוטה למות. ארבעים שנים אחרי שנמלטו מן המזרח התיכון שסוע המלחמות השבטיות, הדתיות, המסורתיות, אל קנדה שקיבלה אותם אליה, ואיפשרה להם לחיות בה חיים רגילים ונורמליים, כאלה שכולנו צריכים לחיות. בלי להסתתר או לברוח, משום שאמונתך שונה, או צבעך שונה, או שאתה אוהב את בני מינך.

    כאן, בלבנט, היו לחכוואתי ולאהובו כל כך הרבה סיבות לברוח.

    “הייתי אבוד עד שמצאתי אותך.” (*)

    ואז מצאו איש את רעהו, וגם זה סיפור. איך נפגשו, ואיך שרדו, ואיך נדדו עד שמצאו מנוחה בארץ אחרת, ואיך נפרדו שם, ואיך חזרו.

    “סבלתי מאובדנך כאילו היית איבר פנטום שלי.”(*)

    ועכשיו. עכשיו המוות קרוב, אורח בביתם, דמות שלישית בתאטרון המוצג בפנינו. עכשיו עליו להפרד, שוב. והפרידה הפעם קשה ובלתי אפשרית כמעט.

    “אני לא יכול לאבד אותך אחרי כל הסיפורים שלנו. חיי מעורבבים בחייך, ואני חושש שפיסות ממני ימותו יחד איתך. אני לא יכול לראות אותך שוכב במיטה שאינה גדולה דיה לשנינו. מצאנו זה את זה בעולם נטוש.” (*)

    ולכן הוא מספר, עוד סיפור ועוד סיפור. להאריך עוד קצת את הימים יחד.

    ועם סיפוריו מתוודע/ת הקורא/ת למתרחש כל כך קרוב, כל כך רחוק, אצל השכנים הצפוניים במפה, קצת מראות וקולות מתוך המאבקים המשסעים את סוריה מבפנים, וקצת על פליטוּת ונרדפוּת.

    ובעיקר – בעיקר על אהבה. אהבה עמוקה ועזה.

    לסקירה המלאה: https://irisganor.com/3655/