נפשנו חיכתה

גם הבוקר מכה בי הידיעה ברגע שעיניי נפקחות, מפתיעה כמו בפעם הראשונה: אתה מת. קברנו אותך באדמה. לעולם לא אראה אותך שוב, לא אגע בך, לא תיגע בי. אני נשארת במיטה ומסתכלת במנורת התקרה, שראיתָ מעליך כאשר שכבת כאן וחייךָ אוזלים. בתמונה התלויה על הקיר, גובלן של ורדים ורודים שסבתא שלך רקמה בצעירותה והעניקה לנו לאירוסינו. בחלון הצר המשקיף אל ענפי עץ השקד ובחלון הרחב, שנראות בו כפות הדקל ומעבר להן נפרשים ירושלים ושמים.

בחלומי פגשתי אותךָ הלילה בחדרי חדריו הלבנים של בית זר, שהיה בית אימך אף שלא דמה כלל לבית אימך שבַּמציאות. בחלומי דיברת כמו שדיברת לפני המחלה, וכאשר השתוממתי על כך, הסברת שבזמן האחרון שב אליך קולך. עמדתי על ידך, בחלומי, ושוב הרגשתי נאהבת ומוּגנת. אבל כשביקשתי שנלך יחד הביתה, אמרת שאי אפשר: בזמן האחרון אינך יכול להימצא אלא בבית אימך. לא היתה לי ברירה, בסופו של דבר, כי אם לצאת בלעדיך אל החושך הסמיך ולחצות לבדי את המרחב הריק והשומם שהפריד, בחלומי, בין בית אימך לביתנו. תוך כדי הליכה ראיתי שזהו אותו המרחב שהשתרע, בעבר, מאחורי הבית שבו אתה ואני גרנו במשך שנים רבות. היום מלא המרחב הזה בבניינים, בעצים ובגינות, ובחלומי הוא שב והיה ריק ושומם. פחדתי, בֶּני, רגליי טבעו בחשכה כמו בבוץ, ואז התעוררתי ונודע לי שאתה מת.

אתה היית הנמען שלי, ומאז מותך חשבתי שלא אכתוב עוד. אבל הבוקר מתחוור לי שאני מוכרחה למצוא את בית אימי שלי. מוכרחה להתחיל להיאסף אל אבותיי. ומוכרחה לכתוב את הדברים, כדי לנסות להבין אותם.

הנה אני כותבת. ואתה הנמען שלי.