נקמה במילאנו

1

קרוליין השיבה על עצמה רוח במדריך הטיולים שלפתה כמו קמיע מהרגע שירדה מהמטוס בנמל התעופה מלפנסה במילאנו ובחנה את סביבתה. אי שם, בינות הבניינים העתיקים וההיסטוריים האלה והפיאצות הרחבות והאלגנטיות, הסתתר הטרף שלה. היא ידעה שעליה לשים את פניה ישירות לשם ולעקוף את כל הפיתויים למשקה קר ולמשהו מתוק, דביק, שוקולדי ומשמין להפליא, אבל היה לה חם, והיא היתה מותשת ומורעבת.

"זה ממש לא ייקח לך הרבה זמן!" אמר אלברטו בעידוד טרם נסיעתה. "טיסה אחת קצרה, קרוליין. ומונית... אולי קצת הליכה כדי למצוא את המשרד שלו, אבל איזה מראות תראי. הדואומו. בחיים שלך לא ראית משהו מרשים כזה. המבנים הנהדרים. בכמויות. והחנויות. טוב, עברו המון שנים מאז שהייתי במילאנו, אבל אני עדיין זוכר את הפאר של גלריית ויטוריו."

קרוליין הביטה בו בגבות מורמות וספקניות, ולזקן היה החן להסמיק בביישנות, משום שנסיעה זו למילאנו היתה רחוקה מלהיות טיול תיירותי. למעשה, קרוליין היתה אמורה לחזור בתוך ארבעים ושמונה שעות, ולבה התכווץ בחרדה בשל הציפיות שרבצו בכבדות על כתפיה.

היה עליה לאתר את ג'נקרלו דה ויטו, להיפגש איתו ואיכשהו לחזור איתו לאגם קומו.

"הייתי נוסע בעצמי, חומד," מלמל אלברטו, "אבל הבריאות שלי לא מאפשרת לי. הרופא אמר שאני חייב לנוח ככל האפשר – המתח ללב שלי... אני לא אדם בריא, את מבינה..."

קרוליין תהתה כעת, ולא לראשונה, איך הסכימה להשתכנע לצאת למשימה הזאת, אך לא היה טעם לחפור בזה. היא היתה כאן עכשיו, מוקפת במיליון אנשים, מזיעה בטמפרטורה הנוסקת של יולי, והיה מאוחר מכדי להיתקף לחץ פתאומי.

לאמיתו-של-דבר ההצלחה או הכישלון של הנסיעה הזאת לא היו בעצם קשורים אליה. היא היתה השליחה. אלברטו, כן, הוא יושפע מזה, אבל היא בסך הכול היתה העוזרת האישית שלו שבמקרה נשלחה לבצע מטלה משונה במקצת.

מישהו נתקל בה מאחור, והיא מיהרה להיוועץ במפה שלה והחלה לפסוע לעבר הרחוב הקטן שהדגישה מבעוד מועד בצבע כתום זוהר.

הבגדים שלגופה לא התאימו לנסיעה, אך בקרבת האגם היה קריר יותר. כאן היה החום מעיק, ומכנסי הקרם נדבקו אל רגליה כמו דבק. החולצה הצהובה הפשוטה עם שרוולי השלושה רבעים שלה נראתה לה אלגנטית כשיצאה לדרך, אך כעת הצטערה שלא לבשה משהו נטול שרוולים. חוץ מזה היא היתה צריכה לעשות משהו חכם עם השיער שלה. אולי לאסוף אותו. כן; היא הצליחה לקלוע אותו למעין צמה ארוכה, אך הצמה לא חדלה להיפרם והשיער נדבק ללא הרף אל עורפה.

משום שהיתה עסוקה באי-הנוחות הגופנית שלה ובמשימה המביכה הצפויה לה, היא כמעט לא שמה לב ליופי הרגוע הישן של הקתדרלה עם התומכות, הצריחים והפסלים המרשימים שלה שעה שחלפה על פני המבנה. היא גררה אחריה את המזוודה שלה, שהתנהגה כמו ילד לא ממושמע, עוצרת ומסתובבת ומשתדלת לעשות בעיות.

כל אדם שאופיו פחות עליז ורגוע היה אולי מתפתה לקלל את המעסיק המבוגר ששלח אותו למשימה בלתי אפשרית זו, שלמען האמת לא נכללה במסגרת החובות שלו. אך קרוליין, למרות העייפות, הזיעה והרעב שלה, האמינה באופטימיות שתוכל לבצע את המצופה ממנה. היה לה אמון עצום בטבע האדם. לעומת זאת, אלברטו היה הפסימיסט המושבע הכי גדול בעולם.

היא כמעט פספסה את הבניין. משום שלא ידעה למה בדיוק לצפות, היא דמיינה משהו בסגנון של משרד לונדוני. סתמי, נטול השראה, עם יותר מדי זכוכית ופחות מדי השראה.

