נישואים לחודש

לו יכלה אוליביה לעצום את עיניה, להיעלם ולהיות בכל מקום אחר בעולם, היא בהחלט הייתה עושה את זה. אבל מאחר שהערימה על העוזרת של לוקה ג'ובראנדי עד שזו גילתה לה שהוא ישתתף באירוע המנצנץ הזה, בזבזה כסף שלא הייתה יכולה להרשות לעצמה להוציא, רכשה כרטיס טיסה מוזל לאיטליה והופיעה במסיבה שעל גדות נהר טיבר, היא ידעה שכבר חצתה את נקודת האל-חזור.

אין שום ברירה אחרת.

עיניה סרקו את הקהל הרב והתענגו על האלגנטיות ועל התחכום שלא היו מוכרים לה, ותחושה לא נעימה בבטנה הזכירה לה, בכל רגע ורגע, שהיא לא שייכת לכאן. הכול היה רחוק כל כך מחייה הרגילים, שונה כל כך ממה שהייתה רגילה לו.

המסיבה הייתה בעיצומה, גן המסעדה היה מלא באורחים אמידים, והניחוח באוויר היה תערובת של יסמין לילה ובושם בריח פרחים מציק. בעוד היא בחנה את הקהל הרוחש של החוג הנוצץ, אישה חלפה על פניה והתנגשה באוליביה, והיא חייכה חיוך הדוק בהתנצלות, אף שלא עשתה דבר מלבד לעמוד שם כמו פסל, קפואה במקומה, פוחדת להיכנס עמוק יותר לקהל, למרות העובדה שהיא הגיעה לכאן למטרה זו.

ברור שהוא היה במרכז.

לא רק במרכז המסיבה, אלא במרכזה של קבוצת אנשים – גברים ונשים – הכריזמה הברורה שלו משכה כל אחד מהם, כך שכשהוא דיבר, העיניים שלהם היו דבוקות לפנים הסימטריות והמפוסלות שלו.

למה הוא חייב להיות חתיך כל כך? זה לא היה קשה כל כך, לו היה לו מראה רגיל. או אפילו היה סתם גבר רגיל. אבל הכול בלוקה ג'ובראנדי היה יוצא דופן, החל מנפילת משפחתו ממעמדה ועד לתקומתה המרהיבה לצמרת האליטה הפיננסית העולמית. באשר לחייו האישיים, אוליביה למדה מהאינטרנט רק מה שהיה נחוץ לחלוטין – אבל היא ראתה מספיק לדעת שהוא היה ההיפך הגמור שלה, מכל בחינה שהיא. בעוד היא הייתה בתולה בת עשרים-וארבע, שמעולם אפילו לא התנשקה, לוקה היה כל כולו זכר בעל דם חם, רווק אחרי שנישואיו הקצרים בעברו הרחוק הסתיימו, שלא ניסה להסתיר את המהירות שבה עבר מאישה זוהרת וסקסית אחת לשנייה.

האם באמת התכוונה להיות אחת מהן?

אוליביה ליקקה את שפתיה, גרונה היה יבש פתאום, ואף שהייתה לבדה, היא נענעה את ראשה כדי לסלק את הרעיון מהראש שלה. היא לא תהיה המאהבת שלו; היא רק צריכה להיות אשתו.

היא הרגישה כאילו תוף הולם בתוך גופה, בעדינות בהתחלה, אותו תיפוף ששמעה במשך שנים, מאז נודע לה לראשונה על צוואתו של אביה ועל ההשלכות שהיו לה עליה ועל חייה. אבל עכשיו, כשהתבוננה בלוקה, התיפוף התחזק, הפך לאינטנסיבי יותר ומילא את גופה בפעימות מטרידות ונחושות כאחד.

היו בגן כמאתיים איש, ובכל זאת, ברגע שהרימה רגל אחת בכוונה לפלס דרך בין ההמון ולהסב את תשומת ליבו, עיניו התרוממו וננעצו בעיניה. לישירות מבטו, פיה נפער ונשימתה נעתקה, כשהחום הצורב של מבטו המעריך היה הדבר האחרון שציפתה לו. והיא התכוונה ללכת אליו! פתאום התמלאו רגליה במלט, והיא לא הייתה מסוגלת להזיז אותן.

