ספיידר והסערה

גיל שמונה

"צ'רלס קורבין?"

הרמתי מהר מבט מהספר שלי וראיתי אישה נכנסת אל חדר ההמתנה המשעמם עם לוח כתיבה בידה, ואז הסתכלתי על אימא. היא כבר התחילה לקום מהכיסא שלצידי והנהנה אליי.

"זה אתה, צ'רלי. בוא."

הבטן שלי כאבה עכשיו אפילו יותר מאשר כשהיא אספה אותי מבית הספר. היא אמרה שיש לי פרפרים בבטן כי אני מתרגש, אבל פרפרים מרצדים ורוקדים בשמיים כמו בלרינות. התחושה בבטן שלי ממש לא הזכירה ריקודים. התחושה הזאת כאבה. היא הייתה זועמת והזכירה לי את הצרעות שבנו להן קן מתחת לגג של המרפסת בקיץ הקודם.

הרגליים שלי היו כבדות כאילו מילאו אותן באבנים כשהחלקתי מעל המושב, הרמתי את התיק מהרצפה והכנסתי לתוכו את הספר. ידעתי למה אנחנו כאן. ידעתי שזה קשור לדברים שאימא ואבא התלחשו עליהם בלילה.

"אנחנו חייבים לעשות איתו משהו, סו. אנחנו לא יכולים פשוט... לתת לו להיות כזה."

"אני יודעת."

"הם מענים אותו."

"אני יודעת, פול, בסדר? אני יודעת."

הם חשבו שמשהו אצלי לא בסדר. כולם חשבו ככה. ידעתי לפי המבטים של המורים, שהסתכלו עליי כאילו אני עומד להישבר בכל רגע. ידעתי לפי שאר הילדים בבית הספר, שלא הסתכלו עליי בכלל — אלא אם כן הם הציקו לי. אבל לא באמת היה אכפת לי ממה שהם חשבו, לא כמו שהיה אכפת לי ממה שאימא ואבא חשבו, והיה נדמה לי שאיתם הכול בסדר עד שהמנהלת התקשרה והלחישות שלהם התחילו.

עכשיו ידעתי שמשהו קרה. המוח שלי היה דפוק, בדיוק כמו שהילדים בבית הספר אמרו. הייתי יצור. ועכשיו אימא הביאה אותי אל הרופא המעצבן הזה, כדי שהוא יתקן אותי.

חצינו את חדר ההמתנה אל המקום שבו עמדה האישה עם לוח הכתיבה, ידה של אימא הייתה מונחת על כתפי והסניקרס שלי השתפשפו בשטיח האפור. ניסינו לעבור על פניה אל המסדרון, אבל האישה עצרה אותנו.

"הרופא רוצה לדבר קודם עם צ'רלס לבד, אם זה בסדר, גברת קורבין."

אימא לחצה לי את הכתף בידה ולא שחררה. "לבד? למה לבד?"

"פשוט כדי שנוכל לבצע הערכה מדויקת למצבו של הילד בלי האפשרות ש—"

"שמה? מה נראה לכם שהנוכחות שלי תעשה?" קולה של אימא נשמע עכשיו כועס יותר. "חוץ מלגרום לו להרגיש בטוח יותר בסביבה שכבר מלחיצה אותו."

האישה בלעה רוק וחיבקה את לוח הכתיבה אל החזה. "אם לא נוח לך—"

"עם המחשבה שהבן שלי יצטרך לדבר לבדו עם חבורה של אנשים זרים? לא, לא נוח לי עם זה."

האישה כיווצה את שפתיה כמו שאחת המורות שלי עשתה תמיד כשאכלה תפוחים ירוקים. ואז היא הנהנה פעם אחת. "טוב. אם תוכלו לבוא אחריי..."

הם שאלו אותי הרבה שאלות — קודם האישה הזאת, ואז איש זקן שהיה ממש דומה לסבא שלי, רק עם שפם.

הם שאלו הרבה שאלות, אבל לא אמרו הרבה בתגובה.

