נסיך הקרח

הוא היה שם שוב.

מינה אמרה לעצמה שהיא לא תביט בו, אך כשהיא יצאה אל הבמה, נעו עיניה אל הקהל שהתקבץ באזור העמידה מול הבמה, ולבה קיפץ כשראתה אותו.

הודות לעיצוב הייחודי של תיאטרון הגלוב בגדה הדרומית בלונדון ראו השחקנים שעל הבמה את פני האנשים בקהל. התיאטרון היה שחזור מודרני של אולם שעשועים מהתקופה האליזבטנית, אמפיתיאטרון עם גג פתוח שמעליו הילכו השמיים והפכו לאינדיגו כשהערב ירד. על מנת לנסות ולשחזר את האווירה בתיאטרון המקורי נעשה שימוש בתאורה מינימלית, וללא אור הבמה התחתון יכולה היתה מינה לראות בבירור את תווי פניו המפוסלים של הגבר, את עצמות לחייו החדות ואת לסתו ההחלטית המוצללת בזיפים שהדגישו את גבריותו.

פיו לא חייך, כמעט פסקני, אך בשפתיו היתה הבטחה חושנית שמינה מצאה אותה מסקרנת. מהבמה היא לא הצליחה להבחין בצבע עיניו, אך היא ראתה את הפסים הבהירים יותר בשערו הבלונדיני הכהה. הוא לבש את אותו ז'קט עור שחור כמו בשלושת הערבים הקודמים, והוא היה כל כך סקסי באופן הורס, שמינה לא הצליחה לנתק את מבטה ממנו.

היא היתה סקרנית לדעת מדוע הוא שוב בקהל. נכון שסיפור האהבה האייקוני של רומיאו ויוליה בבימויו של ג'ושואה הארט זכה לביקורות נלהבות, אך מדוע יבחר מישהו לעמוד במשך שעתיים וחצי כדי לצפות באותו מחזה שלושה ערבים רצופים? אולי הוא לא יכול להרשות לעצמו לרכוש כרטיס ישיבה באחד היציעים, היא הרהרה. כרטיסים לאזור העמידה – הידוע בשם המתחם – היו פחות יקרים ופופולאריים, סיפקו את זווית הראייה הטובה ביותר על הבמה והציעו תחושת אינטימיות ייחודית בין הקהל והשחקנים.

מינה ניסתה להסב ממנו את מבטה, אך ראשה פנה מרצונו לעברו, כאילו היא היתה בובה שהוא משך באחד מחוטיה. הוא נעץ בה מבט, ועוצמת מבטו עצרה את נשימתה. הכול התעמעם – הקהל וחברי הלהקה שאיתה על הבמה – והיא היתה מודעת רק לו.

בירכתי הכרתה נעשתה מינה מודעת לשקט המתמשך. היא הרגישה במתח הגובר של השחקנים סביבה והבינה שהם מחכים שהיא תדבר. מוחה היה מחוק. היא הביטה בקהל, ופחד מחליא צרב את קיבתה כשראתה את מאות זוגות העיניים משיבות לה מבט.

הו, אלוהים! פחד במה היה הסיוט הנורא ביותר של שחקן. לשונה דבקה לחיכה וזיעה בצבצה בגבותיה. היא הרימה באופן אינסטינקטיבי את ידיה אל אוזניה כדי לבדוק אם עזרי השמיעה שלה היו במקום.

"ריכוז, מינה!" לחישה עזה מאחד השחקנים גררה אותה מקצה הפאניקה שלה. מוחה קפץ לפעולה, ובהתנשמות היא השמיעה את השורה הראשונה שלה.

"מה? מי קורא?"

קאט ניקולס, שגילמה את תפקיד האומנת, פלטה אנחת רווחה קולנית.

"אמך."

"הנני, גבירתי. מה רצונך?"

השחקנית שגילמה את ליידי קפולט צעדה לפנים כדי לומר את שורותיה, והשיחה בין ליידי קפולט והאומנת העניקה למינה מספר שניות כדי להתעשת. ההיסוס שלה היה קצרצר, והיא התפללה שהקהל לא הבחין במעידה בריכוז שלה. אך ג'ושואה לא החמיץ אותה. במאי ההצגה עמד בפינה מאחורי הקלעים, ובלי להביט בו הרגישה מינה בכעסו. ג'ושואה הארט דרש שלמות מכל חבר בצוות השחקנים, אך במיוחד מבתו.

מינה ידעה שהיא התעלמה מאחד מכללי הזהב של המשחק כששברה את ה'קיר הרביעי' – הקיר הדמיוני בין השחקנים על הבמה לבין הקהל. למשך מספר רגעים היא יצאה מדמותה של יוליה הצעירה ונתנה לקהל הצצה בעצמה – במינה הארט, שחקנית בת עשרים וחמש, חירשת חלקית.

