סיפורה של ילדה יפה

בקשת הכלה האלמנה 1968

בסופו של הלילה ששינה הכול, עמדה האלמנה במרפסת ביתה והתבוננה בצעירה שהובלה לאורך השביל הקדמי ונדחפה לתוך המכונית. הנערה הכבולה והכפותה לא ניסתה להתנגד וגם לא זעקה לתוך הגשם הסתווי הצונן, לכן הרופא ועוזריו חשבו בוודאי שהם ניצחו. וכשדלתות המכונית נטרקו, כשהמנוע הונע והנהג הוביל אותם במורד הגבעה הבוצית לעבר הכביש, הם לא ידעו שהאלמנה והנערה שבמושב האחורי הצליחו זה עתה להערים עליהם ממש מתחת לאפם. האלמנה חיכתה עד שהאורות האחוריים של המכונית הגיעו לקצה השביל, ואז פנתה ונכנסה הביתה. ובשעה שעמדה למרגלות המדרגות, מקווה שהם יחמלו על הצעירה וחוששת לגורלו של הגבר הנמלט, היא שמעה את הקול שהרופא לא חיפש. זה היה הקול שתמיד יחבר אותה לנערה ויזכיר לה לנֶצח את הגבר. זה היה קול נשימות עמוקות ומתוקות של אדם מסתתר. של זָר ישן. של תינוק.

היום ההוא בנובמבר נראה רגיל, כמו כל יום אחר בחייה של האלמנה בת השבעים. הדוור הביא מכתבים, הציפורים התעופפו מעל השדות בדרכן דרומה וענני סערה התגלגלו בשמי פנסילבניה. חיות המשק קיבלו את מזונן; הכלים מילאו את ייעודם ונשטפו; מכתבים חדשים הונחו בתיבת הדואר שלצד הדרך. הערב ירד. האלמנה הבעירה את בולי העץ באח והתיישבה בכיסא הקריאה. ואז, כעבור שלושים עמודים אולי, נפתחו ארובות השמים והמטירו מבול רועש כל כך, שהיא הציצה מעל משקפי שריון הצב לעבר החלון בחדר ההסבה. להפתעתה, הגשם היה כה כבד עד שהשמשה נראתה אטומה. היא חיה בחווה הזאת כבר חצי מאה ומעולם לא ראתה מראה כזה; היא תציין את זה במכתביה מחר. היא קירבה אליה את המנורה והשפילה את עיניה אל הספר.

במשך שעות ארוכות התעלמה מהרעש והתרכזה בספר — ביוגרפיה של ד"ר מרטין לותר קינג הבן, שהלך לעולמו רק חודשים ספורים קודם לכן — אבל פתאום היא שמה לב שדופקים על הדלת והסתובבה לאחור. זמן קצר לאחר נישואיה, כשבעלה בנה את התוספת לבית שבמקור היה בן חדר אחד כדי שיהיה בו מקום לאשתו, עלה בדעתה פתאום שהוא מעולם לא הזכיר את הנוף, את מרחבי השדות, את היערות העבותים וההרים הרחוקים ואת כיפת השמים הציורית שהשגיחה על הכול מלמעלה. הוא גר כאן פשוט מפני שהחווה היתה בבעלות משפחתו, ממוקמת במרחק של חמישים קילומטרים, שעה נסיעה וגבול מחוז אחד מהעיירה הקרובה וֶלס בּוֹטום, שבה היא לימדה בבית הספר. היא התבוננה אז בקירות הגבוהים, הבחינה במיעוט החלונות שהוא פער בהם ובמידתם הקטנה, והבינה שהיא תיאלץ להסתפק במנות זעומות מהנוף. הדלת הקדמית, למשל, היתה עשויה כולה מעץ בלי שום זכוכית, ורק חלון אחד נפער בקיר משמאלה. אבל הסופה שהשתוללה בערב ההוא הסתירה אפילו את הנוף המוגבל הזה. לכן האלמנה חצתה את חדר ההסבה וסובבה את ידית הדלת.

בהתחלה חשבה שהם שניים. גבר ואישה שעמדו מתחת לגג המרפסת. האיש, גבר שחור, הביט בה בבהלה, כאילו לא שם לב שהדלת שעליה נקש נפתחה זה עתה. האישה שלצדו לא הרימה את מבטה. עורה היה חיוור והיא נשכה את שפתיה. פניה היו גרומות, וצללים הסתתרו מתחת לכל בליטה ושקע בהם. האם האישה באמת כחושה כפי שהיא נראית? לא היה אפשר לדעת; היא היתה מכוסה בשמיכה אפורה. לא, בעצם אלה היו כמה שמיכות אפורות. שמיכות צמר שכמותן חולקו במלחמה היו מוטלות עליה בשכבות כמו שכמיות וברדסים. זרועו של האיש נחה מגוננת על כתפה של האישה.

האלמנה הפנתה שוב את מבטה אל הגבר. גם הוא היה עטוף בכיסויים, אבל לא כמו אלה שכיסו את האישה. אחד מהם הכריז למשל, "מכוניות משומשות". השני הכריז, "פתוח עד תשע". האלמנה זיהתה אותם כשלטים גדולים של בתי עסק בוולס בוטום. מים ניגרו מהשלטים וגם מהצמר הספוּג; המרפסת שלה כבר הפכה לשלולית.