הם שאלו דברים כמו, "מה גורם לך להרגיש פחד?" ו"זה קורה רק בבית, או שאתה מרגיש את הפחד גם בבית הספר ובמקומות אחרים?" ו"למה אתה מתכוון כשאתה אומר שיש לך כל מיני רגשות?" ו"מה קורה כשיש לך את כל הרגשות האלה, צ'רלי? אתה רואה אנשים או שומע קולות? או שאתה רק... מרגיש?"

הם שאלו אותי שאלות כאילו לא האמינו לי בשום עניין, כמו המורים והילדים האחרים בבית הספר. והם שאלו את השאלות האלה במשך הרבה זמן עד שלא יכולתי כבר לשבת במקום, ולא ידעתי את התשובות הנכונות, ורציתי לבכות. אז אימא אמרה להם שזה מספיק, ואני רציתי ללכת הביתה, בתקווה שאחי הגדול לוק ישחק איתי — אם החבר האידיוט שלו ריצ'י לא יהיה בסביבה.

ואז האיש הזקן אמר לאימא כל מיני דברים בזמן שאני הסתכלתי על הסניקרס החדשות שלי.

"גברת קורבין, אני מפציר בך לשקול תרופות נוגדות חרדה ואולי אפילו תרופות אנטי־פסיכוטיות אם את רוצה שתהיה לבן שלך הזדמנות כלשהי לממש את מלוא הפוטנציאל שלו, הן נפשית והן חברתית."

"רק רגע." אימא הרימה יד כאילו אמרה לרופא לא לזוז. "אני מבינה את עניין החרדה, אפילו שאני לא בטוחה שאני רוצה לקפוץ ישר לתרופות לפני שננסה מנגנוני התמודדות אחרים. אבל אתה אומר לי שלדעתך הבן שלי פסיכוטי?"

"זה בהחלט לא מה שאני אומר. אבל אין ספק שהוא סובל מהזיות—"

"הזיות? בלי להעליב, דוקטור, לא נראה לי שזה שיש לו תחושות שליליות לגבי הוריקן מדרגה 3 אומר שיש לו הזיות."

"עם כל הכבוד, גברת קורבין, הבן שלך אמר שהייתה לו הרגשה שההוריקן יעשה משהו רע לבית שלכם, לא? מה שיכול לרמוז שהוא דמיין—"

"הוא בן שמונה!" צעקה אימא, ואני קפצתי. היא נשמעה עוד יותר כועסת עכשיו בקול הצווחני הזה, כמו בפעם ההיא שלוק שכח לזרוק את הזבל שלושה ימים ברצף. "הוא היה מבועת ממה שעמד לקרות, והפחד גרם לדמיון שלו להשתולל, וזה עורר את החרדה שלו. ולהזכירך, חשבתי שבגלל זה אנחנו כאן. לא כדי לדון בשאלה אם הוא פסיכוטי."

נשמטתי עמוק יותר בכיסא כשחשבתי על ההוריקן. זה שלקח לנו את הבית.

התחושה הרעה בבטן שלי התחילה יום אחד בקיץ כשהייתי בן שבע, כשאבא הדליק את ערוץ מזג האוויר. האיש בטלוויזיה אמר שמחכה לנו עונה קשה של סופות הוריקן, והמילה הזאת — הוריקן — לא הפסיקה להופיע שוב ושוב ושוב בראש שלי. היא גרמה לשערות הקטנות על זרועותיי לסמור ומילאה אותי בפחד. כששאלתי על זה, אבא אמר לי לא לדאוג ושהכול יהיה בסדר. אבל לא האמנתי לו, ממש לא, כי התחושה בבטן שלי אמרה לי לא לסמוך עליו. התחושה ההיא אמרה לי שמשהו ממש־ממש־ממש רע עומד לקרות.

ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה במשך חודשים, וזה היה כל כך המון זמן. המשכתי לחשוב על מה שהאיש בטלוויזיה אמר — על זה שמחכה לנו עונה קשה של סופות הוריקן — וכל הזמן הרגשתי שאני חייב לעשות משהו כדי לגרום ללוק, לאימא ולאבא להקשיב, כי אולי התחושה הרעה הזאת מוצדקת.