היא ראתה תמונות שלו – לא חסרו תמונות באינטרנט – אבל הן לא הכינו אותה לדמות האמיתית והתלת ממדית של לוקה, ולאופן שבו קרבתו השפיעה עליה. עיניו היו כהות – כמו קליפת עץ הבוקיצה הישן שצמח בחלקו האחורי של בית משפחתה. אבל לא בקיץ, אלא בחורף, אחרי גשם חזק, כשהוא נצץ וזהר. צמרמורת חלפה בעמוד שדרתה. אוליביה הייתה זקוקה להקלה והסיטה את מבטה. אבל גם כשעיניה נחתו על הנהר המואר באור הירח, שעבר בין בתי העיר העתיקה הזו, הרגישה את עיניו עליה, שחיממו את בשרה ועקבו אחר קווי פניה וגופה באופן שמעולם לא נתקלה בו בעבר.

כמעט כאילו היה להן רצון משלהן, עיניה נדדו בחזרה אליו וסרקו את פני האורחים האחרים בתקווה למצוא מישהו – משהו – שישמש לה כגלגל הצלה. אבל לא היה שום דבר שיכל להשתוות למגנטיות הכובשת של לוקה ג'ובראנדי – ואוליביה טבעה בה.

כשעיניה פגשו בעיניו, הוא חייך בזחיחות, כאילו אמר, 'ידעתי שלא תוכלי לעמוד בפניי', ואז פנה חזרה אל חבריו והמשיך בסיפור שריתק אותם אליו כל הזמן.

ליבה של אוליביה צנח עד לבהונותיה.

זה לא יעבוד, אם היא תימשך לבעלה. היא רצתה נישואים עסקיים, שתפקידם יהיה אך ורק לשחרר את הירושה שלה. לא יהיה כל קשר אישי ביניהם, שום דבר שיכול להפוך את הנישואים שלהם למבולגנים יותר מכפי שכבר היו.

ובכל זאת, איך יכלה שלא להימשך אליו? למרות הראיות הסותרות – חיי האהבה המשמימים שלה – אוליביה בכל זאת הייתה אישה והבחינה בגבר מהמם ביופיו כשהוא היה ממש מתחת לאפה. מי לא יבחין כמה לוהט היה לוקה ג'ובראנדי? החל מתווי פניו המסותתים, עור הפנים הכהה, שיערו העבה והמלא, שהיה פרוע למעלה כאילו היה לו הרגל לגרור בו את אצבעותיו, ועד למבנה גוף שהיה חציו חיית בר וחציו אדם, כולו גידים ושרירים, גזרה שבקושי הכילה את החליפה שנתפרה לפי מידותיו. החליפה התאימה לו כמו כפפה ליד, אבל המזג שלו היה פראי מדי לבגד כה אלגנטי. הוא צריך להיות עירום. המחשבה גרמה לה להזדקף, לפיה להתייבש, ולפני שהספיקה לעצור את עצמה, תמונה שלו בלי בגדים עלתה במוחה – הפרטים ללא ספק לא היו מדויקים, בהחתשב בחוסר ניסיונה האישי בכל דבר שקרוב לגבר עירום, אבל זה בכל זאת הספיק להעלות צבע על לחייה החיוורות.

דבר אחד היה בטוח: לוקה לא היה מסוג האנשים שמישהי יכלה להציע לו הצעה מגונה ככה פתאום. אפילו עם קלף המיקוח, היא האמינה שיש סיכוי קלוש שזה יספיק. היא בהחלט ידעה מהן הסיבות שלה להזדקק לנישואים האלה, אבל למה שגבר כמו לוקה, שהעולם אכל מידיו, יסכים למה שהיא התכוונה להציע?

היא הכריחה את רגליה לזוז שוב, אבל במקום להוביל אותה לכיוון לוקה, הן הרחיקו אותה מהמסיבה עד שהגיעה למקום שקט ליד שולחן ומעליו כוסות ריקות ומלצר בודד אחד. הוא ישב על ארגז חלב הפוך ועישן סיגריה. אוליביה העמידה פנים שלא ראתה אותו כשעשתה את דרכה אל עבר המעקה, נאחזה בו כשהיא מתבוננת בנהר, ובטנה התהפכה.