חשש החל להעיק על לבה של האלמנה. כיוון שעברו חמש שנים מאז פרשה לגמלאות, היא כבר אינה מכירה את פניהם של כל תושבי ולס בוטום, והיא לא הכירה גם את פניהם של שני אלה. היא צריכה לטרוק את הדלת, להתקשר למשטרה. הרובה של בעלה נמצא למעלה; האם היא מסוגלת להיות זריזה מספיק כדי לרוץ למעלה, לחדר השינה שלהם? אבל מבטו המבוהל של הגבר החל להתמוסס לייאוש, והיא ידעה שהם בורחים ממשהו. נשימותיה של האלמנה נפלטו בכבדות. היא היתה שמחה מאוד לא להיות עכשיו לבד. אבל גם הם היו לבד, וקפואים ומפוחדים.

"מי אתם?" שאלה האלמנה.

האישה הרימה את מבטה לאט. האלמנה קלטה את התנועה, אבל לפני שהספיקה להרים את מבטה שלה — האלמנה היתה קטנת קומה, מטר חמישים וחמש, והאישה שלפניה היתה גבוהה, אם כי לא גבוהה כמו הגבר — האישה כבר שבה והרכינה את ראשה.

הגבר, בניגוד לאישה, לא התייחס כלל לקולה של האלמנה. אבל הוא הבחין בתנועה המהירה וברתיעתה של בת לווייתו, ובתגובה ליטף בעדינות את כתפה. זה היה מגע שכולו רוך, ואפילו באור הקלוש שהגיע למרפסת ממנורת הקריאה שלה, ראתה האלמנה שיש בו חיבה ודאגה. ובכל זאת, היא לא ידעה שבעודה מוקסמת ממראה הרגש שהיה פעם מוכר לה אבל מזמן השתכח ממנה, גם פניה חשפו הרבה מאוד ממה שלא אמרה.

הגבר החזיר את מבטו אל האלמנה. עיניו נמלאו תחנונים, והוא הרים את ידו הפנויה. האלמנה נרתעה, במחשבה שהוא עומד לתקוף אותה. אבל הוא רק פרש את אצבעותיו ורפרף בהן לכיוון פנים הבית, בתנועה שהזכירה סדרת ציורים של ציפור מעופפת.

באותו רגע הבינה האלמנה שהאיש אינו מסוגל לשמוע אותה.

"אה," היא אמרה, בורותה נפלטת בנשיפה. "תיכנסו בבקשה."

היא זזה הצדה. האיש העביר את ידיו קדימה לפני גופה של האישה. האישה הִנהנה ואחזה באחת מידיו, והם פסעו פנימה מבעד לפתח הדלת.

"אתם בטח... האם אתם? — בבקשה," האלמנה מלמלה עד שקול המורה הדקיק שלה מצא סוף־סוף את המשפט המתאים בעודה סוגרת את הדלת: "בואו נוריד מכם את הדברים הרטובים האלה." ומיד היא חשבה לעצמה איזו טיפשה היא; הגבר אינו מסוגל לשמוע, והאישה ממוקדת במנורה, וממילא שניהם עומדים כשגבם מופנה אליה. הם חצו חרש כאיש אחד את חדר ההסבה, ומעילי הגשם המאולתרים שלהם נטפו, אבל האלמנה לא היתה מסוגלת לאלץ את עצמה לומר משהו. נראה שהוקל להם מאוד להיות בפנים ושהם מודעים רק לקרבה ביניהם.

הגבר פסע כשרגליו השריריות מציצות מתחת לשלטים הגדולים מדי. ניכר בו שגופו מורגל בעבודה גופנית, אבל האלמנה לא הצליחה להבין מדוע רגליו חשופות בנובמבר. ובאשר לאישה, השמיכות התלויות על גופה היו ארוכות מכדי שמשהו פרט לנעליה יציץ מתחתן — נעליים שנראו גדולות למידתה. הליכתה של האישה לא היתה יציבה וגופה היה שפוף. תלתלים צהובים הציצו מתחת לכיסוי הצמר, והאלמנה חשבה, היא כמו ילדה קטנה.

האש נחלשה, והאלמנה פתחה את סבכת האח והוסיפה בול עץ. היא שמעה את האישה נוהמת מאחוריה והסתובבה. האישה לטשה עיניים באש, ולנגד עיני האלמנה נמלאו פניה סקרנות. האיש הידק את זרועו החובקת את כתפה.

ליד האח היו רק שני כיסאות: כיסא הקריאה שלה עם כיסויי מוסלין על משענות הזרוע המהוהות, וכיסא מעץ שבו נהג בעלה לקרוא את שבועוני הספורט והמערבונים שלו. הספה היתה מרוחקת יותר. אני צריכה להציע להם את הספה, היא חשבה. אבל לפני שהספיקה לומר משהו, הם כבר התיישבו על הכיסאות.

האלמנה נסוגה מעט והתבוננה בהם. בעלה איבד את השמיעה באוזן אחת לפני שהלך לעולמו; אחרת, היא לא היתה מנחשת שהגבר אינו מסוגל לשמוע. והיא מעולם לא הכירה מישהו כמו האישה הזאת. הייתי צריכה לפחד, היא אמרה לעצמה. אבל היא חשבה על הפסוק מספר מתי, שזמן רב עבר מאז שמעה אותו כיוון שכבר שנים לא ביקרה בכנסייה: "אוֹרֵח הייתי וַתאספוּני."