היא חזרה מעט על עקבותיה והשפילה מבט אל הכתובת שרשמה בקפידה על כרטיס. אחר-כך נשאה מבטה אל חזית האבן הנושנה שגווניה ורוד רך ועתיק ושגובהה לא יותר משלוש קומות. היא היתה מעוטרת בגילופים מרהיבים ובקדמתה התנוססו שני עמודי אבן.

כמה בעייתי יכול ג'נקרלו להיות אם הוא עובד במקום הנפלא הזה? הרהרה קרוליין בלב עולץ.

"אני לא יכול לספר לך שום דבר על ג'נקרלו," אמר אלברטו בצער כשהיא ניסתה לסחוט ממנו פרטים על הצפוי לה. "עברו כל-כך הרבה שנים מאז שראיתי אותו. אני יכול להראות לך כמה תמונות, אבל הן לא מעודכנות. הוא בטוח השתנה מאז... אם היה לי מחשב... אבל זקן כמוני... איך אני יכול ללמוד להפעיל את אחד הדברים האלה?"

"אני יכולה לגשת להביא את המחשב הנישא שלי מלמעלה," הציעה מיד, אך הוא ביטל את ההצעה בהינף יד.

"לא, לא. אני לא אוהב את הצעצועים האלה. טלוויזיות וטלפונים הם הטכנולוגיה הכי מתקדמת שאליה אני מוכן להתקרב."

בסתר לבה, קרוליין הסכימה איתו. היא השתמשה במחשב שלה לצורך שליחת דואר אלקטרוני אבל זה הכול, וממילא זה היה כמעט בלתי אפשרי לנסות להשיג גישה לאינטרנט בבית.

לכן היו ברשותה פרטים מעטים בלבד. עם זאת, היא חשדה שג'נקרלו היה עשיר, משום שאלברטו סיפר לה בחטף שהוא "הפך את עצמו למשהו". החשד שלה התבהר כשהיא נכנסה אל האכסדרה הקרירה, הסופר-מודרנית, המרוצפת שיש של המשרדים של ג'נקרלו. אם חזית הבניין נראתה כאילו יצאה ממדריך ארכיטקטוני לבניינים ביניימיים, בפנים הותירה המאה העשרים ואחת את חותמה.

רק השיש הקריר והחיוור שלרגליה ויצירות האמנות הישנות הפזורות על הקירות רמזו על גילו של הבניין.

כמובן, היא לא קבעה פגישה. מסתבר שלהפתעה היתה חשיבות מרבית, "אחרת הוא פשוט יסרב להיפגש איתך, אני משוכנע בזה!"

נדרשו לה למעלה משלושים וחמש דקות כדי לשכנע את פקידת הקבלה האלגנטית שהוצבה כמו כלב שמירה מאחורי דלפק עץ ושיש, ושדיברה מהר מכדי שקרוליין תצליח לעקוב, שלא כדאי לה לזרוק אותה החוצה.

"מה מטרת הביקור שלך כאן?"

"אה..."

"קבעת פגישה?"

"לא בדיוק..."

"את יודעת שסניור דה ויטו הוא אדם חשוב ביותר?"

"אה..." אחר-כך היא תרגלה את האיטלקית המגומגמת שלה, הסבירה על הקשר לג'נקרלו וסיפקה מספר מסמכים. הפקידה עיינה במסמכים בשתיקה, וגלגלי המכונה התחילו סוף-סוף להסתובב.

אך היא עדיין נאלצה לחכות.

שלוש קומות מעליה היה ג'נקרלו בעיצומה של פגישה עם שלושה בעלי הון עסקיים. מזכירתו ניגשה אליו ולחשה משהו באוזנו. הוא קפא ועיניו הכהות והקרות נאטמו.

"את בטוחה?" שאל לקונית. נדיר היה שאלנה קרלי עשתה טעויות. זו הסיבה שהיא עבדה אצלו בהצלחה רבה למעלה מחמש שנים וחצי. היא ביצעה את עבודתה ביעילות עוצרת נשימה, מילאה הוראות ללא שאלה וכמעט לא עשתה טעויות. כשהיא הנהנה בתקיפות, הוא נעמד מיד, התנצל – אף שלא רבות, משום שבעלי ההון האלה נזקקו לו הרבה יותר משהוא נזקק להם – ולאחר סיום הפגישה, ניגש אל החלון כדי להשקיף על החצר הפרטית המרוצפת שאליה פנה הצד האחורי של המשרדים שלו.

אז העבר שהוא חשב שהשאיר מאחור חזר. השכל הישר הורה לו להפנות את גבו לפלישה הבלתי צפויה הזאת אל חייו, אך הוא היה סקרן, ואיזה נזק ייגרם אם יזרום עם סקרנותו? אחרי ככלות הכול, בחייו, שכללו עושר שאין להעלותו על הדעת וכוח עצום, סקרנות היתה אורחת נדירה.

