הקדמה
על קהילה שעשתה היסטוריה
בשתי רגליה
הניסיון הראשון של יהודי אתיופיה להגיע לארץ הקודש התרחש ב-1862, בהנהגת אבא מהרי, מנהיג רוחני מביתא ישראל. יחד עם אלפי יהודים הוא עזב את הכפרים לעבר ירוסלם דרך ים סוף, מתוך אמונה שהיושב במרומים יעשה עמם נס כפי שעשה למשה ביציאת מצרים, ויחצה את הים לשניים.
כפי שקורה לעתים עם אמונה מוחלטת, נטולת סייגים - הים לא נבקע לשניים, הסוף היה טרגי, ורבים מן השותפים למסע מתו ברעב ובמגפה. הניסיון הכושל חיזק את התחושה כי אין דרך אמיתית להגשים את חלום השיבה לציון והוביל לייאוש ולהתכנסות פנימה.
בזכות פעילותם של הקייסים - המנהיגים הרוחניים של הקהילה, כוהני הדת שהיו אחראים על טקסי החתונה, הבריתות והתפילות; אלה שדאגו להנחיל מדור לדור את תורת ישראל והדפו בגבורה כל פעילות מיסיונרית בקהילה שנשארה מאוחדת ושמרה על יהדותה בחירוף נפש - את הייאוש החליפה תקווה, ואותה ירשה האמונה. הפעם בהמתנה עיקשת לשעת כושר. והשעה הזאת הגיעה יותר ממאה שנים לאחר מכן. משנות ה-50 ועד לשנות ה-70 של המאה ה-20, היו עליות ספורדיות, יוזמות של אנשים בודדים שנעשו בהיחבא, ובניגוד לעמדת ממשלת ישראל.
בסוף 1979 יצאו לפועל מבצעים חשאיים ראשונים מסוגם: תחילה "מבצע אחים", שבמסגרתו עלו לארץ יהודים - ביניהם בני משפחתי - בעיקר מאזור וולקייט ותיגראי. לאחר כמה שנים יצאו לדרך שני מבצעי הענק - ״משה״ ו״שלמה״, כשמם של שניים מגדולי המנהיגים בהיסטוריה היהודית, האחד מי שהוביל את העם היהודי אל הארץ בלי להיכנס אליה בעצמו, והשני מי שבנה את בית המקדש.
לתהילת המבצעים זכו המנהיגים והמפקדים שפעלו בשטח, מהמוסד, מצה"ל ומחיל האוויר, שהוציאו לפועל את האופרציה המורכבת והמסוכנת. פחות דובר על הגיבורים הנסתרים, השותפים השקטים והמופלאים לסיפור, שעל תעוזתם ועוז רוחם חייבים ללמוד בבתי הספר ובאקדמיה, ולהיות נישאים בפי כול ולעבור מדור לדור, ובכך להפוך לחלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי ומהאתוס הציוני.
אלה הם הגיבורים שצעדו ברגל קילומטרים ארוכים לסודן, מדינת אויב, תוך סיכון חייהם; אלה אסירי ציון - כן, היו רבים כאלה גם באתיופיה - והפעילים שסיכנו את חייהם ופעלו יד ביד עם אנשי המוסד להעלאת היהודים, ובהם הנשים הגיבורות שהיו עמוד התווך של המסע; אלה אותם אלפים שאיבדו את חייהם בדרך, לעתים בלי להותיר אחריהם אפילו קבר, ובני משפחותיהם שהוסיפו לצעוד בדממה. ואלה הם גם הנעדרים הרבים שגורלם לא נודע עד היום.
אחד מאותם אסירי ציון הוא אבי, גרמאי מלכאי, אשר פעל יחד עם המוסד להעלאת יהודים ארצה, ואף ישב בכלא בסודן, שם עבר עינויים קשים לאחר שנתפס בשל הלשנה לשלטונות על פעילותו להצלת יהודים. הוא חלק מסיפור גבורה של גיבורים וגיבורות, כמו אמי, מאזה (טורו) אהרון האמיצה, שנשאה את אחי התינוק על גבה במסע המפרך לסודן תוך שהיא כמעט מאבדת את חייה, ושמרה והגֵנה בחירוף נפש על חיינו במסע ובסודן. הסיפור שלהם, וגם של הגיבורים הנוספים, אלה שלא זכו להגיע לאדמת הקודש, כ-4,000 איש, אישה, ילד וילדה שנספו במסעות הרגליים ובסודן, יסופר כאן.