היא הלכה לכיוון המטבח והעיפה מבט לאחור בשעה שחצתה את חדר האוכל. הם עדיין ישבו צמודים זה לזה. ידיו של הגבר היו באוויר, מַתוות את מילותיו. האישה נהמה שוב, בקול שנשמע כמו הסכמה.

תני להם פרטיות, אמרה לעצמה האלמנה. כולם זקוקים לפרטיות; רוב הילדים לא היו מסוגלים לחבר 13+29 אם עמדה מאחוריהם. אבל גם פרטיות עלולה להיות מוגזמת; כמו אצל בעלה למשל, שלבו היה מוקף בדממה. כמו אצלה למשל. שלמעֵט הגיחה החודשית לשוק היא נמצאת לבדה שלוש מאות שישים וארבעה ימים בשנה, מעלה אחת פחות ממעגל שלם של פרטיות. אם כי אי־אפשר להתעלם מהמעלה האחת הזאת, מחג המולד, היום היחיד בשנה שבו תלמידיה, שנפוצו כמו זרעים ברחבי המדינה, באים עם ילדיהם ונכדיהם לבקר קרובי משפחה בוולס בוטום, ועוצרים לביקור בבית האלמנה שנפתח לקראתם. הפרטיות שלה היתה כה מושלמת, עד שכמעט היתה אפס. אבל כמעט אפס, אמר פעם תלמיד שלה בשם ג'ון־מייקל, זה משהו אחר לגמרי מאפס.

האלמנה נכנסה למטבח ושפתה את הקומקום. וכשהוציאה את הקמח, הסוכר ושיבולת השועל שתזדקק להם להכנת העוגיות, היא המשיכה בכל זאת לשאול את עצמה שאלות גדולות יותר. מי הם? למה הם מסתובבים בחוץ בסערה כזאת? המחשבה הזאת הזכירה לה את הגשם הניתך. הנהר שבין המחוזות בוודאי יעלה על גדותיו. היא לא הצליחה לשמוע את הכף מערבבת את הבלילה.

במזג אוויר נאה היא היתה יכולה לשמוע מתוך ביתה קולות רבים. את שירת הציפורים. את הפכפוך המרוחק של הנהר. את קולו של רכב נדיר שעבר בדרך אוֹלד קְרימֶרי שנמתחה במרחק של כשמונה מאות מטר למרגלות שביל הגישה שלה. ואפילו את הטנדר של הדואר, שצלילי רדיו נישאו ממנו והתפשטו על פני שדותיה. אבל הקול הנעים ביותר נשמע כשהדוור התעכב ליד תיבת הדואר והוריד את הדגלון ממצבו האנכי, שאליו היא הרימה אותו ערב קודם לכן כשהכניסה לתיבה את המכתבים שזה עתה כתבה לתלמידיה, למצב אופקי, ונשא משם את דברי הברכה שלה. לא תמיד היא שמעה את הורדת הדגלון של תיבת הדואר. עד שפעם אחת לֶנדון, תלמיד לשעבר שאהב להכין דיוֹרמות והיה לאָמָן, עיצב למענה מגדלור מתכת קטן ונתן לה אותו במתנה בחג המולד, ואחר כך הצמיד אותו לתיבת הדואר בעזרת ציר נחושת. זה לא היה סתם מגדלור. כששכב אופקי — הסימן המוסכם שאין מכתבים בתיבה — חלונותיו היו חשוכים, אבל כשהיה מורם, נדלק אור בחלונותיו — ואז אפשר היה לראות שקצה המגדלור מעוצב בצורת ראש של אדם. איש־המגדלור שלה, כך קראה לו בינה לבינה. היא כל כך אהבה לשמוע את חריקת ציר הנחושת.

היא הכניסה את העוגיות לתנור ואחר כך פתחה את הדלת כדי סדק והציצה לחדר ההסבה.

האישה ישבה כשפניה אל הלהבות. האיש התרומם מהכיסא והסיר מעליו את השלטים הרטובים. האלמנה ציפתה שהוא ישמוט אותם לרצפה. אבל הוא קיפל אותם אחד־אחד כאילו היו סדינים גדולים והניח אותם מול האח. עכשיו, אחרי שפשט את כסות השלטים אפשר היה לראות שהוא לובש רק גופייה ומכנסיים קצרים רפויים. או שהוא איבד ממשקלו לאחרונה או שהבגדים אינם שלו.

ממה הם בורחים? האם עלי לשאול? או אולי רק להציע תמיכה?

המקרר היה מצויד היטב. הבוקר היא חלבה את הפרות ואפתה לחם. רק לפני שבוע קטפה תפוחים והכינה מהם חמאה. את כל אלה היא הניחה עכשיו על מגש פשוט. אין צורך להצטעצע. מאז מות בעלה היא הפסיקה לאסוף חפצי נוי, אם כי כמה מתלמידיה נתנו לה מתנות כאלה: ערכת כלי תה בת ארבעה חלקים, מגש כסף. היא לא התכוונה להוציא אף אחד מהפריטים האלה עכשיו. אבל כשהקומקום השמיע את קולו ופעמון התנור צלצל, היא שינתה את דעתה.

היא הדפה את דלת המטבח כשבידה מגש כסף עמוס עוגיות, לחם, פירות וגבינה.

בחדר ההסבה הגבר ישב עכשיו והאישה הסירה מעליה את השמיכות ושמטה אותן בערמה ליד הכיסא. האלמנה התרגזה לרגע — היא חשבה שהגבר יטפל כראוי בבגדי האישה הרטובים. אבל אז האישה, שעוד היתה מכוסה בשמיכה אחת, חדלה לזוז והתחילה להשמיע קולות רכים. הפעם לא היו אלה נהימות; הצליל היה קליל וגבוה יותר.