אז דיברתי על זה כל הזמן, עד שבכיתי וצרחתי וטרקתי את דלת החדר שלי. בסופו של דבר, האיש בערוץ מזג האוויר דיבר על ההוריקן בה"א הידיעה. הוא אמר שהוא מגיע ושזה עומד להיות רע, ואימא ואבא החליפו מבטים בעיניים פעורות ומפוחדות. ואז הם ארזו לנו תיקים ולקחו אותנו לבית של מישהי שהם הכירו בפנסילבניה.

ההוריקן לקח את הבית שלנו, אבל הוא לא לקח אותנו. אנחנו היינו בסדר. עשיתי טוב כשסיפרתי למשפחה על התחושה הרעה שלי, אבל הרופא הזקן התנהג כאילו טעיתי. הוא הסתכל עליי כמו שהמורים הסתכלו עליי. כמו שריצ'י והילדים האחרים הסתכלו עליי.

כאילו אני משוגע.

"אני רק מנסה לעזור, גברת קורבין," הוא אמר ונשמע עייף. "אני רוצה רק את מה שטוב בשביל הבן שלך."

אימא לא ענתה מייד, ואני הרמתי מבט מהסניקרס שלי והסתכלתי על פניה. אה כן, היא ממש כעסה. ידעתי לפי הכתמים האדומים בלחייה ולפי השפתיים שלה שהיו מכווצות כמו שזיף מיובש, כאילו היא אכלה יותר מדי סוכריות חמוצות. עיניה עברו מהרופא אל האישה עם לוח הכתיבה, והפה שלה נפתח כאילו עמדה להגיד משהו. אבל לפני שאמרה מילה היא הסתכלה עליי, והמבט הכועס נעלם.

ואז היא חייכה, אפילו שהיא גם נראתה קצת עצובה. לא ידעתי מה העציב אותה, רק שהצרעות הזועמות שבתוך הבטן שלי נרגעו קצת.

"אתה יודע מה?" היא אמרה, השאירה את עיניה החומות הכהות על עיניי לרגע ואז הסתכלה שוב על הרופא והמשיכה, "לא נראה לי שאתה יודע מה טוב בשביל הבן שלי. לא נראה לי שמישהו מכם — המורים, המקום הזה, מישהו מכם — יודע מה טוב בשביל הבן שלי. עכשיו" — היא מיהרה לעמוד, חטפה את התיק שלה מהכיסא שלצידה ואחזה לי ביד — "אנחנו הולכים, ואתה יכול לקחת את התרופות האנטי־פסיכוטיות שלך ולדחוף אותן לתחת."

"היא לא אמרה תחת," נהם לוק והסיט את מבטו מהטלוויזיה כדי לנעוץ בי מבט קודר.

"היא לגמרי אמרה," עניתי וחייכתי שוב.

היה נדיר שאימא קיללה. היא תמיד צעקה על אבא בכל פעם שהוא קילל ליד לוק ולידי ואמרה לו שהוא השפעה רעה. ככה שכששמעתי אותה מקללת את הרופא זה נראה לי בערך הדבר הכי מגניב שהיא עשתה בחיים.

"אז מה התוכנית עכשיו, סו? חשבתי שתיקחי אותו אל הרופא שהמליצו עליו בבית הספר, תיתני לו לבדוק אותו ותעשי מה שצריך כדי לטפל בעניין הזה."

לטפל בעניין הזה. אבא אמר דברים כאלה על הנזילה באמבטיה ופעם כשהאורות לא נדלקו. לטפל בעניין הזה אמר שיש בעיה. שאני הבעיה.

המבט הנוקשה נעלם מעיניו של לוק והשפתיים שלו התהדקו כשהוא שמע את קולו של אבא עולה מהמטבח. עכשיו הוא פשוט נראה עצוב.

היה עצוב לו עליי.

"הם רצו לתת לו תרופות אנטי־פסיכוטיות," אמרה אימא.

"כן, ו...?"

אימא השמיעה קול כאילו היא לא האמינה שאבא אמר משהו כזה. "אתה רציני? נראה לך שהוא פסיכוטי?"

