סיפור אהבה שבור

1

בלייק

"עשרים דקות, חבר'ה," אני אומר, הופך את הפנקייקים שהכנתי. אני במשמרת הרביעית מתוך שש השבוע בתחנת לוחמי האש, והשבוע אני בתורנות בישול. אני שונא את זה, במיוחד את משמרת ארוחת הצהריים.

מצד שני, מפני שקיבלנו קריאה קודם לכן פספסנו את ארוחת הבוקר, אז אני מכין את הדבר הקל ביותר. מחצית מהבחורים יושבים ליד שולחן העץ ושותים קפה, בעוד האחרים שרועים על הספות או יושבים בחוץ, במזג האוויר הנעים והשמשי.

"שמעתם שהנפגע בקריאה שצוות 47 טיפל בה כבר היה מת כשהם הגיעו?" שואל ריקי, מפקד תחנת הכיבוי, בשעה שהוא נכנס לחדר.

"קשוח," אומר אחד הבחורים.

"זה אף פעם לא יום טוב כשיש בו מקרה מוות," אומר קולין והופך דף בעיתון שהוא קורא.

אני מהנהן ומסתכל על ואייט. "הבייקון כבר מוכן?" אני שואל, "כי זה הפנקייק האחרון."

"בעוד רגע," הוא אומר, מתרחק מהשמן המבעבע שבמחבת. אני מניח את הפנקייקים על הדלפק ליד הביצים שסיימון הכין.

ואייט מסתובב ומניח את הנקניקיות ואת הלחם ליד הביצים, ואז חוזר להביא את הבייקון.

"תצלצל בפעמון," הוא אומר, מתכוון לפעמון שאנחנו תמיד מצלצלים בו כאשר הארוחה מוכנה. אני רוכן ולוחץ על הכפתור.

תור כבר נוצר בזמן שאני מסתובב בחזרה. לאחר שכולם מתיישבים, כמעט לא נשאר כלום. אנחנו קבוצה של שמונה לוחמי אש וארבעה פרמדיקים.

"עוד משמרת של עשרים וארבע שעות ואוכל לישון במיטה שלי," אומר קולין, וכולנו מהנהנים.

האוכל נאכל והצלחות נערמות בכיור לצוות שאחראי על הניקיון, שזו העבודה השנייה הכי פחות אהובה עליי בתחנה. בזמן שאני יוצא מהמטבח הטלפון שלי מצלצל. על המסך מופיע שמה של בת דודי, קריסטל, שהיא אחות בחדר מיון. "היי," אני עונה.

"היי."

אני מצפה לקולה העליז והשמח, אבל היא מדברת באופן מונוטוני ואני יודע, אני מרגיש את זה בבטן, שמשהו לא בסדר.

"הייתה תאונה."

אני עוצר את נשימתי, מחכה לזה, אבל שום דבר לא יכול להכין אותי לשם שהיא זורקת.

"אריק."

בעלה של אחותי, היילי. רגליי כמעט כושלות ואני נתמך בקיר. קולין וואייט מסתכלים עליי. היד שלי מכסה את הטלפון. "גיסי," אני אומר. שניהם מסתכלים עליי בפה פתוח למשך שתי שניות ואז מהנהנים לאישור שהם יחפו עליי.

אני לוקח את מפתחות המכונית מהלוקר ורץ החוצה מהבניין. "איפה הוא?" אני שואל כשאני נכנס לטנדר ודוהר מהחניה בחריקת צמיגים.

"הוא הגיע ללא סימני חיים," היא אומרת, התבוסה בקולה ניכרת. "לא נותר לעשות דבר."

הכשרת החירום שלי נכנסת לפעולה ואני מתחיל לחלק הוראות. "תתקשרי להיילי ותגידי לה שאני בדרך. אני במרחק של ארבע דקות נסיעה ממנה." אני מנתק את השיחה ומצלצל להוריי.

אבי עונה בצלצול השני. "הלו?"

"אבא, זה אני. אני צריך שתיקח את אימא ותפגשו אותי בחדר המיון," אני אומר, מזגזג דרך התנועה כדי להגיע לביתה של אחותי.

"זה רע?" זו השאלה היחידה שהוא שואל.

"כן," אני עונה. "זה אריק." קולי נסדק.

"אני יוצא מייד."

הוא מנתק. הבא בתור הוא קולין.

"אחי," הוא עונה מייד.

"המת מהבוקר," אני אומר כשאני פונה לרחוב של היילי, "היה אריק."

