על כנפי מלאך

פרק 1

קולדווטר, מיין

ימינו אלה

עוד לפני שפקחתי עיניים ידעתי שאני בסכנה.

התעוררתי לרחש צעדים מתקרבים, אבל נותרתי אפופה קורי שינה מטשטשים. שכבתי על גבי וצינה חדרה מבעד לחולצתי.

צווארי היה מעוקם בזווית מכאיבה, ואני פקחתי את עיניי. אבנים צרות הגיחו מתוך הערפל הכחול־שחור. לרגע הזוי אחד הן נראו לי כמו שיניים עקומות, עד שהבנתי מה הן באמת. מצבות.

ניסיתי להתרומם לישיבה, אבל ידיי החליקו על העשב הרטוב. נאבקתי בדוק השינה שעדיין אפף את מוחי, והתגלגלתי הצידה מהקבר השקוע למחצה בעודי מגששת את דרכי באובך. ברכי מכנסיי נספגו בטל כשזחלתי בין הקברים והאנדרטאות הפזורים באקראי. משהו נראה מוכר במעורפל, אבל רק כמחשבת אגב. לא הייתי מסוגלת להתמקד בגלל הכאב הנורא שהתפשט בתוך הגולגולת שלי.

זחלתי לאורך גדר ברזל וגופי מעך שכבת עלים מרקיבים שהצטברה שנים רבות. יללה מחרידה נשמעה ממעל, אך אף שהעבירה בי צמרמורת, לא הקול הפחיד אותי, אלא הצעדים שרמסו את הדשא מאחורי בלי שיכולתי לקבוע אם הם קרובים או רחוקים. צעקת מרדף פילחה את האובך, ואני החשתי את צעדיי. ידעתי באינסטינקטיביות שאני חייבת להתחבא, אבל הייתי מבולבלת. היה חשוך מכדי לראות בבירור, והערפל הכחול והמוזר תיעתע בעיניי.

במרחק, כלוא בין שני קירות של עצים סבוכים ומגודלי פרא, בהק בחשכה מוזוליאום עשוי אבן לבנה. נעמדתי על רגליי ורצתי אליו.

חמקתי בין שתי אנדרטאות שיש, וכשיצאתי מהצד השני הוא חיכה לי. צללית מיתמרת, זרועו מונפת להכות. כשלתי לאחור, ובזמן שנפלתי נוכחתי בטעותי: הוא עשוי אבן. מלאך הניצב על גמלון, שומר על המתים. אולי החנקתי צחקוק עצבני, אבל ראשי נחבט במשהו קשה והעולם נטה על צידו. חשכה עטפה אותי.

כנראה לא התעלפתי לזמן רב. כשנסוגה חשכת הנשייה עדיין התנשפתי ממאמץ הריצה. ידעתי שאני חייבת לקום, אבל לא זכרתי למה. לכן המשכתי לשכב, והטל הקפוא התערבב בזיעת גופי החמה. בסופו של דבר מיצמצתי, ורק אז התמקדו עיניי מספיק כדי להבחין במצבה הקרובה אלי. האותיות החרוטות עליה הסתדרו בשורות ישרות.

האריסון גריי

בעל ואב מסור

מת ב-16 במרס 2008

נשכתי את שפתיי כדי לא לצעוק. עכשיו זיהיתי את הצל המוכר שארב מעל כתפי מאז שהתעוררתי, כמה דקות קודם לכן. הייתי בבית־הקברות של העיר קולדווטר. ליד המצבה של אבא שלי.

סיוט, חשבתי. עוד לא התעוררתי באמת. זה רק חלום נורא.

המלאך צפה בי, כנפיו הקצוצות מקופלות מאחוריו, זרועו הימנית מצביעה אל צידו השני של בית־הקברות. ארשת פניו נראתה מרוחקת, אבל משהו בקימור שפתיו נראה יותר אירוני מאשר מיטיב. לרגע כמעט הצלחתי להשלות את עצמי שהוא אמיתי ואני לא לבד.

חייכתי אליו והרגשתי ששפתי רועדת. העברתי את שרוול חולצתי על לחיי, מוחה דמעות שלא זכרתי שהתחלתי להזיל. יותר מכול רציתי להתכנס בזרועותיו, להרגיש את משק כנפיו באוויר כשיעיף אותנו מעל לשערים, הרחק מכאן.

קול הצעדים המתחדש השיב אותי למציאות. הם מעכו את הדשא, מהירים יותר כעת.