האלמנה הניחה את המגש על השולחן בחדר האוכל ונכנסה לחדר ההסבה. היא הקיפה את הכיסאות וניגשה לבגדים הרטובים, תוהה היכן תוכל לייבש אותם. הקולות המשיכו לבקוע. האלמנה סובבה את גבה אל האש והביטה בזרים.

עמוק בין קפלי השמיכה האחרונה שלגופה של האישה היה חבוי תינוק זעיר.

האישה — האם הטרייה, הבינה פתאום האלמנה — החזיקה בילד כשידיה עטופות בשמיכה. האיש רכן מעל הילד. בידיו היתה פיסת בד רטוב — מפית המוסלין שכיסתה את החור במשענת הזרוע של הכורסה. הוא השתמש בה כדי למחות דם מפני התינוק. התינוק הוא שהשמיע את היבבות שהאלמנה חשבה בטעות לצליל קולה של האישה.

מגעו של האיש היה עדין. הוא לקח קודם את קנקן המים מהשולחן שבחדר האוכל, וכעת טבל בו את בד המוסלין והרטיב אותו שוב. ואז הוא הסיט את השמיכה וניקה את גוף התינוק הבועט. זו היתה תינוקת, ראתה עכשיו האלמנה. היא ראתה גם שגוף התינוקת לבן. האיש טיפל בה בזהירות של אב, אבל הרי הוא לא אבי התינוקת. הוא והאישה חברו יחד איכשהו, ואולי הוא אפילו יילד את התינוקת. ובכל זאת הוא עשה את המעשה מתוך תחושת חובה שונה מזו שמתעוררת בגלל גֶנים משותפים.

"אוי, אלוהים," אמרה האלמנה.

האם הצעירה הרימה את מבטה. "לא!" היא זעקה. "לא, לא, לא, לא!"

האיש הפנה את פניו אל האם ואחר כך עקב במבטו אחרי מבטה עד שנח על האלמנה. הוא נעץ בה מבט חודר, אבל עכשיו לא היה פחד בעיניו. היה בהן רק סוג חדש של תחנונים.

"זה בסדר," אמרה האלמנה, אף שידעה שזה בכלל לא בסדר, מה שזה לא יהיה. יש כאן תינוקת. זוג שבורח. והם משונים. משהו לא בסדר אצלם.

היא צריכה להתקשר למשטרה. היא צריכה לצאת מכאן, לברוח, לנסוע למקום מבטחים. אבל תודעתה דהרה קדימה מעבר למחשבות האלה, חלפה על פניהן במהירות כה רבה עד שהגיעה לעיקול, התהפכה וטסה לאחור בזמן.

היא אספה את השמיכות הרטובות ונמלטה החוצה אל המרפסת הקדמית.

היא עמדה ובהתה בגשם, השמיכות ספוגות המים אחוזות בידיה, וחשבה עליו, על בנה היחיד, הבן שמעולם לא זכה לִגדול ולקבל שם. היא ראתה את הרופא נכנס בכבדות לחדרה בבית החולים, את בעלה, אֶרל, בכיסא שלידה. ארל התרומם כשהדוקטור נשם נשימה עמוקה. "אלוהים יודע מה הכי טוב לילדים כאלה," אמר הרופא, "הוא לוקח אליו את הפגומים." והיא שאלה, "מה זאת אומרת פגומים?" הרופא ענה, "זה כבר איננו עכשיו. אתם יכולים לשכוח שכל זה קרה בכלל." פני בעלה נחרשו קמטים, והוא צנח לכיסא. כשהירח עלה באותו לילה, הם נכנסו למכוניתם עם שתיקתם החדשה. הוא התעקש לא לכתוב שֵׁם על המצבה.

אבל התינוקת הזאת, בתוך ביתה, חיה וקיימת.

היא השליכה את השמיכות על המעקה לייבוש וחזרה פנימה.

חדר ההסבה היה ריק. וכך גם המטבח. היא קראה בקול, "איפה אתם?" הם חייבים להיות בבית; היא לא שמעה את הדלת האחורית נפתחת. היא ירדה למרתף ובדקה ליד מכונת הכביסה, מחסן הירקות ומשאבת מי הגשם. כשחזרה לקומה הראשונה היא פתחה את הארון שמתחת למדרגות. אחר כך עלתה לקומה השנייה.

דלת חדר האמבטיה היתה פתוחה בדיוק כפי שהיא השאירה אותה, ואיש לא נגע במגבות. היא סובבה את ידית הדלת של חדר השינה. כיסוי המיטה היה פרוש עליה בצורה מסודרת. איש לא הסתתר בשני הארונות — שלה משמאל ושל ארל מימין, ואיש לא הזיז את הרובה. החדר השני, חדר העבודה שלה, שם היו הספרים שלה, שולחן הכתיבה והקישוטים לחג המולד, נראה כמו תמיד.

לא, הוא לא נראה כמו תמיד.

היא הדליקה את המנורה. המספג שעל שולחן הכתיבה — מפת אמריקה שפעם היתה תלויה בכיתה שבה לימדה — נטה באלכסון.