לא היה סביר שמישהו בקהל הרגיש בלקות השמיעה שלה. אנשים ספורים מחוץ לחוג משפחתה וחבריה הקרובים ידעו שכתוצאה מדלקת קרום המוח שבה לקתה כשהיתה בת שמונה היא נותרה עם אובדן שמיעה חמור. מכשירי השמיעה הדיגיטליים שבהם השתמשה היו קטנים מספיק לאוזניה והוסתרו על ידי שערה הארוך. העזרים החדישים אפשרו לה לנהל שיחות טלפון ולהאזין למוזיקה. לעיתים היא כמעט היתה יכולה לשכוח כמה מבודדת ומנותקת היא הרגישה כילדה חירשת שנאבקה כדי להשתלב בעולם שהפך שקט בן לילה.

למרות שמינה בטחה לחלוטין במכשירי השמיעה שלה, נותרו ההרגלים הישנים בעינם. היא היתה מומחית בקריאת שפתיים, ומתוך הרגל, יותר מאשר מתוך צורך, היא הביטה בשפתיה של ליידי קפולט כשהיא דיברה.

"אמרי לי, יוליה בתי, מה אומר לבך על נישואין?"

הפיוט בסיפורו של שייקספיר היה מוזיקה לאוזניה של מינה ונגע ללבה. המציאות נעלמה. היא לא היתה שחקנית, היא היתה יוליה, נערה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, שציפו ממנה להינשא לגבר שיבחרו הוריה, נערה על סף הנשיות שלא היתה חופשייה להתאהב, ושלא היתה מודעת לכך שבטרם יסתיים הלילה היא תאבד את לבה באופן סופי לרומיאו.

בקול ברור השיבה יוליה לאמה.

"זהו כבוד שעליו אינני חולמת."

המחזה נמשך ללא תקלות נוספות, אך בפינה אחת במוחה הרגישה מינה שהגבר בקהל לא הסיט ממנה את עיניו.

סיפורו של שייקספיר על זוג האוהבים חסר המזל התקרב לסיומו הטרגי. אחרי עמידה במשך יותר משעתיים החלו רגליו של הנסיך אקסל טורסן לכאוב, אך הוא בקושי חש באי הנוחות. עיניו היו מרותקות לבמה כשיוליה, שכרעה לצד בעלה המת רומיאו, הרימה פגיון ונעצה את הלהב בלבה.

אנחה משותפת של הקהל חלפה בתיאטרון כמשב רוח של עצבות. כולם ידעו כיצד מסתיים סיפור האהבה העגום, אך כשדמותה חסרת החיים של יוליה התמוטטה על גופו של אהובה, אקסל הרגיש בהתכווצות פתאומית בגרונו. כל חברי הלהקה היו שחקנים מוכשרים, אך מינה הארט, שגילמה את יוליה, היתה יוצאת מן הכלל. היא שיחקה נערה צעירה שמתאהבת באופן מחשמל.

החלטתו של אקסל לבקר במחזה השייקספירי בתיאטרון הגלוב לפני שלושה לילות נעשתה בסופו של יום דיונים מתסכל נוסף בין המועצה המנהלת של סטורבל לבין שרי ממשלה בריטיים. סטורבל היתה נסיכות שהשתרעה בחלק הצפוני של נורווגיה ושל רוסיה בחוג הארקטי. המדינה נשלטה בידי שושלת המלוכה טורסן מזה שמונה מאות שנים, ולאקסל, כמלך וראש מדינה, היתה סמכות עליונה על מועצת הממשלה שלו. זו היתה עמדה עם זכויות ואחריות אדירה שהוא כיהן בה מאז מותו של אביו, הנסיך גייר. הוא מעולם לא הודה בפני איש שלעיתים התפקיד שנועד לו מאז לידתו היה נטל.

ביקורו בלונדון נועד לדיונים בהצעות להסכם מסחרי חדש בין בריטניה לסטורבל, אך המשא ומתן התעכב בשל בירוקרטיה אינסופית. טיול לתיאטרון נראה כדרך טובה להירגע, רחוק מסיבובי השיחות הדיפלומטיות. הוא בהחלט לא ציפה לכך שהוא יפתח משיכה לשחקנית הראשית במחזה.

המחזה הסתיים, וכשהשחקנים עלו על הבמה והשתחוו בפני הקהל, אקסל לא הצליח לקרוע את מבטו ממינה. זה היה הערב האחרון שבו הוצג המחזה ב'גלוב'. זה היה גם הערב האחרון שלו בלונדון. אחרי שסיכם סוף סוף הסכם מסחרי עם בריטניה, הוא ישוב מחר לסטורבל ולמשימותיו המלכותיות, שכפי שסבתו הזכירה לו ללא הרף כללו בחירת כלה מתאימה שתהיה נסיכתו ותלד יורש.

