סתת האבן

סטרוֹמסטָד 1923 אַגנֶס לעולם לא היתה מעזה לומר זאת בקול, אבל לפעמים חשבה שהתמזל מזלה שאמהּ מתה בלידתה. כך זכתה שאביה יהיה שלה, ושלה בלבד, ובהתחשב במה ששמעה על אמה, הרי שאותה היא היתה מתקשה לסובב בפשטות כזו סביב אצבעה הקטנה. ליבו של אביה, לעומת זאת, לא הניחו לסרב ולמנוע מבתו היתומה מאם דבר, עובדה שאגנס היתה מודעת לה היטב וניצלה עד תום. אי אלו קרובי משפחה וחברים ניסו לציין זאת באוזני אביה, אבל גם אם עשה בלב חצוי מאמצים לסרב לבבת עינו, הרי שבמוקדם או במאוחר גברו עליו פניה היפות ועיניה הגדולות, שידעו בקלות כזאת להזיל דמעות אשר זלגו במורד לחייה. כשדברים הגיע לידי כך, התרכך ליבו ולרוב היא קיבלה את מבוקשה. כתוצאה מכך היתה אגנס עתה, בגיל תשע־עשרה, עלמה מפונקת מאין כמוה, ורבים מהאנשים שהכירוה במשך השנים היו בוודאי מעזים לומר שהיתה בה מידה של רוע לב. טענות אלה נשמעו בעיקר מפי הבנות. אגנס גילתה שהבנים לא ראו לרוב הרבה מעבר לפניה היפות, לעיניה הגדולות ולשערה הארוך, הסמיך, אשר גרמו לאביה להעניק לה כל מה שחשקה נפשה. הווילה בסטרוֹמסטָד היתה אחת המפוארות בעיר. היא עמדה גבוה על ההר, ונשקף ממנה נוף אל הים. היא נקנתה בחלקה מההון שהורישה אמה, וחלקה מהכספים שהרוויח אביה בתעשיית האבן. פעם אחת היה קרוב לאבד את הכול, בזמן השביתה ב-1914, כשהסתתים התמרדו כאיש אחד נגד החברות הגדולות. אבל הסֵדר שב על כנו, ואחרי המלחמה חזרו העסקים לפרוח. מפעל סיתות האבנים בקרוּקסטרָנד שליד סטרוֹמסטָד הניב רווחים גדולים במיוחד, מאספקת משלוחים רבים לצרפת. לאגנס לא היה אכפת במיוחד מהיכן הכסף מגיע. היא נולדה לתוך עושר ותמיד חיה בעושר, ובין שהכסף בא מירושה ובין שבא מרווחי עבודה הרי זה היה היינו הך בעיניה, כל עוד יכלה לקנות בו תכשיטים ובגדים יפים. לא הכול ראו את הדברים כמוה, זאת ידעה. סבה וסבתה, הורי אמהּ, הזדעזעו כשבתם נישאה לאביה של אגנס. הרי כספו היה חדש, והוריו היו עניים. הם לא השתלבו באירועים הגדולים שנערכו בביתם, והוזמנו רק למפגשים לא רשמיים כשאיש מלבד המשפחה הקרובה לא היה נוכח. ואפילו התכנסויות אלה היו מביכות. האנשים המסכנים האלה הרי לא ידעו איך מתנהגים בטרקליני החברה הגבוהה, והשיחה איתם היתה תמיד דלה עד ייאוש. הסבים של אגנס מצד אמה מעולם לא הבינו מה בתם מוצאת באָאוּגוּסט שֶרנקוויסט, או פֶּרסוֹן, שם המשפחה שעימו נולד. הם לא הלכו שולל לרגע אחר הניסיון שלו לעלות בסולם החברתי על ידי החלפת שמו. אבל לפחות הם רוו נחת מנכדתם, ואחרי שבתם מתה בפתאומיות בלידה התחרו באביה בפינוק שהרעיפו עליה. "יקירה שלי, אני נוסע למשרד." אגנס נפנתה אל אביה כשנכנס לחדר. היא ניגנה בפסנתר הגדול שפנה אל החלון, בעיקר כי ידעה עד כמה הישיבה שם מחמיאה לה. מוזיקליות, לעומת זאת, לא היתה הצד החזק שלה. למרות שיעורי הפסנתר היקרים שקיבלה מילדות, הצליחה לנגן את התווים שעל הכן מולה אך בקושי. "אבא, חשבת על השמלה שהראיתי לך לפני כמה ימים?" היא נתנה בו מבט מפציר וראתה איך, כרגיל, הוא נקרע בין רצונו לסרב לה לבין חוסר יכולתו לעשות כן. "יקירה שלי, הרי לא מזמן קניתי לך שמלה באוסלו..." "אבל היא עם בטנה, אבא, אתה לא מצפה שאלך למסיבה בשבת בשמלה עם בטנה כשכל כך חם בחוץ?" היא כיווצה את גבותיה ברוגז וחיכתה לתגובתו. אם יגלה התנגדות רבה מהמצופה, היא תיאלץ להרטיט את שפתיה, ואם גם זה לא יעזור, ובכן, במקרים כאלה דמעות לרוב יעשו את העבודה. אבל היום הוא נראה עייף והיא לא חשבה שיהיה צורך בתחבולות נוספות. כרגיל, היא צדקה. "כן, בסדר, תיגשי מחר לחנות ותזמיני לך אותה. אבל יום אחד את עוד תצמיחי לאביך הזקן שערות לבנות." הוא נד בראשו, אם כי לא הצליח לכבוש חיוך כשהיא קפצה עליו ונשקה על לחיו. "בסדר, בסדר, שבי עכשיו ותתאמני על הסולמות. יכול להיות שיבקשו ממך לנגן משהו בשבת, אז מוטב שתהיי מוכנה." אגנס חזרה והתיישבה שבעת רצון על ההדום והחלה להתאמן בצייתנות. היא כבר ראתה את המחזה לנגד עיניה. מבטי כולם יהיו נעוצים בה כשתשב לפני הפסנתר לאור הבהוב הנרות, לבושה בשמלה האדומה החדשה שלה.