פחדנית.

את באמת מתכוונת ללכת מבלי בכלל להציע לו?

חשבת בכלל שתצליחי לעשות את זה?

היא לא סיפרה לסיינה או לאימם, אנג'ליקה, מה תכננה כדי שהן לא ינטרו לה על כישלונה. אבל למרות זאת, איך תוכל אוליביה לעמוד מולן, כשידעה שהיה לה הכוח לתקן את עתידן והיא נבהלה למכשול הראשון?

לרגע קצרצר מאוד, דמעות איימו לזלוג מעיניה הכחולות של אוליביה, אבל חלף זמן רב מאז בכתה, ובהחלט מאז הסתכנה שמישהו יראה אותה בוכה, כך שהיא נשכה את שפתה התחתונה עד שהדחף עבר והתמקדה בלרסן את רגשותיה לחלוטין, כך שרגע לאחר מכן, הצליחה ליישר את גבה ולהסתובב, ועמדה לחזור למסיבה ושוב לשקול את האפשריות שלה – או לייסר את עצמה בכיוון אותו בחרה, גם כשפחדה לעשות זאת.

המלצר נעלם והשאיר את הארגז ההפוך וריח של עשן פסיבי שגרם לאוליביה לקמט את אפה כשעברה שם. היא סובבה את ראשה כדי להתחמק מהריח ולכן לא הסתכלה לכיוון אליו הלכה ומעדה היישר לתוך קיר קשה כמו סלע, שהיה חזה של אדם.

"אוי!" היא משכה את פניה לאחור והתנצלה לפני שהספיקה להבין מה קרה, כך שעד שקלטה שהידיים החזקות שעטפו את אמותיה כדיי לייצבה היו שייכות ללוקה ג'ובראנדי, שמעה את עצמה אומרת, "אני כל כך מצטערת, לא ראיתי אותך."

"היי, שנינו יודעים שזה שקר," הוא ענה, וקולו היה עמוק וזועף, וכל כך הרבה יותר חושני מכל קול אחר ששמעה מימיה. ליבה נכנס להילוך גבוה כשהתעמתה עם הסיוט הגרוע ביותר שלה, בכל כך הרבה מובנים.

אוליביה זינקה הרחק ממנו מצורך דחוף במרחב. היא הביטה סביבה וייחלה שהמלצר היה עדיין שם.

"אתה הולך?" היא פלטה. החיוך שהתפשט לאט על שפתיו בתגובה, היה כאילו נשטפה בקרמל חם. אוליביה ניסתה לא להרגיש את ההשפעה של החיוך שלו, אבל איך יכלה לעצור את זה? דבר בחייה לא הכין אותה לכך.

"לא."

"הו." ההקלה שהרגישה הייתה רק משום שכך לא פספסה את ההזדמנות שלה. "יופי."

כשעיניו פגשו בעיניה, הסקרנות בהן הייתה ברורה. אוי, אלוהים. זה נהיה גרוע יותר. זה היה גרוע מספיק כשדמיינה אותו עירום, אבל העובדה שהוא הרגיש סקרנות דומה כלפיה...

"אני מבין שגם את לא הולכת?"

"אני – לא. למה?"

"זו היציאה מהמסעדה." הוא הנהן לעבר הגן.

"אה." היא קימטה את מצחה. "לא התכוונתי – לא. פשוט הייתי צריכה קצת מרחב."

הוא הרים גבה. "ועכשיו, בלה? הספיק לך?"

בלה? יפהפייה? צמרמרות חלפה בה. היא לא הייתה יפהפייה. לפחות, היא ממש לא רצתה להיות. לא באופן שגבר עשוי להבחין בו ולשבח אותה עליו. לא הייתה לה כל כוונה להיות כמו אימהּ – שקיבלה שבחים על המראה שלה, שיופייה הוערץ, ואחר כך, התרעמו עליה בגלל יופייה ומהכוח שהיה לו. זו הייתה אחת הסיבות שהיא סירבה להתגנדר הלילה, שבחרה ללבוש מכנסיים שחורים פשוטים וחולצת פשתן בצבע שמנת – שום דבר שימשוך תשומת לב לגזרה שלה, שום דבר שימשוך תשומת לב אליה בכלל.