"תפקידך להבטיח את המשכיות השושלת המלכותית לבית טורסן." התעקשה הנסיכה אלדרון בקול עז להפתיע, יחסית לאישה בת תשעים שרק לאחרונה חלתה בדלקת ריאות חמורה. "משאלתי הגדולה ביותר היא לראות אותך נשוי בטרם אמות."

סחיטה רגשית מכל אדם אחר היתה מותירה את אקסל אדיש. מאז ילדותו הוטבעה בו הידיעה שתפקידו ואחריותו קודמים לרגשותיו האישיים. רק פעם אחת הוא הרשה ללבו לגבור על ראשו. הוא היה בשנות העשרים שלו כשהתאהב בדוגמנית רוסיה יפה, אך הגילוי שקארנה בגדה בו היה רק אחת הסיבות לכך שהוא הקים סביב רגשותיו חומה בלתי חדירה.

סבתו היתה הסדק היחיד בשריונו. הנסיכה אלדרון סייעה לבעלה, הנסיך פרדריק, לשלוט בסטורבל במשך חמישים שנים, ולאקסל היה כבוד אדיר אליה. כשהיא חלתה והרופאים אמרו לו להתכונן לגרוע ביותר, הוא הבין כמה הוא העריך את עצותיה הנבונות. אך אפילו למען סבתו לא התכוון אקסל להינשא בפזיזות. הוא יבחר כלה כשיהיה מוכן לכך, אך אלה לא יהיו נישואי אהבה. כנסיך סטורבל נהנה אקסל מזכויות יתר רבות, אך התאהבות לא היתה אחת מהן, בדיוק כפי שלא היתה לאבות אבותיו הוויקינגים.

אולי הידיעה על בריאותה הרופפת של סבתו היא שגרמה לתגובתו הרגשנית הלא אופיינית לטרגדיה של רומיאו ויוליה, הוא הרהר. היום היה יום השנה ה-12 מאז נהרג אביו בהתרסקות מסוק במונקו – מגרש המשחקים של העשירים והמפורסמים שבו בילה הנסיך גייר את רוב זמנו – למגינת לבו של העם הסטורבלי. בניגוד לאביו הקדיש אקסל את עצמו לענייני מדינה ואט אט זכה שוב בתמיכה בבית המלוכה. אך לפופולאריות שלו היה מחיר.

בסטורבל הוא יכול היה רק לעיתים רחוקות להתחמק מאורות הזרקורים. התקשורת עקבה אחריו מקרוב, נחושה בדעתה לדווח על כל סימן להפיכתו לפלייבוי אוהב מסיבות כפי שהיה אביו. לא היו לו כל הזדמנויות לצאת לבדו כפי שהוא יכול היה לעשות בלונדון. אם הוא הלך לתיאטרון, הוא נאלץ לשבת בתא המלכותי לעיני כל הקהל באודיטוריום. הוא לא יכול היה לעמוד באופן אנונימי בקהל ולהתרגש כמעט עד דמעות מסיפור האהבה הגדול ביותר שסופר אי פעם.

הוא הביט במינה הארט. השחקנים לבשו בגדים מתקופת הרנסנס, והיא לבשה שמלה לבנה פשוטה מבד שקוף שרפרף על דמותה הצנומה. שערה הערמוני הארוך הקיף את פניה דמויות הלב, והיא נראתה תמימה אך חושנית. אקסל חש שגופו נדרך בתשוקה. הוא הניח לעצמו לרגע לדמיין מה היה קורה אילו הוא היה חופשי לחזר אחריה. אך האמת שממנה לא היה לו מפלט היתה שחייו היו מוקדשים לתפקידו. בשלושת הערבים האחרונים הוא חמק לעולם של פנטזיה, אך עכשיו היה עליו לחזור אל המציאות.

זו היתה הפעם האחרונה שהוא יראה את מינה. הוא בחן את פניה כאילו הוא יכול היה לחקוק את תוויה בזיכרונו, והרגיש כאב מוזר בחזה כשהוא לחש בקול כמעט בלתי נשמע, "היי שלום, יוליה המתוקה."

"את באה למשקה?" שאלה קאט ניקולס כשיצאה בעקבות מינה מהתיאטרון, "כולם נפגשים בריברסייד ארמס כדי לחגוג את הצלחת המחזה."

מינה תכננה ללכת ישר הביתה אחרי ההופעה בערב, אך היא שינתה את דעתה כשקאט חייכה חיוך משכנע. "טוב, אבוא למשקה אחד. מוזר לחשוב שלא נופיע יותר בתיאטרון הגלוב."

"אבל אולי נופיע בקרוב בברודווי." קאט העניקה למינה מבט מלוכסן כשהן עשו את המרחק הקצר אל הפאב. "כולם יודעים שאביך מנהל משא ומתן כדי לקחת את ההפקה לניו יורק. הוא לא אמר לך דבר על מה שעומד לקרות?"