ג'נקרלו דה ויטו היה מרוכז במטרתו ושאפתני ללא רחם כדי להגיע למעמדו הנוכחי. לא היתה לו ברירה. מישהו היה צריך לכלכל את אמו, ואחרי רצף של מאהבים חסרי מזל האדם היחיד שנותר לכלכל אותה היה הוא. הוא סיים את התואר שלו באוניברסיטה בהצטיינות ונכנס אל העולם של עסקות פיננסיות גדולות תוך הפגנת כישרון מסנוור. עד מהרה נפתחו בפניו דלתות. בתוך שלוש שנים מסיום לימודיו הוא יכול היה לבחור את המעסיק שלו. בתוך חמש שנים הוא כבר לא היה זקוק למעסיק, משום שהוא הפך להיות המעסיק של אחרים. עכשיו, קצת אחרי גיל שלושים, הוא הפך למיליארדר, מגוון השקעות בהצלחה מספקת, מתפרש וגובר על מתחרים עם כל מיזוג ורכישה, ותוך כדי כך בונה לעצמו שם שהפך אותו לכמעט בלתי פגיע.

אמו חזתה רק בהתחלת הצלחתו האדירה, משום שהיא מתה שש שנים קודם לכן. היא מצאה את מותה במושב הנוסע במכונית הספורט של המאהב הצעיר שלה. בעיניו היא היתה קורבן לחיים שירדו מהמסלול. באשר לצאצא היחיד שלה, ג'נקרלו ידע שהוא היה צריך להיות שבור מכפי שהיה, אבל אמו היתה אישה בעייתית וסוערת שאהבה לבזבז כסף והרבתה לגלות אי-שביעות רצון. הוא סבר שיש טעם לפגם בקפיצה שלה ממאהב למאהב אך מעולם לא מתח עליה ביקורת. בסופו-של-דבר, האם היא לא עברה מספיק?

ג'נקרלו, שלא היה רגיל להתעמק בעבר, ניער את עצמו בחוסר סבלנות קל. כפי הנראה האישה שבאה להיפגש איתו וישבה כרגע במבואת השיש המפוארת היתה אשמה במעידה זו של שליטתו העצמית. אחרי שהשתלט על מחשבותיו, הוא זמזם כדי לאשר לה לעלות.

"את יכולה לעלות עכשיו." פקידת הקבלה שלחה סימן לקרוליין, שהיתה שמחה להמשיך לשבת במבואה הממוזגת מספר שעות נוספות. הרגליים שלה הרגו אותה, והיא סוף-סוף החלה להתקרר אחרי השעות שבילתה בחום המחניק. "סניורה קרלי תפגוש אותך כשתצאי מהמעלית ותוביל אותך למשרד של סניור דה ויטו. אם את רוצה, את יכולה להשאיר כאן את ה... מזוודה שלך."

קרוליין חשבה שהדבר האחרון שפקידת הקבלה רוצה היה שמזוודת הטרולי החבוטה שלה תישאר במבואה. בכל מקרה, היא נזקקה לה איתה.

ועתה משסוף-סוף היתה כאן, היא הרגישה פיתול קטן של חשש מהמחשבה על הצפוי לה. היא לא תרצה לחזור אל בית האגם בידיים ריקות. אלברטו עבר התקף לב מספר שבועות קודם לכן. בריאותו לא היתה איתנה, והרופא שלו אמר לה שמוטב להוריד ממנו לחצים.

תוך זקיפת ראש נחושה, קרוליין הלכה בשתיקה אחרי העוזרת האישית. היא חלפה על פני משרדים שנראו שקטים במידה חריגה, ושהיו מאוישים בהרבה מנהלים חרוצים שבקושי נשאו מבטם כשהן עברו לידם.

כולם נראו לבושים למשעי. הנשים היו כולן רזות, חתיכות ומאופקות, שערן אסוף וחליפותיהן מעידות על כסף שהוצא בתבונה.

בהשוואה אליהן הרגישה קרוליין שמנה, נמוכה ומרושלת. היא מעולם לא היתה רזונת, אפילו כילדה. כשעצרה את הנשימה והסתכלה על עצמה מהצד בעיניים מכווצות, היא כמעט יכלה לשכנע את עצמה שהיא חטובה וחושנית, אבל האשליה נהרסה ברגע שנעצה בהשתקפותה מבט בוחן יותר. חוץ מזה, שערה לא היה מסוג הניתן לאילוף. הוא כמעט לא שמע בקולה; הוא גלש על גבה בשפעה פרועה וגילה צייתנות קלה ביותר רק כשהיה רטוב. בזה הרגע הוסיף לו החום סלסול רב מהרגיל, והיא ידעה שקנוקנות השתחררו בפראות מהצמה המאולתרת. היא כל הזמן נאלצה לנשוף עליהן כדי להרחיק אותן מפניה.