חובה עלינו גם להזכיר כי לאורך שנים, הרבה לפני המבצעים השונים ועליית יהודי אתיופיה, פעלו רבים מקרב יהודי אתיופיה למען העליות. מקום של כבוד שמור לאלה אשר זעקו את הזעקה והרעידו את אדמת ישראל - וגם את אדמת הקהילות היהודיות שבארצות הברית. הפעילות הזאת מהווה נדבך חשוב ומשמעותי בפתיחת הדרך לעלייה. מקום מיוחד שמור גם לאנשי המוסד שפעלו בתוך מדינת אויב, תוך סיכון חייהם ומתוך שליחות ואמונה שלמה כי מקומם של יהודי אתיופיה הוא בישראל.
***
דמיינו לעצמכם לרגע קטן אחד, שבמשך יותר מאלפיים שנה אתם בטוחים שהנכם הקהילה היחידה במינה בעולם, היהודים האחרונים שנותרו בעולם, ויום אחד אתם מגלים שיש עוד כמותכם - יהודים - גם אם בעלי צבע עור שונה מזה שהכרתם. והנה המפגש הזה, המרגש, בין התפוצות עומד להתרחש.
בסוף שנות ה-70 עזבנו, אלפי גיבורים מקהילתי המופלאה ביתא ישראל, את ארץ הולדתנו ובית ילדותנו ויצאנו למסעות ארוכים ומפרכים, אל משאת נפשנו, ירוסלם, כאילו שמענו בת-קול החוזרת על דברי אלוקים לאברהם: "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״.
במשך שבועות רבים צעדנו ברגל - גברים, נשים, זקנים וטף - מאתיופיה לסודן, ארץ אויב אשר בכל גבעה ובכל עמק בה אורבות סכנות, אימה ופחד.
בתוך הנרטיב הישראלי, שנבנה כבניין לבֵנים סביב סיפורי העליות מכל רחבי העולם, סביב סיפורי גבורה היסטוריים, מקומם של הגיבורים הללו - אחיותי ואחַי מקהילת יהודי אתיופיה - נפקד. לפיכך עלינו מוטלת החובה לזכור ולהזכיר כי אלמלא התעוזה של אלפי האבות והאמהות, הסבים והסבתות שלנו, שיצאו לדרך לא נודעת וחצו את הגבול למדינה שורצת סכנות, המבצעים ההרואיים הללו, שמדינת ישראל כה מתגאה בהם, לא היו יוצאים אל הפועל.
עצרו רגע וחשבו, איזו קהילה יהודית אחרת יכולה לומר שהיא עשתה היסטוריה בשתי רגליה? שצעדה מאות קילומטרים, בלי ג׳י-פי-אס או מצפן, כדי להגיע לארץ ישראל. צועדים ומאמינים, צועדים ומתייסרים, צועדים ומשלמים מחיר כבד מנשוא - כ-4,000 גברים, ונשים, ילדות וילדים קיפחו את חייהם בדרכם להגשים את החלום. יש מהם שנעלמו בסודן ונעדרים עד היום, מותירים משפחות בערפל ובכאב גדול. רבים אחרים נקברו בדרך, ולילדיהם או הוריהם לא נותר אפילו קבר לעלות אליו.
לכאורה, בכך הסתיים המסע: עשרות אלפי עולים הגיעו לישראל, ילדיהם כבר גדלים ומתחנכים כאן, ובקרוב גם הדורות השלישי והרביעי ייהפכו לחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. אלא שבפועל, המסע לירוסלם לא תם. לא עם ההגעה למחנות הפליטים שבסודן, לא עם העלייה למטוס, אף לא עם הנחיתה בארץ הקודש. המסע עדיין נמשך, והוא חי ובועט, עדיין נאבק לצדק ולשוויון.
מחנות הפליטים, הצעידה במדבריות, הן משל למסע הארוך יותר, הנמשך עד עצם הימים הללו וכנראה יימשך גם בשנים הבאות. הרי גם כעת מוסיפים יהודי אתיופיה לצעוד במסע הקשה והמאתגר בשבילי ישראל, הארץ האהובה שזרמה בעורקיהם אלפי שנים לפני שראו אותה במו עיניהם.
הגיבורים והגיבורות שסיכנו את חייהם כדי להגיע לארץ המובטחת בוודאי לא דמיינו כי בארץ האבות הם יישפטו על פי צבע עורם, שיתייחסו אליהם כזרים, שידרשו מהם לשתוק. לא שטראומת הזרוּת היתה חדשה להם. אדרבה, היא היתה נחלתם התמידית בנופים הפסטורליים של הכפרים באתיופיה, שם כונו ״פלאשים״, כלומר פולשים. חסרי אדמה. זרים.
גם על כך אכתוב, ואשלב סיפורים ומחשבות ורעיונות לתיקון. ואם כבר תיקון, אציב זרקור גם על הדור הצעיר - זה שצעד ברגל לסודן, אך היה צעיר מכדי לזכור; או זה שנולד לאחר העליות, וישראל היא ארץ הולדתו הפיזית, אך הוא נושא עדיין בנפשו ובתרבותו את צלקות המסע שעוברות מדור לדור.