הסתובבתי לכיוון הקול, מבולבלת למראה האור המקפץ באובך האפל. קרן האור עלתה וירדה לקצב הצעדים – מעיכה... סריקה... מעיכה... סריקה...

פנס.

מיצמצתי כשהאור נעצר בין עיניי וסינוור אותי לחלוטין. הבנתי בבהלה שאני כנראה לא חולמת.

"תראו מה זה," רטן קול גברי מאחורי קרן האור. "את לא יכולה להיות כאן. בית־הקברות סגור."

הסטתי את פניי, ושברירי אור עדיין ריצדו מאחורי עפעפיי.

"כמה עוד יש פה?" הוא תבע לדעת.

"מה?" קולי נשמע כלחישה צרודה.

"כמה עוד נמצאים כאן איתך?" הוא המשיך ביתר תקיפות. "חשבתם לבוא לכאן בלילה לשחק משחקים, הא? מחבואים בטח? או אולי רוחות בבית־הקברות? אז לא במשמרת שלי!"

מה אני עושה כאן? באתי לפה לבקר את אבא שלי? פישפשתי בזיכרוני, אבל הוא היה ריק בצורה מטרידה. לא הצלחתי להיזכר איך הגעתי לבית־הקברות. לא הצלחתי להיזכר בכלל בכלום. הלילה כולו כאילו נתלש מתחת לרגליי.

ומה שגרוע יותר, לא הצלחתי להיזכר גם ביום עצמו.

לא זכרתי את עצמי מתלבשת, אוכלת, הולכת לבית־הספר. זה בכלל יום לימודים?

הדחקתי לרגע את הפאניקה שעלתה בי והתמקדתי בהסתגלות לסביבתי הפיזית. אחזתי ביד שהושיט לי האיש. ברגע שישבתי זקוף, שב הפנס להאיר עלי. "בת כמה את?" הוא תבע לדעת.

סוף־סוף משהו שידעתי בביטחון. "שש־עשרה." כמעט שבע־עשרה. יום ההולדת שלי יחול באוגוסט.

"בשם האופל, מה את עושה כאן לבדך? את לא יודעת שכבר מאוחר בלילה?"

הבטתי סביבי באין אונים. "אני..."

"את לא ברחת מהבית, נכון? רק תגידי לי שיש לך לאן ללכת."

"כן." בית החווה. כשנזכרתי לפתע בבית זינק ליבי, ומייד בעקבותיו צללה קיבתי אל ברכיי. מאוחר בלילה? כמה מאוחר? ניסיתי ללא הצלחה להדחיק את מראה פניה הכעוסות של אמי כשאכנס מבעד לדלת.

"לכן הזה יש כתובת?"

"רחוב הותורן." קמתי והתנודדתי כשהדם עלה לראשי. למה אני לא מצליחה להיזכר איך הגעתי לכאן? הרי בטח נהגתי. אבל איפה החניתי את הפיאט? ואיפה התיק שלי? והמפתחות?

"שתית?" שאל האיש וצימצם את עיניו.

ניענעתי בראשי.

אלומת האור עזבה לרגע את פניי, אבל לפתע שבה והתמקדה הישר בין עיניי.

"חכי שנייה," הוא אמר, ונימה שלא מצאה חן בעיניי התגנבה לקולו. "את לא הבחורה ההיא, במקרה? נורה גריי," הוא פלט, כאילו היה שמי תגובה אוטומטית.

נסוגותי צעד לאחור. "איך... אתה יודע את שמי?"

"מהטלוויזיה. הפרס. האנק מילר הודיע עליו."

כל מה שאמר אחר כך עבר מעל ראשי. מרסי מילר היא הדבר הכי קרוב לאויבת מושבעת שיש לי. איך אבא שלה קשור לכל העניין?

"אנחנו מחפשים אותך מאז סוף יוני."

"יוני?" חזרתי אחריו, וטיפת פאניקה התנפצה בקרבי. "על מה אתה מדבר? עכשיו אפריל." ומי חיפש אותי? האנק מילר? למה?

"אפריל?" הוא בחן אותי במבט מוזר. "אבל ילדונת, עכשיו ספטמבר."

ספטמבר? לא. זה לא ייתכן. הייתי יודעת אם הייתי מסיימת את כיתה י'. הייתי יודעת אם חופשת הקיץ היתה מתחילה ונגמרת. התעוררתי רק לפני כמה דקות, אמנם מבולבלת, אבל לא טיפשה.