"אוליביה," היא אמרה במהירות ומנעה מעצמה לחשוף את שם משפחתה כשהצמידה את שפתיה.

"לוקה." הוא הושיט יד, כאילו ללחוץ את ידה, אבל כשאוליביה הניחה את כף ידה בידו של לוקה, הוא הרים אותה אל שפתיו ונישק בעדינות על מפרקי אצבעותיה. אומנם הנשיקה הייתה עדינה, אבל ההשפעה על מערכת העצבים שלה הייתה קטסטרופלית. היא משכה את ידה ולחץ הדם שלה בטח עלה לרמות מסוכנות עכשיו.

"אני יודעת." קולה נשמע צרוד כמו קרקור. היא כחכחה בגרונה. אל תהיי כזו פחדנית! תגידי את זה כבר. "למעשה..." היא נעצה את ציפורניה בכפות ידיה. "אתה הסיבה שהגעתי לכאן הערב."

הבעת פניו לא השתנתה, ובכל זאת הרגישה את גופו מתקשח, את המתח שלא היה שם קודם וקרן ממנו עכשיו.

"באמת?" הייתה ספקנות קודרת בקולו, והיא תהתה על כך. "למה?"

"באתי לדבר איתך."

"אני מבין."

האם הייתה זו אכזבה במעמקי עיניו? היא טעתה. הן כלל לא היו בצבע של קליפת עץ. הן לא היה רגילות. הן היו כהות כמו השמיים, נחושות כמו פלדה, מרתקות יותר מכל ספר שנכתב אי פעם. היא איבדה את עצמה במעקיהן מלאי הרבדים ושיננה כל פרט בזיכרונה כשהייתה אמורה להתמקד במה שהיה עליה להגיד!

"כן?" הוא אמר, ועכשיו לא היה ניתן לטעות בציניות בקולו. "על מה את רוצה לדבר?"

הלב שלה פרפר. תגידי את זה. אבל איך, בשם האלוהים, יכולה אוליביה ת'ורנטון-רוז לעמוד שם ולהציע נישואים ללוקה ג'ובראנדי? זה היה מגוחך כל כך, פתאומי כל כך, שהיא צחקה, בצליל רועד ומפחיד, שהודגש כשהרימה את אצבעותיה למצחה. היא שפשפה את מצחה וניסתה למצוא דרך להגיד את זה.

"בדרך כלל, נשים פונות אליי משתי סיבות," הוא אמר בשקט. "או שהן פונות אליי ב"הזדמנות" להשקעה..." הוא סימן מרכאות באצבעותיו "...או שהן מציעות הסדר יותר... אישי. למה שלא תגידי לי על מה רצית לדבר?"

היא ינקה נשימה רועדת, כשהיהירות שלו הייתה בלתי צפויה לחלוטין. אבל איכשהו, זה הקל על המצב, כי הוא הזכיר לה באותו רגע, ממש קצת, את אביה, וזה גרם לה להרגיש מעט שנאה כלפיו – שנאה שעזרה לה להתמודד עם ההכרח לעשות מה שהביא אותה לכאן.

"אני מניחה שאם עלינו לסווג את השיחה הזו באחת משתי הקטגוריות האלה, זו בהחלט תהיה הקטגוריה הראשונה ולא השנייה."

עיניו חיפשו את עיניה למשך זמן רב יותר מהדרוש, ואחר נדדו אל שפתיה, והציתו שובל של אש ושל חום. "חבל," הוא מלמל. "אני לא מעוניין בהצעות עסקיות נוספות כרגע. אבל לא אתנגד לבדוק אפשרות לקשר אישי."

בטנה התהפכה והתפתלה והחמצן בער בריאותיה, כך שהנשימה הפכה כמעט בלתי אפשרית. כוכבים ריצדו מתחת לעפעפיה. "זה בלתי אפשרי," היא בקושי הצליחה להגיד, וייחלה שהשלווה שהייתה סימן ההיכר שלה תחזור. "אני כלל לא מעוניינת בזה."

תווי פניו הראו שהוא יודע שזה שקר. האם הייתה שקופה כל כך? ברור שכן. לא היה לה ניסיון. איך יכלה להסתיר את מה שהרגישה ממישהו כמו לוקה? היא הייתה כמו שה לעולה.