"סו, אני לא אומר—"

"מה בדיוק אתה רוצה שאני אעשה, פול? הא? שאני אקח אותו בחזרה אל המקום ההוא ואתן להם להתנהג אליו כאילו הוא איזה... איזה עכבר מעבדה ולמלא אותו בכדורים? אתה רוצה שהם יתייחסו אליו כאילו הוא איזה יצור? אלוהים. הוא הבן שלנו, פול. אתה לא שמעת מה הם אמרו. אתה לא ראית איך הם הסתכלו עליו. אתה לא—" קולה נשבר, וידעתי שהיא בוכה.

לא אהבתי שאימא בכתה.

לא אהבתי לחשוב שאני גרמתי לה לבכות.

"מותק," אמר אבא בשקט, וכיסא נמשך ממקומו ליד השולחן.

"הוא לא משוגע, פול." היא משכה באפה.

"לא אמרתי שכן. אני פשוט..." הוא פלט נהמה. "אני רוצה שיהיו לו חיים טובים. אני רוצה שהוא יהיה שמח. אני לא רוצה שהוא יהיה לבד. ובבית הספר הזה... את יודעת שהם יחסלו אותו אם הוא לא... אם אנחנו לא—"

"אז... הוא לא יחזור לשם."

העיניים של לוק נהיו ענקיות. מה? הוא שאל בדממה והפה שלו נפער.

אבל לא ידעתי מה לומר. הלב שלי דפק חזק כל כך ומהר כל כך.

"אני אשאיר אותו בבית," אמרה אימא. "אני אלמד אותו בעצמי."

אבא לא ענה מייד. תהיתי אם הוא כועס. תהיתי אם הוא עומד לצעוק על אימא.

אבל אז, "מה עם לוק?"

"הוא מסתדר בבית הספר. הוא מקבל ציונים טובים ויש לו חברים טובים," היא ענתה ונשמעה נחושה ובטוחה בעצמה. "אבל אם אנחנו רוצים לתת לצ'רלי הזדמנות אמיתית להסתדר בעולם, אני חושבת שהדבר הכי טוב הוא להוציא אותו מהמקום הזה. אני אמצא ספרים שיעזרו לי להתמודד עם החרדה שלו. אם זה לא יעבוד, אולי נמצא רופא טוב יותר, כזה שלא קופץ מייד לתרופות. אבל קודם כול נוציא אותו מבית הספר."

"אוקיי," אמר אבא בלי שום היסוס. "הוא לא יחזור לבית הספר."

לוק טלטל את הראש וזווית הפה שלו התעקלה בחיוך מתגרה כשהוא לחש, "יש לך מזל, דביל."

למחרת לוק הלך אל בית הספר, אבל אני לא. במקום זה, אימא אמרה שיש לנו כמה סידורים לעשות ושלחה אותי להתלבש. ואז נכנסנו למכונית ונסענו לאכול ארוחת בוקר במקדונלדס. שם היא שאלה אם שמעתי את השיחה שלה ושל אבא, ומאחר שלא אהבתי לשקר, עניתי לה שכן.

"אז אתה יודע למה לא הלכת לבית הספר היום?"

הנהנתי ונעצתי מבט בתפוחי האדמה והלביבות שלי.

"וזה בסדר מבחינתך? כי צ'רלי, אם אתה מעדיף לחזור לבית הספר, זה בסדר. נמצא פתרון. אבל אם אתה רוצה—"

"אני שונא את בית הספר הזה," הודיתי.

אבל היא כבר ידעה את זה. איך לא? לא בכיתי מספיק פעמים לפני שעליתי אל האוטובוס? לא התחננתי מספיק פעמים שתרשה לי להישאר בבית ותגיד למורה שאני חולה?

אימא נשמה נשימה עמוקה ואמרה, "אוקיי. אוקיי, אז אחרי שנאכל, נלך לחנות לחומרי לימוד, נמצא שם כל מיני ספרים ו... נפתור את זה, צ'רלי. אוקיי? אתה ואני נפתור את זה ביחד."