מינה ניערה את ראשה. "אני יודעת שכולם חושבים שג'ושואה מגלה לי דברים כי אני בתו, אבל הוא לא מתייחס אלי שונה מאל כל הלהקה. הייתי צריכה להיבחן שלוש פעמים לתפקיד יוליה. אבא לא עושה איתי שום חסדים מיוחדים."

לאמיתו של דבר היה אביה קשוח אליה יותר מאשר אל יתר חברי הלהקה, חשבה מינה בצער. ג'ושואה הארט עצמו היה שחקן מבריק, ודורש שלמות תובעני. לא היה קל להסתדר איתו, ויחסיה של מינה איתו נעשו מתוחים מאז האירועים שהתרחשו כשהיא צילמה באמריקה ושגרמו לג'ושואה להאשים אותה בכך שהיא מכפישה את השם הארט.

קאט לא עצרה. "רק תארי לעצמך שאנחנו מופיעות בברודווי! זו תהיה הזדמנות אדירה בקריירה. לעולם אין לדעת, אולי אפילו נתגלה על ידי במאי סרטי צמרת שיסחף אותנו ללוס אנג'לס."

"האמיני לי, לוס אנג'לס לא כל כך נפלאה." אמרה מינה ביובש.

קאט נתנה בה מבט קרוב. "שמעתי שמועות, אבל מה בעצם קרה כשנסעת לאמריקה כדי לצלם סרט?"

מינה היססה. היא וקאט נעשו חברות טובות, ועם זאת היא לא יכולה היתה לדבר איתה על התקופה האפלה ביותר בחייה. זיכרונותיה מבמאי הסרט, דקסטר פרייס, עדיין כאבו שנתיים לאחר שיחסיהם הגיעו לסיומם בסערה של כותרות בעיתונים. היא לא האמינה שהיא היתה טיפשה כל כך והתאהבה בדקס, אך היא היתה לבדה בלוס אנג'לס לצורך התפקיד הראשי הראשון בחייה – צעירה, תמימה וחסרת ביטחון עד כדי ייאוש בשל לקות השמיעה שלה. תעשיית הקולנוע האמריקנית תבעה שלמות, והיא היתה מודעת בחריפות למגבלה שלה.

היא היתה אסירת תודה על הביטחון שהעניק לה דקסטר, ועד מהרה התאהבה במיזוג שלו של תחכום וקסם קליל. במבט לאחור תהתה מינה אם אחת הסיבות לכך שהיא נמשכה לדקס היתה שהוא הזכיר לה את אביה. שניהם היו גברים בעלי עוצמה שזכו להערכה רבה בעולם המשחק, ודקס העניק לה את התמיכה שהיא תמיד כמהה לקבל מג'ושואה הארט. כשמינה גילתה שדקס שיקר לה, לא היתה זו רק הבגידה ששברה את לבה, אלא העובדה שאביה שוב לא תמך בה בשעה שהיא נזקקה לו.

"מינה?"

קולה של קאט הקפיץ את מינה ממחשבותיה. היא נתנה לחברתה חיוך מתנצל כשהן הגיעו אל הפאב ופתחה את הדלת. "אספר לך על כך בפעם אחרת."

הפאב היה מלא, ולמרבה המזל שאון הקולות היה רם מכדי שקאט תתעקש להמשיך ולדבר על הנושא. מינה ראתה כמה משחקני המחזה יושבים ליד שולחן סמוך. "אני אביא את הסיבוב הראשון," היא אמרה לקאט. "שמרי לי כיסא."

כשהיא פילסה את דרכה אל הבר החליטה מינה שהיא תשתה כוסית אחת ותלך. הפאב הרעשני גרם לה בלבול, והיא כמהה לשקט ולשלווה בדירתה. היא תיארה לעצמה שהיו מספר כתבים בקהל. השמועות בנוגע לכך שהפקת רומיאו ויוליה של ג'ושואה עשויה לעבור לניו יורק כבר פשטו, ובשבוע האחרון הסתובבו צלמי הפפרצי בתיאטרון בתקווה להשיג סקופ.

מינה נדחקה בקרב האנשים שהתאספו בחזית הבר וניסתה ללכוד את עינו של הברמן. "סליחה!"

הברמן חלף ישר על פניה, והיא תהתה אם הוא לא שמע אותה. רעשי הרקע הרמים בפאב הקשו עליה לשמוע את קולה שלה, והיא לא ידעה אם היא דיברה בקול רם או ברכות. מספר רגעים אחר כך חזר הדבר על עצמו כשברמן אחר התעלם ממנה ופנה לשרת מישהו אחר. מצבים כאלה גרמו לה להיות מודעת ללקות השמיעה שלה. מכשירי השמיעה שלה פעלו מצוין, אך כשצוות הבר המשיך להתעלם ממנה, היא חשה שוב באי הביטחון הישן שלה בנוגע לחירשותה. היא הרגישה בלתי נראית למרות שהיא יכולה היתה לראות את עצמה במראה שמאחורי הבר.