"אם כך, אני לא יודע על מה יש לנו לדבר."

תעשי את זה. תגמרי עם זה כבר. מה כבר יכול לקרות? שהוא יסרב?

"אני יודעת על הבנק שאתה מנסה לרכוש."

הוא הזדקף והסתכל עליה בעניין חדש. היא הפתיעה אותו, ודבריה היו הדבר האחרון שציפה לשמוע ממנה.

"כולם יודעים על ההצעה שלי," הוא התחמק באיפוק מעורר התפעלות, כאילו זה לא היה עניין גדול.

"כן." היא חייכה אליו חיוך קטן כשניסתה להפיג את המתח ביניהם, אך נכשלה כישלון חרוץ. "ברור שזה לא סוד."

הוא לא אמר דבר, ונראה היה שהשתיקה שלו נמתחה ביניהם.

"אתה רוצה לרכוש בנק, אחד הבנקים הוותיקים האירופה, והדירקטוריון לא מוכן למכור לך, בגלל המוניטין שלך כפלייבוי. הם אנשים שמרניים ואתה... לא."

פניו – לרגע קצרצר – זעפו, לפני שהוא חזר להבעה חסרת הדאגות שלו. השליטה העצמית שלו הייתה מרשימה.

"כמו כן, אביך – "

"אבי אינו מעניינך," הוא אמר בקול חד והפתיע אותה בלהט שהיה בו. אם ככה, הפצעים האלה עדיין לא הגלידו? אף שחלפו שתיים-עשרה שנה, נראה שלוקה לא התאושש מהשערורייה שפקדה את אביו – והתפקיד שהוא מילא בה.

"למעשה, זה לא לגמרי נכון."

עיניו של לוקה הצטמצמו. "אה. אני מבין. מדובר על חוב נוסף שלו? הוא חייב לך כסף?" הוא קימט את מצחו. "אבל את צעירה מדי, אז אולי מדובר על חוב למישהו אחר, מישהו שאת אוהבת?"

ליבה של אוליביה הלם. מישהו שהיא אהבה? האם היה מישהו כזה בכלל? סיינה, כמובן. היא חשבה על אחותה הצעירה בכאב. אבל מלבד סיינה, אוליביה הייתה לבד בעולם. לא היה אף אחד אחר שאהבה. על אימהּ היא ריחמה והרגישה אליה חובה רבה, אבל אהבה? זה היה הרבה יותר מסובך מכדי לתאר את זה כך, ואי אפשר לבטא את הרגשות שלה כלפיה במונחים פשטניים כל כך.

"לא."

נחיריו של לוקה התרחבו. "אם ככה, למה את לא ניגשת לעניין ואומרת לי במה מדובר, ולא במה לא?"

"אני מנסה," היא הבטיחה לו בין שפתיים קפוצות. "אבל אתה קצת מלחיץ, אתה יודע?"

הכנות שלה הפתיעה אותו. הוא עשה צעד לאחור, הטה את פניו ולקח שאיפה עמוקה דייה לגרום לחזהו להתרומם בגלוי, ואז שחרר את הנשימה לפני שפנה בחזרה אליה.

"אני לא יכול שלא להיות מי שאני."

"אני יודעת. אבל תהיה סבלני איתי. זה לא קל לי."

היא שילב את זרועותיו על חזהו – לא בדיוק נראה כמו תמונה של שלווה רגועה. היא נשכה את שפתה התחתונה והפסיקה כשעיניו ירדו לשם.

"אולי כדאי שנתחיל באבי, לא באביך. אני מניחה ששמעת עליו. תומס ת'ורנטון-רוז?"

התנהגותו של לוקה השתנתה, תווי פניו השתנו, כשהוא נעלם בנבכי זיכרונו. "הוא היה חבר של אבי. הוא תמך בו במהלך המשפט. לא הרבה עשו זאת."

"הם היו חברים קרובים מאוד," מלמלה אוליביה בהסכמה ותהתה אם הוא יודע על הצוואה. היא לא ראתה שום רמז בפניו מלבד שהיה מכר של אביה.

