סבא, השמיע קול

בשם ה׳ נעשה ונצליח

פרולוג

תמוז תש"ע (2010)

אילו הוא היה יודע שאני עוקבת אחריו ברבע השעה האחרונה, הוא לא היה כל כך נינוח. אנשים הרגילים לחיות במעקב מרגישים את המבטים הדוקרים האלו. הם לא מרשים לעצמם להשתהות יותר מחמש דקות באותו מקום. מנקרים מהדלפק קרואסון שהתייבש מהבוקר, לוקחים מיץ קר בבקבוק, חוטפים לתוך שקית נייר ובורחים הלאה. הוא, לעומת זאת, התענג על קפה הפוך בספל פורצלן, מנקה בכפית את שאריות הקצף, שפעם היה קפאין בצורת לב.

הרוגע שלו מבלבל אותי. אני אמורה לאסוף ממנו מעטפה חומה, כזו שצריך להשקיע מאמץ והרבה רוק כדי לסגור אותה. מעטפה שבטח תיקרע במהירות בידיי הרועדות תחת עיניה העיוורות של סבתא. מוזר, הוא אפילו לא מסתכל לכיווני, עד שאני שומעת אותו קורא, "גיברת..."

אני לא מאמינה! המרגל שחזר מהחום מדבר עברית. זו היתה עברית במבטא ערבי כבד, לא דומה למבטא המקומי. היא נשמעת כמו משהו רחוק ומעורפל, ניב שרוח מדבריות שחקה אותו והפכה אותו שָׁקט ומתון.

אני מסתובבת והנה צצה המעטפה החומה, אפילו מהוהה יותר ממה שדמיינתי. כתמים של דיו פזורים עליה, והמרגל דוחף אותה לכיווני, "נראה לי שזה שלך." אני רק מהנהנת, כי תמיד הגרון מתייבש לי כשאני מדברת עם מרגלים. אני דוחפת אליו מעטפה, ובה מסודרים חמישים שטרות של מאה דולר כל אחד. הוא פותח את המעטפה, סופר שטר אחר שטר בהנאה, ככה, באמצע בית הקפה התל־אביבי, ואז מחייך והולך.

אני מחכה חמש דקות ויוצאת אחריו, מחפשת את האוטו שלי בחניון הסמוך, כדי להגיע כמה שיותר מהר לסבתא. אני בטוחה שחניתי בקומה מינוס שתיים, שורה שתים־עשרה, ברווז כחול. אבל רק אחרי עשר דקות של חיפושים אני מוצאת את האוטו בקומה מינוס שלוש, שורה שש־עשרה, איגואנה ירוקה.

זה אמור להיות זריז. שלושים דקות בז'בוטינסקי לא בשעות הלחץ, ואני בפתח תקווה, העיר אשר המציאה את המושג פריפריה, ועומדת מאחוריו בלי להתנצל. אפורה, שקטה, עם נגיעות קלות של ירוק, כי לא באנו לכאן ליהנות. אחרי תל אביב היא נראית לי אי של שפיות ורוגע. האחות הבכורה שלא עושה מעצמה עניין. קמה בכל בוקר, אוספת לאבועגילה עם קליפס ומתקדמת.

עוד שלושה רמזורים ואני אצל ההורים. שם, במרכז הסלון, יושבת סבתא. הכול כבר מוסכם בינינו. אנחנו נחכה שהסלון יתרוקן מאנשים, ואפילו לנה המטפלת תיפרד לשלום, ואז נוכל לפתוח את המעטפה.

יש אנשים שנבחרים למשימות, ויש משימות שבוחרות אנשים. כזאת אני, בעלת מקצוע חופשי מאוד. אנשים כמוני נשאבים, כמו קורבנות ידועים מראש, למשימות פתטיות על גבול ההזויות. משימות המנוהלות, לא פחות ולא יותר, על ידי סבתא כריזמטית ועיוורת ממרכז סלון בית בפתח תקווה. תוסיפו לכך את העובדה שאני רווקה, כן, כן, במובן העצוב של המילה, ריקה מזוגיות ומילדים, ומיד תקבלו דגם משופר של מגנט למשימות שאף אדם עם חיים נורמליים, משפחה וילדים, לא יסכים לבצע.