הדור הזה, שנושא את הלפיד והתבגר עם סיפורי העלייה והגבורה, מבין את ההקרבה שהקריבו האמהות והאבות, הסבים והסבתות שלנו; והוא נושא גם צלקות חדשות, של התמודדות בחברה שאינה תמיד שוויונית ומכילה, זאת המסתכלת על צבע העור ולוקה בשלל דעות קדומות, לפני שהיא רואה את האדם העומד מולה. זאת שאינה מכירה את הסיפור של הוריו, שלא תמיד פועלת כדי להכיר ולכבד את מורשתם.
ספר זה נכתב גם עבור הדור הזה, שממשיך לשאת את הלפיד, ונלחם למען שוויון וצדק. עבור כל הצעירות והצעירים שבועטים במוסכמות ובדעות הקדומות. שגאים בצבע עורם, בשפת אִמם ואביהם ובשמם המקורי; שהוריהם למודי הקרבות, שנשאו אותם על כתפיהם ועל גבם בארץ אויב ושחולות המדבר הם חלק בלתי נפרד מסיפור חייהם - מבקשים לומר להם שהם גאים בהם על בחירותיהם, על מאבקיהם, על נכונותם להקריב בדרכם.
זאת גאווה שחקוקה בסלע. גאווה המשמשת תזכורת לכך שמקל המסעות שעבר אל הדור הבא, חשוב לא פחות מן המסעות הרגליים. האבות והאמהות, הסבים והסבתות, מבקשים שנמשיך לספר את הסיפור, שלא נחדל להיאבק ושלא ניתן לייאוש לחדור מבעד לחריצי הדלת, אלינו פנימה.
כי זהו הסיפור שלנו, סיפור שנמשך - ועוד יימשך.
אם הצלחנו להגיע לישראל, למולדתנו, למרות ההתנגדויות והחסמים, בדרך לא דרך, בהליכה של קילומטרים רבים, דרך מדבריות סודן, כי אז עשינו היסטוריה בשתי רגלינו. אנו יכולים לומר בגאווה שעבורנו אין דבר העומד בפני הרצון. זוהי המורשת שעברה אלינו בירושה מהגיבורים והגיבורות של קהילתנו, אנשים הנחבאים אל הכלים. מאבותינו ואמותינו, מהסבים והסבתות, שהם עמוד האש המוביל את המחנה.
על כולנו מוטלת החובה להמשיך להיאבק גם כשהייאוש נוקש בדלת, גם כשהאפליה פושה בכל פינה, גם כשהשוויון נראה עדיין כחלום רחוק - לא פחות מכפי שהיה חלום ירוסלם עבור אבות אבותינו ואמותינו. לצד זאת, לא נשכח שיש הרבה טוב בעולם ובישראל, ושעלינו להתמקד בהישגים, בהצלחות, באנשים הטובים - ובדלת שנפתחת, לא בזו שנסגרת.
מתוך גאווה על הדרך והמסע שעשו הורינו, מתוך נרטיב של עוצמה וחוזק, אנו נאבקים על זכויותינו כיהודים שווים בין שווים. נאבקים למען הילדים והנכדים שלנו. נאבקים כדי שההיסטוריה הייחודית שלנו, שנעלמה מדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל, תיכנס לספרי הלימוד, תסופר בכל בית. נאבקים כדי שהמסע לירוסלם יגיע אל סיומו.
כשלעצמי, אני רואה חובה ושליחות לכתוב את סיפור העוצמה, סיפור המסע, סיפור המאבק. לספר על דמויות מופת כמו קייס קסתה מנשה זצ״ל, תאמרת עמנואל ורבים אחרים, כדי שייהפכו לנכסי צאן ברזל ויהיו חלק מכל בית בישראל. זאת, משום שסיפור הכמיהה אינו שייך רק להם ולנו, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי כולו. מהאתוס הציוני.
בעיניים שלי, יהודי אתיופיה הם לא פחות מגיבורים.
***
ארבעה עשורים כבר חלפו מאז החלה העלייה המשמעותית של יהודי אתיופיה לישראל. ארבעה עשורים שבהם דובר, אפילו יותר מדי, על קהילה "חלשה", על ״האופי השקט״, על ״המופנמות״, על "הנחמדות", ולהבדיל - על ״החוצפה״ שבמחאות החברתיות, או על ״היעדר הכרת תודה״.