"הוא מת, זמן קצר לאחר שאבי נכנס לכלא. אני זוכר שקראתי את הכותרות בעיתונים."

"כן." אוליביה מצמצה במהירות והתמקדה בטירת סנטאנג'לו שהייתה במרחק קצר משם וזהרה על רקע השמיים השחורים. "זה היה פתאומי מאוד." גבותיה שקעו. "הוא לא היה חולה או משהו כזה. אף אחד מאיתנו לא ציפה – " היא בלעה את רוקה והתעלמה מהגוש בגרונה.

"אני מצטער."

היא ביטלה את דבריו. "זה לא נחוץ."

התגובה הקרירה שלה גרמה לו להרים גבה עבה וכהה. אוליביה לא שמה לב.

"זמן קצר לאחר מותו, התגלו תנאי הצוואה שלו. אתה יודע שאנחנו חלק מהאריסטוקרטיה הבריטית, שיש לנו אדמות רבות וכסף המושקע בהשקעות רבות?"

הוא משך בכתפיו בתנועה עצלה. "אני לא יודע הרבה יותר ממה שכבר דיברנו עליו. אני אמור לדעת?"

עוד צחוק מטורף בקע מהחזה שלה. הוא לא ידע על כך דבר, והוא לא ידע דבר עליה? הבהלה בלעה אותה בשלמותה. היא הניחה שתהיה לו מידה כלשהי של ידע, אבל זה היה טיפשי. אחרי הכול, אביו ישב בכלא זמן רב. היא פקפקה שהיו להם שיחות בארבע עיניים באופן קבוע בחייהם.

היא תצטרך להתחיל מההתחלה. היא הקפידה להרחיק את החרדה מקולה והתחילה לאט. "כשאבי מת, התגלה שעזבונו חולק בדרך מאוד – " אכזרית, השלימה לעצמה "יוצאת דופן. אימי לא הייתה אמורה לרשת דבר, ואני ואחותי נירש רק בנסיבות ספציפיות מאוד, שנצטרך למלא עד גיל עשרים-וחמש."

תווי פניו לא הסגירו דבר. "ובאילו נסיבות מדובר?"

תעשי את זה. תפסיקי להילחץ. הוא יסרב, ואת תוכלי לחזור הביתה. ואז מה תעשי? תסלקי את אימא שלך מבית המשפחה? תעבירי את המפתחות לבן הדוד מדרגה שנייה הנורא שלה, טימותי?

"טוב, זה ברור מאוד. אתה מבין, אבי היה מאוד..." היא חיפשה את המילה שתשמע טוב יותר מאשר 'מיזוגני' "...מיושן."

הוא הרכין את ראשו לעברה. "וזו בעיה?"

היא התעלמה מההפרעה שלו. בקרוב, הוא יבין.

"הוא לא האמין שנשים מסוגלות לנהל את ענייניהן הכספיים בעצמן." היא לא הייתה יכולה להסתכל על לוקה בזמן שדיברה ולכן לא ראתה את הבעת הגועל שעלתה לרגע קצר על פניו הנאות. ומסיבה טובה – מאז שיקם את האימפריה המשפחתית שלו, התגאה לוקה שהעסיק כוח עבודה מגוון. צוות ההנהלה שלו כלל נשים יותר מאשר מגברים. מעולם לא עלה בדעתו להפלות בגלל מגדר.

"כשהוריי נישאו, אימי חתמה והעבירה אליו את כל חסכונותיה – היא הייתה שחקנית די מצליחה כאן באיטליה, והיא הרוויחה היטב. אבל היא הייתה צעירה מאוד – רק בת עשרים, בעוד שהוא היה מבוגר ממנה בתשע-עשרה שנה. היא אהבה אותו." קולה של אוליביה התעוות ברמז לבוז מעצם רעיון האהבה, ולוקה, שהיה מומחה בניואנסים, הגיב לרמז העדין ורכן קרוב יותר. "היא בטחה בו." היא לא הייתה יכולה לבטל כל רגש מקולה, אבל היא לא ביטאה את עומק הכעס שלה – על שאביה ניצל את האמון הזה, כי אנג'ליקה הצעירה עשתה טעות אחת מחוסר שיקול דעת מטופש, ועל כך נענשה בכל יום עד סוף חייה, גם כשניסתה לתקן את המצב, גם כשהתנצלה שוב ושוב. אוליביה הפנתה את פניה אליו ועיניה הצלולות והכחולות ננעצו בעיניו השחורות. "אבי ניהל הכול, כך שכשהוא מת, לא היה לה מושג קלוש איך התנהלו עסקיהם. היא לא הייתה יכולה לדעת שהוא תמרן את זה כך שהכול יילקח ממנה."

