נראה אותך מעז

פרולוג

קִין

לפני כמעט שנתיים

"שלא תעז!"

אני נאנח ומעיף מבט באספֶּן שיושב לידי, מרים גבה כאילו אני שואל: יש בכלל אפשרות נוספת?

התשובה היא לא. אלא אם אני רוצה שיעיפו אותי מהמשחק. משהו שמעולם לא קרה לי בתולדות הגרסה המעודכנת של נראה אותך מעז.

"נראה כמה רחוק את מוכנה ללכת," אני אומר לאשטון, הבחורה שהגורל שלי נתון בידיים שלה.

החיוך שלה הופך לקטלני. "עליך לנשק את אספן."

טוב, הייתי צריך לצפות את זה מקילומטרים, כי אשטון אוהבת להטריף את אספן.

אני מעביר את המבט ביניהם ותוהה איך אני כל הזמן נתקע באמצע הקטטות שלהם, ואז עיניי נחות עליה. "מול פן, אין טעם למדוד למי יש יותר גדול," אני אומר לה והכינוי של אספן גולש משפתיי. "הוא תמיד ינצח."

החיוך לא יורד לה מהפנים. "טוב, מי כמוך יודע, מה?"

אני מגלגל עיניים. "מצחיק, אש."

"אני גם מוצץ לו את הזין טוב יותר ממך," מתערב פן ואני נקרע מצחוק. יש לו אומץ להגיד דבר כזה בלי להניד עפעף, רק כי הוא סטרייט ובחיים לא נגע בזין שלי.

הוא מרים את הגבות ומעיף אליי מבט, מביע את הסכמתו, ואני משרבב את שפתיי כמו דג ומתחיל להשמיע קולות של נישוק תוך כדי שאני רוכן אליו.

אני חושב שזו תשובה מספקת.

הוא צוחק בשקט, והגומה הקטנה מתחת לפינה השמאלית של פיו מגיחה בהופעה פומבית נדירה. "לא, אחי. זה לא יקרה אם אתה עושה דברים כאלה. אין לי בעיה לתת לך לפרוש מהמשחק מוקדם."

אני מצמצם את עיניי אליו. "בחיים לא תעז."

אני יודע בוודאות שלא. אנחנו החברים הכי טובים, כאלה שיעשו הכול אחד בשביל השני. אפילו להתנשק בשביל משחק מטומטם.

"אין לי את כל הערב," מזמרת אשטון ממקומה בספה מולנו. "בואו נתקדם."

לפעמים אני שואל את עצמי איך יצאתי עם הבחורה הזאת. זה אחד הרגעים האלה.

אני מביט בעיניים של פן וממלמל, "עשר שניות."

הוא מהנהן. "אם אתה מכניס את הלשון שלך לפה שלי, אני מוריד לך אותה בנשיכה."

אני צוחק ומחליט להזכיר לו את מה שאמר קודם, כדי לפוגג את המתח המוזר שמבעבע בינינו. "זה לא מה שאמרת כשהכנסתי את הז..." אבל אני לא זוכה להשלים את המשפט כי השפתיים שלו כבר צמודות לשפתיי.

החיכוך הראשוני של המגע מחשמל, קרביי מתכווצים. אני מופתע לגלות כמה השפתיים שלו רכות ובאיזו עדינות הן נעות על שפתיי. לא הייתי מעלה על הדעת שאספן יודע לנשק ככה — במתיקות ובחושניות. ברוך.

הוא מתייחס אליי כאילו אני עשוי מזכוכית שעלולה להתנפץ בידיו. וכרגע, אני באמת חושב שיש אפשרות כזאת.

זו התחושה הכי משונה בעולם.

הלב שלי מזנק בגרוני ועושה משהו מוזר לבטן שלי. היא מתהפכת ועושה סלטה, אבל לא מרוב מתח או חרדה. מתוך משהו אחר לגמרי.

וזה מדרבן אותי לפעולה.

היד שלי מתרוממת ועוטפת את צד הלסת שלו כדי להטות את ראשו. חלק זעיר ממני מרגיש דחף להעמיק את הנשיקה, אולי להכניס לו לשון רק כדי להתגרות בו. אני מתאפק ומסתפק בהצמדת שפתיים פשוטה.

אבל אז קורה משהו. לשונו מתחככת בשפתי התחתונה וכל גופי נדלק כמו אש. הדופק שלי מאיץ בטירוף והתחושה המחשמלת שהרגשתי קודם מתעצמת. וכשהזין שלי זז מאחורי הרוכסן ומתחיל להתעבות, אני קולט במה מדובר.

תאווה. תשוקה.

כלפי... אספן.

זה נוחת עליי כמו חומת לבנים, מפחיד אותי בטירוף ומעביר בי ריגוש שאני לא מצליח לרסן. המוח שלי דוהר לאלף מקומות שונים ורואה תרחישים ברורים מאחורי עיניי העצומות.

עור חם ועירום מתחכך בעורי. שרירים חלקים ומוצקים מתחת לכפות ידיי.

שיער שחור כעורב מחליק בין אצבעותיי.

פנטזיות משתוללות במחשבותיי ואני לא יודע איך לעצור אותן.

אני לא יודע אם אני בכלל רוצה, כי שום דבר לא עורר בי אף פעם תחושות כאלה.

אני יודע רק שאני רוצה עוד. עוד מהקסם הממכר שיש בשפתיו של פן.

אני בכלל לא שם לב כשנגמרות עשר השניות, עד שפיו של אספן נוטש את פי ואני מנסה לא לחשוב על דקירת העצב הקטנה שעוברת בי. לא הגיוני שאני מרגיש ככה. עיני הקובלט שלו מצועפות ונשימתו רדודה, כשהוא פוגש בעיניי ושולח אליי מבט שאני לא מצליח להגדיר.

פחד מציף אותי ואני מבועת. אני מרגיש כאילו הוא מסוגל לקרוא כל מחשבה מטונפת שעוברת לי בראש, כאילו היא כתובה על פניי — ברורה כשמש.

ולא זו בלבד, אני מתחנן בתוכי לכוח העליון, אם הוא קיים, שלא יעמוד לי באופן שאחרים יוכלו לראות. בעיקר לא פן.

אולי לא אראה לעולם את רוב האנשים האלה שוב אחרי הערב, אבל אני אצטרך לגור עם פן בעוד כמה חודשים כשניסע ללמוד באוניברסיטה. לא נראה לי שאוכל להיישיר אליו מבט אם ידע איזו תגובה חייתית חוויתי בעקבות הנשיקה שלנו.

הוא מתנשם על שפתיי, קרוב במידה שמאפשרת לי לצמצם את המרחק בינינו ולקחת עוד. להחדיר את לשוני לפיו ולתת לה להסתבך בלשונו כמו שרציתי לעשות לפני שניתק ממני.

אבל מישהי — קמרון, לדעתי — מכחכחת בגרונה והשכל הישר שלי שב למקומו.

"אה, עוד מישהי נכנסה להיריון עכשיו מהדבר הזה?" היא שואלת בצחוק נבוך.

אני מרים את מבטי ורואה עוד בנות מהנהנות. עיניה של אשטון פעורות ושפתיה פשוקות מרוב הלם.

"אוי, לכו תזדיינו," ממלמל פן ומרפה ממני לחלוטין, מכחכח בגרונו. "זה חסר משמעות. בסך הכול קיבלנו אתגר מטומטם."

"כן." אני בולע את הרוק. "סתם אתגר מטומטם."

אבל ליבי הולם בצלעותיי בעוצמה אדירה, מבשר לי שיש כאן הרבה־הרבה מעבר.