סיפורו של ורנון סובוטקס

חלונות הבניין ממול כבר מוארים. הצלליות של המנקות מתרוצצות בחלל הפתוח הגדול של מה שנראה כמו משרד פרסום. הן מתחילות בשש בבוקר. ורנון מתעורר בדרך כלל זמן קצר לפני שהן מגיעות. מתחשק לו קפה חזק וסיגריה עם פילטר צהוב, הוא היה רוצה לקלות פרוסת לחם ולאכול ארוחת בוקר תוך כדי רפרוף על פני הכותרות הראשיות של "לֵה פריזיאן" במחשב שלו.

הוא לא קנה קפה כבר שבועות. הסיגריות שהוא מגלגל בבוקר אחרי שרוקן את קרבי הבְּדלים של הלילה שעבר דקיקות כל כך, שזה כמו לשאוף נייר. בארונות המטבח שלו אין שום דבר לאכול. אבל הוא ממשיך לשלם לספק האינטרנט. הוראת הקבע יורדת ביום שקצבת הדיור נכנסת לו לחשבון. בחודשים האחרונים היא משולמת ישירות לבעל הבית, אבל זה בכל זאת עובר, נכון לעכשיו. בתקווה שזה יימשך.

המינוי לטלפון הנייד שלו כבר פקע, והוא לא טורח יותר לקנות חבילות גלישה. אל מול הקריסה, ורנון שומר על מדיניות: הוא ממלא את תפקיד האיש שלא מבחין בשום דבר מיוחד. הוא צפה בַּדברים מתמוטטים בהילוך איטי, ואז המפולת הואצה. אבל ורנון לא ויתר; לא על האדישות ולא על האלגנטיות.

הדבר הראשון שנפסק היה דמי האבטלה. הוא קיבל בדואר עותק של הדוח הנוגע אליו, מנוסח בידי היועצת התעסוקתית. הוא הסתדר איתה טוב. הם נפגשו בקביעות כמעט שלוש שנים בתא המשרדי הדחוק שבו היא הורגת צמחים בעציצים. בת שלושים ומשהו, גברת בּוֹדאר, תוססת, ג'ינג'ית צבועה, עגלגלה, חזה שופע, ודיברה בחפץ לב על שני הבנים שלה, שעשו לה צרות. היא לקחה אותם בקביעות לרופא ילדים בתקווה שיכריז על היפראקטיביות שתצדיק תרופות הרגעה, אבל הרופא חשב שהם בסדר גמור ושלח אותה הביתה. גברת בודאר סיפרה לוורנון שראתה הופעות של AC/DC ושל "גאנס נ' רוֹזס" עם ההורים שלה כשהייתה ילדה. היום היא מעדיפה להקשיב לקאמי ולבנז'מה בּיוֹלֵה, וּורנון נזהר שלא לפלוט שום הערה מעליבה. הם דיברו באריכות על המקרה שלו: מגיל עשרים עד גיל ארבעים וחמש הוא עבד בחנות תקליטים. בתחום שלו, הצעות העבודה נדירות יותר מאשר אילו עבד בכריית פחם. גברת בודאר הציעה הסבה. הם דנו ביחד במסלולים השונים הפתוחים בפניו – קורסים של משרד העבודה, של משרד החינוך, מרכזי הכשרה – ונפרדו כידידים, הסכימו להיפגש שוב לצורך הערכת מצב מחודשת. כעבור שלוש שנים, המועמדות שלו ללימודי תעודה באדמיניסטרציה נדחתה. הוא מצידו סבר שעשה את כל המוטל עליו, הוא נהיה מומחה לתיקי בקשות והכין אותם ביעילות מפליאה. עם הזמן העמיק בו הרושם שעבודתו היא לשוטט באינטרנט בחיפוש אחרי משרות פנויות שהפרופיל שלו מתאים להן, ולשלוח קורות חיים כדי שיוכל לקבל בחזרה מכתבי סירוב. מי ירצה להכשיר אדם הנושק לגיל חמישים? הוא הצליח לדוג התמחות באולם הופעות בפרוורים ועוד אחת באולם קולנוע שמציג סרטים עצמאיים – אבל מלבד קצת בילויים, התוודעות לשיבושים ברכבת הפרוורית ומפגש עם אי־אלו אנשים, כל זה סיפק לו בעיקר תחושה עגומה של בזבוז.

בדוח שניסחה גברת בודאר כדי להצדיק את הסרתו מהרשימה, היא ציינה דברים שסיפר לה בהלך רוח פטפטני, למשל שהוציא סכום כסף קטן כדי לראות את "הסטוּג'ס" בלֵה מאן או שהפסיד מאה אירו במשחק פוקר. כשעבר על התיק שלו, במקום לדאוג בגלל דמי האבטלה שלא יקבל עוד, הוא הרגיש מאוד לא נעים בשבילה. היועצת התעסוקתית הייתה כבת שלושים. כמה היא הרוויחה – כמה מרוויחה אישה כזאת – אלפיים ברוטו? והוא עוד נדיב. אבל אנשים מהדור שלה גדלו לקצב הקול של בית האח הגדול, עולם שבו הטלפון יכול לצלצל בכל שעה ולתת לך פקודה לפטר חצי מהקולגות שלך. חיסול השכן הוא כלל הזהב של משחקים שהם ינְקו עם חלב אימם. אז איך אפשר היום לצפות מהם לחשוב שזה חולני?

כשקיבל את הדוח על ההסרה שלו, ורנון אמר לעצמו שאולי זה ידרבן אותו למצוא "משהו". כאילו החמרת הארעיות שלו יכולה להשפיע לטובה על סיכוייו להיחלץ מהמבוי הסתום שהוא נקלע לתוכו...

לא רק אצלו הידרדרו הדברים במהירות. עד ראשית שנות האלפיים, הרבה מאוד אנשים הצליחו להסתדר לא רע. עדיין יכולת לראות שליחים הופכים לסוכני לייבּל, עיתונאי פרילאנס משיגים משרות של בעלי מדור קבוע בטלוויזיה, אפילו הבטלנים גמרו כראשי מחלקה באגף המוזיקה של סניף פְנאק... המזדנבים במאסף, האנשים הכי פחות נחושים להצליח, הסתדרו איכשהו עם עבודות בקבלנות באיזה פסטיבל, כפועלי במה בסיבוב הופעות, מדביקי כרזות ברחובות... ורנון היה דווקא ממוקם היטב כדי לתפוס את מלוא המשמעות של הצונאמי נאפסטר,* אבל מעולם לא דמיין שהספינה כולה תטבע בבת אחת.

היו שטענו שזה עניין של קארמה; התעשייה ידעה נסיקה מדהימה עם הופעת הדיסקים – למכור ללקוחות את כל הרפרטואר שלהם על התקן שעולה פחות לייצר אותו ושנמכר בחנויות במחיר כפול... וזה בלי ששום חובב מוזיקה ירוויח מכך, לאור העובדה שאף אחד מעולם לא התלונן על פורמט התקליט. החיסרון בתיאוריית הקארמה הוא שאם היה גרעין של אמת בהנחה שכל אחד מקבל בסוף מה שמגיע לו, אנשים כבר מזמן היו מפסיקים להתנהג כמו חארות.

לחנות שלו קראו Revolver – אקדח תופי. ורנון נכנס אליה על תקן של מוכר בגיל עשרים, וקנה אותה מהבוס כשהלה החליט לנסוע לאוסטרליה ולפתוח שם מסעדה. אם מישהו היה אומר לו באותה שנה ראשונה שרוב חייו יעברו עליו בחנות הזאת, קרוב לוודאי שהיה עונה אין סיכוי, יש לי יותר מדי דברים לעשות. רק כשמזדקנים מבינים שהביטוי "לעזאזל, איך הזמן טס" מסכם בדיוק מרבי את אופן ההתרחשות של הדברים.

הוא נאלץ לסגור ב־2006. הכי מסובך היה למצוא מישהו שימשיך את החוזה ולהיפרד מהפנטזיה לצאת ברווח, אבל אף על פי כן השנה הראשונה שלו כמובטל, בלי פיצויים – כי הוא היה הבעלים – חלפה על מי מנוחות: חוזה לכתיבת עשרה ערכים בְּאנציקלופדיה של הרוק, כמה ימי עבודה בשחור שבהם מכר כרטיסים לפסטיבל מוזיקה בפרוורים, ביקורת על אלבומים בעיתונות המקצועית... בה בעת הוא התחיל למכור באינטרנט כל מה שהצליח לחלץ מהחנות. רוב הסחורה נעלמה במכירת חיסול, אבל נשארו כמה תקליטים, מארזים ואוסף הגון של כרזות וטישרטים שהוא סירב למכור בחצי מחיר. במכרזים של eBay הוא הרוויח פי שלושה מהסכום המצופה, וזה בלי כל הכאב ראש של מס הכנסה. מספיק שהיה רציני, פקד את הדואר אחת לשבוע והקפיד על האריזה. השנה הראשונה הייתה אדירה. החיים מתנהלים לעיתים קרובות בשני סבבים: בראשון הם מרדימים אותך, גורמים לך לחשוב שאתה בשליטה; בשני, אחרי שהשתכנעו שאתה נינוח וחסר ישע, הם חוזרים לסורם וכותשים אותך לאבק.

ורנון בדיוק התחיל להיזכר בחיבתו ליקיצה מאוחרת – יותר מעשרים שנה, בבריאות ובחולי, הוא גלל את תריס המתכת המזורגג של החנות ויהי מה, שישה ימים בשבוע. במשך עשרים וחמש שנה הוא הפקיד את מפתחות החנות בידיו של קולגה רק שלוש פעמים: וירוס בטן, התקנת שתל בשן והתקף סכיאטיקה. הוא נזקק לשנה כדי ללמוד מחדש להישאר במיטה בבוקר ולקרוא ספר, אם התחשק לו. ההנאה הכי גדולה שלו הייתה להאזין לרדיו תוך כדי חיפוש פורנו ברשת. הוא הכיר כל פסיק בקריירות של סשה גריי, של בובי סטאר או של נינה רוברטס. הוא אהב גם לישון בצהריים: לקרוא חצי שעה ואז לצלול.