"לעזאזל," הוא מסנן. "אני מגבה אותך. כבר התקשרנו ללוגן, הוא בדרך."

"תודה," אני אומר ומנתק ברגע שאני מגיע לביתה של היילי.

אני לא יודע מה קריסטל סיפרה להיילי, אז אני יוצא, רץ במעלה המדרגות ופותח את הדלת. אני רואה שאחותי מדברת בטלפון כשהיא מסתובבת אליי. חייה עומדים להשתנות, וייתכן שלעולם לא תהיה שוב אותה אישה. חתיכה ממנה נעלמה, חתיכה שאולי לעולם לא תתאחה.

אני מסתכל בעינייה ורואה את הדמעות כבר מתהוות. אני מושיט לה את ידי, והיד האוחזת בטלפון לאט־לאט יורדת לצידה. היא מביטה בי בבלבול, לא ממש מבינה מה קורה, ואני לא יודע אם יש לי את התשובות בשבילה.

אני עושה את מה שאני חייב לעשות, נותן לה להישען עליי ככל שיידרש. אני מלווה אותה החוצה ועוזר לה להיכנס לטנדר אחרי שהיא פותחת את הדלת.

עיניה מסתכלות עליי, שואלות אותי מיליון דברים, אבל אני יודע שהעיניים שלי לא מסגירות כלום. זה האימון. לעולם אל תיתנו להם לראות את הצער שלכם, לעולם אל תיתנו להם לראות אתכם שבורים.

יש לי עשר שנים של מיומנות בנושא, ולא רק מההכשרה שלי.

אני חוגר אותה והדבר היחיד שאני מצליח לומר הוא, "יהיה בסדר."

היא מהנהנת, ואז אני נסוג וסוגר את הדלת, רץ לצד שלי. כשאני נוהג, אני מביט בה וצופה בציפור עפה מעלינו, עיניה עוקבות אחר כל תנועה שלה.

היא מביטה בשמיים בתשומת לב ואפילו לא שמה לב שהרכב עצר ושאני פותח עבורה את הדלת. עיניה מביטות בי, מזוגגות, כמעט כאילו היא לא שם. כמעט כאילו הגוף שלה סוגר את עצמו מהעצב ומהזוועה שהיא עומדת לראות. "את תהיי בסדר," אני מבטיח, מרים את כובע הבייסבול כדי להעביר את ידי בשערי.

"מה קורה?" היא סוף־סוף מוצאת את המילים לשאול. השאלה שמבקשת ממני לומר לה שהכול טעות, אבל אני לא עונה.

אני אוחז בידה ונכנס דרך הדלת המסתובבת אל חדר המיון. אנחנו הולכים בשקט במסדרון, ידה לוחצת על ידי כעת. היא מביטה בי, שואלת שאלה נוספת.

"מדובר באימא? באבא?"

אני לא יכול לענות לה. ליבי, שכואב עבורה, לא יכול לשחרר תשובה. אני חושש שלא אהיה חזק מספיק בשבילה. אני חושש שהצער שלי מלפני עשר שנים עומד לצוף, והיא לא צריכה את זה עכשיו.

עיניה עולות אליי והיא זוכה לתשובה כאשר אנחנו רואים את הוריי. דמעות זולגות על לחייה של אימי וזרועו של אבי כרוכה סביב כתפיה. הם עומדים ליד תחנת האחיות.

אחותי מביטה בי בחזרה באימה. "זו סבתא?"

אני לא עונה מכייוון שקריסטל יוצאת מתחנת האחיות, לבושה במדי אחיות כחולים ונועלת נעלי 'קרוקס', סתטוסקופ תלוי על צווארה.

היילי מעיפה מבט אחד בפניה ורגליה נעצרות במקומן. אני מביט בה ומנסה להוביל אותה אליהם, אבל היא לא זזה. שום דבר לא זז חוץ מברכיה שקורסות, והבכי הנורא ביותר של כאב יוצא ממנה.

אני לא מגיע אליה בזמן לפני שברכיה פוגשות את הרצפה והיא על ארבע. המבט שלה מגלה לנו שהיא יודעת. היא יודעת שאיפשהו בחדר המיון העמוס הזה, שוכב בעלה המת.

קריסטל ממהרת אליה ואוספת אותה בזרועותיה, הדמעות נספגות במדים הכחולים. אני מתכופף כדי להרים אותה, גופי עוטף את גופה. אני נושא אותה לחדר הלבן שאף משפחה לא רוצה להיכנס אליו, החדר שבו הקירות לבנים לחלוטין, חפים מתמונות. חדר שבו ניצבים ארבעה כיסאות בשורה מצד אחד וכיסא בודד מנגד. החדר שבו תוך חמש שניות או פחות מהרגע שנכנסת אליו אומרים לך שאהובך שהתפללת למענו, מי שניסית להבטיח לו הבטחות, איננו עוד. שאין שום דבר שתוכל לעשות או לומר שישנה את התוצאה.