היא הלכה בעקבות אלנה – שהציגה את עצמה בקצרה ולאחר מכן לא טרחה להוסיף מילה בדרך למעלה – עד שדלת נפתחה אל משרד כה נפלא עד שלמספר רגעים קרוליין אפילו לא שמה לב שהושארה שם כמו חבילה לא רצויה. כמו כן, היא לא הבחינה בגבר שעמד ליד החלון ופנה לאט להביט בה.

כל מה שהיא ראתה היה השטיח הפרסי העתיק הנפלא שעל רצפת השיש; טפט המשי הרך שעל הקירות; הפאטינה החלקה והכהה של מדף ספרים שמילא חלקית קיר שלם; הציורים הישנים והחמימים שעל הקירות – לא ציורים בקווים וצורות מטופשים שאיש לא יכול לפענח, אלא ציורים של נופים יפהפים, משופעים בעצים ובנהרות.

"וואו," לחשה בהתפעלות והמשיכה להביט סביבה ביראת כבוד חסרת בושה.

לבסוף נחו עיניה על האיש שלטש בה מבטים. היא הרגישה מחנק וסחרחורת כשקלטה את היופי הפראי והבלתי אפשרי של פניו. שיער שחור, מסורק לאחור וטיפ-טיפה ארוך מדי, מסגר פנים מושלמות מדהימות. תווי פניו היו מושלמים בצורה קלסית ונטפו חושניות שהעלתה סומק בלחייה. עיניו היו כהות ובלתי קריאות. מכנסיים יקרים מחויטים בצבע אפור פחם עטפו רגליים ארוכות, והחולצה הלבנה המעומלנת ששרווליה היו מופשלים עד המרפקים חשפה אמות חזקות ושחומות עם תפזורת של שיער כהה. תוך מספר רגעים קלטה קרוליין שהיא מביטה בגבר המרהיב ביותר שראתה מימיה. כמו כן, היא קלטה באיחור שהיא מביטה בו בפה פעור. היא כחכחה בגרונה בניסיון להתעשת.

השתיקה התארכה עד לנקודת שבירה. לבסוף פצה האיש פה והציג את עצמו. הוא הזמין אותה לשבת, והיא שמחה לעשות זאת משום שרגליה דמו לג'לי. קולו תאם את הופעתו. הוא היה עמוק, כהה, חלק וקטיפתי. הוא היה גם קר כקרח, וזרזיף של ספק החל לחלחל לתוכה, משום שהוא לא נראה כמו גבר שאפשר לשכנע אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה לעשות.

"אז..." ג'נקרלו התיישב והרחיק את עצמו בדחיפה משולחנו כדי שיוכל לשלב את רגליו הארוכות. הוא הביט בה. "מה גורם לך לחשוב שאת יכולה להתפרץ ככה למשרדים שלי, מיס...?"

"רוסי. קרוליין."

"הייתי באמצע פגישה."

"אני ממש מצטערת," התנצלה בגמגום. "לא התכוונתי להפריע. הייתי שמחה לחכות עד שתסיים..." אישיותה העליזה עלתה אל פני השטח, והיא שלחה אליו חיוך קטן. "למעשה, היה לי ממש קריר ונעים במבואה שלך ושמחתי מאוד לתת מנוחה לרגליים שלי. אני מסתובבת כבר המון זמן, ובחוץ חם כמו כבשן..." קולה גווע לנוכח שתיקתו הלא מזמינה והמתמשכת, והיא לקקה את שפתיה בחשש.

ג'נקרלו שמח לתת לה להתבשל במיץ של עצמה.

"זה בניין פנטסטי, דרך אגב."

"בואי נדלג על דברי הנימוס, מיס רוסי. מה את עושה כאן?"

"אבא שלך שלח אותי."

"כך הבנתי. וזו הסיבה שאת יושבת במשרד שלי. השאלה שלי היא למה? לא היה לי שום קשר עם אבא שלי במשך יותר מחמש-עשרה שנה, כך שאני סקרן לדעת למה הוא החליט פתאום לשלוח משרתת נאמנה כדי ליצור איתי קשר."

קרוליין הוצפה כעס לא אופייני כשניסתה לקשר בין הזר הקר והכהה הזה עם הזקן שאותו חיבבה מאוד, אך הכעס לא יקדם אותה לשום מקום.

"ומי את בכלל? אבא שלי ממש לא עלם צעיר. אל תגידי לי שהוא הצליח למצוא לעצמו רעיה צעירה שתסעד אותו לעת זקנה." הוא התרווח בכיסאו והצמיד את אצבעותיו. "לא מישהי יפה מדי, כמובן," מלמל כשהעיף בה עיניים מעליבות ובוחנות. "מסירות מצד צעירה, יפהפייה ומושכת אף פעם לא מומלצת לאדם זקן, במיוחד זקן עשיר..."

"איך אתה מעז?"

ג'נקרלו צחק בקור. "את מופיעה כאן ללא הזמנה, עם מסר מאבי שהתכחש לי לפני המון שנים... למען האמת, יש לי זכות מלאה להעז."