אבל איזו סיבה יש לו לשקר?

מאחר שהנמיך את הפנס יכולתי לבחון אותו, וזכיתי לראשונה בהצצה מלאה. מכנסי הג'ינס שלו היו מוכתמים, פניו מעוטרות זקן פרוע שלא ראה תער ימים רבים, ציפורניו ארוכות ושחורות. הוא דמה מאוד לנוודים שהסתובבו ליד מסילות הרכבת ומצאו להם מחסה ליד הנהר בחודשי הקיץ. אמרו שהם נושאים כלי נשק.

"אתה צודק, כדאי שאלך הביתה," אמרתי. נרתעתי והעברתי את ידי על כיסי. הבליטה המוכרת של הטלפון הנייד שלי נעדרה, וכך גם מפתחות הרכב.

"לאן בדיוק את חושבת שאת הולכת?" שאל ובא בעקבותיי.

בטני התכווצה לנוכח התקדמותו הפתאומית, ואני פרצתי בריצה מהירה לכיוון שאליו הצביע מלאך האבן, בתקווה ששם נמצא השער הדרומי. יכולתי להשתמש בצפוני, שהכרתי היטב, אבל זה היה מחייב אותי לרוץ אל האיש ולא ממנו. האדמה נעלמה תחת רגליי ואני מעדתי במורד הגבעה. ענפים שרטו את זרועותיי, ונעליי נחבטו בקרקע התלולה והסלעית.

"נורה!" צעק האיש.

כעסתי על עצמי שסיפרתי לו שאני גרה ברחוב הותורן. מה אם הוא יעקוב אחרי?

צעדיו היו ארוכים יותר ושמעתי אותו שועט בעקבותיי, סוגר את הפער. נופפתי בזרועותיי בפראות והדפתי את הענפים שננעצו בבגדיי כמו טפרים. ידו נסגרה על כתפי, ואני הסתובבתי והעפתי אותה מעלי. "אל תיגע בי!"

"חכי רק רגע. סיפרתי לך על הפרס, ואני מתכוון לזכות בו."

הוא ניסה שוב לתפוס בזרועי ואני, בפרץ אדרנלין, בעטתי לו בשוק.

"אהה!" הוא התכופף ולפת את החלק התחתון של רגלו.

הייתי המומה מהאלימות שהפגנתי, אבל לא היתה לי ברירה. כשלתי כמה צעדים לאחור והעפתי מבט מהיר סביב, בניסיון להבין איפה אני. זיעה הרטיבה את חולצתי, זלגה על עמוד השדרה שלי וגרמה לכל שערות גופי לסמור. משהו לא בסדר. למרות זיכרוני המעורפל, היתה לי בראש מפה ברורה של בית־הקברות – באתי לכאן פעמים אינספור כדי לבקר את קברו של אבי – אבל אף שבית־הקברות נדמה מוכר עד לפרטי פרטים, כולל הריח העז של עלים שרופים ומי בריכה מעופשים, משהו במראהו נראה מוזר.

ואז הבנתי מה העניין.

עצי המייפל היו מנומרים אדום. סימן לשלכת ממשמשת ובאה. אבל זה לא ייתכן. עכשיו אפריל, לא ספטמבר. איך ייתכן שהעלים משנים צבע? יכול להיות שהאיש הזה דובר אמת?

הצצתי לאחור וראיתי את האיש צולע בעקבותיי, מצמיד את הטלפון הנייד שלו לאוזנו. "כן, זו היא. אני בטוח בזה. יוצאת מבית־הקברות לכיוון דרום."

המשכתי לרוץ בפחד מחודש. לקפוץ מעל לגדר. למצוא אזור מואר היטב ומאוכלס באנשים. להתקשר למשטרה. להתקשר לווי...

וי. חברתי הטובה והנאמנה ביותר. הבית שלה יותר קרוב משלי. אני אלך לשם. אמא שלה תתקשר למשטרה. אתאר להם איך האיש נראה והם יאתרו אותו. הם ידאגו שהוא יניח לי לנפשי. ואז הם יעברו איתי על הלילה, ישחזרו את צעדיי, ואיכשהו הפערים בזיכרון שלי יתאחו ויהיה לי משהו לעבוד איתו. אני אשתחרר מהניתוק שנפל עלי, מהתחושה שאני תלויה בעולם שהיה שלי אבל כעת דוחה אותי.