היא הרימה את מבטה אל התקרה. הם כנראה מצאו את לוח התקרה מעל שולחן הכתיבה שהוביל לעליית הגג, שם היא אחסנה חיבורים שכתבו תלמידים במהלך שלושים שנה ובגדים לתיקון שנשכחו מזמן. האיש והאישה מצאו כנראה את החלל הנסתר שהיא כמעט אף פעם לא מסתכנת בעלייה אליו, טיפסו למעלה וסגרו את לוח התקרה.

האנשים האלה רגילים להסתתר.

היא טיפסה על הכיסא ועלתה על השולחן. כבר שנים רבות שהיא סובלת מדלקת מפרקים שמגבילה את תנועותיה. היא עדיין מצליחה למלא את משימותיה בחווה, אך אף על פי שנותרו לה רק חיוֹת משק מעטות וגינה קטנה שצריך לזרוע, השלמתן לוקחת לה זמן רב יותר מתמיד. ובכל זאת, זה לא הזמן לדאוג בענייני כאבים; היא משכה את החבל הקשור לסולם המתקפל ופתחה אותו עד שרגליו הגיעו לרצפה ליד השולחן. היא הניחה את ידיה על השלבים והתחילה לטפס.

עברו כמה רגעים עד שעיניה התרגלו לאור החיוור בעליית הגג הזעירה. ואז היא ראתה אותם על הברכיים, רוכנים מעל סל התפירה, ומתוך הסל שמעה את התינוקת.

היא התבוננה בהם מרעיפים על הסל מבטים מודאגים, האישה נשענת על האיש באפיסת כוחות ברורה, זרועה כרוכה סביב מותניו, זרועו כרוכה סביב כתפה. בשעה שהם הרעיפו את אהבתם על הילדה, הבינה האלמנה פתאום כי שני האנשים האלה — אחד שחור ואחת לבנה — חולקים תקוות ורגשות כלפי הילדה הזאת, וזה כלפי זה. נראה שלצבע עורם אין בעיניהם שום משמעות, וגם לא להתנהגותה הילדותית של האישה או לחירשותו של האיש; ולכן, אף על פי שמעולם לא ראתה זוג כזה, היא החליטה שגם בעיניה לא תהיה לכך שום משמעות. היא פשוט עמדה שם בין הצללים והתפעלה ממסירותם המוחלטת.

אחר כך, כשתפסה פתאום מה עליה לעשות, היא ירדה בסולם.

היא נכנסה לחדר השינה ופתחה את הארון של בעלה. כבר מזמן עלה בדעתה שעליה למסור את בגדי בעלה. אבל היא התרגלה לכך שסיבוב הידית ומראֶה של חולצה יכולים למלא אותה מבפנים, כמו הזיכרון ממנו, בטרם הוכתם בכאב ההורות שהתפוגגה, זיכרון שהחזיר אותה לימי נישואיהם הראשונים, לפני שהוא החניק את עדינותו והיא את חיבתה. עכשיו היא הוציאה משם חולצה ופרשה אותה על המיטה. על שוליה הניחה מכנסיים. היא הורידה מקולב גם מקטורן. היא זכרה שהוא לבש אותו ביום שהסיע אותה לראשונה לחווה הזאת, בימיה הראשונים בעיירה אחרי שהגיעה מאַלטוּנָה לעבוד בבית הספר. הוא נראה כל כך הדור במקטורן הזה.

היא פתחה את הארון שלה. גם האישה זקוקה לבגדים; בגדיה מושחתי הצורה היו מרופטים ובלויים כמו ספר שקראו בו יותר מדי. האלמנה פרשה שמלה לבנה, שנותרה לה מימי ביקוריה בכנסייה. היא מצאה נעליים לבנות, רדיד ובגדים תחתונים. כשנזכרה בספיחי הלידה, היא חיפשה ומצאה בחדר האמבטיה תחבושת היגיינית נשכחת.

ואז היא שמעה אותם יורדים מעליית הגג, מקפלים את הסולם. היא יצאה למסדרון — וסוף־סוף הצליחה לראות אותם באופן מלא. האיש היה מבוגר בעשרים שנים בערך מהאם הצעירה, שהיתה יפהפייה אמיתית. שערה היה מדובלל ופרוע, אבל מבנה עצמותיה היה עדין, היא לא היתה גרומה כפי שהיה נדמה לאלמנה קודם; תווי פניה של האישה היו כמעט אלגנטיים.

האלמנה האיצה בהם להיכנס לחדר השינה.

"שלכם," היא אמרה, וממבטה הנדהם של האישה למדה שהמילה שאמרה הובנה כהלכה. האישה החוותה תנועות לאיש. שניהם פסעו קדימה, ובלי להפגין שום סימן שזכותם להיות לבד, פשטו מיד את בגדיהם.

האלמנה ירדה לקומה התחתונה. היא הוסיפה עצים לאש וערכה את השולחן בחדר האוכל. הם יֵשבו שם, כמו אורחים של ממש בבגדים של ממש, ויאכלו ארוחה של ממש, ולא משנה מי הם.

מאוחר יותר, כשכבר תהיה רחוקה מאוד מכאן, היא תשאל את עצמה איך זה שהיא לא ידעה. אבל אולי אף אחד לא יכול היה לדעת. החווה שלה היתה במרחק של שעתיים נסיעה — במרחק של שני מחוזות. איך היא יכולה להאשים את עצמה במה שכלל לא ראתה?