"איזו סיבה יכלה להיות לאביך לעשות את זה?"

חוסר האמון בקולו הכה במשהו בירכתי בטנה.

"הוא כעס עליה," היא אמרה וכחכחה בגרונה. הברבריות של המעשה האחרון של אביה צרבה לה במשך שנים. אוליביה הניפה את ידה באוויר. "כשהוא מת, זו הייתה היסטוריה עתיקה; טעות מטופשת שאימא שלי עשתה, שנים רבות קודם לכן. ודאי שדבר לא היה יכול להצדיק את החלטתו."

לוקה כיווץ את שפתיו ועיניה נמשכו אליהן, ותחושת חום לוהט קרנה בבטנה והתפשטה בגופה בקדחתניות עזה, גזלה את נשימתה והחלישה את ברכיה. היא הסיטה את מבטה כשלא הצליחה להבין את הרגשות שהציפו אותה. האמת הייתה שפרץ התשוקה המובהק שחשה אליו גרם לה לרצות להסתובב על עקביה ולברוח, להתחבא מהרגשות שחוותה. אוליביה ראתה את עצמה כמומחית בהסתרת רגשותיה, אבל היא הייתה רגילה שהרגשותיה היו הרבה יותר מוחשיים.

"הוא מעולם לא התכוון להשאיר אף חלק מההון המשפחתי לאימנו, לי או לסיינה."

"זה לא נשמע הגיוני. יש לו עוד ילדים? ממערכת יחסים קודמת?"

"לא." חיוך מיוסר כיסה את פניה היפהפיות. "לו רק זה היה פשוט כל כך. יש רק אותנו. וכדי לוודא שהכסף יהיה בידיים בטוחות, הוא ערך את צוואתו וציין שסיינה ואני חייבות להתחתן עד ליום ההולדת העשרים-וחמישה שלנו. רק אז, חלק מהירושה יהיה שלנו מבחינה חוקית. רק אז, הוא יכל לסמוך שהכסף שלו יהיה 'בידיים בטוחות'."

"ואימך?"

"היא קיבלה קצבה קטנה מאוד. אבל היא הולכת ומצטמצמת מדי שנה, והיא תיפסק לגמרי כשימלאו לנו עשרים-וחמש. יום ההולדת שלי חל בחודש הבא."

היא שמעה את הקללה הגסה שהפטיר בין שיניים חשוקות. "עם כל הכבוד, אביך נשמע כמו שמוק."

עיניה נפערו ושעשוע החל לבעבע בתוכה. לולא היה המצב חמור כל כך, אולי הייתה נכנעת לצחוק הזה, או אפילו רוכנת קדימה ומצמידה את ידה אל חזהו כדי לחלוק איתו רגע של הסכמה, אבל הדאגה הציקה לה בכל רגע ורגע.

"הוא היה... מקובע מאוד בדרכיו," היא אמרה והתפלאה על תחושת הנאמנות העמוקה שהייתה עדיין בה. אפילו אחרי כל מה שהוא עשה, אחרי הסיוט שהיה כל חייהם, היא הרגישה דחף להגן עליו.

לוקה פלט צליל שרמז שהתיאור שלה היה רק קצה הקרחון.

"לא הייתי מגיעה לכאן, לולא הייתי ממש נואשת." קולה נשבר מעט והיא הטתה את פניה ותהתה מדוע היא מתקשה כל כך לשמור על איפוקה הרגיל. "כשאבי מת, הייתי רק בת שתיים-עשרה. לא הייתה לי שליטה על הכספים שלנו, לא היה לי שום מושג על מה אימי הוציאה את כספה. היא המשיכה לצבור חובות עצומים והגיעה לתקרה בכל כרטיסי האשראי שהיו לה, כמו גם תקרת המשכנתא שהייתה על הבית. כשהייתי מבוגרת דיי להבין מה קורה, המצב היה חמור. ניסיתי, לוקה. ניסיתי לתקן את המצב, אבל אף פעם אין מספיק כסף שעשוי לגרד את פני השטח של החוב. אני צריכה לעבוד קרוב לבית וזה מגביל את האפשרויות שלי, בנוסף לזה שאין לי כישורים לשום דבר." היא נענעה את ראשה כשהופתעה עד כמה התוודתה בפניו. זה היה כאילו, לאחר שהתחילה, לא הייתה יכולה לרסן את רגשותיה.