עצרתי מריצתי רק כדי לטפס מעל גדר בית־הקברות. יש שדה, רחוב אחד הלאה, מצידו השני של גשר וונתוורת. אני אחצה אותו ואחמוק בין רחובות העצים – בוקיצה ומייפל ואלון – אחתוך בין סמטאות וחצרות אחוריות עד שאגיע בשלום לבית של וי.

מיהרתי לכיוון הגשר כשקול יללה חד של סירנה נשמע מעבר לפינה, וזוג פנסים ריתק אותי למקומי. פנס מהבהב כחול הוצמד לגג הרכב שנעצר בחריקה מצידו השני של הגשר.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לרוץ קדימה, להפנות את השוטר לכיוון בית־הקברות ולתאר לו את האיש שתפס אותי, אבל כשחשבתי על זה רגע, התחלתי לפחד.

אולי זה לא קצין משטרה. אולי הוא רק מנסה להתחזות. כל אחד יכול להשיג לעצמו פנס כחול מהבהב. איפה הניידת שלו? מהמקום שבו עמדתי וניסיתי להציץ מבעד לשמשה שלו, הוא לא נראה לי לבוש מדים.

כל המחשבות האלו געשו בי במהירות.

ניצבתי למרגלות הגשר המקושת ונאחזתי לתמיכה בקיר האבן. הייתי בטוחה שהשוטר לכאורה ראה אותי, אך בכל זאת חמקתי אל בין צללי העצים המשתפלים מעל שפת הגשר. מזווית עיני ראיתי את מימיו השחורים של גשר וונתוורת מנצנצים. כשהיינו ילדות נהגנו וי ואני לבלות מתחת לגשר זה ממש ולתפוס סרטני נהרות בגדת הנהר, בעזרת חתיכות נקניקייה משופדות על מקלות, שהיינו מכניסות למים. הסרטנים היו לופתים בצבתותיהם את הנקניקייה ומסרבים להרפות, אפילו כשהרמנו אותם מהנהר וניערנו אותם לתוך דלי.

הנהר היה עמוק באמצעו. הוא גם היה חבוי היטב, מתפתל בינות לשטחים מוזנחים שאיש לא טרח להשקיע כסף כדי להתקין בהם פנסי רחוב. בקצה השדה געשו המים לכיוון אזור התעשייה, וחלפו על פני מפעלים שנסגרו, בדרכם אל הים.

תהיתי לרגע אם אני מסוגלת לקפוץ מהגשר. אני מפחדת מאוד מגבהים ומתחושת נפילה, אבל יודעת לשחות. אני רק צריכה להגיע אל המים...

דלת מכונית נטרקה והחזירה אותי למציאות. האיש ברכב שאולי היה משטרתי יצא החוצה. הוא נראה כמו מאפיונר: שערו המתולתל שחור והוא לבוש ברשמיות בחולצה שחורה, בעניבה שחורה ובמכנסיים אלגנטיים שחורים.

משהו בו נראה מוכר. אבל לפני שהצלחתי להבין מה, נטרק זיכרוני ונותרתי אבודה כמקודם.

ענפים וזרדים רבים היו פזורים על הקרקע. התכופפתי, וכשהזדקפתי החזקתי בידי מקל שעוביו כמחצית עובי זרועי.

השוטר לכאורה העמיד פנים שהוא לא מבחין בנשק שלי, אבל ידעתי שהוא ראה. הוא הצמיד תג משטרתי לחולצתו והרים את ידיו לגובה כתפיו במחווה שנועדה לומר: אני לא אפגע בך.

לא האמנתי לו.

הוא התקדם כמה צעדים והקפיד לא לעשות תנועות פתאומיות. "נורה. זה אני." נרתעתי לשמע שמי. לא שמעתי את קולו מעולם, וזה גרם לליבי לפעום כה חזק, שהרגשתי אותו באוזניים. "את בסדר?"

המשכתי להביט בו בחרדה גוברת, ומוחי דהר בכיוונים שונים. התג יכול בקלות להיות מזויף. כבר החלטתי שהפנס הכחול מזויף. אבל אם הוא לא שוטר, מה הוא?

"התקשרתי לאמא שלך," הוא אמר, וטיפס במעלה המשופע של הגשר. "היא תפגוש אותנו בבית־החולים."

לא עזבתי את המקל. כתפיי עלו וירדו עם כל נשימה והרגשתי באוויר חולף בין שיניי. אגל זיעה נוסף זלג מתחת לבגדיי.

"הכול יהיה בסדר," הוא אמר. "זה נגמר. אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך יותר. את בטוחה עכשיו."