היא שמעה אותם יוצאים מחדר השינה, ועד שהגיעה למרגלות המדרגות, האיש והאם הצעירה כבר ירדו בהן לקראתה. בבגדיהם החדשים, ועם ידיהם הלפותות זו בזו, הם היו מראה עוצר נשימה. המקטורן הדגיש את יפי תוארו של האיש. הוא נראה כמו איכר חסון וגאה שלבש את מיטב מחלצותיו לכבוד יום ראשון. הוא לקח לעצמו גם את אחד הכובעים של בעלה, כומתת צמר חומה שהיא אהבה כל כך. הוא נראה בה נאה כל כך. השמלה והרדיד הדגישו את קסמה של האם. פניהם של השניים קרנו.

האלמנה הניחה יד על החזה בבואם לקראתה. "תראו אתכם, אתם נראים ממש כמו חלום."

בּוּם, בּוּם.

האם הצעירה קפאה במקומה, צעד אחד לפני המדרגה האחרונה, ועצרה את האיש.

האלמנה הסתובבה. בּוּם. זו היתה מהלומה על דלת ביתה הקדמית.

נשימתה נעתקה. למרות שאון הגשם, הקול הזה מילא את החדר. היא הסתכלה לאחור על הזוג. על פניהם הצטיירה אימה.

"לא, לא, לא, לא!" אמרה האישה.

האיש לא אמר דבר. הוא בוודאי הרגיש את עוצמת המהלומות דרך הרצפה.

הכול קרה בשבריר שנייה. האלמנה בקושי הספיקה להסתובב בחזרה, וכבר נדלקו אורות של מכונית והאירו פנימה מבעד לחלון הקדמי.

"משטרה," אמר מהמרפסת קול שנשמע עייף יותר ממאיים.

האלמנה העיפה שוב מבט בזוג. הם נראו כאילו הם רוצים לברוח אבל אין להם מושג לאן. היא נפנתה בחטף לעבר הדלת הקדמית.

"מה אתם רוצים?" שאלה האלמנה, מרימה את קולה כדי לגבור על הגשם.

"פשוט תפתחי את הדלת."

"אני מבקשת לדעת למה אתם כאן." היא הושיטה את ידה לאחור וסימנה להם להישאר במקומם.

"מרתה זימֶר?"

"כן, זה שמי."

"את בסדר, גברת זימר?"

"למה שאני לא אהיה בסדר?"

"בבקשה, רק תפתחי את הדלת."

"אני מבקשת הסבר."

"בבקשה אל תקשי עלינו. אנחנו מסתובבים בחוץ כבר שעות, ואנחנו רק רוצים לגמור את העבודה וללכת הביתה."

"אני חושבת שהחוקה תהיה לצדי אם אני אגיד שיש לי זכות לדעת למה אתם מאירים עם פנס לתוך הבית שלי."

"שני אנשים נעדרים, גברת זימר, ואנחנו דואגים לשלומם."

"לשלומם?"

"כן."

"אולי לא הבנתי טוב. חשבתי שאתם דואגים לשלומי."

"תראי, אנחנו לא רוצים לשבור את הדלת הזאת. אם רק תפתחי..."

"ומאיפה בדיוק הם נעדרים האנשים האלה, שמסכנים את עצמם ואותי?"

"מבית ספר."

"לימדתי בכל בתי הספר בוולס בוטום, חוץ מבית הספר התיכון. ממתי בית ספר שולח שוטרים במקום קצין ביקור סדיר — ובשעת לילה כזאת?"

השתררה שתיקה קצרה. היא שמעה קול דשדוש רגליים. מבעד לחלון שליד המדרגות היא ראתה צלליות מקיפות את המרפסת לכיוון הדלת האחורית.

"שאלתי שאלה," היא אמרה. "איזה בית ספר?"

"בית הספר הממשלתי, גברת זימר."

המילים הכו בה כמו משב רוח עז. היא ידעה את זה. היא ידעה את זה מהרגע הראשון. היא ראתה אותו עכשיו, את השם המוטבע באותיות דפוס על שמיכות הצמר התלויות על מעקה המרפסת שלה, מוארות באור פנסי הניידת: "בית הספר הממשלתי של פנסילבניה לחשוכי מרפא ולרפי שכל".

היא הסתובבה לאחור. הזוג כבר לא עמד על המדרגות. אבל לפני שהספיקה לחפש אותם, נפתחה הדלת הקדמית לרווחה, והיא שמעה גם את הדלת האחורית נפתחת. לתוך הבית פרצו שוטרים — שניים מהם היא ראתה פעם בוולס בוטום, וארבעה מהם לא ראתה מעודה — ואיתם נכנס אדם גבוה ורזה, שגם אותו לא ראתה אף פעם, לבוש בבגדים לבנים כמו אח בבית חולים. הוא כנראה עובד בבית הספר הממשלתי, המקום שמאחורי החומות הגבוהות, המקום שמיועד לפגומים, המקום שבעלה לא היה מוכן לעבור לידו אחרי שהתינוק שלהם — אחרי שבנם הפגום — נולד ומת.

המהומה אפפה אותה מכל עבר. הם פשטו על ביתה, בלי שום התחשבות בפרטיותה, בלי שום תגובה כשהיא התרוצצה סביבם ואמרה, "בבקשה, תתנהגו בצורה מתורבתת!" הם חיפשו בארון מתחת למדרגות, בחדר ההסבה ובחדר האוכל. כשהסתערו על המרתף היא חזרה אל הדלת והסתכלה החוצה. לאור פנסי הניידות היא הצליחה לראות עד לאמצע השדה המשופע שלה, אבל לא הצליחה לאתר דמויות נמלטות. היא ראתה רק שלוש ניידות ומכונית גדולה, שממנה יצא עכשיו מישהו עם שפם מטופח, לבוש מעיל גשם יקר. שערו האפור היה מסורק עם שביל באמצע. הוא פתח את המטרייה וטיפס במעלה השביל.