בשנה השנייה הוא עסק באיקונוגרפיה של ספר על ג'וני האלידיי, נרשם ללשכת התעסוקה והתחיל למכור את האוסף הפרטי שלו. הוא הסתדר לא רע עם eBay; הוא לא העלה על דעתו ששיגעון פטישיסטי כזה יטלטל את ספֶרת ה־2.0.* הכול עמד למכירה: מרצ'נדייז, קומיקס, בובות פלסטיק, כרזות, פנזינים, ספרי תמונות, טישרטים... כשרק מתחילים למכור שומרים על איפוק, אבל די בדחיפה קלה ופתאום נהיה תענוג להיפטר מהכול. לאט־לאט הוא ניקה את ביתו מכל שריד של חייו הקודמים.

הוא לא שכח להכיר בערכו של בוקר שָלֵו שבו אף אחד לא בא לבלבל לך את המוח. היה לו שפע פנאי להאזין למוזיקה. ו"דֵה קילְז", "וייט סטרייפּס" ו"סטרוֹקס" למיניהן יכלו לשחרר כמה אלבומים שרצו, זה כבר לא העסק שלו. נמאס לו מכל החומרים החדשים, זה אף פעם לא נגמר, כדי להישאר מעודכן היית צריך להתחבר באינפוזיה לוובּ ולטפטף נוֹן־סְטוֹפּ צלילים חדשים לתוך הוורידים.

מצד אחר, הוא לא צפה שעם סגירת החנות הוא יצטרך לעבוד כל כך קשה בשביל להשיג בחורות. אנשים אומרים שתעשיית הרוק היא עסק של גברים, אבל אנשים אומרים הרבה שטויות: היו לו תמיד לקוחות ממין נקבה והן התחדשו תדיר. בינו לבין הבנות שררה הבנה הדדית. הוא לא היה נאמן, וככל שניסה לנער אותן מעליו, ככה הן התיישבו לו על הזנב. מספיק שמישהי נכנסה לחנות עם החבר שלה כדי לחפש תקליט, והיה ברור שתוך שבוע היא תחזור, והפעם לבד. שלא לדבר על כל הבחורות שעבדו בשכונה: הקוסמטיקאיות ממכון היופי שבקצה הרחוב, הבנות מהחנות ממול, הבנות מהדואר, הבנות מהמסעדה, הבנות מהבר, הבנות מהבריכה. מעיין בלתי נדלה שנחסם בפניו ביום שהחזיר את המפתחות.

היו לו מעט קבועות בחייו. כמו גברים רבים שהכיר, ורנון היה רדוף על ידי זיכרון הבחורה שעזבה. זו שהייתה לה משמעות. לשלו קראו סֶוורין. הוא היה בן עשרים ושמונה. הוא היה קשור כל כך למוניטין המאהב הסדרתי שיצאו לו, עד שסירב לקלוט בַּזמן שהיא האחת והיחידה. הוא היה הנמר של הרחוב, פראי ועצמאי, החברים שלו השתגעו מהקלילות האלגנטית שבה הוא החליף פרשיות. ככה לפחות הוא ראה את עצמו. הסטוץ ללילה, הדון ז'ואן, הבחור שלא נקשר, זה ששום בחורה לא תסובב על האצבע הקטנה. לא היו לו אשליות בנושא: כמו גברים רבים חסרי ביטחון עצמי, הרגיעה אותו הידיעה שהוא מסוגל לגרום לנשים לבכות.

סוורין הייתה גבוהה ופעלתנית עד בלי די, פעלתנית עד כדי עייפות, עם רגליים אינסופיות, עם לוּק של פריזאית עשירה, מאלה שמסוגלות ללבוש וסט מעור כבש ולהיראות מיליון דולר. היא תפסה את החיים בביצים, ידעה לעשות הכול בבית, אפילו החלפת צמיג בשולי הכביש לא הרתיעה אותה, היא הייתה מבנות העשירים האלה שרגילות להסתדר בכוחות עצמן ולא להתלונן לעולם. זה לא מנע ממנה לדעת לשחרר במרחב הפרטי. כשהוא נזכר בה הוא רואה אותה עירומה, במיטה, היא אהבה להעביר בה סופי שבוע שלמים. היא החזיקה את הפטפון שלה על הרצפה, ליד המזרן, כדי שלא תצטרך לקום בשביל להחליף תקליט. מסביב למיטה היא ערמה את קופסת הסיגריות שלה, בקבוק מים ומכשיר טלפון, שחוט הספירלה שלו היה תמיד סבוך. זו הייתה הממלכה שלה. למשך כמה חודשים הוא התקבל אליה.

היא הייתה מהבחורות האלה שאימא שלהן מלמדת אותן שאת לא פורצת בבכי כשנודע לך שהחבר שלך בוגד בך. סוורין חשקה שיניים. ורנון נתפס על חם בטיפשותו, והופתע כשלא עזבה אותו על המקום. היא אמרה "אני אלך עכשיו" וסלחה לו. הוא הסיק מזה שאין לה כוחות נפשיים לאבד אותו והתחיל לטפח זלזול כלשהו בחולשת האופי שלה. אם ככה, הוא יכול להמשיך. היו להם שלוש או ארבע מריבות קשות ובכל פעם היא אמרה אל תתגרה במזל שלך, בסוף אני אסתלק, אתה לא משאיר לי ברירה, ובכל פעם ורנון היה משוכנע שהיא לא תעשה את זה. הוא לא ראה את הנולד. כשהתברר לו שיש לה מישהו אחר, הוא שם את החפצים שלה בקופסת קרטון והשאיר אותם למטה על המדרכה. התמונה של הבגדים, הספרים והבקבוקונים שלה מפוזרים מחוץ לדלת הבניין אחרי שידי העוברים ושבים חיטטו בהם רדפה אותו שנים אחר כך. הוא לא שמע ממנה יותר. לקח לוורנון הרבה זמן להבין שהוא לא יתאושש מזה. היה לו כישרון להתעלם מהרגשות שלו. לעיתים קרובות הוא תוהה איך החיים שלו היו נראים אילו נשאר עם סוורין. אילו היה לו האומץ להפנות את הגב למי שהיה קודם, אילו ידע שכך או אחרת אתה מאבד את מה שחשוב לך, ושעדיף להקדים תרופה למכה. נולדו לה ילדים, כמובן. היא הייתה מהבחורות האלה. שמשתקעות. בלי לאבד שמץ מקסמן. לא כלבה. בחורה קלילה שבטח אוכלת מזון אורגני ונרעשת מן ההתחממות הגלובלית, אבל הוא משוכנע שהיא עדיין שומעת את טְריקי ואת ג'ניס ג'ופלין. אילו נשאר איתה, הוא היה מוצא עבודה אחרת מייד אחרי שסגר את החנות, כי היו להם ילדים ולא הייתה לו ברירה. והיום הם היו מתלבטים מה לעשות בנוגע לכמויות הגראס של הגדול או לאנורקסיה של הקטנה. מילא. הוא מעדיף לחשוב שצמצם נזקים.

עכשיו ורנון מזיין פחות מגבר נשוי. הוא לא שיער את עצם קיומה של האפשרות להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן בלי סקס. פייסבוק או מיטיק הם כלים נהדרים כדי להתחיל עם בחורות מהבית, אבל כל עוד הוא לא מסתפק בפיתויים של המשחק הווירטואלי ״Second Life״, במוקדם או במאוחר יהיה עליו לצאת ולפגוש את הבחורה. למצוא משהו ללבוש שייראה וינטג' ולא סמרטוט של חסר בית, ואיכשהו להתחמק מבתי קפה, מאולמות קולנוע, ולא כל שכן מארוחות ערב במסעדות... ולא להביא אותה הביתה כדי שלא תראה את הארונות הריקים, את המקרר העזוב ואת אי הסדר הנתעב, שאין לו שום קשר לכאוס המצודד של הרווק הקשוח. בדירה שלו יש ריח של גרביים מסריחים, אותו ריח טיפוסי של רווק מזדקן. הוא יכול לפתוח את החלונות או להתיז בושם – הריח הזה מסמן טריטוריה. בסיכומו של דבר, הוא מתחיל עם בחורות באינטרנט ומבריז להן כשהן קובעות פגישה איתו.

ורנון מכיר נשים, הוא התנסה בהן בהרחבה. העיר הזאת שורצת נפשות אבודות שמוכנות לנקות לו את הבית ולכרוע על ארבע כדי להעניק לו מציצות ארוכות שתכליתן לשפר לו את מצב הרוח. אבל הוא מבוגר מכדי להאמין שכל זה יכול לקרות בלי שיום הפירעון יגיע. העובדה שבחורה היא זקנה ומכוערת אין פירושה שהיא פחות נודניקית ותובענית מפצצה בת עשרים. סימן ההיכר של נשים הוא שהן יכולות להוריד פרופיל חודשים ארוכים עד להצהרת הכוונות. הוא לא סומך על סוג הבחורות שמסוגלות להימשך אליו.

חברים זה דבר אחר. להקשיב יחד לאלבומים במשך שנים, ללכת להופעות ולדבר על להקות, אלה קשרים מקודשים. לא מפסיקים להיפגש רק מפני שצריך להחליף מקום. אבל מה שהשתנה זה שעכשיו הוא צריך לטלפן ולקבוע פגישה, בעוד שקודם הם נכנסו לחנות בכל פעם שעברו בסביבה. הוא לא היה רגיל לתכנן ארוחות ערב, סרט בקולנוע או קוקטיילים מפונפנים... לאט־לאט, בלי שיָשים לב לכך, חברים רבים עזבו את העיר, אם מפני שהיו להם אישה וילדים והם לא יכלו יותר לגור בדירה של שלושים מטר, ואם מפני שפריז הייתה יקרה מדי והם נסוגו בזהירות לעיר הולדתם. אחרי גיל ארבעים, פריז לא סבלה בתחומיה אלא ילדים של בעלי נכסים. יתרת האוכלוסייה יצאה לחפש את דרכה במקומות אחרים. ורנון נשאר. אולי זו הייתה טעות.