בעודה מביטה בבבואתה, הופיעה דמות ליד כתפה. מינה נדרכה כשפגשה את מבטו במראה, ולבה הלם כנגד צלעותיה כשהיא זיהתה אותו. זה היה הוא – הגבר שהיה בקהל – ומקרוב הוא נראה מדהים אף יותר משהיא חשבה כשראתה אותו מהבמה.

עיניו היו בצבע תכול-טופז מבריק, מנצנצות כאבני חן תחת גבותיו המעוצבות שהיו בגוון אחד כהה יותר משערו הבלונדיני. כשמינה ראתה אותו בתיאטרון, נראה הקו הישר של פיו מאיים, אך כשהיא הביטה בו במראה, הוא העניק לה חיוך סקסי לוהט שגרם לה לעצור את נשימתה.

"אולי אני יכול לעזור?"

הצרידות המחוספסת בקולו גרמה לשערות הקטנות בעורפה של מינה לסמור. היא לא הצליחה לזהות את המבטא שלו. היא הסתובבה לאט כדי להביט בו, מודעת לכך שהדופק שלה הולם.

"אחד היתרונות של הגובה שלי הוא שבדרך כלל אני יכול למשוך את תשומת הלב של הצוות בברים," הוא מלמל. "אני יכול לקנות לך משקה?"

מראהו המהמם והמגנטיות שלו הבטיחו שלעולם לא יתעלמו ממנו. מינה הביטה בו והבינה שהיא נועצת את מבטה. "למען האמת, אני מנסה להזמין משקאות לחבריי... אבל תודה על ההצעה."

קולה דעך כשעיניה ננעלו על עיניו. היא הרגישה את הרטט בדמה הולם באוזניה כשבחנה את פניו הרזות והיפות. הוא היה גברי באופן מחוספס ויפה עד מאוד. האם כך הרגישה יוליה כשראתה לראשונה את רומיאו? תהתה מינה. במחקר שעשתה לקראת תפקיד יוליה היא ניסתה לדמיין כיצד מרגישה נערה בגיל העשרה שמתאהבת נואשות במבט ראשון בגבר צעיר. היה קשה יותר להיכנס לנעליה של יוליה מכפי שמינה ציפתה. האם אפשר באמת לחוש ברגש עז כל כך כלפי מישהו שזה עתה פגשת, עוד לפני שהכרת אותו?

ההיגיון של מינה דחה את הרעיון. הסיפור של רומיאו ויוליה היה דמיוני, אבל עכשיו, כהרף עין, היא הבינה שאפשר להרגיש בקשר מוחץ אל זר. מדהימה עוד יותר היתה הוודאות שלה שהגבר הרגיש כך גם הוא. עיניו הצטמצמו על פניה וגופו נדרך כחתול ג'ונגל הצופה בטרפו.

מישהו דחק אותה בדרכו אל הבר ודחף אותה אל הגבר הזר. שדיה נגעו בחזה שלו וזרם חשמלי חלף בה. כל קצה עצב הרגיש כשפטמותיה התקשו מיד ופעמו. במשך מספר שניות היא הרגישה מסוחררת כשחום גופו והניחוח המפולפל של מי הגילוח שלו הציפו את חושיה ומילאו אותה בכמיהה עזה שגאתה והתמוססה בפסגת בטנה.

בהתנשפות קטנה היא קפצה והתרחקה ממנו. הוא הביט בה בנחישות, כאילו הוא יכול לקרוא את מחשבותיה. בניסיון נואש לשוב לנורמליות היא פלטה, "היית הערב בתיאטרון. ראיתי אותך. נהנית מהמחזה?"

עיניו הכחולות להטו אליה. "את היית... מדהימה."

הוא דיבר בקול נמוך ועז, ומינה נבהלה למראה הצבע שנראה לרגע קצרצר בעצמות לחייו החדות. היתה לה הרגשה שהוא התכוון להשיב תשובה קלילה לשאלתה, אך המילים יצאו משפתיו לפני שהוא הצליח לעצור אותן.

המחשבה על שפתיו היתה קטלנית. עיניה התמקדו בעיקול החושני של פיו ונשימתה נעצרה בגרונה.

"באת גם אתמול בערב... ובערב שלפניו." היא אמרה בקול צרוד.

"לא יכולתי שלא לבוא." הוא הביט עמוקות בעיניה, לוכד אותה בקסם החושני שלו, ומינה לא יכלה להסב את מבטה ממנו. חולשה הציפה אותה ופרפרים התעופפו בבטנה. היא התנודדה לעברו בלי שליטה על תגובת גופה למשיכה הבלתי נראית של פרומונים גבריים וכימיה סקסית צורבת.

הבעה מבולבלת חלפה על פני הגבר והוא ניער את ראשו כאילו הוא מנסה לחזור אל המציאות. הוא העביר את ידו בשערו הבלונדיני, מרחיק אותו מגבותיו.

