נשקתי לחושך

“נָשַׁקְתִּי לַחֹשֶךְ / כִּי הַחֹשֶךְ הוֹלֵךְ לְמֵרָחוֹק”, כותבת ארלט מינצר באחד הספרים היותר מרגשים שנראו פה לאחרונה; מבעד לחושך שנוגע בחייה המשוררת נושקת את העולם – את אהובה, את מטופליה, את האח שהתאבד, את קורבנות המלחמה ושורה ארוכה של דמויות שהיא פוערת לפנינו. ב”נשקתי לחושך” כתיבת השיר עצמה היא נשיקה המגיעה למרחוק גם מבעד לחושך של הזולת ושלנו, הקוראים. זוהי שירה רוגשת לא פחות משהיא מרגישה. שירה הזועקת את זעקתה ויהי מה.

אֵימָה גְדוֹלָה וְזַרְחָן, וּבְנִי אִיסְמָעִיל הַשּׁוֹאֵל אוֹתִי
אֵיפֹה אַבָּא?
הוּא יָצָא לְהָבִיא עֵצִים לְהָכִין תֵּה…
מָתַי יַחְזֹר?
יוֹרִים בַּחוּץ, אוּלַי לֹא יַחְזֹר.