חשבתי על מה שלוק אמר בזמן שסיימתי לאכול ונסעתי עם אימא שלי אל החנות. חשבתי על זה שהוא אמר יש לך מזל, דביל בזמן שבחרתי ספר ללימוד חשבון, מדבקות מגניבות וגם ספר על מערכת השמש. באמת היה לי מזל. היה לי מזל שלא הייתי בבית הספר, שם ריצ'י היה תופס אותי בקפטריה, מועך את קרטון המיץ שלי על הרצפה או אוכל לי את הכריך לפני שהספקתי לאכול אותו בעצמי. היה לי מזל שלא הייתי צריך לשמוע את הילדים האחרים צוחקים עליי כשגמגמתי אחרי שהמורה פנתה אליי כדי שאענה על שאלה — תמיד ידעתי את התשובות אבל שנאתי לומר אותן בקול רם. היה לי מזל שהייתי עם אימא, הלכתי הביתה וצפיתי בטלוויזיה במקום לשחק בהפסקה.

הייתי הילד עם הכי הרבה מזל בעולם.

אבל אז לוק בא הביתה, ואני שמחתי, עד שריצ'י נכנס בעקבותיו. זה לא היה מוזר או משהו — הוא גר שני בתים מאיתנו עם אחיו הקטן, טומי, ואימא שלהם — אבל שנאתי אותו. שנאתי את ריצ'י וילר יותר מששנאתי את בית הספר, ושנאתי מאוד את בית הספר.

"היי, ריצ'י!" אמרה אימא וחייכה מהספה. "אתה בטח עדיין שמח שעברנו אל הבית הזה, נכון?"

עיניו של ריצ'י נדדו אליי לפני שעברו אל אימא. "כן, זה די מגניב."

"נחמד שאתם גרים כל כך קרוב אחד אל השני עכשיו." היא שלחה יד אל הזרוע של לוק. "נכון, לוק?"

לוק גלגל עיניים ונאנח. פעם הוא אהב שאימא דיברה איתו אחרי הלימודים, אבל עכשיו הוא התנהג כל הזמן כאילו היא עצבנה אותו. "כן, בטח, אימא. אפשר לקבל משהו לאכול?"

היא זקרה את הסנטר בכיוון המטבח. "אתה יודע איפה האוכל."

"מגניב."

אחי הגדול הסתכל על החבר הכי טוב שלו וחייך, שניהם התעלמו ממני לגמרי כשרצו אל המטבח, ואני התחלתי להרגיש שוב שיש לי מזל.

אבל אז אימא ירדה אל המרתף לעשות כביסה, ולוק הכריז שהוא חייב להשתין ורץ אל השירותים. ואז ריצ'י הגיע אל הסלון מהמטבח עם כריך חמאת בוטנים וריבה ביד. הוא התקרב אליי לאט, נגס בלחם ולעס. הצרעות בבטן שלי התעוררו שוב, וזזתי ממקומי על הספה עד שלא יכולתי להתרחק יותר.

"דאגתי לך היום, צ'רלי הקטן," אמר ריצ'י ונגס שוב בלחם. "חשבתי שאולי אתה חולה."

בלעתי רוק וטלטלתי את הראש. "ל...לא, אני בס...סדר."

"כן." הוא הנהן והתיישב לידי כך שהירך שלו נגעה בשלי. "לוק אמר שאתה לא חוזר. הוא אמר שאימא'לה חושבת שאתה משוגע מדי בשביל לצאת מהבית."

"א...אני לא משוגע," מלמלתי בקול רפה.

"אולי אתה פשוט בורח ממני," הוא אמר, כאילו חשב בקול רם בזמן שסיים את הכריך. מריחת ריבה נשארה לו על האצבעות והוא הסתכל על החומר האדום כשהמשיך לדבר. "אבל אתה לא יכול לברוח ממני, צ'רלי הקטן. אני יודע איפה אתה גר."

ואז היד שלו נשלחה אליי, והוא העביר את האצבעות הדביקות והקרות שלו על הלחי שלי כך שהריבה נשארה לי על העור. דמעות צרבו בעיניי, השפה התחתונה שלי רטטה וידעתי שאני עומד לבכות. תמיד בכיתי, וריצ'י מת על זה.

"נתראה בקרוב, אוקיי?" הוא ניגב את מה שנשאר על אצבעותיו בחולצה שלי. "כדאי שתלך לנגב את הפנים, תינוק. שאימא לא תראה איזה בלגן עשית."

ואז, כשהוא חזר אל המטבח והרגשתי שהדמעות מתחילות לזלוג לי על הלחיים, שאלתי את עצמי אם באמת יכול להיות לי מזל.