"אני לא נשואה לאבא שלך!"

"טוב, עכשיו האלטרנטיבה דוחה אפילו יותר, וגם ממש טיפשית. למה לך לנהל רומן עם מישהו שגילו פי שלושה מגילך אם את לא צפויה להרוויח מזה שום רווח כספי? אל תגידי לי שהסקס מדהים."

"אני לא מאמינה שאתה מדבר ככה!" היא תהתה איך היא יכלה להיות מוקסמת כל-כך מהמראה שלו, כשניכר היה שהוא אדם מעורר סלידה, בדיוק הטיפוס הקר, המתנשא וחסר הרגש שהיא שנאה. "הקשר היחידי שלי עם אבא שלך הוא מקצועי, סניור!"

"כן? אז מה בחורה צעירה כמוך עושה בבית ישן וגדול ליד אגם כשרק גבר זקן אורח לך לחברה?"

קרוליין הזעימה אליו פנים. היא עדיין כעסה משום שעיניו נדדו עליה ופטרו אותה כ"לא יפה מדי". היא ידעה שהיא לא יפהפייה, אך לשמוע זאת באגביות מפיו של מישהו שהיא לא הכירה היה גסות רוח משוועת. במיוחד מפיו של מישהו מושך כמו הגבר שמולה. למה היא לא עשתה את מה שרוב האנשים האחרים היו עושים בנסיבות דומות ומצאה לעצמה אינטרנט קפה כדי שתוכל לערוך קצת מחקר רקע על הגבר שהתבקשה למצוא? לפחות אז אולי היתה מוכנה לקראתו מראש!

היא נאלצה לחרוק שיניים ולהילחם בדחף העז לתפוס את המזוודה שלה ולברוח.

"נו? כולי אוזן."

"אין לך סיבה להיות מגעיל כלפי, סניור. אני מצטערת אם הפרעתי לפגישה שלך או... או מה שלא עשית, אבל אני לא התנדבתי לבוא לכאן."

ג'נקרלו כמעט לא האמין למשמע אוזניו. איש מעולם לא האשים אותו שהוא מגעיל. יש להודות שאולי הם לפעמים חשבו ככה, אבל זה היה מזעזע במקצת לשמוע מישהו אומר זאת גלויות. במיוחד אישה. הוא היה רגיל לנשים שעשו כל שביכולתן כדי למלא את רצונותיו. הוא הביט בעיניים מכווצות באורחת הלא רצויה שלו. היא בהחלט לא היתה הטיפוס של היפהפייה הרזה כמקל שזכתה לדברי הלל בכתבי-עת. היא ניסתה להסתיר את הבעתה, אך ניכר היה שהמקום האחרון שבו רצתה להיות היה במשרד שלו, נתונה לחקירה.

חבל מאוד.

"אני מבין שאבא שלי הפעיל עלייך מניפולציות כדי שתמלאי את רצונו. את סוכנת הבית שלו? למה שהוא יעסיק סוכנת בית אנגליה?"

"אני העוזרת האישית שלו," הודתה קרוליין בעל-כורחה. "הוא הכיר פעם את אבא שלי. אבא שלך בילה שנה אחת באנגליה כמרצה באוניברסיטה, ואבא שלי היה אחד הסטודנטים שלו. הוא היה המנחה של אבא שלי, והם שמרו על קשר אחרי שאבא שלך חזר לאיטליה. אבא שלי איטלקי. אני חושבת שהוא נהנה למצוא מישהו שאיתו הוא יכול היה לדבר באיטלקית.

"בכל אופן, אני לא למדתי באוניברסיטה, אבל ההורים שלי חשבו שכדאי לי ללמוד איטלקית, כי זו שפת האם של אבי, והוא שאל את אלברטו אם הוא יוכל לעזור לי למצוא כאן עבודה למספר חודשים. לכן אני עוזרת לאבא שלך עם הביוגרפיה שלו וגם פחות או יותר מטפלת בכל העניינים המנהלתיים – דברים כאלה. אתה לא רוצה לדעת... אמ... מה שלומו? לא ראית אותו כל-כך הרבה זמן."

"אם הייתי רוצה לראות את אבא שלי, את לא חושבת שהייתי יוצר איתו קשר?"

"כן, טוב, לפעמים הגאווה מפריעה לנו לעשות את מה שאנחנו רוצים לעשות."

"אם המטרה שלך היא למלא תפקיד של פסיכולוגית חובבת, אז הדלת נמצאת מאחורייך. את יכולה להשתמש בה."

"אני לא ממלאת תפקיד של פסיכולוגית חובבת," התעקשה קרוליין. "אני פשוט חושבת, טוב, אני יודעת שזה מן הסתם לא היה אידיאלי כשההורים שלך התגרשו. אלברטו לא מדבר על זה הרבה, אבל אני יודעת שכשאמא שלך עזבה ולקחה אותך איתה, אתה היית רק בן שתים-עשרה..."