"תפסנו את הבחורה," היא שמעה קול מהמטבח.

"איפה הבחור?" קרא קול אחר.

"לא בקומה הראשונה."

"נסה את השנייה."

מאחוריה נשמעו צעדים מתפצלים לכמה כיוונים, כשהאיש במעיל הגשם הגיע לדלתה הקדמית.

"אני דוקטור קולינס," הוא אמר. קולו היה נמוך ושקט, בדיוק כפי שהיתה מצפה מרופא. "קבלי את התנצלותי על ההפרעה הזאת בשגרת הערב שלך." הוא הושיט את ידו.

היא לחצה את ידו ושמעה רגליים סורקות את הקומה השנייה, ארונות נפתחים. היא חשה בתנועה מאחוריה והסתובבה. האם הצעירה הובלה מהמטבח לחדר ההסבה שלה. האיש שהוביל אותה היה מטפל מבית הספר, אדם רזה וקירח עם זקן תיש ומשקפיים בעלי מסגרת מתכת. פני האם הצעירה היו מורכנות ומפוחדות כפי שהיו כשהגיעה לבית.

"מה קורה כאן?" אמרה מרתה והרפתה מידו של הרופא.

"לא משהו שצריך להדאיג אותך," אמר הרופא, "עכשיו, כשמצאנו אותם."

"הם עשו משהו לא בסדר?"

"הם יודעים את הכללים. יציאה ללא אישור נחשבת להפרת סדר במוסד שלנו."

מרתה פנתה אל האישה. המטפל הכניס יד לכיס מדיו הלבנים והוציא ממנו משהו שנראה כמו כתונת משוגעים עם שרוולים ארוכים במיוחד.

"מה זה?" אמרה מרתה.

ד"ר קולינס אמר, "הכותנות הן לטובתם."

המטפל השחיל את זרועות האישה לתוך הכותונת, הצליב את השרוולים על חזה ומשך את חפתיהם הארוכים אל מאחורי גבה.

האם הצעירה העיפה במרתה מבט. מעיניה נשקף זעם אבל היא לא התנגדה לכותונת, גם כשהאיש משך בחוזקה את השרוולים מאחורי גבה והידק אותם זה לזה.

מרתה נרתעה. המטפל שהבחין בתגובתה אמר, "חייבים לעשות את זה. הם לא לומדים כלום; הם לא מבינים שום דבר. זאת הדרך היחידה לאלץ אותם להתנהג כמו שצריך."

"אבל זה בטח כואב."

"הם לא מרגישים כאב. הם לא — תשמעי, אם היא היתה מסוגלת להבדיל בין טוב לרע, היא לא היתה גונבת ממך את הבגדים האלה."

"אני נתתי לה את הבגדים."

ד"ר קולינס אמר, "מעשה נדיב מאוד אבל מיותר."

"אני אשמח שהבגדים האלה יישארו אצלה."

"נו," אמר המטפל והקיף את האישה הצעירה עד שפניו היו מול פניה. "אז מה היא אמרה לך כשנתת לה את השמלה הזאת?"

האם הצעירה הרכינה את ראשה.

מרתה ידעה שאוצר המילים של האם הצעירה מסתכם רק במילה אחת. היא חשקה את שפתיה, כפי שעשתה פעמים רבות עם

ארל.

"הוא לא נמצא כאן, למעלה," היא שמעה, ואז השוטרים ירדו ברעש לקומה הראשונה.

היא הרימה את מבטה אל התקרה — אל התקרה שמעליה כבר לא נשמעו צעדים. עליית הגג! היא חשבה. הם לא מצאו את עליית הגג! והם לא אמרו שהם מחפשים תינוקת!

"אולי אתם צריכים לחפש בחוץ, רבותי השוטרים," אמר ד"ר קולינס. "הרי הוא הביא אותה לכאן ברגל. הוא לא פוחד מאיתני הטבע. לכו חפשו במבני העזר."

הם מיהרו החוצה. הרופא נעמד בפתח וצפה בהם.

מרתה הסתובבה וחיפשה את האם הלכודה. היא מצאה אותה בחדר האוכל עם המטפל. היא רצתה לעשות... משהו. אבל מה? מאה מחשבות התרוצצו בראשה ואז התפוגגו עד שנותרה רק אחת. היא שאלה את האישה. "איך קוראים לך?"

מבטה של האם הצעירה פגש את מבטה ואז הושפל שוב.

"היא אידיוטית," אמר המטפל. "ברמה נמוכה. המילה היחידה שלה היא 'לא'. זה המקסימום שהמוח שלה מסוגל לקלוט."

"מספיק עם זה, קְלָרֶנס," אמר ד"ר קולינס בלי להיכנס לחדר האוכל.

"אני רק אומר את האמת," אמר קלרנס. "הגברת שאלה, אז היא צריכה לדעת."

מרתה התקרבה אל האם הצעירה. "איך קוראים לך?"

האישה התכווצה ולא הסתכלה עליה.

"דוקטור, אני יכול לקחת אותה למכונית עכשיו?"

"קוראים לה ליני," ענה הרופא, וגם הפעם לא זז מהפתח.

