נקודת התחלה

פרק 8 קווין

ויליאם מעיר אותי מוקדם מדי בבוקר.

"למה כזה מוקדם?"

"אמרתי לך אתמול שאנחנו הולכים לקאנטרי."

"נכון, אבל לא חשבתי שזה יהיה לפני שהשמש תזרח."

"אני רוצה לערוך לך סיבוב כאשר המקום עדיין שקט."

"יופי," אני ממלמל בחוסר חשק וקם להתארגן.

אנחנו נכנסים לקאנטרי. מבואת הכניסה ענקית ופקידה מברכת את ויליאם לשלום.

"פעם, קראו למקום 'ספא גולד', עד שקניתי עוד שטחי מסחר מסביב והפכתי את זה ל'קאנטרי גולד'," הוא מסביר לי כשאנחנו עוברים בשטח הבריכה המקורה.

"אני לא מאמין שהמקום פתוח גם בשעה הזאת."

"המקום פתוח עשרים וארבע שעות ביממה."

"מה? אתה רציני?"

"כן, זה הייחוד של הקאנטרי שלי."

"שווה לפתוח את המקום גם בלילה?"

"שווה מאוד. מינוי עולה כאן הרבה כסף ואנשים עשירים אוהבים את הזמינות. הם אוהבים להתאמן או לפרוק עצבים גם בלילה."

בחוץ יש עוד שתי בריכות, באחת מהן יש מגלשות. אני רואה מגרשי טניס ברקע, מגרשי כדורגל ומבנה גדול מאוד שאני מנחש שהוא אולם כלשהו. בבריכה אני רואה בר מדהים ביופיו. "כאן אעבוד?"

"כן."

"המקום ענקי," אני מציין.

"כן, רוב הלקוחות כאן מנויים, אפשרי גם לשלם עבור ביקור חד־פעמי. אני מבקש ממך להתייחס ללקוחות בכבוד."

"מה זה 'בכבוד'? לקוח בא, מבקש שתייה. אני מוזג לו, הוא הולך."

"נכון, אבל יש דרך לפנות אליו. אתה לא יכול להגיד לו: 'חבר, מה אתה רוצה לשתות?'. אנחנו לא במועדון!"

"אז איך אתה רוצה שאפנה אליהם?"

"'כן, אדוני', 'כן, גברתי', 'מה אני יכול להציע לכם?'."

"ויליאם, אתה רציני?"

"מאוד!"

"אז העבודה הזאת לא מתאימה לי."

"מתאים לך יותר תא מעצר?"

"אתה מאיים עליי?"

"אני אומר לך את העובדות. הייתי צריך להפעיל קשרים שעלו לי בהרבה טובות כדי לשחרר אותך ואני מצפה בתמורה שתתנהג כמו בן אדם עם ערכים. אתה מסוגל לזה?"

פאק! אני מת להגיד לו לאן הוא יכול לדחוף את הטובות שלו, אבל אני משתלט על הכעס, מזכיר לעצמי שאם אריב איתו, אגרור גם את קייט לריב הזה ואם זה לא משהו עקרוני, אז זה לא שווה את זה.

"בסדר." אני חושק שיניים.

"מעולה. עכשיו בוא נשחק."

*

סוף השבוע עבר מהר. ביליתי אותו עם קייט, עם ויליאם ועם הילדים. אני מתחיל להיקשר לקטנטנים האלה ומגלה שמערכת היחסים של ויליאם וקייט גורמת לי בחילה. אני בהלם מכך שהעיניים שלי לא נתקעו מרוב הפעמים שגלגלתי אותן לאחר כל הערה או מבט שהם החליפו.

זה גם גורם לי לתהות אם אי פעם אמצא כזאת אהבה; אהבה ללא תנאים, אהבה הדדית, כזאת שאי אפשר לחיות בלעדיה. לא ייאמן, רק כמה ימים בחברתם ואני כבר מתחיל לחשוב כמו נקבה. אני חייב לצאת מהבית.

אחרי ארוחת הבוקר אני נכנס לחדר שלי. ספגתי מהמשפחה המאושרת כמות של קיטשיות שתספיק לי לשנה שלמה. אני רובץ מול הטלוויזיה ובעיקר לא עושה כלום, כמו שאני רגיל. הנייד שלי מצלצל.

"תות, מה קורה?" אני עונה ללוק, שהוא החבר הכי טוב שלי וגם נהג לעבוד איתי בבר. אני מכנה אותו 'תות' כי הוא שונא את זה. האקסית שלו הייתה קוראת לו 'תות' וזה היה מצחיק כי זה הכי לא מתאים לו. הוא גבר שבגברים ותות זה פרי אדום ועדין.