"אני לא מאמין שאני שומע את זה!" ג'נקרלו, שהיה קנאי לפרטיותו, התקשה להאמין שהוא מקשיב למישהי מוציאה את עברו מהארון שבו היה סגור.

"איך עוד אני אמורה להתמודד עם המצב הזה?" שאלה קרוליין במבוכה ובייאוש.

"אני לא נוהג לדבר על העבר שלי!"

"נו, טוב, זו לא אשמתי." היא הרגישה שהיא מתרככת. "אתה לא חושב שכדאי לדבר על דברים שמטרידים אותנו? אתה אף פעם לא חושב על אבא שלך?"

הקו הפנימי שלו זמזם, והוא דיבר באיטלקית מהירה והורה למזכירתו לא להעביר לו שיחות נוספות עד להודעה חדשה. פתאום הוא התמלא באנרגיה חסרת מנוחה שהוא התקשה להכיל. הוא הדף את עצמו משולחנו וניגש אל החלון כדי להשקיף בחטף החוצה. לאחר מכן הסתובב ולטש עיניים בנערה שישבה בכיסא ופנתה לעברו.

היא נראתה כמו טלית שכולה תכלת – צעירה מאוד, תמימה מאוד, בעלת פנים שקופות כמו זכוכית. בזה הרגע הוא היה מושא לרחמיה, והוא חשק פיו בזעם.

"הוא עבר התקף לב," אמרה לו פתאום קרוליין. עיניה החלו לגאות משום שהיא חיבבה אותו מאוד. היה לה כמעט קשה מנשוא להבהיל אותו לבית-החולים ולהתמודד עם כל האימה לבדה. "התקף רציני מאוד. למעשה, בהתחלה חייו היו בסכנה." היא פתחה את תיק הצד שלה, פשפשה בתוכו בחיפוש אחר ממחטה וגילתה שמטפחת לבנה צחה נתחבת אל ידה.

"מצטערת," לחשה ברעד. "אבל אני לא מבינה איך אתה יכול לעמוד שם כמו פסל ולא להרגיש כלום."

עיניים חומות גדולות הביטו בו בהאשמה, וג'נקרלו הסמיק וכעס על עצמו משום שלא היתה לו שום סיבה להרגיש אשמה. לא היו לו שום יחסים עם אביו. למעשה, זיכרונותיו מהחיים בבית הגדול שליד האגם היו סיוט בגלל המלחמה בין הוריו. אלברטו התחתן עם אשתו הבלונדינית הצעירה מאוד והיפה מאוד כשהיה בשלהי שנות הארבעים שלו, מבוגר מאדריאנה כמעט בעשרים וחמש שנה, והוא כבר היה רווק מושבע ורגזן.

אלה היו נישואים שנמשכו תוך כדי מאבק כנגד כל הסיכויים ולפי כל הסיפורים היו קשים ביותר לרעייתו הצעירה התובענית.

אמו הקפידה לספר לו על כל דבר שהשתבש במערכת היחסים, ברגע שהוא היה בוגר מספיק כדי להבין את הפרטים המכוערים. אלברטו היה אנוכי, קר, מרושע, מזלזל, נוטף בוז וסביר להניח, טענה אמו ברשעות, שהוא היה שוכב עם נשים אחרות אלמלא חסרו לו הכישורים החברתיים הבסיסיים ביותר בכל הנוגע למין השני. אדריאנה התייפחה לא פעם שהוא זרק אותם החוצה בלי אגורה – לכן האם זה מפתיע שהיא נזקקה לפעמים למעט אלכוהול וקצת סמים כדי להחזיק מעמד?

דברים כה רבים שעליהם ג'נקרלו מעולם לא סלח לאביו...

הוא עמד בצד וצפה באמו העדינה והמפונקת – שהיתה חסרת כל כישורים ותמיד הסתמכה על יופייה – לוקחת לה מאהב אחרי מאהב בחיפוש אחר הגבר שאולי ירצה אותה מספיק כדי להישאר עמה. לפני מותה היא כבר היתה צל עלוב של דמותה הקודמת.

"אין לך מושג איזה חיים היו לי או איזה חיים היו לאמא שלי," אמר ג'נקרלו בקור. "אולי אבא שלי התרכך. בריאות מעורערת נוטה להשפיע על כולם. אבל אני לא מעוניין לבנות גשרים. זו הסיבה שהוא שלח אותך לכאן – כי עכשיו הוא זקן והוא רוצה את סליחתי לפני שיתפגר?" הוא פלט נביחה של צחוק ציני ומלגלג. "לא נראה לי."

היא המשיכה להתעסק במטפחת ופיתלה אותה בין אצבעותיה. ג'נקרלו סבר שאביו היה מחושב ביותר כשבחר באישה הזאת כשליחה שלו. היא היתה התגלמות של אי-הבנה דומעת. אפשר לחשוב שהיא עבדה עבור אדם קדוש, לא אצל האיש שהפך את החיים של אמו לגיהינום עלי אדמות.