"אמרי לי מה חברייך רוצים לשתות ואני אזמין."

חברים? הקסם נשבר ומינה הביטה בפאב המלא. היא התעשתה איכשהו ומסרה לו רשימת משקאות. לגבר הזר לא היתה כל בעיה למשוך את תשומת הלב של עובדי הבר, ומספר דקות אחר כך היא שילמה על הסיבוב בעודה תוהה כיצד תישא את מגש המשקאות לרוחב החדר הדחוס.

פעם נוספת בא הגבר הזר לעזרתה והרים את המגש. "אני אשא את זה. הראי לי היכן יושבים חברייך."

עיניה של קאט התרחבו כשראתה את מינה מתקרבת לשולחן כשבעקבותיה גבר גבוה בהיר שיער שדמה לוויקינג. הזר הניח את מגש המשקאות על השולח, ומינה תהתה אם עליה להזמין אותו להצטרף אליה ואל חבריה. היא היתה רוצה שקאט תפסיק לנעוץ בו מבטים.

"תודה על עזרתך. אני מינה, דרך אגב." היא חשה שהיא עלולה לא לשמוע אותו בפאב הרועש, והביטה בתשומת לב בפיו כדי שתוכל לקרוא את שפתיו.

שעשוע הבזיק בעיניו הכחולות. "אני יודע. שמך הופיע בתוכניית התיאטרון." הוא הושיט את ידו. "אני אקסל."

"זה לא שם אנגלי," מלמלה מינה, מנסה לא לחשוב על האחיזה היציבה של אצבעותיו כששמה את ידה בידו. מגע עורו בעורה שלח תחושה מעקצצת במעלה זרועה, והיא הרגישה אי- רצון מוזר להשיב אליה את ידה.

הוא היסס רגע קצרצר לפני שהשיב. "את צודקת. אני מסטורבל."

"זה קרוב לרוסיה, זה לא בחוג הארקטי?"

גבותיו התרוממו. "אני מתפעל ממך. סטורבל היא מדינה קטנה מאוד ולרוב האנשים אין מושג היכן היא נמצאת."

"אני מכורה לחידונים של ידע כללי," הודתה מינה. "מיקומה של סטורבל עולה בהם לעיתים קרובות."

אלוהים, האם זה גרם לה להישמע חנונית משעממת שמבלה זמן רב לבדה? לעיתים קרובות אנשים מניחים שהשחקנים מנהלים חיים זוהרים ומרגשים, אך זה היה רחוק מהאמת, חשבה מינה באירוניה. פעמים רבות מאוד היא היתה בין עבודות משחק ונאלצה לקחת על עצמה עבודות ניקיון או סידור מדפים במרכול. רוב השחקנים, אלא אם הם הצליחו מאוד בתעשיית הסרטים באמריקה, נאבקו על שכר שיאפשר להם חיים טובים. אך לא הכסף הניע את מינה, והיא נמשכה אל הבמה משום שהמשחק היה בדמה.

משפחת הארט היתה ידועה כעוסקת בתיאטרון, ובראשה ג'ושואה הארט, שנחשב לשחקן השייקספירי הגדול ביותר בשלושים השנים האחרונות. מינה רצתה להיות שחקנית מאז שהיתה ילדה קטנה, והיא סירבה להניח לאובדן השמיעה שלה לנפץ את חלומה. אך החלום התפוגג בלוס אנג'לס. צילומי סרט שם שפכו אור חדש על הדברים, והיא שנאה את תרבות הידוענים, את הרכילות ואת ההשמצות. לאירועים בלוס אנג'לס היתה השפעה עמוקה עליה, וכשהיא שבה לאנגליה היא שקלה מחדש מה היא רוצה לעשות בחייה, ולאחרונה הוסמכה כמטפלת בדרמה.

אחד הדברים שהיא היתה בטוחה בהם היה שהיא לעולם לא תרצה שחייה הפרטיים יימרחו שוב בכותרות עיתוני הרכילות. היא עדיין הצטמררה כשנזכרה בהשפלתה כשקראה בעיתונים את הפרטים הקטנים ביותר והלא מדויקים על מערכת יחסיה עם דקסטר פרייס. נראה היה שלפפרצי לא היה אכפת לגבי אמיתות הדיווחים, ומינה היתה מטרה לתשוקתם האכזרית לשערוריות. היא פיתחה חוסר אמון עמוק כלפי התקשורת – ובמיוחד כלפי הגבר שראתה אותו נכנס בדיוק באותו רגע לפאב.

