עין הציפור 3: אייברי

פרק 1

אייברי הפרידות היו קלות יותר בשנות התשעים

אני חווה חוויה חוץ־גופית, אבל היא לא דומה למה שאנשים מתארים.

הנשמה שלי לא מרחפת מגופי אל התקרה. אני לא מביט על עצמי בחוסר אונים וצופה בהתרחשויות. שהתיאור הנכון הוא מין שילוב בין חוויה חוץ־גופית לבין המלאך והשטן על הכתפיים שלי.

הבעיה היא שאין שום מלאך מזוין.

ההרגשה היא כאילו אני יושב ממש לידי, צוחק על עצמי ושוקל אם לשפוך את המשקה שלי רק בשביל הצחוקים.

נטשה יושבת מולי בשולחן. היא הדבר האמיתי היחיד שעיניי מצליחות להתמקד בו במסעדה. האנשים והצלילים כולם דועכים ומיטשטשים בזמן שהיא נפרדת ממני.

היא עושה את זה כי היא חושבת שאנחנו במערכת יחסים, אבל אין לי לב להגיד לה שאנחנו פשוט מזדיינים. אולי אין לי לב בכלל.

"אני פשוט לא חושבת שאנחנו מתאימים זה לזה," היא מסבירה. "אני לא בטוחה שאנחנו גורמים זה לזה את האושר שמגיע לשנינו."

המילים שלה אדיבות עד כמה שאפשר בזמן פרידה. היא מדברת עליי בנדיבות רבה מדי, ואני חושב ששנינו יודעים זאת. נטשה מתוקה, כנראה מתוקה מדי בשביל מישהו כמוני. אני לא חושב שיש טיפה אחת של רוע בגופה, ואין לי שום כוונה להחמיר את המצב בכך שאתנהג כמו מניאק עכשיו.

"אני מבין," אני אומר ולוגם ממי הלימון שמולי. לא הזמנתי אלכוהול כשהתיישבנו. נטשה לא אוהבת את זה שאני שותה, ואני מכבד את זה, אבל עכשיו כל מה שעובר לי בראש זה 'הלוואי שהיה לי קצת אלכוהול במשקה'.

"אולי אנחנו פשוט שונים מדי," היא מוסיפה.

"כנראה," אני מסכים. "ומגיע לך הרבה יותר טוב ממני."

עיניה מתחילות להתמלא בדמעות, ואני מסיט את מבטי ממנה. אני לא רוצה לראות את זה.

"אל תהיי עצובה," אני מושיט יד מעבר לשולחן כדי לאחוז בידה. "יהיה בסדר, את תראי."

פגשתי את נטשה בסטודיו לפני כשלושה חודשים.

האם יש לי מוניטין של מקעקע ששוכב עם הלקוחות שלו? התשובה, למרבה הצער, היא כן. אני לא עושה את זה בכוונה. הן פשוט הופכות את זה לקל כל כך...

אוקיי, זה נורא להגיד. אפילו בשבילי. הכוונה שלי היא שאני מגשים עבורן פנטזיה, ואין לי בעיה עם זה.

היא טופחת על היד שלי, נפרדת לשלום ועוזבת בזריזות את השולחן.

טוב, נראה שפשוט אשב כאן ואוכל לבד כמו איזה תימהוני. אה, וגם אשלם את החשבון. איזו חוצפה... למרות שזה כנראה מגיע לי.

בשלושת החודשים האחרונים נטשה ואני יצאנו לשלושה דייטים בקושי. מעולם לא קראתי להם ככה, אבל היא כן. בשאר הפעמים שבהן נפגשנו, הגעתי לדירה שלה ל'ערבי סרטים' מאוחר אחרי העבודה.

היא ניסתה להתגבר על איזו אהבת נעורים מהקולג', ספורטאי עם עור עדין יותר משלה. ואני? אני הייתי הבחור המקועקע והמחוספס עם הזקן הארוך שלא הייתה לו שום בעיה לזיין אותה עד שהזיכרונות שלה ממנו ייעלמו. אני לא חושב שיש משטח אחד בדירה שלה בלי טביעות תחת שלנו.

נו, טוב. ממשיכים הלאה.

אני מסיים את הארוחה שלי ומזמין פרוסת עוגת גבינה עם תותים לדרך. בטח אוכל אותה מתישהו בסביבות שתיים בלילה כשאתעורר והדחף הפתאומי לנשנש משהו יצוץ. זה קורה ברוב הלילות.