עיניו החדות התכווצו והתמקדו כשבחנו את פרטי הופעתה. בגדיה היו אסון אופנתי – מכנסיים וחולצה בגוון צהוב משונה וחולני, שהתאימו יותר למישהי שגילה כפול משלה. שערה חמק מהצמה המאולתרת, והוא היה ארוך – ממש ארוך. שונה מאוד מהתספורות האופנתיות שנהג לראות אצל נשים. והוא היה מתולתל. כמו כן, היא היתה לא מאופרת. פתאום הוא שם לב שעורה היה חלק כסטן ושהיה לה פה מדהים – שפתיים מלאות ומוגדרות היטב, שהיו כעת פשוקות מעט וחשפו שיניים לבנות כפנינה כשהיא המשיכה להביט בו באכזבה ובאי-אמון.

"אני מצטערת שאתה עדיין מריר כל-כך לגבי העבר," מלמלה בשקט. "אבל הוא ממש רוצה לראות אותך. למה מאוחר מדי לאחות את השברים? זה חשוב לו מאוד."

"אז הצלחת לראות משהו מהעיר היפה שלנו?"

"מה? לא. לא, הגעתי ישירות לכאן. תראה, יש משהו שאני יכולה לעשות או להגיד כדי לשכנע אותך ל... לחזור איתי?"

"את צוחקת, נכון? זאת אומרת, גם אם הייתי נתקף פתאום רצון בוער להיות הבן האובד שחוזר הביתה, את באמת חושבת שהייתי יכול לזנוח הכול, לארוז תיק ולקפוץ על הרכבת הקרובה ביותר שיוצאת לאגם קומו? זה אולי יפתיע אותך, אבל יש לי אימפריה לנהל."

"כן, אבל..."

"אני אדם עסוק מאוד, מיס רוסי, וכבר הקציתי לך הרבה מאוד מזמני היקר. עכשיו, את יכולה להמשיך לנסות לשכנע אותי שאני מפלצת, כי אני לא מוחא כפיים בשמחה על כך שאבא שלי החליט פתאום ליצור איתי קשר בגלל הבריאות הרופפת שלו..."

"מפיך נשמע כאילו הוא סובל משפעת קלה! הוא עבר התקף לב רציני מאוד!"

"ואני מצטער מאוד על זה." ג'נקרלו פשט את זרועותיו במחווה של אהדה כה מזויפת עד שקרוליין נאלצה לקפוץ את ידיה כדי לא לסטור לו. "כמו שהייתי מצטער לשמוע על התחככות של כל אדם זר עם המוות. אבל את תיאלצי לחזור אליו בידיים ריקות."

קרוליין נעמדה בתבוסה והרימה את תיקה.

"איפה את מתאכסנת?" שאל ג'נקרלו בנימוס קפדני כשראה את כתפיה השחוחות. אלוהים, הזקן באמת חשב שלא יהיו שום השלכות ליחס ההרסני שלו כלפי אשתו? הוא היה עשיר כקורח, אולם לדברי אדריאנה הוא שכר את עורכי-הדין הטובים במדינה כדי להבטיח שהיא תקבל סכום זעום, ושהגישה אליו תהיה דרך נאמן שתפקידו היה לוודא שרק הצרכים הבסיסיים ביותר שלה ימומנו. כמו כן, היא קיבלה קצבה עלובה כמו ילדה שמקבלת דמי כיס, קצבה שכמעט לא הצליחה לספק לה חיי רווחה. במהלך השנים הוא הרבה לתהות אם אמו היתה מחפשת נואשות אחר אהבה גם אילו היה לה מספיק כסף כדי לכלכל את עצמה.

קרוליין אמרה לו בעייפות איפה היא מתאכסנת, אף שידעה שזה לא הזיז לו בכלל. הוא רק רצה להוציא אותה ממשרדו. היא תחזור עם כישלון. בגלל גאוותו, אלברטו כמובן רק ימשוך בכתפיו ויאמר שהיא לפחות ניסתה, אבל היא תדע את האמת. היא תדע שזה ישבור אותו.

"טוב, תקפידי לבקר בשוק האוכל ברינסנטה. את תיהני ממנו. נופים מדהימים. וכמובן, גם הקניות שם טובות."

"אני שונאת לעשות קניות." קרוליין עצרה מול דלת המשרד והסתובבה. היא גילתה שהוא ממש מאחוריה, מתנשא מעליה בעשרים סנטימטר בערך, ושמקרוב כל-כך הוא אפילו מאיים מכפי שהיה כשישב מאחורי שולחנו או עמד ליד החלון.

השמש נצצה מאחור, הדגישה את הזוויות המרשימות של פניו ותרמה ליופיו. היו לו ריסים מדהימים, ארוכים, סמיכים וכהים, ריסים שרוב הנשים יכלו להשיג רק באמצעות שכבות רבות של מסקרה.