"לך תזדיין, לאן נעלמת?" הוא נובח.

אני צוחק. "לא נעלמתי."

"קצת מכות ואתה בורח?"

"בורח ממי? הכנסתי אותו לבית החולים," אני מגחך.

"לא אמרת שאתה עוזב את העבודה. אני צריך לשמוע את זה מהפרצוף־תחת?"

"מצטער, הייתי עמוק בחרא ואחותי לחצה עליי לבוא להתארח בינתיים אצלה ואצל בעלה. ברגע של לחץ הסכמתי." אני תופס את הכדור שלידי, זורק אותו על הקיר ותופס.

"הגיע לכאן חוקר פרטי, ביקש קבלות ואת הסרטון של הקטטה כדי להוכיח שלא אתה התחלת."

"ואתה היית זה שנתן לו?"

"את הקבלה כן, ושלחתי אותו למייק, שצילם באותו ערב."

"תודה, גבר."

"ברור. בשבילך הכול. הייתי גם מוכן להעיד אם היה צריך. אמרתי לחוקר."

"תודה, לוק. זה לא מובן מאליו."

"משעמם בלעדיך. החבר'ה כאן שואלים עליך כל הזמן."

"מצטער, אחי. עד להודעה חדשה אני בניו יורק." יש לי צליל של שיחה ממתינה. אני רואה שזה ויליאם. מה הוא רוצה ממני עכשיו? הוא עם בני המשפחה שלו, שיציק להם. "טוב, גבר, אני חייב לזוז. תמשיך לחמם את הבנות בשבילי."

"אני בטוח שאתה לא בודד."

"לא היה לי אקשן כבר שבוע."

"תיזהר שלא יהיה לך נקע ביד."

"מה אתה יודע? אני כבר מסתובב עם תחבושת. טוב, גבר, נדבר."

"תחזור מהר."

אני מנתק וחוזר לוויליאם.

"כשאני מתקשר אתה עוזב הכול ועונה לי," הוא אומר.

הדם שלי מתחמם בשניות. "אני לא עובד אצלך!"

"החל ממחר אתה כן."

"אם אתה מתכוון לזרוק לי את זה בפנים כל הזמן אז אני מתפטר עוד לפני שהתחלתי לעבוד."

"תגיד תודה שסידרתי לך את העבודה. מי היה מעסיק אותך, בטלן שכמוך?"

פוץ מתנשא. "ביי, ויליאם."

"אם תנתק אכנס לחדר ואוריד לך אגרוף."

"ראית מה קרה לגבר האחרון שהתחיל איתי, תיזהר." אני מעצבן אותו בכוונה. הוא מגחך ואני שומע את קייט ברקע, כועסת עליו.

"טוב, רמבו, תהיה מוכן. בעוד חצי שעה נלך לרשום אותך לאוניברסיטה."

הוא מנתק. אני הולך לסבול, אני כבר רואה את זה.

לאחר התארגנות קצרה אני יוצא מהחדר וניגש לסלון. ויליאם בסלון עם הבנים, לבוש בחליפה שנראית יוקרתית ומפחידה. איך חליפה יכולה להיראות מפחידה? נראה שהיא מקרינה את האופי של הגבר הלובש אותה.

קייט עומדת ליד הבר במטבח. אני ניגש אליה, מנשק אותה על הלחי ומחבק אותה. זה יעצבן את ויליאם, אני בטוח.

"אחותי היפה," אני אומר, משתמש בכל כלי הנשק שלי. היא מחבקת אותי באהבה. אני רואה את הבעת פניו של ויליאם ומתמוגג. הוא היה רוצה שהיא תשנא אותי או שתכעס עליי, אבל היא לא כועסת וזה משגע אותו.

"אני לא הולך איתך כשאתה לבוש ככה. לך תחליף בגדים."

"מה רע בזה? חולצת טי ומכנסי ג'ינס. תגיד תודה שלא לבשתי את הג'ינס הקרוע."

"ויליאם, עזוב אותו, הוא לבוש בסדר גמור," קייט מגינה עליי. תמיד אפשר לסמוך עליה שלא תאכזב.

"אתה רואה? יש כאן מישהי שמעריכה את היופי שלי."