הוא נעשה מודע להתנפצות הזאת רק בשלב מאוחר יותר, כשהבדידות בלעה אותו חי. ואז הגיעה סדרת האסונות.

זה התחיל עם בֶּרטראן. הסרטן חזר. הפעם הוא תקף אותו בגרון. הוא כבר עבר גיהינום בסיבוב הראשון וחשב שיצא מזה. החברים, על כל פנים, חגגו את ההחלמה שלו כמו שחוגגים ניצחון מוחץ. אלא שהפעם הסרטן התפשט במהירות כזאת שהם ממש לא ידעו מאיפה זה בא להם, הם קלטו את זה רק אחרי ההלוויה. בשלושת החודשים שעברו מהאבחנה עד המוות, המחלה איכלה אותו. ברטראן לבש תמיד חולצות שחורות עם צווארון מורם. הוא לבש אותן ככה מאז 1988. בסוף כבר היה קשה לו לכפתר אותן מרוב שהבירה ניפחה לו את הבטן. בגיל ארבעים וקצת היו לו שיער ארוך ולבן, "ריי באן" כהים על האף, מגפיים יפים מעור נחש ופרצוף של פושע. סמוק פנים, אבל שמור היטב, הכלב המנוול.

זה היה חתיכת הלם, להתרגל לראות אותו בפיג'מה של זקנים. נשירת השיער עוד הייתה נסבלת, אבל הפיג'מה המגוחכת קרעה לוורנון את הלב. ברטראן לא הצליח לאכול, וגם העשב הכי טוב בעולם לא שינה את העובדה הזאת. הוא איבד את היציבה האיתנה שאפיינה אותו. העצמות הבולטות מתחת לעור המצהיב נראו מגונות. הוא התעקש לענוד את הטבעות שלו עם הגולגולות למרות שהחליקו לו מהאצבעות. הוא ראה את עצמו מתכלה יום אחרי יום, במודעות מוחלטת.

ואז הגיעו הכאב המתמשך, הגוף התשוש, מסכת השלד. הם לא הפסיקו לצחוק על משאבת המורפיום כי הבדיחות היו הדרך היחידה שלהם לתקשר. לפעמים ברטראן הזכיר את המוות שמחכה לו. הוא אמר שהפחד מעיר אותו בלילות, הוא אמר, "הכי גרוע זה שאני צלול לגמרי ואני מרגיש איך הגוף שלי מתפורר ולא יכול לעשות כלום." ורנון לא היה יכול לענות, "עזוב אותך, אחי, יהיה בסדר, רק תחזיק מעמד." ולכן הם הקשיבו ל"קְראמפּס", ל"גאן קְלאבּ" ול־MC5 ושתו בירה, כל עוד ברטראן היה מסוגל. המשפחה שלו זעמה, אבל האמת, מה כבר נשאר להם לעשות?

ואז הבשורה על מותו, בוקר אחד, הודעה בנייד. בשלב הראשון ורנון, כמו היתר, הסתפק בכך שהקפיד על הופעה מכובדת בהלוויה. משקפיים כהים. לכל אחד מהם היה זוג כזה בבית, וגם חליפה שחורה נאה. רק אחר כך אחזה בו הבהלה. הבהלה והחסך. הרפלקס לרצות לטלפן אליו, חוסר היכולת למחוק את ההודעות הקוליות האחרונות שלו, חוסר היכולת להאמין שזה קרה. אחרי גיל מסוים אנחנו כבר לא מסוגלים להיפרד מהמתים, אנחנו נשארים בזמן שלהם, בחברתם. ביום השנה למותו של ג'ו סְטְראמֶר, ורנון המשיך כאילו ברטראן שם: הוא האזין לכל האלבומים של "הקְלאש" ושתה בירות. הלהקה הזאת אף פעם לא עניינה אותו. אבל זה כוחה של ידידות: אתה לומד לשחק במגרשים של אחרים.

ביום ההוא בדצמבר 2002 הם עמדו בתור כדי לקנות סלמון, כי ברטראן עמד לחגוג את הסילבסטר עם נורבגית שהוא ביקש להרשים בתחכום קולינרי. הוא שכנע את עצמו שסלמון מעושן קונים בחנות המסוימת הזאת ברובע החמישי ולא בשום מקום אחר. אחרי מסע ארוך למדי במטרו, הם הצטרפו לטור. התור השתרך לאורך המדרכה, היה מדובר בארבעים דקות כמו כלום. ורנון הלך לקנות סיגריות, וברדיו בבַּר־טבק הוא שמע שסטראמר מת. הוא חזר אל ברטראן. אתה צוחק עליי! – נראה לך שהייתי צוחק איתך על דבר כזה? ברטראן החוויר כמו סיד, גם אם בכל זאת קנה את מלאי הסלמון שלו, וגם שני בקבוקי וודקה. הם צעדו בחזרה דרך הרובע השני כשהם שרים"Lost in the Supermarket", ונזכרו איפה ראו יחד את סטראמר במופע סולו. ורנון הגיע רק על תקן של מלווה, אבל ברגע שעמד שם, פרץ רגשות פתאומי טלטל אותו, הוא הצמיד את הכתף שלו לזו של חברו ודמעות עלו בעיניו. הוא מעולם לא הזכיר את זה, אבל ביום שג'ו סטראמר מת הוא התוודה וברטראן אמר כן, אני יודע, ראיתי, אבל לא רציתי להרוס לך עם זה. סטראמר... איזה זין! מי כבר נשאר אחריו?

שלושה חודשים אחר כך הגיע תורו של ז'אן־נוֹ. הוא לא היה שתוי ולא נהג במהירות מופרזת. כביש ראשי, משאית, עיקול וערפל. הוא חזר מסופשבוע עם אשתו ורצה להחליף תחנה ברדיו. היא יצאה מזה עם אף שבור. זה ששחזרו לה היה הרבה יותר יפה מהמקורי. לז'אן־נו לא הייתה הזדמנות ליהנות ממנו.

ביום ראשון ההוא ורנון היה אצל ידידה, סרוח על מזרן מקופל לשניים שהוצמד אל הקיר והיה מכוסה בבד הודי עם כל כך הרבה חורים מג'וינטים, שהם נראו כמו חלק מהדוגמה. הם ארגנו לעצמם ערב הנוסע השמיני: המארז השלם ומקרן וידאו. הבחורה גרה בעליית גג ליד מטרו גוֹנקוּר. לא רחוק משם הייתה אחת מספריות הדי־וי־די האחרונות בעיר. הם כבר צפו באויב המחר ובמקס הזועם, בהסנדק ובסיפור רפאים סיני. היא הייתה מציאה אמיתית, הבחורה הזאת, לגמרי בעניין של גראס ומאנגה. לא מאלה שכל הזמן רק רוצות לצאת לבלות. הקטע הטרחני היחיד שלה היה: תעשה לי טובה חומד רד להביא לי סוכריות מהמכולת. חמש קומות, בלי מעלית. ורנון לא שׂשׂ להיות החומד המפנק שלה. היא בדיוק הביאה שתי כוסות קולה גדושות בקוביות קרח על מגש עצום, הסרט היה בהשהיה, וכשהנייד שלו צלצל, ורנון ענה, דבר שכמעט לא עשה בימי ראשון. אבל אמילי לא טלפנה אליו כבר יובלות, והוא ניחש שזה חשוב. היא שמעה את זה עכשיו מאחותו הקטנה של ז'אן־נו. ורנון היה מופתע שהיא זו שדואגת להודיע לחברים. אחרי הכול, לז'אן־נו יש אישה. בבית החולים, ברגע האמת, עוד אפשר להבין, אבל לבקש מהפילגש להפיץ את הבשורה? היו זמנים שאמילי והוא היו קרובים מאוד, אלא שאז הקשר ניתק; זה לא היה הרגע לשאול מה חדש.

ורנון התעקש שהם ימשיכו לצפות בסרט. הוא אמר לעצמו שזה לא ממש עושה לו משהו. זה הפליא אותו. הוא היה בטוח שהתרכך. בכל זאת, ז'אן־נו, הם התראו כל שבוע, ואחרי מותו של ברטראן התקרבו אפילו יותר. הם היו אוכלים צהריים ביחד אצל הטורקי ליד גאר דוּ נוֹר, מזמינים תמיד אותה עסקית בשנים־עשר אירו שנשטפה בבירה קרה. ז'אן־נו הפסיק לעשן, זה גמר אותו. מסכן, אילו ידע שכל זה לחינם, הוא היה מכוון לעצמו שעון לאמצע הלילה כדי לעשן עוד סיגריות. ז'אן־נו התחתן עם אישה מסרסת. הרבה גברים חשים ביטחון כשמחזיקים אותם קצר.

רק מאוחר יותר, בלילה, זה הכה בו. ברגע שהחליק לתוך השינה, הארס המקפיא חדר לתוכו. הוא היה מוכרח להתלבש ולצאת – לצעוד בקור, להיות לבד, לראות אורות מצטלבים בגופים אחרים שמתמוססים בתוך התנועה ולהרגיש את הקרקע מתחת לרגליים. הוא היה חי. הוא נאבק כדי לנשום.