אוליביה לקחה שאיפה עמוקה וניסתה שוב. "חיינו על סף עוני במשך שנים. הצטמצמתי וחסכתי ועשיתי כל מה שאני יכולה כדי להסתדר, אבל זה היה חסר סיכוי. לו זו רק הייתי אני, הייתי יוצאת מבית יוהנווד ולעולם לא מסתכלת לאחור. אבל אני לא יכולה להשאיר את אימי כורעת תחת חובות של מאות אלפי פאונד. אני לא יכולה לתת לאבי לעשות את זה לאימא ולסיינה." לא אחרי כל מה שהוא כבר עשה. "אני לא אתן לו לעשות לנו את זה." דבריה היו שקטים ונחושים, אבל היה ברור שהיא דיברה ממעמקי נפשה.

"כפי שאמרתי, אביך נשמע כמו שמוק." שמץ אהדה ריכך את דבריו והפתיע אותה, וכאב עלה בגרונה. "אבל אני לא מבין למה את מספרת לי את כל זה, אלא אם את חושבת שלאבי יש שליטה מסוימת על הצוואה?" הוא בחן את פניה והייתה לה הרגשה מוזרה מאוד שהוא מפרק אותה לגורמים, פיסה אחר פיסה. "אם זה המקרה, אני מוכרח לאכזב אותך. אין לי השפעה על אבי. עדיף שתפני אליו ישירות, האמיני לי."

"לא, לא, זה לא מה שהתכוונתי." היא הניפה את ידה באוויר ואחר הרימה אותה לגשר אפה וצבטה אותו בין האצבע לאגודל. "אם לא אתחתן בקרוב, לפי הצוואה, הירושה תעבור כברירת מחדל לבן דודי מדרגה שנייה. זה לא רק הכסף, אלא גם הבית שלנו. בית המשפחה שלנו." למורת רוחה של אוליביה, קולה נשבר והיא זקפה את סנטרה בהתרסה וכעסה על הפגנת הרגשות החלשה, וכעסה עוד יותר על כך שהבית היה חשוב לה כל כך עדיין, למרות האומללות שחוותה בין כתליו. "זה הבית היחיד שיש לאימי, ואם היא תצטרך לעזוב, זה יהרוג אותה."

הוא שילב את ידיו על חזהו. "אני לא שדכן, קארה. חוץ מזה, קשה לי להאמין שיהיה לך קושי למצוא גבר שיהיה מוכן לשחק בתפקיד החתן שלך."

כשהוא נתן לה את המחמאה, עיניו החליקו למטה, אל קווי המתאר של שדיה, שבקושי נחשפו בחולצת הפשתן הרחבה אותה לבשה. למרות זאת, חום הוצת בעורקיה ולמרבה הבושה, פטמותיה הזדקרו מתחת לבד החזייה שלה והתמתחו– אבל למה? עיניה ירדו לידיו והיא ידעה מה היא רוצה, מה היא צריכה. שהוא יגע בה. באינטימיות. בכל מקום.

היא כבשה גניחה והסיטה את מבטה, והשתמשה בכל גרם של נחישותה כדי לשמור על הבעה קרירה.

"זה לא יכול להיות כל גבר." קולה הפך נוקשה. "אבי היה ברור גם לגבי זה."

דממה פעמה והתנפצה ביניהם, וציפייה מתחה את עצביה עד לנקודת שבירה. האם ידע מה היא עומדת להגיד? היא הסתכנה והעיפה בו מבט, אך לא היה לה מושג; היא לא הייתה יכולה לדעת מה הוא חושב.

"אני חייבת להינשא לך, לוקה. לא לאף אחד אחר. רק לך."