צעדיו הארוכים והנינוחים לא מצאו חן בעיניי, וגם לא הנימה החברית שבה דיבר אלי.

"אל תתקרב יותר," אמרתי לו, והתקשיתי לאחוז במקל בגלל זיעת כפות ידיי.

מצחו התקמט. "נורה?"

המקל התנודד בידיי. "מאיפה אתה יודע את שמי?" דרשתי לדעת, אך לא התכוונתי להסגיר בפניו שאני פוחדת. פוחדת ממנו מאוד.

"זה אני," הוא אמר והביט ישר בעיניי, כאילו ציפה לאורות שיידלקו פתאום במפתיע. "הבלש באסו."

"אני לא מכירה אותך."

הוא לא אמר דבר, אך לאחר מכן ניסה גישה שונה. "את זוכרת איפה היית?"

בחנתי אותו בחשש. פישפשתי עמוק יותר בזיכרוני, חיפשתי במסדרונות האפלים והישנים ביותר, אבל פניו לא היו שם. לא זכרתי אותו כלל. ורציתי לזכור אותו. רציתי משהו מוכר להיאחז בו – לא משנה מה – כדי שאוכל להבין את העולם הזה, שמנקודת מבטי נראה מעוות לחלוטין.

"איך הגעת לבית־הקברות הלילה?" הוא שאל, והיטה את ראשו קלות לכיוונו. תנועותיו היו זהירות, עיניו היו זהירות, אפילו קו שפתיו נראה שקול. "מישהו הוריד אותך כאן? הגעת ברגל?" הוא חיכה. "אני צריך שתדברי איתי, נורה. זה חשוב. מה קרה הלילה?"

הייתי רוצה לדעת בעצמי.

גל של בחילה חלף בגופי. "אני רוצה הביתה." שמעתי קול נפץ ליד רגליי, והבנתי באיחור שהמקל נשמט מידיי. כפותיי הריקות היו צוננות ברוח. אני לא אמורה להיות כאן. כל הלילה הזה הוא טעות אחת גדולה.

לא. לא כל הלילה. מה ידוע לי עליו? אני לא זוכרת את כולו. נקודת ההתחלה היחידה שלי היא הרגע שבו התעוררתי על הקבר, קפואה ואבודה.

דמיינתי את בית החווה, בטוח וחמים ואמיתי, והרגשתי דמעה זולגת לצד אפי.

"אני יכול לקחת אותך הביתה." הוא הינהן באהדה. "אני רק צריך לקחת אותך קודם לבית־החולים."

עצמתי בחוזקה את עיניי, ושנאתי את עצמי על שהידרדרתי לבכי. לא יכולתי לחשוב על דרך טובה או מהירה יותר להראות לו עד כמה אני בעצם מפוחדת.

הוא נאנח – צליל קל שבקלים, כאילו הצטער שהוא נאלץ לבשר לי את מה שהוא עומד לבשר. "את נעדרת זה אחד־עשר שבועות, נורה. את שומעת מה שאני אומר? אף אחד לא יודע איפה היית בשלושת החודשים האחרונים. צריך לבדוק אותך. אנחנו צריכים לבדוק שאת בסדר."

בהיתי בו בלי לראות אותו באמת. פעמונים זעירים צילצלו באוזניי, אך קולם נשמע מרוחק. הרגשתי התכווצות במעמקי בטני והתאמצתי להדוף את הבחילה. אני אולי בוכה מולו, אבל אני לא מוכנה גם להקיא.

"אנחנו חושבים שלקחו אותך," הוא אמר בפנים חתומות. הוא סגר את המרחק בינינו וכעת עמד קרוב מדי, אמר דברים שלא הצלחתי להבין. "נחטפת."

מיצמצתי בעיניי. פשוט עמדתי שם ומיצמצתי.

תחושה מוזרה לפתה את ליבי, משכה בו ועיקמה אותו. גופי התרפה ונטה באוויר. ראיתי את הבוהק הזהוב של פנסי הרחוב ממעל, שמעתי את הנהר מלחך את יסודות הגשר, הרחתי את אדי המפלט של מכוניתו המונעת, אבל כל אלו נותרו ברקע. הערת שוליים מסחררת ראש.

ובתום אותה אזהרה קצרצרה הרגשתי שאני מתנודדת, מתנודדת, ונופלת אל הריק.

איבדתי את ההכרה עוד לפני שנחַתִּי על הקרקע.