הוא הִרבה לצאת לצעידות ליליות, לבדו. הוא אימץ את ההרגל הזה בסוף שנות השמונים, כשרוקרים התחילו לשמוע היפ־הופ. "פּאבּליק אֵנֵמי" ו"הבּיסטי בּוֹיז" היו תחת אותו לייבּל עם "סְלייר", זה יצר גשר. הוא התיידד בחנות עם מעריץ של "פאנקָדֵליק", בחור קטן ממדים, לבנבן, שתקן ונרגן, שבהסתכלות לאחור נראה לו שהיה על הרואין, אבל אז הוא לא קלט את זה. הבחור צִייר גרפיטי, הוא חתם "Zona" בכל מקום שעבר בו. הקשר הזה לא נמשך הרבה זמן, ל־Zona נמאס מהרחובות, "המטרו, שם זה קורה," הוא רצה לרסס את פסי הרכבת, את התחנות, ולוורנון לא התחשק ללוות אותו למטה. הוא לא נדבק בחיידק – הוא התאמץ לגלות עניין במעללי הגבורה של 93MC או של MKC, בסגנון פראי ובהקאות מרשמלו... הוא הבין שיש בזה קטע, אבל לא נתפס לזה. הטריפ שלו היה להסתכן בשבירת חוליות הצוואר תוך כדי טיפוס על גג של בניין, לבלות שעתיים בדממת האֵיירבְּראש, לעשות הפסקות סיגריות ולהסתכל על העוברים ושבים למטה, שלא מעלים על דעתם להרים את הראש ולגלות אותו, צללית של זקיף דומם.

בלילה הראשון של חייו בלי ז'אן־נו הוא צעד עד שכפות הרגליים שלו נחרכו, אבל המשיך. הוא חשב על הילדים של ז'אן־נו, וזה לא הסתדר. יתומים מאב. המילה פשוט לא התאימה לשלושת רפי השכל הקטנים שדרשו בלי הפסקה תשומת לב, עוגיות וצעצועים חדשים.

ז'אן־נו נהנה להתנהג כמו זבל. הוא היה יהיר. הוא הקשיב תמיד למוזיקה הכי דפוקה, בצעירותו אהב את "אַיינשטרוּצנדה נוֹיבּאוּטן" ואת "פיטוּס", ומאוחר יותר נכנס לסטרייט אדג' הארדקוֹר פאנק, היה מעריץ של "רוּדימנטרי פֵּני" והתלהב מ"מיינוֹר תְ'רֶט", אף על פי שכל אותו זמן הוא שתה כמו חמור.* היה צריך לרחוש לו הערכה של ממש כדי לבלות איתו ערבים שלמים, בהתחשב באופי הארסי שלו. בגיל ארבעים החליט ז'אן־נו להתברגן והתחיל להאזין לאופרות. הוא לבש מחלצות כמו בובת "פְּליימוֹבּיל" ופלט הבלים של איש ימין עשר שנים לפני שזה נהיה אופנתי. זה היה אז חריג כל כך, שאפילו היה בזה חן מסוים.

ורנון חי עכשיו בעולם שבו איאן מקיי היה יכול להתחיל להסניף קראק – ז'אן־נו כבר לא כאן כדי להכריז משהו בנדון.

ואז הגיע תורו של פֶּדְרוֹ. בקושי שמונה חודשים אחר כך. התקף לב. פדרו היה בעצם פייר, אבל צרך כל כך הרבה קוקאין, שהרוויח ביושר שם דרום אמריקאי.

ורנון המתין מחוץ לאֵליזֵה מוֹנמארטר – שעדיין לא נשרף אז – כדי לראות הופעה של "הליבֶּרטינז". הוא ניסה לפלרטט עם איזו עוזרת־מתמחה מוזרה שעבדה בתוכנית אירוח של טִיירי אַרדיסון; היא לא הפסיקה לדבר על המנחֶה, הכריזה שהיא מתעבת אותו למרות שניכר כי הקסים אותה. הוא הבחין מרחוק בחבר שעמד ליד הכניסה לאולם ונופף לו, להוט להשוויץ בבחורה שאיתו, ברונטית פוני ג'ינס סיגריה עקבים גבוהים מהסוג שפריז ייצרה בכמויות בתחילת המילניום. והחבר, שראה אותו מתקרב, התחיל לבכות. הוא אמר פדרו פדרו פדרו בלי שהצליח להסביר את עצמו ותשישות עצומה פשטה באיבריו של ורנון.

פדרו דחף לעצמו לתוך האף בקלות שלושה בתים, שתי פרארי, את כל סיפורי האהבה והידידות שלו, כל ניצוץ קלוש של קריירה, את המראה החיצוני שלו ואת כל שיניו. הוא לא עשה את זה בראש מורכן, לא הצטדק שאין לו שום בעיה, לא, הקטע שלו היה נרקיסיזם, היסטריה נמרצת, תשוקה שהיה מחויב לה בכל עצם מעצמותיו. הוא שפשף בזה את החניכיים, מרח את זה על הז'קט, הוא הכיר את בתי השימוש בכל הברים בפריז ובחר אותם אך ורק לפי מידת השימושיות של השירותים. הוא היה מגיע אל ורנון הביתה ומפזר את זה בכל מקום, ויומיים אחרי כן עוזב ומשאיר אותו על הרצפה. הקטע של פדרו היה מרווין גיי, בּוֹהאנוֹן, דיאנה רוס וה"טֶמפּטֵיישנס". ורנון אהב לבוא אליו, מערכת הסאונד שלו הייתה מדהימה, הכורסאות נוחות, והוא קנה ויסקי שהעיף אותך – הרגשת שם גנגסטר, בלש פרטי ודנדי אנגלי לסירוגין.

ורנון שם יד על תצלום של ארבעתם. הוא ושלושת המתים. הם התקבצו סביבו לכבוד יום הולדתו השלושים וחמישה. תמונה יפה, מאלה שאנשים נהגו לצלם במצלמה אנלוגית ולפתח לכל החברים. ארבעה בחורים שרויים בערפל אבל רזים, שופעי שיער, העיניים בורקות והחיוך חף ממרירות. הם הרימו כוסית, ורנון היה מדוכא באותו ערב, מבועת מהמחשבה שהגיע לגיל שלושים וחמש. ארבעה בחורים יפים, שמחים בטמטום שלהם, חסרי מושג לגבי כל דבר שהוא, ובעיקר לא יודעים עד כמה הם שרויים בצד הטוב של מה שהחיים מייעדים להם. הם האזינו לסמוֹקי רובינסון רוב הלילה.

אחרי שקבר את פדרו, ורנון הפסיק לצאת ולהחזיר טלפונים. הוא חשב שזה שלב, שזה יחלוף. אחרי שורה של אבדות יקרות ערך שכאלה, הצורך להתכנס בעצמו לא נראה לו לא במקום.

בערך בזמן הזה התחילה תקופת הצנע האמיתית שלו והחריפה את נטייתו להתבודדות. המחשבה ללכת לארוחת ערב בבית של מישהו בלי שיש לו במה לשלם על בקבוק יין גרמה לו לדחות את ההזמנות. להילחץ במסיבה כי מישהו הציע לערוך מגבית כדי לקנות גרם. להילחץ כי הכניסות למטרו חסומות. להילחץ כי נקרעה לו הסוליה של הסניקרס. להילחץ מדברים פעוטים שמעולם לא נתן עליהם את הדעת קודם לכן, ולדוש בהם עד כדי כפייתיות.

הוא נשאר בבית. אסיר תודה לתקופה שבה הוא חי. הוא הוריד מוזיקה, סדרות טלוויזיה, סרטים. לאט־לאט הפסיק להאזין לרדיו. מאז גיל עשרים, הדחף הראשוני שלו כשהתעורר בבוקר היה להדליק את המכשיר. אבל עכשיו זה נהיה מטריד בלי שהיה בזה שום עניין. הוא נטש את ההרגל להקשיב לחדשות. בכל הנוגע לטלוויזיה, זה קרה מעצמו. היו לו יותר מדי דברים לעשות באינטרנט. הוא המשיך גם להעיף מבט בכותרות הראשיות, אבל הקדיש את עיקר זמנו לאתרי פורנו. נמאס לו לשמוע על המשבר הכלכלי, על האסלאם, על שינויי אקלים, על פצלי גז, על התעללות באוּרנגאוּטנים או על צוענים שלא הורשו לעלות לאוטובוס.

הבועה שלו נעימה. הוא יכול לשרוד בתוכה אם הוא עוצר את הנשימה. הוא מצמצם כל פעולה למינימום האפשרי. אוכל פחות. הוא התחיל בדילול של ארוחת הערב. מרק אטריות סיניות מקופסה. הוא כבר לא קונה בשר – חלבונים זה לספורטאים. הוא אוכל בעיקר אורז. הוא קונה אותו בשקים של חמישה קילו בחנות של האחים טאנג. הוא מצמצם את כמות הסיגריות – דוחה את הראשונה, מחכה לשנייה, שואל את עצמו אחרי הקפה של הבוקר אם הוא באמת משתוקק לשלישית. הוא שומר את הבְּדלים, כדי ששום דבר לא ילך לאיבוד. הוא מכיר את הכניסות למשרדים מסביב לבניין שלו, שאנשים יוצאים אליהן לעשן במהלך היום, וקורה שהוא עובר לידן בהילוך איטי ומרים את הבדלים הארוכים יותר. הוא מרגיש כמו רמץ, ששיירי הגחלים בו מתעוררים להרף עין עם משב הרוח, אבל אף פעם אין בהם די להצית את בול העץ. מדורה גוועת.