היא קפאה כשראתה אותו. סטיב גארט היה העיתונאי שחשף את הפרשיה שלה עם דקסטר. גארט כתב כתבה מכפישה שבה הוא האשים את מינה שהיא שוכבת עם במאי הסרט כדי לקדם את הקריירה שלה בעוד אשתו של דקסטר עוברת טיפול במחלת הסרטן. רוב הדברים בכתבה לא היו נכונים. מינה מעולם לא נכנסה למיטה עם דקסטר – אף שהיתה מאוהבת בו ומוכנה לצעד הבא במערכת היחסים שלהם, לפני שגילתה שהוא נשוי. אך איש לא היה מעוניין בגרסה שלה לסיפור, ודאי לא סטיב גארט.

מה עשה גארט באנגליה? לא סביר היה שהוא הופיע שם בדיוק כשנפוצו השמועות שהפקת רומיאו ויוליה של ג'ושואה עשויה להופיע בברודווי. גארט חיפש סיפור, ולבה של מינה שקע בקרבה כשהעיתונאי הביט לעברה והעניק לה חיוך חצוף של הכרה.

וכשהוא החל לפלס את דרכו בפאב, היא הרגישה גל של בהלה. היא לא היתה יכולה לסבול את המבוכה אם העיתונאי ידבר על השערורייה בלוס אנג'לס מול חבריה מלהקת התיאטרון. הסיפור כמעט נשכח לאחר שנתיים, והיא קיוותה שהוא אכן יישאר כך.

היא העיפה מבט בגבר הנאה שהציג את עצמו כאקסל. הם היו זרים, היא הזכירה לעצמה. הקשר המוזר שהיא הרגישה אליו היה ודאי פרי דמיונה.

"טוב, היה נעים להכיר אותך," היא מלמלה. "תודה על עזרתך."

אקסל הבין שפוטרים אותו. זו היתה חוויה חדשה לנסיך ובנסיבות שונות הוא היה ודאי משועשע, אך הוא הרגיש שטף קנאה בלתי מוסבר כשהבחין שמינה מביטה בגבר שנכנס כרגע לפאב. האם הגבר הזה היה החבר שלה? זה לא היה עניינו, הוא הזכיר לעצמו. הוא הצטער על החלטתו להיכנס בעקבות מינה אל הפאב, והעניין הברור שלה בגבר שהתקרב אליהם עכשיו סימן לאקסל שהגיע הזמן ללכת.

"בבקשה." עיניו פגשו בשלה, ולשבריר שנייה הוא חש בדחף מטורף לאחוז בידה ולחטוף אותה מהפאב הדחוס למקום שבו הם יוכלו להיות לבדם.

מה, לעזאזל, קרה לו הלילה? הוא שאל את עצמו בכעס. התנהגותו היתה לגמרי לא אופיינית לו, והוא חייב לעצור ברגע זה את המשיכה המגוחכת הזאת אל מינה הארט. "תיהני מהמשך הערב שלך." הוא נפרד ממנה קצרות ופסע אל מחוץ לפאב מבלי להביט לאחור.

"מינה הארט, איזו הפתעה נעימה!" אמר סטיב גארט לאיטו. הוא הדיף ריח של עשן סיגריה מעופש, ומינה קימטה את אפה כשהוא התכופף קרוב מדי אליה.

"איני מוצאת שום דבר נעים בפגישה איתך," היא אמרה בקור, "ואני מסופקת אם אתה מופתע לראות אותי. אתה פה מסיבה מסוימת, ואני יכולה לשער מה היא."

העיתונאי חייך וחשף שיניים מוכתמות בכתמי ניקוטין. בפאב היה חם ופניו האדומות האדימו יותר. "ציפור קטנה לחשה לי שבקרוב תופיעי בבכורה שלך בברודווי."

"מי אמר לך את זה?" שאלה מינה בחדות. היא הציצה בהבעת פניו הערמומית והבינה שהוא קיווה לדרבן אותה לספק לו מידע.

"בחייך, מותק. כולם רוצים לדעת אם אביך יביים את רומיאו ויוליה בניו יורק. הוא ודאי אמר לך אם זה עומד לקרות. כל החובבנים מקווים להפתיע בסיפור הזה. תני לי ידיעה בלעדית ואני אוודא שתקבלי ביקורות טובות אם תופיעי בבכורה בברודווי."

"ג'ושואה לא אמר לי דבר, אך גם אם הוא היה מגלה לי, לא הייתי מספרת לך. אתה שפל, גארט. אתה דוחף את האף לחייהם הפרטיים של אנשים ומחפש שערוריות, ואם אינך מוצא אתה ממציא שקרים – כמו שעשית לי." נשברה מינה, והתנשמה בכבדות כשהיא נאבקת לשלוט במזגה.

העיתונאי פלט צחוק ציני. "אני אמור להרגיש אלייך חמלה? אל תתני לי את הזבל הזה על עיתונאים שמכבדים את החיים הפרטיים של ידוענים. שחקנים זקוקים לפרסום. את לא באמת מאמינה שסרט בכיכובה של שחקנית בריטית לא ידועה היה מצליח כך בקופות בזכות עצמו, נכון? אנשים הלכו לראות את הצעירה ב'נערה במראה' כי הם היו סקרנים בנוגע לזנזונת ששכבה עם דקסטר פרייס."