היא הרגישה זעזוע מחליא באזור בטנה ולפתע היתה מודעת באי-נוחות לשדיה, שהיו גדולים מדי לגובהה. הם היו כעת רגישים, מעקצצים וכבדים כשהוא הביט בה. ידיה רצו להתרומם אל צווארון חולצתה ולהצמיד את הדשים בחוזקה. היא הסמיקה במבוכה. איך היא יכלה לשכוח שהיא הברווזון המכוער?

"ואני לא רוצה לנהל איתך את השיחה המנומסת הזאת," לחשה בקול צרוד ומרדני.

"מה אמרת?"

"אני מצטערת שההורים שלך התגרשו, ואני ממש מצטערת שזה השאיר בך חותם כזה, אבל מזעזע אותי שאתה לא מוכן לתת לאבא שלך הזדמנות נוספת. איך אתה יודע מה בדיוק קרה בין ההורים שלך? אתה היית בסך הכול ילד. אבא שלך חולה, ואתה מעדיף להמשיך לנטור לו טינה מאשר לנסות להפיק את המרב מהזמן שנשאר לך איתו. הוא עלול למות מחר!"

הנאום הקצר הזה שאב ממנה כוחות רבים. היא לא היתה מרדנית מטבעה, אבל האיש הזה עצבן אותה. "איך אתה יכול להגיד שגם אם היית מעוניין להיפגש איתו, לא היית יכול לעזוב בגלל שאתה חשוב מדי?"

"אמרתי שיש לי אימפריה לנהל."

"זה אותו הדבר!" כל גופה רעד כמו עלה, אבל היא הביטה בו בנחישות מבלי להירתע, סנטרה זקור, עיניה החומות, שלרוב היו מתונות, רושפות. "או-קיי, אני לא צפויה לראות אותך שוב..." קרוליין נשמה עמוק והרחיקה בקוצר רוח את שערה הסורר מפניה. "לכן אני יכולה להיות לגמרי כנה איתך."

ג'נקרלו ניגש להישען על הדלת, זרועותיו שלובות, הבעתו אומרת סקרנות. לחייה היו סמוקות ועיניה נצצו. היא היתה בעיצומו של התקף זעם, והוא קיבל את הרושם שהיא לא אישה שמרבה לזעום. אלוהים, איזה יום עבר עליו.

"אנשים לא נוהגים להיות כנים איתך, נכון?" היא בחנה את משרדו, עם אביזריו הסופר-יקרים, השטיח העתיק, מדפי הספרים השחוקים, הציור על הקיר – הציור המודרני היחיד שראתה, שהיה מוכר משהו. מי דיבר בכלל בכנות עם אדם עשיר כמוהו, חתיך כמוהו? הוא היה יהיר כמו מישהו שתמיד השיג את מבוקשו.

"כשהאיש שמטפל במניות ובאגרות החוב שלי אומר לי אתדעתו, זה עוזר לי. גם אם לאמיתו של דבר אני בדרך כלל יודע יותר ממנו. אני צריך להיפטר ממנו אבל" – הוא משך בכתפיו בנונשלנטיות איטלקית טיפוסית – "אנחנו מכירים כבר הרבה זמן."

הוא שלח לעברה חיוך כה מקסים עד שקרוליין כמעט עפה אחורה כתוצאה ממנו. היא הרגישה כאילו היתה בחדר חשוך, ופתאום סנוורה אותה קרן שמש. אך זה לא הסיח את דעתה מהעובדה שהוא סירב להיפגש עם אביו, אדם זקן חולה ואולי אף גוסס. סירב להתפייס, יהיו ההשלכות אשר יהיו. לחיוכים מקסימים לא היתה שום השפעה על התמונה השלמה!

"אני שמחה שזו נראית לך בדיחה גדולה," אמרה בקול מתוח. "אני שמחה שאתה יכול לצחוק על זה, אבל אתה יודע מה? אני מרחמת עליך! אתה אולי חושב שהדבר החשוב היחיד זה כל... כל זה... אבל שום דבר מזה לא חשוב כמו מערכות יחסים ומשפחה. אני חושבת שאתה... אתה יהיר וחסר התחשבות ואתה עושה טעות אדירה!"

בתום ההתפרצות, קרוליין פתחה במשיכה את דלת המשרד. אלנה המופתעת הביטה בה בתדהמה לפני שהעבירה עיניה אל הבוס שלה, האיש שמעולם לא איבד שליטה על רגשותיו. הוא לטש עיניים בברונטית הקטנה המתרחקת כשעל פניו ההבעה הנדהמת של מישהו שהותקל מבלי שציפה לזה.

"תפסיקי ללטוש עיניים," אמר ג'נקרלו. הוא נענע בראשו, המום, ואחר חייך אל מזכירתו באירוניה. "כל אחד מאבד לפעמים את הראש."