לפעמים זה תוקף אותו – זריקה של מרץ. הוא מתחבר ללינקדאין ומכין רשימות של אנשים שנראה כי עדיין מחזיקים במשרות, כאלה שהכיר, ומבטיח לעצמו ליצור איתם קשר. הוא מדמיין את הסיפור שיספר, הוא יפתח באנקדוטה על בחורות. מוניטין הכלב החרמן שלו מכניסים גברים להלך הרוח הרצוי לשיחת רֵעים. וכך הוא יגיד: לא הייתי בפריז, תקעתי איזו פצצה הונגרייה שגררה אותי לבודפשט, או איזו אמריקאית יפה שמטיילת כל הזמן – לא משנה הלאום, העיקר להותיר את הרושם שהוא עשה חיים משוגעים – הקיצר, חזרתי העירה ואני מחפש עבודה, לא משנה מה, אולי במקרה יש לך משהו בשבילי? הוא ישחק אותה קצת נווד, בשאנטי, לא מהסוג הלחוץ. בנוגע לכסף, הוא לא יכול לבלף, רואים שאין לו פרוטה בכיס. מצד אחר, הוא מעולם לא שחה בכסף. בזמנו זה נחשב אות לאמינות. זה היה לפני שנות האלפיים ולפני שאנשים התחילו לבוא להופעות בנעליים חדשות יקרות של המותג הנכון, בשעון יד הצעקה האחרונה, בג'ינס צמוד שיושב עליהם ככה שברור שהם קנו אותו השנה. מאז "זאדיג אנד וולטר" הרוקיסטי איבדה היחפנות את ההילה הפיוטית שלה – אחרי עשרות שנים שבהן הטביעה חותם של אמת על האמן האמיתי, זה שסירב למכור את נשמתו. היום היא גזר דין מוות ללוזרים, גם בסצנת הרוק.

אלא שהוא אף פעם לא מטלפן ומבקש עזרה. הוא לא יכול להגדיר מה בדיוק עוצר בעדו. היה לו פנאי לחשוב על זה, התעלומה נשארת בעינה. הוא חרש את האינטרנט וחיפש מידע על דחיינים פתולוגיים. הוא ערך רשימות של מה שהוא עלול להפסיד, מה שהוא מסַכן ומה שהוא עשוי להרוויח. זה לא שינה דבר. הוא לא מטלפן לאיש.

אלכסנדר בְּליץ' מת. ורנון רואה את השם מתפרשׂ על פני פייסבוק, אבל לא קולט מייד. מצאו אותו מת בחדר בבית מלון.

מי יסלק את החוב שלו על שכר הדירה? זו השאלה הראשונה שעולה במוחו של ורנון. המיילים והמסרונים ששלח בשבועות האחרונים לא זכו למענה. קריאות העזרה שלו. הוא התרגל לעובדה שלאלכס לוקח זמן להגיב. ורנון סמך עליו. כמו בכל פעם שהמצב נהיה קריטי. אלכסנדר תמיד נחלץ לעזרתו.

ורנון יושב מול המחשב. רגשות סותרים או זרים זה לזה שורטים את חזהו כמו חתולים שיָד זריזה וחסרת רחמים השליכה לתוך שק. הידיעה מתפשטת באינטרנט כמו צרעת. כבר מזמן אלכסנדר הוא נחלת הכלל. ורנון חשב שהתרגל. בכל פעם שאלכסנדר הוציא אלבום חדש או יצא לסיבוב הופעות, אי אפשר היה להתעלם מזה. לא עברה שעה בלי שראית אותו מוצג לראווה, מתערטל ומתפתל איפשהו, פולט הבלים בקולו היפה והעמוק של זמר נשמה מסומם. אלכסנדר נפגע מן ההצלחה כמו מישהו שדרסה אותו משאית; הוא מעולם לא העמיד פנים שיצא מזה בלי נזק. הבעיה שלו לא הייתה שיגעון גדלות אלא ייאוש חסר מעצורים שהתיש את סביבתו הקרובה. לא פשוט לראות מישהו מקבל מה שכולם חולמים עליו, ואז להידרש לנחם אותו על זה.

עדיין אין תמונות של הגופה בחדר המלון. גם זה יגיע. אלכס טבע. באמבטיה. קופרודוקציה של שמפניה ותרופות; הוא נרדם. אלוהים יודע מה היה לו לחפש באמבטיה, לבד, בבית מלון, בעיצומו של אחר הצהריים. מצד אחר, אלוהים יודע מה אמלל את הבחור בצורה נואשת כל כך. אלכס הצליח לדפוק אפילו את מותו. המלון היה עלוב מכדי להפיח חלומות, אבל לא מחריד מספיק להיחשב לאקזוטי. לעיתים קרובות הוא שכר חדר בעיר לכמה ימים – מספיק היה שיראה צלם מתחת לבניין שלו בשביל שילך לישון במקום אחר. אלכס אהב להתגורר בבתי מלון. הוא היה בן ארבעים ושש. מי מחכה לגיל המעבר כדי לקחת מנת יתר? מייקל ג'קסון, ויטני יוסטון... אולי זה קטע של שחורים.

בליץ' אהב להסתובב עם החברים הוותיקים. זה תקף אותו כמו הצורך להשתין, אבל זה תקף אותו לעיתים קבועות. הוא היה יכול להיעלם לשנה, אפילו לשנתיים, ואז להתחיל פתאום לטלפן כמו משוגע או להפציץ במיילים, הוא היה מסוגל אפילו להתייצב אצלך במפתיע. אי אפשר היה לשתות איתו כוסית בבר. אחרי חמש דקות השיחה הייתה נקטעת בידי איזה מעריץ, ומעריצים יכולים להיות תוקפניים. או מטורללים על כל הראש. מעריץ שנדחף לשיחה הוא בדרך כלל נודניק רציני. כשאלכסנדר נתקף חשק לראות את ורנון, הוא היה מטלפן ומזמין את עצמו אליו. הם היו שותים בירה ומעמידים פנים ששום דבר לא השתנה. נו, באמת. אלכסנדר הרוויח בשיר אחד מה שטיפוס כמו ורנון עשה ביותר מעשרים שנה של עבודה בחנות. איך הפרט הפעוט הזה יכול שלא להשפיע על היחסים ביניהם?

אלכס התיידד עם כל מיני אנשים ממעגל ה־VIP. אבל הוא היה משוכנע ש"החיים האמיתיים" שלו נגמרו עם בוא ההצלחה. ורנון ניסה לא פעם להוכיח לו שזה תלוש מהמציאות: סביב גיל שלושים, דברים מתחילים לאבד מהברק שלהם; בין שאתה עלה נידף ברוח או כוכב־על, זה לא נהיה קל יותר לאף אחד. ההבדל הוא שלאלה שלא עולים על רכבת ההצלחה, אין שום פיצוי. העובדה שהנעורים מתפוגגים לא אומרת שאתה יוצא עכשיו למסע סביב העולם במחלקה ראשונה, מזיין את הבחורות הכי יפות, מסתובב עם דילרים מגניבים או מתחיל להשקיע ב"הארלי דייווידסון". אבל אלכס לא רצה לשמוע. למעשה הוא התחיל להיראות מיוסר כל כך, שהיה קשה לשכנע אותו שיש לו מזל.

כשאלכסנדר נכנס לחנות בפעם הראשונה, הוא עדיין היה פַספוס. העיניים הגדולות שלו, עם הריסים הארוכים המקושתים, שיוו לו ארשת ילדותית. הוא היה מופיע עם בקבוק בירה ביד, מתיישב על השרפרף ומבקש להקשיב לתקליטים. בעיניו של אלכס, ורנון היה ונשאר האיש שנטע בו את הקסם: זה שהשמיע לו בפעם הראשונה את אלבום ההופעה הכפול של "סְטיף ליטל פינגרס", את "הרֶדסקינס", את המיני־אלבום הראשון של "בֶּד בְּריינז", את ההקלטה של "שאם 69" בתוכנית הרדיו של ג'ון פיל או את Fight Or Die"" של "קוֹד אוֹף הוֹנוֹר". אלכס עדיין היה נער, היו לו לחיים שמנמנות והוא לא ניסה להיראות קשוח. לחיוך שלו היה ככל הנראה חלק גדול בנסיקה המטאורית שלו – הוא השפיע עליך כמו צפייה בחתלתולים ביוטיוב. היית צריך להיות בעל שריון של רוצח פסיכופת כדי לא להרגיש משהו. הוא ניגן קצת וצווח כמו כולם, דילג מלהקה ללהקה. כמו שקורה לא פעם, התהילה הכתה במקום שאף אחד לא ציפה לו. לסצנת המוזיקה של אותם ימים היו הגיבורים שלה, אנשים שכולם הימרו עליהם. וכל אחד מהם, בדרכו שלו, התנדף באוויר. התשוקה של אלכס לסם התגלתה מאוחר, וגרפה איתה הכול. אבל הבחור הלך תמיד עם סכין בלתי נראה נעוץ עמוק בחזה. הוא אמנם צחק בכל הזדמנות, אבל משהו בו היה שבור; בעיניים היה סדק שנפער לתהום, ושום דבר לא היה יכול לעצור את זה.

שאלה מעשית עד כדי שפלות מטרידה את ורנון: מי ישלם את שכר הדירה שלו? זה התחיל זמן קצר אחרי מותו של ז'אן־נו. הם נתקלו זה בזה ליד תחנת המטרו בּוֹנסֶרזַ'נט. אלכסנדר פרש את זרועותיו לקראת ורנון. הם לא התראו יובלות, מאז ההופעה של טְריקי באֵליזֵה מוֹנמארטר. עם שוך המבוכה של הדקות הראשונות, הרווּיה בתרעומת על ההצגה שנכפית עליהם, של שני חברים ותיקים שיש להם המון מה לספר זה לזה – כאילו סיפורי המכירות של ורנון ב־eBay משתווים בקסמם למעללי הלילות המחוקים מסמים ביאכטה עם איגי פופ – בסוף היה תמיד די נחמד להסתובב עם אלכסנדר.