דברי הלעג של סטיב גארט צרבו בבטנה של מינה. היא הרגישה כלואה בפאב ולפתע היתה נואשת לאוויר צח. היא דחפה וחלפה על פני העיתונאי, כבר לא מצליחה לסבול להיות בחברתו אפילו עוד שנייה. "אתה מגעיל אותי." היא אמרה לו במרירות.

קאט שוחחה עם החברים האחרים בלהקה ומינה לא הפריעה להם. הם יבינו שהיא הלכה הביתה, היא אמרה לעצמה כשעשתה את דרכה בקהל הפאב לעבר הדלת. בחוץ היה חשוך. לילות אוקטובר הלכו והתקצרו, והז'קט הקל של מינה לא סיפק הגנה רבה כנגד הרוח הצוננת. היא צעדה במהירות בראש מורכן לאורך המדרכה שהשתרעה לצד הנהר. בבואתם של פנסי הרחוב יצרו עיגולי זהב על פני המים השחורים, אך היא פנתה במהרה מהרחוב הראשי המואר היטב אל סמטה צרה שהיתה הדרך המהירה ביותר אל תחנת הרכבת התחתית.

צעדיה הדהדו בקול בחלל התחום. השעה לא היתה מאוחרת, אך בסביבה לא היה איש מלבד חבורת בני נוער ששוטטו בקצה השני של הסמטה. מקולותיהם הרועשים הבינה מינה שהם שתו. היא חשבה להסתובב וללכת בדרך הארוכה אל התחנה, אך היא היתה עייפה, ומאחר שהיא גדלה במרכז לונדון, היא האמינה שיש לה מספיק חוכמת רחוב. היא הרכינה את ראשה והמשיכה לצעוד, אך כשהיא התקרבה אל החבורה היא הבחינה בכך שהם העבירו משהו ביניהם וניחשה שמדובר בג'וינט.

נורות האזהרה שלה הבהבו. משהו בשפת הגוף של בני הנוער אמר לה שהם ממתינים לכך שהיא תצעד לקצה הרחוק של הסמטה. היא נעצרה באחת והסתובבה, אך כשהיא שבה במהירות על עקבותיה, החבורה הלכה בעקבותיה.

"היי, אישה יפה, למה את לא הולכת בכיוון הזה?" קרא אחד מהם.

קול אחר צחק. "יש סרט שנקרא 'אישה יפה' על פרוצה שמתפרנסת ברחובות." בעל הקול, גלוח ראש עם כתובת קעקע על הצוואר, השיג את מינה ונעמד מולה כך שהיא נאלצה להפסיק ללכת. "זה מה שאת עושה – מוכרת את הגוף שלך? כמה את לוקחת?" כשהחבורה התקהלה סביב מינה, גלוח הראש צחק. "את עושה הנחה לסקס קבוצתי?"

מינה בלעה, מנסה לא להראות שהיא פוחדת. "תראה, אני לא רוצה צרות." היא צעדה צעד אחד לפנים וקפאה כשגלוח הראש אחז בזרועה. "תן לי ללכת," היא תבעה, נשמעת בטוחה יותר משהרגישה.

"מה אם אני לא רוצה לתת לך ללכת?" התגרה בה גלוח הראש. "מה תעשי בנוגע לזה?" הוא החליק את ידו לתוך הז'קט של מינה, והיא הרגישה גל של פחד ותיעוב כשהוא פתח את כפתורי חולצתה. המצב יצא במהירות משליטה. הנערים היו שיכורים או מסטולים – קרוב לוודאי ששניהם – ובלילה הסתווי הקר לא סביר היה שמישהו יהיה בסביבה כדי לעזור לה.

"מוטב שתיתן לי ללכת. אני פוגשת מישהו, ואם לא אגיע הוא יתחיל לחפש אותי," היא אלתרה, חושבת על כך שחבריה בפאב יניחו שהיא הלכה הביתה.

גלוח הראש ודאי הרגיש שהיא משקרת. "אז איפה החבר שלך?"

"פה." אמר קול רך ומאיים.

מבטה של מינה נורה אל הסמטה שממנה היא נכנסה דקות מספר קודם לכן, ולבה זינק בחזה. האור מפנס הרחוב מאחוריו גרם לשערו הבלונדיני להיראות כהילה. אין ספק ששום מלאך לא יכול היה להיות כל כך סקסי, אך בעיני מינה, המבוהלת עד עמקי נשמתה, הוא היה המלאך השומר שלה, המושיע שלה.

גלוח הראש, שהופתע מההפרעה, הרפה את אחיזתו בזרועה, ומינה משכה בכוח ושחררה את עצמה.

"אקסל," היא אמרה בחצי בכי, ורצה לקראתו.