"לך תחליף לחולצה מכופתרת בעלת שרוולים ארוכים. אני לא הולך איתך ככה, כשרואים את כל הקעקועים בזרוע. זאת אוניברסיטה מכובדת, ולמרות כל הקשרים שלי לא יקבלו אותך ככה! קייט, תבקשי ממנו ללבוש חולצה מכופתרת."

"קווין, ויליאם צודק. לך תחליף חולצה."

עם קייט אני לא מתכוון להתווכח, אני צריך אותה לצידי. "טוב, אחותי היפה," אני אומר, נכנס לחדר, מחליף חולצה וחוזר לסלון. "ויליאם, אתה צודק. ככה אני הרבה יותר חתיך." אני מעביר יד בשערי המושלם. "תומאס, כריס, איך אני נראה?"

"חתיך," אומר כריס. הוא נעמד על הספה ומחקה אותי, מעביר יד בשערו. "כשאהיה גדול, אהיה כמוך."

אני שומע שוויליאם ממלמל משהו ליד קייט והיא בתגובה הודפת אותו במרפקה.

"גם אני רוצה להיות כמוך," אומר תומאס.

"אין בעיה! תעביר את היד שלך ככה בשיער." אני מראה לו והוא חוזר אחריי.

"אימא, אבא, אני חתיך כמו דוד קווין. תראו!" הוא מחקה אותי.

"אתה חתיך בלי קשר לדוד קווין. ואתה, אל תלמד את הבנים שלי שטויות." ויליאם לוקח אותי לצד. "קווין, אחת הסיבות לכך שאנחנו הולכים דווקא ביום ראשון, כשאין לימודים, היא שאני לא רוצה שידעו שיש קשר בינינו."

"לך תזדיין!" אני אומר. "אני רוצה שתדע שהסיבה לכך שאני משלב ידיים עכשיו היא כדי לא להוריד לך אגרוף ליד הבנים. קייט לא תראה את זה בעין יפה."

"תירגע, רמבו. אם היית נותן לי לסיים את המשפט היית מבין למה התכוונתי. ברגע שיקשרו בינינו אצטרך להצמיד לך מאבטח. לקייט היה קשה עם זה בהתחלה ואני בטוח שגם לך יהיה לא קל. לא תוכל ללכת לשום מקום לבד, אפילו לא לשירותים. תהיה בסכנת פגיעה או חטיפה ולא מתאים לי שיחטפו אותך עכשיו, לא טוב לקייט להיות בלחץ."

"אני מבין."

"אני לא שומע התנצלות."

"אתה גם לא תשמע. זה הגיע לך ואתה יודע את זה."

"אבא, מתי הולכים?" תומאס מתערב בשיחה.

"הבנים באים?"

"כן."

"קייטי?" אני מסתובב אליה. "את מצטרפת?"

"לא, מותק. אני נשארת בבית לנוח. הבנים של המשפחה צריכים קצת זמן איכות."

"את צודקת. תנוחי." בקשר לזמן איכות – אני לא כל־כך בטוח שזה רעיון טוב.

לאחר התארגנות אנחנו יורדים לרכב ונוסעים.

"רגע, אם אין לימודים היום אז את מי אנחנו פוגשים?"

"הנשיא מגיע במיוחד בשבילנו."

"אתה דרגה אחת מעל אלוהים. איך גרמת לזה לקרות?" אני שואל ומתחרט. "בעצם אל תענה לי, אני לא רוצה לדעת."

"בדיוק."

הבנים הנרגשים יושבים בשקט ומשחקים.

"מתי מתחיל הסמסטר?"

"הוא כבר התחיל, אתה תשלים את החומר שהפסדת."

"אני מקווה שבזכות זה יעשו לך הנחה," אני מתלוצץ, אבל זה לא מצחיק אותו.

"קווין, האוניברסיטה הזאת היא לא צחוק, אתה חייב להשקיע בלימודים."

"אני אשקיע."

"אני בספק."

"ויליאם, אני יודע מה אתה חושב עליי, זה לא סוד."

"ברור שזה לא סוד. לא הסתרתי את זה ממך וגם לא מקייט, תהיה בטוח."

"מעולה," אני אומר בציניות, "אבל אני באמת מעריך את מה שאתה עושה בשבילי ומתכוון לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים." עזבתי את הבית ואת כל מה שאני מכיר כדי לעבור לכאן. זאת נקודת התחלה חדשה ואני מתכוון להשקיע את כל כולי כדי להצליח.

"אני שמח שאתה מתכוון להתייחס אל זה ברצינות. זה כל מה שרציתי."

"אז אנחנו מבינים זה את זה. בסוף אתה תרצה שאעבוד אצלך," אני מתלוצץ. הוא שוב לא צוחק.