באותו יום אלכס היה מסטול מהתחת. הוא היה חדור התלהבות טרופה ואחוז בולמוס דיבור של מישהו שלא חזר הביתה כבר הרבה זמן וצריך לשקול לעשות את זה. שלג כיסה את המדרכות, ורנון נאלץ להחזיק לו במרפק כדי שלא ישתטח. משולהב כתמיד, הוא התעקש שוורנון יעלה איתו לדירה של הדילר שלו, שגר כמה צעדים משם. בחור מתרפס עם פרצוף של תלמיד מצטיין שיצר מוזיקה בתוכנת ״גָראז' בֶּנְד״. הוא עישן גראס הולנדי כל כך חזק, שתכף כאב לך הראש. הוא התעקש בכל מחיר להשמיע להם את "הסאונדים האחרונים" שלו. הם סבלו סדרה של שכבות סינתיסייזר מודבקות על ביטים שהיו לכל הפחות מפוקפקים. אלכס כבר היה מחוק, הוא הקשיב לחרא הזה בעניין עצום והסביר לדילר שהוא עובד על הֶרְצים, על גלים לשנייה, שאם מתזמרים אותם בצורה מסוימת אפשר לשנות את המוח. הוא השתגע מהסיפור הזה של סינכרון גלי מוח, והדילר היה מרותק למוצא שפתיו. אבל כולם ידעו את האמת – אלכס לא היה מסוגל לכתוב מוזיקה כבר שנים. ומאחר שלא הצליח לחבר שלושה אקורדים או לכתוב פזמון בעל ערך כלשהו, הוא הסתפק ב"גלי אלפא".

הלילה כבר ירד כשהם מצאו את עצמם על המדרכה. מעט מכוניות עוד נסעו, והרחובות היו לבנים ודוממים באופן מוזר. ורנון צחק על איזו שחקנית בשחור שהייתה מרוחה על שלט חוצות בגודל שלושה על ארבעה מטר, מענטזת על אופנוע. הוא אמר משהו עוין כמו "היא נראית כזאת סתומה, כבר הייתי מעדיף לזיין בובה מתנפחת" ואלכסנדר צחק צחוק מאולץ. היה ברור שהוא מכיר אותה. ורנון שאל את עצמו אם הוא תקע אותה. נשים אהבו את אלכס, הוא לא היה צריך למכור תקליטים בשביל זה. היו לו הרבה חברים VIP, מאלה שאתה מכיר את השם והפרצוף שלהם בלי שפגשת אותם בחיים שלך. הוא שמר אותם בטלפון הנייד שלו תחת שמות מוצפנים, למקרה שהמכשיר ייגנב או ילך לאיבוד. המחשבה שרשימת הטלפונים שלו תיפול לידיים של סתם מישהו הפכה אותו לפרנואיד. לעיתים קרובות, כשהטלפון צלצל, הוא בהה בו במבוכה כי לא הצליח להיזכר מי עומד מאחורי השם שעל הצג: ס"ב, למשל, השאיר אותו תוהה אם מדובר בסנדרין בּוֹנֶר, סְטוֹמי בּוּגסי, סמואל בנשטרית או שם קוד מסובך אפילו יותר, כמו סָחית בלטה או סאדוֹמאי בריון? לא היה סיכוי שייזכר עד שהקשיב להודעה והאסימון נפל: ס"ב זה "סטייק בקר", כי זה מה שהוא אכל כשדיבר שעות עם ז'וּליין דוֹרֵה. באותו רגע זה בטח נראה לו מבריק. כמו הרבה דברים אפלים שאנחנו עושים אחרי שלוש בלילה.

"ואתה זוכר את ז'אן־נו?" ורנון שאל. ברור שאלכס זכר. הם ניגנו קצת ביחד בהרכב Nazi Whores בתחילת שנות התשעים. הם לא התראו כבר יותר מעשר שנים. ז'אן־נו תיעב את אלכס ואת כל מה שהוא ייצג – רוק של מחאה בגרוש, מיליטנטיות בורגנית־בוהמיינית, ומעל לכול הצלחה מסחררת שאי אפשר לייחס אותה למוצא שלו, ושהטריפה את דעתו של ז'אן־נו. הם היו צמד, עבדו באותה תעשייה, אלא שהאחד זכה בתהילה, ואילו השני נתקע במקום. ההשוואה גמרה אותו – להשמיץ את אלכס היה תחביב שתפס חלק ניכר מזמנו של ז'אן־נו. "אתה יודע שהוא מת?" ואלכס החוויר, המום. ורנון נבוך מול פרץ כזה של רגש כן, אבל לא היה לו לב להוסיף "אל תתבאס עד כדי כך, הוא לא סבל את הפרצוף שלך". אלכס התעקש להקפיץ אותו הביתה במונית, ואז לעלות אליו. מהר מאוד הם שידרו על אותו גל – שני אוגרים אחוזי תזזית שמתרוצצים על אותו גלגל. אלכס, מצונף על הספה, הרגיש שהוא בתוך ביצה. הוא אהב את הדירה הדחוקה של ורנון, הוא התכרבל כמו כדור והרגיש מוגן. הם הקשיבו ל"דוֹגְס", משהו שאף אחד מהם לא עשה כבר עשרים שנה. אלכס נשאר שלושה ימים. הוא היה אובססיבי לְמה שכינה ה"מחקר" שלו על תדרים בּינוֹראליים והכריח את ורנון להקשיב לגלי קול שונים שאמורים להשפיע עמוקות על הלא־מודע, אבל במבחן העובדות, לא הצליחו לעורר אפילו מיגרנה. אלכס הגיע עם חמישה גרם בכיס. הם שאבו אותם בקצב נינוח, כיאה לבעלי ניסיון. ורנון נמנם מפעם לפעם – הקוק הרגיע אותו ועזר לו לישון – ואלכס החליט לראיין את עצמו כמו שהוא על הספה. הייתה לו מצלמת וידאו ישנה והוא ערם שלוש קלטות של שעה ליד מסך הטלוויזיה, ובכל פעם שוורנון חזר להכרה, הוא דפק לו הופעה לא נורמלית: "זאת הצוואה שלי, אחי, אתה תופס? אני משאיר לך אותה. שתבין כמה אני סומך עליך." הוא לא היה בשיא הצלילות. אחר כך הוא המשיך עם סיפורי גלי הדלתא והגמא שלו, תהליך היצירה והרעיון לעשות מוזיקה שתהיה כמו סם, שתשנה את הרשתות העצביות. ורנון היה מיואש, אלכס החדיר לו למוח צלילים מחורבנים וכפה עליו להקשיב להם עם אוזניות.

ורנון ירד לקנות קולה, סיגריות, ויסקי וחטיפי צ'יפס בכרטיס האשראי של ידידו הזמר. "לעזאזל, אין שום דבר לאכול אצלך. דרך אגב, ממה אתה חי היום? רוצה שאני אשאיר לך קצת כסף?" ורנון היה חייב שכר דירה של חודשיים ונאבק בשיניים לא לצבור חוב של שלושה כי שמע איזו אגדה אורבנית שלפיה עד שלושה חודשים אתה לא מסתכן בפינוי. ככה זה התחיל. אלכסנדר העביר לו לחשבון סכום של שלושה חודשי שכר דירה – זה העונג שלי יותר משלך, אחי, נשבע לך. ולפני שהלך, הוא התעקש: "טלפן אליי אם אתה צריך כסף, אוקיי? לא חסר לי, אתה יודע... מבטיח שתעשה את זה?"

וּורנון עשה את זה. בהתחלה הוא חשב שיסתדר בכוחות עצמו, אבל אחרי פיגור של ארבעה חודשים הוא עשה את זה. אלכס חילץ אותו מהבוץ. בלי להתבלבל. וכעבור כמה חודשים, ורנון טלפן שוב. זה היה מביך, אבל זה היה גם כמו הארכת הילדוּת. כשהוריו עדיין היו בחיים והוא ידע שיוכל לסמוך עליהם, in extremis,* כדי להיחלץ ממצב ביש. בשיטה הזאת של חילוץ חברי הייתה פיסת ילדוּת מוגנת. ואלכס המשיך לעמוד לימינו. הוא הוסיף את פרטי החשבון של ורנון לרשימת ההעברות הבנקאיות שלו, ובשלוש נקישות הציל אותו ממצב ביש. ורנון התפתל, דחה את הרגע. הוא התנדנד בין אשמה לתרעומת, בין הכרת טובה להקלה. כסף נהיה דבר קל כל כך לאלכסנדר וקשה כל כך לאחרים. ורנון היה שולח המחאה לבעל הבית, אחר כך מצטייד בסיגריות ובמזון, ולבסוף שומר בקנאות כמה שטרות בקופה לקניית הבירה היומית. ככה הוא שרד.

מישהו מצלצל בדלת. ורנון לא עונה. זה בטח השליח מהדואר עם מכתב רשום. הוא לא חותם עליהם. הוא לא מתעסק יותר במסמכים רשמיים. זה קרה בהדרגה, המוח שלו התאבן – יותר ויותר משימות פשוטות יחסית לביצוע מתחילות לחרוג מכפי יכולתו. הוא מכבה את המוזיקה וממתין. הצלצול נמשך. עכשיו דופקים בדלת. ורנון יושב על המיטה, ידיו שלובות על ברכיו, הוא כבר מנוסה – הוא ממתין שהם ילכו. אבל רעש לא רגיל, חריקת המנעול, מתריע על ניסיון פריצה של הדלת מבחוץ. בבת אחת הוא קולט. בלי להוציא הגה הוא מזנק לתוך הג'ינס ולובש סוודר נקי. הוא שורך את השרוכים של "ד"ר מרטינס" נמוכות כשהדלת נפתחת. הוא תזזיתי כאילו עלה לו ספיד רע. ארבעה גברים נכנסים וסוקרים אותו במבטיהם. מנהיג החבורה מדבר: "אדוני, יכולת לפתוח לנו." הוא בוחן אותו, אומד אותו. יש לו צעיף כחול כהה מהודר מסביב לצוואר ומשקפיים עם מסגרת אדומה. החליפה האפורה שלו קצרה מדי. הוא מקריא מטאבּלט בקול חדגוני – דייר זה וזה בכתובת זו וזו...