כשאני עומד במדרכה מחוץ למסעדה, רגע לפני שאני פונה לכיוון הטנדר שלי, הטלפון שלי מזמזם לי בכיס.

הוק: אני צריך אותך מחר.

אני: בשביל מה?

הוק: בשביל הדבר האהוב עליך.

הדבר האהוב עליי בעבודה? ביום החופשי שלי? אני חושב על זה לרגע, וכששום דבר לא עולה במוחי, אני שולח לו הודעה בחזרה.

אני: פשוט תספר לי, אידיוט.

הוק: מסיבת רווקות.

תזמון מושלם.

זה בדיוק סוג הדברים שאני צריך אחרי הערב הזה. לעזאזל, זאת הזדמנות לעשות צרות, והלוואי שהייתי זוכה לעשות שטויות כאלה לפחות פעם בשבוע, אבל אסתפק במה שיש.

אחרי שהוק שולח לי את השעה המדויקת שבה אצטרך להגיע, אני מתניע את לורטה הזקנה. כן, אני מסוג הבחורים האלה.

קראתי לטנדר החלוד שלי לורטה. קניתי אותה לפני עשר שנים, והיא הייתה שייכת למישהו אחר במשך עשר שנים לפני כן. היא זקנה, מושלמת ומשמשת עבורי כמבחן ראשון לנשים. אם הן לא אוהבות אותה, אני לא מתעסק איתן.

אני יודע מה אתם חושבים: בחור טיפוסי עם טנדר ישן שלא רוצה אהבה, ואולי אתם צודקים. אבל יש לי שכבות. הרבה שכבות. ונדרש יותר מסתם אישה פלרטטנית בחצאית פרחונית וקיצית שעושה קעקוע בירך כדי למשוך את תשומת ליבי. מה אני יכול להגיד? הן הפכו אותי למפלצת שאני.

שביל החצץ מתפצח מתחת לצמיגי הרכב כשאני מאט ומכבה את המנוע. חוץ מהנביחות של הכלבה, כל מה שאני שומע זה את מקהלת הציקדות באזור העצים. אני אולי עובד במרכז העיר באזור הומה אדם בכל שעות היום והלילה, אבל כשאני חוזר הביתה, כל מה שאני רוצה זה את הפצפוץ השקט בבור האש בחצר האחורית, ואת הביטחון המנחם של הכלבה שלי כשהיא שוכבת לרגליי.

"היי, ילדה," אני אומר, מוציא את המפתח מהמנעול ורוכן כדי לברך אותה לשלום.

וֵגה מניחה את ראשה בכף ידי, ואני מתעלם מהרגש שמציף אותי בכל הקשור להזדקנות שלה. נראה שרק אתמול היא הייתה גורה מלאת אנרגיה. עכשיו השערות האפורות הראשונות מתחילות להופיע על החוטם שלה.

אני מדליק את האור במטבח, שולף חטיף עצם מהצנצנת שעל השיש וזורק אותה לילדה שלי. לאחר מכן, אני מוציא בקבוק בירה מהמקרר, מסובב את הפקק ומעיף אותו לפח בדרכי החוצה למרפסת האחורית.

וגה הולכת לצידי, מאושרת מהפינוק שלה. נאמנותה אליי לעולם לא מוטלת בספק. כלבים הם יצורים קלים. הם רוצים אהבה, פינוקים וקצת פעילות גופנית. לא משנה כמה זמן אתה נעדר, הם תמיד אוהבים אותך כשאתה חוזר. הבעיות שלי הן רק עם נשים... כל כך הרבה רגשות ומחשבות.

לא חונכתי ככה.

לא התחבקנו או נתנו נשיקות בבית שלי. לא היו סיפורים לפני השינה, לא היו ארוחות ערב משפחתיות, ובטח שלא דנו ברגשות שלנו.

למעשה, היה לי מזל אם שרדתי את היום בלי שאבא שלי לימד אותי 'לקחים בסגנון גברי' — או במילים אחרות, השתמש בי כשק חבטות — כך שלמען האמת, זה לא שאני לא רוצה למצוא אהבה ולהיות עם אישה שתמלא את הבית הקטן שלי במשהו שהוא לא דממה. אני פשוט לא חושב שאני בנוי לדברים מהסוג הזה.

מה כבר יש לי להציע?

שום דבר טוב, אני השני שלי צוחק לצידי. שום דבר טוב בכלל.