קריסטל קמה ואני ניגש אליה, מקרב אותה אליי. "מה, לעזאזל, קרה?"

"זו הייתה התנגשות חזיתית," היא אומרת בקול נמוך, בתקווה שאף אחד לא יצליח לשמוע אותנו, "הוא הגיע אלינו מת."

אני עוצם את עיניי, הדפיקות שאני מרגיש מאחוריהן הן כמעט יותר מדי מכפי שאוכל לשאת.

"איפה הוא?" קולה הרך של היילי נשמע. אבא פונה אליה ומנסה לומר לה משהו, אבל היא יורה, "אני צריכה לראות אותו."

אני יודע מהטון שלה שלא מדובר בבקשה, זו דרישה. היא צריכה לראות אותו במו עיניה, היא צריכה לראות שזה לא רק חלום. היא צריכה לשבת לצידו ולהחזיק בידו הקרה כדי שתדע שהוא לא חוזר. היא צריכה לשבת שם, ליד הגופה שלו, שתתחיל לאט לשנות צבע בזמן שהיא תשאל את השאלה היחידה שהיא יכולה לשאול. למה?

אני משפיל את מבטי כשהזיכרונות מלפני עשר שנים מנסים לחדור למוחי, אבל אני חוסם אותם. זה לא הזמן. אני מרים את עיניי ושומע את קריסטל מנסה לומר להיילי שלא משנה איזה זיכרון של אריק יש בדימיונה, היא לא תרצה שהוא יהיה זה של אריק שוכב במיטה הזאת.

אני מסתכל מאחוריה ורואה שני שוטרים מתקרבים. פרנק ולנדון נכנסים, ואני רואה אותה מייד. את שקית הנייר החומה המזוינת. אני נאנח כשאני חושב על לוחם האש בזירה שאסף את החפצים ואמור לתת להם אותם. השאריות שנותרו מהקורבן.

אני לא צריך להקשיב לדברים שפרנק אומר מכיוון שהם כמעט זהים להודעה שאנחנו מוסרים למשפחתו של קורבן שריפה שמחכה בזירת האירוע.

"צר לי על האובדן שלך."

איזה זיבולים. אני נשען על הקיר, משעין את ראשי לאחור. אני צריך משקה.

אני רואה שהיילי רק מהנהנת, אבל עיניה לרגע לא עוזבות את השקית החומה.

קריסטל מושכת אותה הרחק מכולם ונכנסת לחדר אחר. פרנק מתקרב ומושיט לי את ידו.

"אני..."

אני לוחץ את ידו ומרים את ידי האחרת כדי למנוע ממנו לדקלם את ההודעה. "אני יודע," אני אומר. הוא מהנהן אליי. כולנו יודעים.

"אם יש משהו שאתם צריכים, תעדכנו," הוא אומר.

כך זה אצל לוחמי אש, אצל שוטרים. כולנו משפחה.

אין לי הזדמנות לומר משהו מכיוון שקריסטל צועקת את שמי ואני ממהר לחדר שאליו הן הלכו.

אני מחבק את היילי, מחכה שמישהו יגיד משהו, אבל אני יודע שהיא בהלם. היא חייבת להיות בהלם. הבוקר היא קמה עם בעלה, הם כנראה הסבו לשולחן בזמן שערכו תוכניות ללילה או אפילו לסוף השבוע, וכעת היא תחזור הביתה לבדה. התוכניות הינן זיכרון רחוק.

"היא בהלם. מה אתם רוצים לעשות?" ד"ר ארנולד שואל, "אפשר להשאיר אותה כאן, או שתיקחו אותה הביתה."

"הביתה," קריסטל ואני אומרים בו־זמנית.

"הדבר האחרון שהיא צריכה זה להיות בחדר המרוחק כמה מטרים מבעלה המת," היא לוחשת באוזני. אני מסתובב, מרים את היילי ונושא אותה בחזרה לטנדר.

אני מסיע אותה הביתה. הפעם. הנסיעה איומה יותר מזו שקדמה לה. אני מביט בה כשהיא אוחזת בשקית החומה חזק כל־כך, שאצבעותיה לבנות. אין כוח ביקום שיצליח להוציא את השקית מידיה.