עשר שנים הוא משלם את השכר דירה המזוין הזה. עשר שנים. יותר מ־90,000 אירו משולשלים לכיסיו של מטומטם שמקבל תשלום על כלום. בעל הבית שלו הוא בטח יורש המיילל שהוא כורע תחת נטל המיסים. בעשר השנים האלה לא בוצע שום שיפוץ בדירה – הוא נאלץ לרדוף אחריו בשביל שיתקן את הדוד. 90,000 אירו. בלי לעבוד שעה, בלי לזוז לשום מקום, בלי להשקיע פרוטה. ועכשיו זורקים אותו החוצה.

עיניו של ורנון מתבייתות על מכנסיו של פקיד בית המשפט, במקום שבו הם מתהדקים על ירכיו. ורנון ממתין שחבורת הגברים תתעד את רכושו ותסתלק כדי להשאיר לו זמן להתארגן. אילולא נכנס לפני שנים לרשימה השחורה של הבנקים, הוא היה רושם להם צ'ק ומאתחל את התהליך. אין ספק שהיו מצליחים להגיע לעמק השווה – הבחור שמצטייר כמנעולן נראה חביב למדי. השפם האפור הצפוף שלו, בסגנון של פעם, מקנה לו חזות של חבר באיגוד עובדים כלשהו. ורנון מקווה שהוא לא קלקל את המנעול כשפרץ אותו, כי אין לו כסף להחליף אותו. אחרי הכול, עדיין לא מן הנמנע שהוא יצטרך לצאת מהבית לחמש דקות. לא נשאר מה לגנוב אצלו – אפילו פליט מקוסובו לא היה טורח לסחוב את הדבר הזה שמשמש לו מחשב. קופסת המחשב והמסך שוקלים טונות וישנים מקדמת דְּנָה. הפקיד מורה לו לארוז את החפצים שיזדקק להם בימים הקרובים ולפנות את הנכס. אף אחד מהם לא אומר: תעזבו, בואו ניתן לו קצת זמן, נחזור בפעם אחרת, ניתן לו עשרה ימים להתאפס על עצמו ואחר כך נראה. שני הבריונים שלא מוציאים מילה נטועים במרכז החדר ומייעצים לו, בלי שמץ עוינות, לציית במלוא המהירות.

ורנון סורק את החדר – האם יש כאן חפץ כלשהו שביכולתו להציע בתמורה לדחייה נוספת? הוא חש בניצנים של חרדה מתוחה במחנה הנגדי – הגברים חוששים שיגיב באלימות. הם רגילים לדרמות ולצעקות. ורנון מבקש רבע שעה, הפקיד נאנח – אבל רווח לו: הלקוח אינו משוגע.

ורנון עולה על שרפרף כדי לקחת מראש הארון את התיק הכי חזק שיש לו. הוא מוריד אותו, ודבלולי אבק אפור נושרים על כתפיו. הוא מתעטש. יש מצבים משונים כל כך שפשוט אי אפשר לתפוס את ההיתכנות הממשית שלהם. הוא ממלא את התיק: אוזניות, אייפוד, זוג מכנסי ג'ינס, המכתבים של בּוּקוֹבסקי, שני סוודרים, כל התחתונים, תמונה עם הקדשה של לידיה לאנץ', דרכון. האימה בולמת כל סיכוי לחשיבה. מאחר שזה עתה נודע לו על מותו של אלכס, הוא זוכר לשלוף מקרקעית ארון – מאחורי ערימות מסודרות להפליא של המגזינים Maximum Rock’n’roll ,Mad Movies ,Cinéphage Best ו־Rock & Folk – את השקית עם שלוש הקַלטות שאלכסנדר צילם בביקור האחרון שלו. הוא יכול לנסות למכור אותן... אחר כך ורנון חולץ את ה"ד"ר מרטינס" לטובת המגפיים האהובים עליו. הוא לוקח שעון מעורר צהוב מפלסטיק שנקנה באיזה שוק סיני לפני עשר שנים ומחזיק מעמד יפה. התיק כבד. הוא יוצא מהדירה בלי לפצות פה. הפקיד עוצר אותו. לא, אין לו מחסן רהיטים מועדף, כן, הוא יאסוף את חפציו בתוך חודש, לחתום כאן, אין בעיה. אחר כך הוא יורד במדרגות, עדיין משוכנע שכל זה לא אמיתי, שהוא עומד לחזור.

למטה הוא נתקל בשוערת. תמיד הייתה לה פינה חמה בלב בשבילו. הוא השוכר המושלם: רווק, תמיד טורח להעיר משהו על הרעש שגורמות העבודות בקצה הרחוב, על מזג האוויר, פה ושם איזו בדיחה – פלירטוט קליל שאין לו תוצאות, אבל משמח את האישה בת השישים. היא שואלת אם הכול כשורה, היא לא שמה לב שעלו אליו מנעולנים. אין לו מילים ואין לו אומץ לספר לה. היא לא מתפלאת לראות אותו יורד עם תיק כבד כזה, היא כבר ראתה אותו עמוס פקלאות בדרכו לדואר עשרות פעמים לפני כן. או אז הוא מגלה את הבושה שמעורר בו מצבו. הפעם האחרונה שסולק הייתה בתיכון. הוא הגיע לַשיעור על אסיד עם החבר שלו פיירו, שכעבור זמן תלה את עצמו מתחת לגשר בשעת שחר באחד מימי ראשון – והם שוגרו אל המנהל, שהשעה אותם. הזיכרון הזה מחזיר אותו אל המטבח בבית הוריו. הם מתו צעירים. הוא לא בטוח שהם היו עוזרים לו. הם היו נוקשים. הם נתפסו לסיפור הזה של דרך הישר, מעולם לא צידדו בכל ענייני הרוקנרול שלו. הם רצו שיעבוד בשירות הציבורי. הם אמרו תמיד שלהיות בעל עסק זה עניין שייגמר בכי רע. בסופו של דבר הם צדקו.

ברחוב, המחשבה על כל החפצים שהיה צריך לקחת אבל השאיר מאחור מדרדרת מפולת סלעים בחזה שלו. הוא נוגע בקצות האצבעות בטופס המקופל שבכיס האחורי. כפות ידיו רועדות, הן כבר לא נשמעות לו. הוא צריך לעצור איפשהו, לחשוב בשקט ולטכס עצה איך לנהל את כל זה. אלף אירו. זה הרבה, אבל אפשרי. החפצים שלו לא אבודים – יש יותר דברים היקרים לליבו מכפי שציפה. שעון היד שז'אן־נו נתן לו. העותקים הניסיוניים של האלבום הראשון של ה"ת'אגְס" שהוא במקרה הניח יד עליהם כשהסוכן של הלייבּל Gougnaf Mouvement נחת אצלו בבית לזמן מה. בקבוקון המשקה של "מוֹטוֹרהֶד", שאֶב הביאה לו מנסיעה ללונדון. הדפס מקורי של ג'לו ביאפרה שקרול צילמה בניו יורק. ועותק חתום של יוּבֶּרט סֶלבּי.

האיום בפינוי ריחף מעליו כל כך הרבה זמן, שבסופו של דבר הוא התחיל לחשוב שזו אזעקת שווא למלחמה שתמיד ינצח בה. אם אלכסנדר עדיין היה כאן, ורנון היה יודע מה לעשות: הוא היה הולך לבניין שלו והופך עולמות כדי למצוא אותו. לא הייתה לו שום בושה לעשות את זה – החבר הוותיק שלו היה מאושר להושיט לו יד. זו הייתה התכלית של ורנון עבורו, בעצם: להעניק ערך ממשי לכסף של אלכס.

לו רק היה דוחק בעצמו לאתר את אלכסנדר במקום לשלוח לו מדי פעם מיילים מנומסים ולהמתין שיגיב. אם ורנון היה מתנחל אצל אלכס, הכול היה אחרת עכשיו. הם היו מתמסטלים יחד בכיף, ואלכס לא היה הולך לעשות אמבטיה באיזה בית מלון מחורבן. במקום זה הם היו מקשיבים להופעות חיות של "לד זפלין" ביפן.

בָּעיר בלי גרוש – ורנון כבר צבר מידה של ניסיון בקטע הזה. אולמות קולנוע, חנויות יד שנייה, מסעדות, מוזיאונים – יש מעט מאוד מקומות שאפשר לחסות בחוּמם בלי לשלם. נשארו תחנות הרכבת, המטרו, הסִפריות והכנסיות, וכמה ספסלים שעדיין לא נעקרו כדי למנוע מאנשים כמוהו לשבת חינם יותר מדי זמן. תחנות הרכבת והכנסיות לא מחוממות, והמחשבה להתפלח למטרו עם התיק הגדול מעכירה את מצב רוחו. הוא עולה באָבֶניוּ דֵה גובְּלַן לכיוון פְּלאס ד'איטָלי. יש לו מזל; שמש בהירה מאירה את הרחובות, אחרי שכל הימים האחרונים ירד גשם. אילו היה מחזיק מעמד חודש אחד נוסף, זו הייתה תחילתו הרשמית של החורף.

הוא מנסה להתעודד בצפייה בבחורות ברחוב. בזמנו, עם קרן השמש הראשונה היו הבחורות שולפות את החצאיות הכי קצרות שלהן כדי לחגוג את המאורע. היום רובן נמנעות מחצאיות ומעדיפות סניקרס, והאיפור שלהן נהיה מוצנע. הוא רואה הרבה נשים מעל גיל ארבעים העושות כמיטב יכולתן, עם בגדים שרכשו בסֵיילים אחרי שגנבו את דעתן על בובה בחלון הראווה, פריטים זולים שנראים העתקים מהימנים של בגדי מעצבים תפורים היטב, אבל ברגע שהן לובשות אותם לא רואים אלא את גילן. והנערות, הנערות עדיין יפות כמו פעם, אבל מתקשות להסתדר. צריך להודות שהחֲזרה של שנות השמונים לא מיטיבה איתן.