"אבא, מתי מגיעים?" שואל כריס.

"עוד כמה דקות, חמוד."

הרכב חונה ליד גדר ענקית ושחורה שבה קבועים שני שערים. ליד כל שער ניצב פסל עצום ממדים. דרך השערים רואים שביל רחב שנראה כאילו אין לו סוף. אנחנו יוצאים מהרכב בלוויית לואיס ורוברט.

בכניסה ממתין לנו גבר מבוגר, שנראה סמכותי מאוד. "ברוכים הבאים." הגבר לוחץ את ידו של ויליאם.

"תכיר, זה מר לי בולינגר, נשיא האוניברסיטה."

אני לוחץ את ידו וגם הבנים.

"נעים מאוד להכיר אותך!" אומרים הבנים בהתרגשות.

"אתם מוכנים להתחיל בסיור?"

"כן!" הם עונים יחד ונכנסים דרך השער. ויליאם פונה אליי.

"שים לב שיש תחנת רכבת ממש בפתח האוניברסיטה."

"מה, אתה רציני?"

"כן. מה חשבת? שתקבל את ה'פרארי'?"

"כן!"

"בחלומות שלך."

"לפעמים חלומות מתגשמים."

"לפעמים לא."

"ולפעמים כן כי יש לך אחות אוהבת." אני מכניס את היד לכיס ומוציא את צרור המפתחות שקייט נתנה לי. הוא חוטף אותו מידי.

"אשיג את המפתחות כמו שהשגתי אותם בפעם הראשונה," אני אומר בזחיחות.

"אנחנו נראה לגבי זה," הוא אומר ונכנס דרך השער. אני נכנס אחריו.

מעברו השני של השער ממתינות לנו שתי קלנועיות. אני נוסע עם לואיס ועם רוברט, ולי נוסע עם ויליאם ועם הבנים. אנחנו נוסעים בשביל שנפתח לשטח רחב ידיים שמשני צידיו בניינים שעשויים מבטון ונראים עתיקים. בצד אחד יש מדרגות שבסופן יש מבנה, ובצד השני שטח של דשא שבקצהו עוד מבנה גדול. אנחנו יורדים מהקלנועיות.

"האוניברסיטה משתרעת על 132,000 מ"ר," אומר לִי וכולנו מתפעלים. "על המדרגות האלה ובשטח למטה נערכים הצגות וטקסים."

"מדהים," אני ממלמל.

"במבנה שבקצה המדרגות שוכנת הספרייה על שם לוּ. רוצים לנחש כמה כותרים יש בה?"

"ארבע מאות אלף," עונה כריס.

"כל הכבוד!" אומר לִי. "בבניין ממול שוכנת ספריית באטלר. מי רוצה לנחש כמה כותרים יש בה?"

"כשני מיליון ספרים!" עונה תומאס.

"כל הכבוד!"

"ידעתי את זה," אני ממלמל. מובן שאין לי מושג, אבל הייתי חייב לומר משהו כי שני הקטנטנים האלה גורמים לי להיראות רע.

"ורק אוסיף שרוב הספרים כאן נדירים ואינם להשאלה. אפשר לקרוא אותם בספרייה בלבד."

"ספריית קולומביה הכי גדולה בארצות הברית," אומר תומאס.

"נכון מאוד, ידידי הקטן. אתם יודעים, אבא שלכם בילה בה הרבה מאוד זמן כשלמד כאן. ואגלה לכם סוד נוסף. בזמן שלמד פה עריכת דין, אבא שלכם נכנס גם לקורסים במנהל עסקים ובכלכלה. לאחר שהמרצים הביאו את זה לתשומת ליבי, זימנתי אותו למשרד שלי. לא הבנתי למה הוא לקח על עצמו כל־כך הרבה קורסים. כשהוא אמר שהוא לומד לשני תארים במקביל, הייתי סקפטי ואז אבא שלכם דקלם לי את כל רשימת הספרים שהוא קרא. הוא הרשים אותי מאוד. אמרתי לו שהוא מוזמן להשתתף באיזה קורס שירצה."

הבנים מתפלאים. גם אני מתרשם. קשה ללמוד לשני תארים במקביל וגם לסיים בהצטיינות.

"גם דוד מייקל לומד כאן," אומר כריס.

"נכון מאוד, ידידי הקטן. הוא אחד הסטודנטים הצעירים ביותר שיש לנו. הוא גאון."

"גם סטיבן ואיירין למדו כאן," אומר תומאס.