"ליני," אמרה מרתה, ולמשמע השם הרימה ליני את מבטה והסתכלה עליה. כן, בעיניה נראתה האטימות שמרתה ראתה בעיני כל הילדים המפגרים. למה היא לא הבחינה בזה? מפני שליני היתה יפה כל כך ועיניה הביעו כל כך הרבה רגש.

מרתה אמרה, "ולאיש? איך קוראים לאיש?"

קלרנס פלט צחוק. "אין לו שם. הוא מספר ארבעים ושתיים."

מרתה זזה כדי שתוכל לבקש מהרופא הסבר, אבל הוא יצא למרפסת ודיבר עם אחד השוטרים שהצביע על מורד השביל.

מרתה שבה ונפנתה אל ליני, ומבטיהן נפגשו. למרתה היה נדמה שהיא רואה בהן רגש אחר, רגש שהיא לא ראתה בהן קודם ולא הצליחה לזהותו.

אולי גם קלרנס הבחין בכך כי הוא שוב התערב. "היא שמעה אותך," הוא לגלג, התקרב לליני ונעמד מול מרתה. "פשוט אין לה שום נימוסים. כשמישהו נותן לך בגדים, מה את צריכה להגיד?" הוא דחף את ליני לעבר מרתה.

ליני הסיטה את מבטה ממרתה. מרתה חשבה בהתחלה שהיא מבוישת או כנועה. אבל היתה לה הרגשה שיש בתנועה הזאת עוד משהו שמילים אינן יכולות להביע. היא עקבה אחר מבטה של ליני. מבטה היה נעוץ בחלון הזעיר בקיר המרוחק של חדר ההסבה. החלון שמרתה ניסתה להביט מבעדו החוצה כשהסערה רק החלה.

החלון היה פתוח, ודמות של גבר — מספר ארבעים ושתיים — חתכה במרוצה את השדה המזרחי, זרועותיו כפופות בזווית ישרה, רגליו מהירות וחזקות. ואז הוא צלל לתוך היער.

מרתה הסתובבה אל ליני. הפעם הרגש בעיניה היה ברור. זה היה רגש שמרתה חוותה לא פעם בעצמה אבל מעולם לא הניחה לו להיראות על פניה. התרסה.

"את לא מקשיבה," אמר קלרנס לליני. הוא דחף אותה אל מרתה. "תגידי תודה לגברת. תנהמי את הנהמה הכי מנומסת שלך."

ליני היתה עכשיו קרובה כל כך עד שמרתה הרגישה את הבל פיה, אבל הפעם ליני לא הפנתה את מבטה אל החלון. היא רכנה אל מרתה עד ששפתיה נצמדו לאוזנה.

מרתה הרגישה את הבל פיה של ליני מחמם את צווארה. היא התכוננה לשמוע את המילה היחידה שליני יודעת, המילה שמרתה כבר שמעה. המילה שפירושה התרסה.

"תחביאי," נשמעה לחישתה של ליני.

מרתה נסוגה מעט והסתכלה על ליני. פניה לא הסגירו מאום.

מרתה נרכנה אליה שוב. "תחביאי," אמרה ליני שוב, והוסיפה, "אותה."

"מה היא אמרה לך?" אמר קלרנס. "היא היתה ילדה טובה?"

ליני עמדה ללא נוע. ואז היא הפנתה את פניה אל מרתה. מרתה הביטה בעיניה. הן לא היו אטומות. הן היו ירוקות ויפות, וכן, שונות. אבל הן ידעו כיצד לעצור את הדמעות, וזה מה שהן עשו ברגע זה.

ד"ר קולינס אמר, "אנחנו נזוז עכשיו."

"הם תפסו אותו?" שאל קלרנס.

"עדיין לא, אבל הוא לא יגיע לשום מקום הלילה. חשוך מדי, הנהר עלה על גדותיו, והוא בטח מותש. הם יעלו על עקבותיו מחר."

"זה יהיה יום המזל של ארבעים ושתיים," אמר קלרנס.

הוא משך את ליני משם. מרתה חשה בהבל הפה מתרחק מלחיה ועמדה ללא נוע, מבטה לפות במבטה של ליני כשהאם הצעירה נגררה על פני החדר והופנתה אל הדלת. לשבריר שנייה תהתה מרתה אם היא באמת שמעה את המילים האלה, אבל הן הדהדו בתוכה בעוצמה כה רבה, שלא היה לה ספק שהיא לא טעתה. בסופו של דבר מרתה התעשתה ומיהרה אל הפתח. הדלת עוד היתה פתוחה לרווחה, והיא הסתכלה החוצה. ד"ר קולינס נכנס למכונית. הניידות הסתובבו. ליני הובלה במורד מדרגות המרפסת, חשופה לגשם שהמשיך לרדת.

מרתה הסבה את מבטה אל גרם המדרגות בביתה ונשאה עיניים אל הקומה השנייה. ואז היא הסתובבה אל הפתח. "ליני," היא קראה בקול, והדמות השברירית, שזרועותיה קשורות על החזה ושמלתה הלבנה כבר ספוגת גשם, נעצרה על המדרגה התחתונה של המרפסת והסתכלה לאחור.

תזכרי הכול, אמרה מרתה לעצמה. את העיניים הירוקות. השיער הזהוב המתולתל. איך היא מטה את ראשה לצד אחד.

ואז מרתה יצאה למרפסת ואמרה בביטחון רב שכמוהו לא הרגישה מעולם, "ליני, אני מבטיחה."