אבל הי, בשביל זה נוצרנו, האנשים הרווקים, ואנו לא בוחלים בשום אמצעי שיביא אותנו לנקודת הקצה. החל מדייטים מהגיהינום וכלה בלשתות שוב ושוב מגביע היין של החופה של החברה האחרונה שמתחתנת. זה נשמע מריר ואולי זה מריר, אבל יותר בכיוון של שוקולד מריר. כי אפשר להגיד שאנחנו, הרווקים, מנסים להפיק את המקסימום מהמצב.

לכן אנחנו מקפידים לישון שמונה שעות מלאות בלילה בלי להתעורר לתינוק בוכה, מטיילים ברחבי העולם, לומדים שפות אקזוטיות, אבל גם במעין סוג של מזוכיזם, מקפידים לנחות בערבי חג בארץ כדי ליהנות מאיחוד משפחות מלא.

ולא, לא דיברתי על רווקים תל אביבים חילוניים. כי רק על עצמי לספר ידעתי. רווקה דתייה מפתח תקווה, פשוטה ושמרנית כמו המרצפות האפורות ברחוב חובבי ציון.

למרות שכשחושבים על זה לעומק, לא נולדתי רווקה. הייתי ילדה פעם ונערה, ואחר כך בחורה צעירה, עם מבט מלא צחוק בעיניים, ואולי בשנות השלושים לחיי החלפתי את השם לרווקה. זאת אומרת, הסביבה החליפה. לא, לא את השם הראשון, אלא את השם השני. משהו בסגנון: הנה עידית, היא רווקה.

אבל מספיק עם התנצלויות: עידית. גובה ממוצע, עיניים חומות צוחקות, עוסקת בעסקי האוויר ועובדת במשרד פרסום. עכשיו אפשר להתרווח אחורה, או במקרה שלי לצאת מהאוטו ולעלות במדרגות כשמעטפה חומה צמודה לי לבטן.

אני עוד לא מספיקה לפתוח את הדלת, כשקולה של סבתא כבר משיג אותי, "יא בינתי, למה לקח לך כל כך הרבה זמן? דאגתי."

אני נכנסת לסלון, ורק אחרי נשיקה בקודקוד העטוף במטפחת ורודה עם עיטורי פרחים סגולים, אני מגישה לה את המעטפה.

סבתא מסמנת לי להיות בשקט ויוצאת למסע איטי בין החדרים כשהיא נשענת על ה"הליכות ביתה", כך היא קוראת להליכון שלה. אחרי עשר דקות היא חוזרת לסלון ומסמנת לי לפתוח.

בידיים רועדות אני מנסה לפתוח את המעטפה, אשר אינה מתמסרת בקלות, ואחר כך קורעת בזהירות את הנייר החום.

למול עיניי הרואות ועיניה הסומות של סבתא, מתגלים מסמכים בערבית ותמונות מצהיבות. "מה את רואה, יא בינתי?" היא שואלת, ואני מתארת לה דף כתוב בערבית צפופה. זה נראה נייר רשמי של עירייה מקומית, ואליו מוצמדת תמונת פספורט של נערה צעירה. בתמונות נראות משפחות יהודיות בלבוש טריפוליטאי מסורתי, הכול בצבעי שחור־צהוב. אבל אם אעצום את העיניים, אני יכולה לראות בדים סגולים עם פסים כסופים מוטלים ברישול על כתפי הנשים, ומטפחות לבנות דקות מכסות את ראשן, עוטפות ברפיון צוואר וכתפיים. הנערה מתמונת הפספורט נמצאת שם, מחייכת באומץ למצלמה ונצמדת לאישה מבוגרת יותר המערסלת תינוק בזרועותיה.

פשוט גאוני, אני חושבת. האישה היחידה שיכולה לזהות את המצולמים בתמונה היא סבתא שלי, עיוורת מהתנוונות בוגדנית ואיטית של עצב הראייה. אבל סבתא לא נותנת לאבחנה הרפואית לעצור אותה, והיא מבקשת ממני לתאר לה את הנוכחים, ואז שולפת את השמות אחד לאחד, ואני מעתיקה לי את סדר הדמויות וכותבת שֵׁם אחרי שם, עד שמגיעים לנערה ההיא, היפהפייה.

"זאת רזאלה," סבתא אומרת בעצב, "שתיחטף על ידי ערבים שלושים יום אחרי שצילמו את התמונה, ויחתנו אותה עם אבא של קדאפי." שתיקה. "זאת אמא של קדאפי. את מבינה, יא ראליה, יקרה שלי, מה יש לנו כאן? מסמכים שמוכיחים שאמא של קדאפי היתה יהודייה."