בימי חמישי, שערי הספרייה נפתחים רק בשתיים. לוורנון כבר נמאס להיות בחוץ. הוא עולה באָבֶניוּ דֵה שוּאָזי ומתיישב בתחנת אוטובוס מקורה. הוא תכנן לצעוד עד הפארק, אבל התיק שלו כבד מדי. הוא מתיישב לצד אישה בת ארבעים שמזכירה במעורפל את ז'אן־ז'אק גולדמן. בין רגליה מונח סל בד ענקי מלא מוצרי מזון היפּיים. כל ישותה מקרינה תבונה, אמידות, רצינות ויומרה. האישה מתחמקת בעקשנות ממבטו, אבל האוטובוס הראשון שעובר אינו שלה. היא מוציאה סיגריה מכיס המעיל, הוא מנסה לקשור שיחה, יודע שהיא תראה בו נודניק, אבל יש לו צורך לדבר עם מישהו.

"זה לא סותר – זאת אומרת, לאכול אורגני ולעשן?"

"אולי, אבל מותר לי לעשות מה שמתחשק לי, לא?"

"ומתחשק לך לתת לי סיגריה?"

היא מסיטה את הראש ונאנחת כאילו הוא מציק לה כבר מינימום שלוש שעות. לא צריך להגזים, חושב ורנון בליבו, היא לא איזו פצצה, גם לא רעננה במיוחד, היא בטח יכולה לעשות את הקניות שלה בלי שיתחילו איתה כל חמש דקות. ורנון לא מוותר, הוא מחייך ומצביע על התיק שלו:

"פינו אותי מהדירה שלי הבוקר. נתנו לי חמש דקות לאסוף את החפצים שלי ולהסתלק. שכחתי לקחת סיגריות."

היא חוככת בדעתה אם להאמין לו, ואז משנה גישה. למראה האוטובוס שלה שמתקרב, היא מחלצת מהסל חפיסת סיגריות ומושיטה לו אותה. היא מסתכלת לו עמוק בעיניים, וּורנון רואה שהיא נסערת. מסתבר שהבחורה רגישה, היא על סף דמעות.

"אני לא יכולה לעשות למענך הרבה, אבל..."

"את נותנת לי את כל החפיסה? אדיר. אני הולך לעשן ים של סיגריות. תודה."

היא מנופפת לו מבעד לחלון האוטובוס, משהו בסגנון: יהיה בסדר. החמלה נעדרת הבוז שהוא מעורר בה מדכאת את ורנון שבעתיים מכפי שהיה קורה אילו כינתה אותו בשמות גנאי.

בתוך שעה הוא מסיים את חמש הסיגריות שהיו בחפיסה. הזמן חולף באיטיות בלתי נסבלת. ורנון היה רוצה להניח את התיק שלו איפשהו. לו רק היו עדיין תאים לשמירת חפצים בתחנות רכבת.

סוף־סוף נפתחת הספרייה. התפאורה מוכרת לו. הוא היה בא לכאן הרבה ומחליף חוברות קומיקס ודי־וי־די. לפני שעיתונים היו זמינים ברשת, הוא נהג לבוא לכאן ולדפדף בעיתונים יומיים. הוא מתיישב ליד רדיאטור ופותח גיליון של "לֵה מוֹנְד". אין לו שום כוונה לקרוא בו, אבל אילו היה אישה, הוא היה רוצה לקשור שיחה עם גבר שקורא "לה מונד", בייחוד אם הוא נראה מרוכז, מאלה שאוהבים להיות מעודכנים אבל לא מאמינים לכל מה שאומרים להם.

הוא מדפדף בעיני רוחו בספר טלפונים דמיוני, עורך רשימה מ־א' ועד ת' של אנשים שיכולים לעזור לו. הוא בטח מכיר מישהו שיש לו ספה או חדר מיותר להשאלה. הוא עוד ייזכר.

הוא מאתר ברונטית בשולחן הסמוך. השיער שלה משוך לאחור והיא עונדת עגילים שעבר זמנם, תליונים מוזהבים עם אבנים קטנות בוהקות. היא מטופחת, אבל באלגנטיות שלה יש איזה פגם – היא מיושנת. היא משרה תחושה של מישהי שנאבקת בבדידות. ספרי רפואה פתוחים על השולחן. אולי היא סובלת ממחלה קשה. הם יכולים להסתדר דווקא, הוא והיא. ורנון מדמיין אותה גלמודה בדירה רחבת ידיים, הילדים שלה כבר גדולים, לומדים בחוץ לארץ וחוזרים רק בחג המולד, היא אוהבת סקס ויש לה קטע עם גברים ילדותיים, היא סבלה מספיק בשביל לדעת שאם מזדמן לה בחור טוב, כדאי לה להתאמץ ולשמור אותו, אם כי לא מספיק בשביל שכל זה יהרוס אותה. ואולי היא לבד מפני שהיא שקועה עד צוואר בעבודה, או מפני שננטשה לאחרונה בידי בחור עשיר אפילו יותר ממנה שנדלק על מישהי צעירה, ולפני שעזב השאיר לה ערמות של כסף. אסירת תודה על הנוכחות הגברית בבית, היא תקצה לוורנון חדר בדירה שלה, הוא יהפוך אותו לחדר מוזיקה, ירהט אותו מכל הבא ליד אבל ישקיע בסאונד, ומדי פעם בפעם הם יֵשבו בו שניהם, לעת ערב, היא תקניט אותו על אוסף הבוטלגים שלו, אבל בתוך תוכה ימצא חן בעיניה שיש לו תשוקה אצילית. בחורות אוהבות בחורים שאוהבים פאנק רוק, זה פשוט מפוקפק מספיק להבהיל אותן ובכל זאת הולם להפליא את הנוחות הבורגנית.

המחשבות האלה מעסיקות אותו ומרוממות את רוחו לכמה דקות, ואז מתפוגגות. ורנון נזכר בכל אותן פעמים, במטרו, שבהן איתר אנשים שהעמידו פנים שהם נוסעים, אבל נשארו על הרציף בזמן שהוא ישב בקרון והתבונן בהם. בתחנת אַרְז אֵה מֵטִייֵה, בקו 11 לכיוון אוֹטֶל דֵה וִיל, היה הצעיר השחור שישן תמיד על אותו ספסל, פניו מעוותות בגלל ציסטה ענקית בלחי. הוא נשאר שם יותר משנתיים. הייתה הרומנייה מתחנת רפובליק, ראית אותה מיניקה את התינוקת שלה, ואז התינוקת למדה ללכת ובסוף שתתה קולה לרגלי אִמה.

הוא עדיין לא יודע מי ייתן לו לישון אצלו, אבל ברור לו שלא יגיד את האמת. היא מדכדכת מדי. הוא יאלתר משהו קליל יותר. אנשים הלוא אוהבים שמרמים אותם. זה הטבע שלנו. "אני גר עכשיו בקנדה, הייתי צריך לחזור בשביל לטפל בכמה מסמכים. אני צריך מקום לשים בו את הראש לשלושה לילות – יש מצב לקבל בהשאלה את הסלון שלך?" שלושה לילות. מעבר לכך זה ניצול. קנדה זה מצוין – מסוג המקומות שלא מעניינים אף אחד, לכן לא יציגו לו שאלות שאין לו תשובות עליהן. אני שותה סירופ מייפל, "מלאכי הגיהינום" רעים כתמיד, הקוק זול והבחורות חמות, רק צריך להתרגל למבטא.

אמילי! הוא בטח בהלם גמור אם הוא לא חשב עליה מייד, הרי הוא מכיר את הדרך אליה בעיניים עצומות. דירת שני חדרים בקומה חמישית בלי מעלית, מאחורי גאר דוּ נוֹר, שהוריה קנו לה כשהייתה בת עשרים. רצו שם מסיבות לא נורמליות. ועשרות מפגשים אינטימיים – הוא רקד שם, שתה שם, הקיא שם, ולעיתים קרובות זיין בחדר האמבטיה, הוא אכל שם ארוחות ערב, עישן גראס, הקשיב ל"קוֹסְטֶרְס", לאלבומים של "סוזי אנד דה בֶּנשיז" ושל "רדיו בירדמן". אמילי הייתה בסיסטית. היא אהבה את L7, את "הוֹל", את7 Year Bitch ושאר הרכבים איומים שרק בנות מסוגלות להקשיב להם. על הבמה היא הייתה קשוחה ורושפת בוז, בסגנון הניו־יורקי. בחיים האמיתיים – חומד של בחורה. אולי אפילו יותר מדי. לא ברוכת מזל בכל הנוגע לאהבה. היא הסמיקה בקלות, הוא חשב שזה סקסי. היא נעלה מגפיים גבוהים בנוסח דיאנה ריג בהנוקמים, וכשהייתה על הבמה ציירה עם המותניים מעגלים עוגבניים ועוויתיים באופן מוזר; היא החזיקה את הבס על הברכיים ופרטה על המיתרים בראש מופנה לאחור כדי לתפוס את עיני המתופף, זה נראה כמו "דוגי סטייל". היא ניגנה מצוין. אף אחד לא יודע למה היא נטשה את המוזיקה כשהלהקה התפרקה. כשטלפנה אליו, בדמעות, לספר לו שז'אן־נו מת, כאב לו עליה. שהיא עדיין במקום הזה, שוכבת עם גברים נשואים. אחרי ההלוויה היא כל הזמן רצתה להיפגש, אבל ורנון היה שפוף, הוא לא ענה. אמילי שפכה מבול של נאצות על עמוד הפייסבוק שלו, הוא לא הגיב. הוא לא נוטר לה טינה על זה, הוא יודע שלפעמים יורדים מהפסים.

* Napster, מן התוכנות הראשונות שאפשרו שיתוף קובצי מוזיקה בפורמט MP3 באינטרנט.

* או "וובּ 2.0", מונח המגדיר את הדור השני של אתרי האינטרנט, שבו לגולשים יש אפשרות להעלות ולשתף תכנים משלהם.

* Straight edge, תנועה בזרם ההארדקור פאנק שחסידיה נמנעים מטבק, מאלכוהול ומסמים.

* לטינית: בנסיבות קיצוניות.