"וסבא וסבתא," אומר כריס.

"נכון מאוד! ואתם יודעים שבזכות אבא לומדים כאן גם סטודנטים שבכל מצב אחר לא היו מסוגלים לממן את הלימודים? אבא שלכם מחלק מלגות לתלמידים מצטיינים."

וואו, אני כל הזמן מופתע מחדש.

"קווין, לפני שניכנס יש מבחן קבלה קטן," לִי אומר. שיט, למה אף אחד לא עדכן אותי? הוא מסתכל על ויליאם ואז עליי.

"או־קיי."

"אתה רואה את הפסל הזה?"

"כן."

"קוראים לו האם המזינה. פיסל אותו האומן – “

“דניאל צ’סטר פרנץ’,” משלים אותו כריס, הרברבן הקטן.

“נכון מאוד! ודניאל אוהב לשלב ביצירות שלו חיה מסוימת.”

“ינשוף,” אומר תומאס.

“נכון מאוד,” אומר לִי.

“ינשוף?” אני חוזר. איזה מוזר.

“כן, הוא אוהב ינשופים. חברים קטנים, עכשיו תנו לקווין לענות,” הוא אומר לבנים ואז פונה אליי, “תסתכל על הפסל ותמצא את הינשוף.”

אכלתי אותה. אני מתבונן בפסל. אין סיכוי שאמצא את המזדיין הקטן. אני מתחיל להזיע. אני פוזל לכיוון תומאס כי אני בטוח שהוא יודע. הוא מנסה לסמן לי עם הראש, אבל אני לא מצליח להבין. אני מתבונן שוב בפסל והפעם פוזל לכיוון כריס. הוא מסמן לי עם השפתיים.

“בגלימה,” הוא לוחש, חזק מספיק שכולם שמעו.

“בגלימה. ידעתי את זה.”

“נכון מאוד. התקבלת.” לי קורץ לוויליאם שמחייך מהבדיחה הלא מצחיקה. העיקר שמהבדיחות שלי הוא לא צוחק. אני מבין שהבדיחה על חשבוני וממצה אותה עד הסוף, נותן כיף לתומאס ולכריס.

“בזכותכם התקבלתי,” אני לוחש להם בקול כדי שכולם ישמעו שהבנתי שהבדיחה על חשבוני. אנחנו נכנסים לספרייה עמוסה ספרים על גבי ספרים ולאחר מכן אנחנו נוסעים למבנה הסמוך.

“מי יודע להגיד לי כמה נשיאים למדו כאן?”

“שלושה!” הם צועקים.

“מי יודע את שמותיהם?”

“תיאודור רוזוולט, הנשיא העשרים ושישה.”

“כל הכבוד, כריס,” אומר לִי.

“פרנקלין דלאנו רוזוולט, הנשיא השלושים ושניים.”

“כל הכבוד, תומאס.”

“וברק אובמה, הנשיא הארבעים וארבעה,” הם צועקים יחד.

“כל הכבוד, בנים! ויליאם, הם פשוט מדהימים.”

ויליאם מהנהן בגאווה. נראה לי שמישהו פה התבלבל. אני מתחיל ללמוד כאן, לא הבנים.

“מה אתם רוצים לעשות כשתהיו גדולים?”

“אני רוצה להיות הנשיא! כולם יעשו מה שאגיד להם,” אומר כריס.

“ואתה, תומאס?”

“אני רוצה להיות כמו אבא. הוא לא נשיא ארצות הברית ועדיין כולם עושים את מה שהוא אומר להם.”

וואו, הילד הזה חכם בטירוף. נראה לי שהוא הצליח להמם את לִי ואת ויליאם עם התשובה שלו. העיניים של ויליאם נוצצות בגאווה.

אחרי שראינו את רוב המקום, אנחנו חוזרים ליציאה.

“קווין, מחר בשבע בבוקר ימתין לך כאן סטודנט בשם אנדרו. הוא ילמד איתך בחוג למנהל עסקים. הוא יעזור לך להשלים את הפערים ויראה לך את הכיתות." הוא ניגש לקלנועית ומוציא שקית ובה ספרים. אני לוקח אותה. "יש שם גם את מערכת השעות. שיהיה בהצלחה." הוא לוחץ את ידי. "אם אתה צריך משהו, אתה יודע איפה למצוא אותי."

"תודה על ההזדמנות."

"תודה לוויליאם."

בטח. כשהגיהינום יקפא. הוא נפרד מהבנים ומוויליאם ואנחנו נכנסים לרכב.