במציאות, הנרטיב על "הקהילה החלשה" רחוק כרחוק מזרח ממערב. יהדות אתיופיה היא סמל לעוצמה ולחוזק. קהילה ששמרה על יהדותה במשך יותר מאלפיים שנה הרחק מכל עין מערבית, באדיקות, במסירות ובאהבה. קהילה שמהווה את אחד מפלאי ההישרדות של יהדות בגולה, אי-שם מעבר להרי החושך. סיפור, שלמרבה הצער אינו מסופר מספיק, על אנשים שהם צאצאיה של ממלכה יהודית-אתיופית עתיקה - ממלכת הגדעונים.
במשך אלפי שנים היו יהודי אתיופיה מנותקים מיהודי העולם עד כדי כך שהיו בטוחים כי הם היהודים היחידים בעולם. עם זאת, יקדה בהם האמונה שיבוא יום והם ישובו לאדמתם, למולדתם - לירוסלם. ״ואף על פי שיתמהמה״, אומרת התפילה על אודות ביאת המשיח, ״עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא״. קהילת יהודי אתיופיה המחישה את המשפט הזה הלכה למעשה: בהמתנה יום-יומית ליום הזה, גם בתקופות קשות במיוחד, עד שהוא אכן הגיע לבסוף.
וכשזה קרה, הם לא הסתפקו בהמתנה לגאולה, לא היו פסיבים, הם יצאו להביא אותה לעצמם - במסע ארוך ומטלטל, ממושך, בלתי נתפס ממש. דבר לא עצר את יהודי אתיופיה, ובהם רבים מבני משפחתי, והם יצאו לדרך וצעדו אל הלא-נודע.
אי-אפשר לתת תשובה לשאלה הנצחית, שכנראה תלווה אותנו כל יום מימי חיינו, ״איך - או לחלופין, באמת? - צעדתם ברגל מאתיופיה לסודן כדי להגיע לישראל?״ בלי להכיר ולהבין את כוחה של קהילתי המופלאה והצנועה, את כוחם יוצא הדופן של ההורים והסבים והסבתות שלנו, ושל המנהיגים הדגולים שליוו אותנו מאז ומתמיד, באש ובמים, בשמחה ובעצב, באובדן ובתקומה, עד להגשמת חלום הכיסופים לציון; וגם לאחר מכן, כשהתברר שירוסלם הנכספת שאליה ערגו היא ירושלים אחרת, ולעתים כלל אינה ירוסלם של זהב אלא של נתניה וקריית מלאכי, קריית גת ורחובות, שכל אבן בהן מספרת סיפור על זרות ושוני.
ולא ניתן לענות על השאלה הזו בלי לדבר גם על כוחה של האמונה, אמונה שניצחה את הפחד.
באתיופיה ספגו היהודים, לאורך תקופות ארוכות, פגיעות ורדיפות רבות מצדם של השליטים. כמו בספרי ההיסטוריה העוסקים בגבורתם של היהודים שנאבקו בניסיונות השלטון ההליניסטי לכפות עליהם דת אחרת; או בסיפורי הגבורה על יהודי רוסיה ששמרו על יהדותם מול שלטון קומוניסטי נוקשה וחילוני - כך קרה גם באתיופיה, הרחק מהעין. מאבקי השלטון בקהילת יהודי אתיופיה נשאו בעיקר אופי דתי וניסיונות לכפות עליהם את הנצרות. הם נפגעו ממאבק זה פיזית וכלכלית. איומים על היהודים להתנצר, שאם לא יעשו כן תישלל מהם הזכות לאדמותיהם, היו עניין של יום-יום. ומשלא נכנעו ללחצים, נשללה מהם האדמה ודבק בהם הכינוי "פלאשים". זרים.
אך יהודי אתיופיה המשיכו להיאבק, סיכנו את חייהם ללא הרף, וחירפו את נפשם כדי לשמור על יהדותם, לדבוק בה ובאמונתם. אבל היו בהם כאלה שכוחם לא עמד להם, והם המירו את דתם.
את הספר הזה, שנכתב במהלך השנים 2021-2022, החלטתי לכתוב כדי להעמיק ולספר את הסיפור של יהדות אתיופיה כפי שלא סופר עד כה, מתוך רצון לבצע תיקון, כיוון שבניגוד לתפיסה הקיימת בחברה הישראלית על קהילה "חלשה", זאת קהילה עם עוצמות בלתי נדלות וחוזקות יוצאות דופן. זהו סיפור של נחישות, של הקרבה, של מאבקים עזים למען צדק ושוויון, סיפור של עוצמה ענקית. יש בו מן ההיסטוריה הנפלאה של הקהילה שלי, ובכלל זה התייחסות מרובת פנים לאתגרים השונים העומדים עדיין בפניה, ויש בו גם הסתכלות מפוכחת ואופטימית אל העתיד ומחשבות על הדרך לבניית חברה צודקת יותר - לא רק עבור קהילת יוצאי אתיופיה, אלא למען החברה הישראלית כולה.
קריאה נעימה.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.