על מים סוערים

שלהי חודש מרץ 2013.

קלטתי אותם בזווית העין, חובשים כובעים שחורים על פניהם. באפלת הלילה נראו צלליותיהם לאורם הקלוש של פנסי הכביש.

השעה הייתה קצת אחרי חצות הלילה. הכביש דומם וריק. הרמזור בצומת ירכא – אדום. ברגע שעצרתי בצומת הם החלו להתקדם לכיוון הרכב שלי בפסיעות מהירות.

אחד מהם צמצם טווח ועצר מול החלון בצד בו ישבתי. השני התרחק ונעמד בצד המקביל.

האם יש מי שמרגיש שברגעים הבאים עלולות להיות הנשימות האחרונות של חייו? אין לי תשובה ברורה לזה. באותו רגע לא ממש חשדתי בשניים. הייתי באמצע שיחת טלפון חשובה. רק לאחר מכן, כאשר שחזרתי את המאורעות, החלו לעלות בי ספקות. ייתכן שבסתר לבי ידעתי.

כעבור שבריר שנייה הסיט הבחור שמשמאלי את מעילו ושלף אקדח שחור.

רק אז נפל לי האסימון: מה שחששתי ממנו בשבועות האחרונים, הפך למציאות.

השמים היו מעוננים, הירח נראה במעומעם. באינסטינקט ראשוני לחצתי בכל הכוח על דוושת הגז בתקווה להימלט. אבל זה היה מאוחר מדי. הבחור כיוון את האקדח לראשי.

כעבור רגע נשמעה ירייה.

אני זוכר שבאותו רגע הרחתי ריח חריף של אבקת שרפה והרגשתי באופן מוחשי וצורב את פגיעת הכדור, כמו כווייה של להבה, רק כואבת פי כמה. למזלי, המתנקש החטיא את ראשי והכדור עבר מבעד לצלעות ומשם פילס לעצמו דרך אל הריאות.

המשכתי ללחוץ על דוושת הגז בפרץ אדרנלין שנבע בי משום מקום, בתקווה להתרחק מהצומת ומהמתנקשים, יודע שיש לי דקה אחת, אולי שתיים, לפני שאאבד את ההכרה ואז שני המתנקשים יוכלו לסיים בקלות את המשימה שלשמה הגיעו.

"מה קרה? הכל בסדר?!" נשמע קול חרד מעבר לקו. בת שיחתי שמעה בזמן אמת את רעם הירייה ואת הנשימות המהירות והמאומצות שלי, אך עדיין לא הבינה מה קורה.

"ירו בי", נשמתי באיטיות, מחרחר. "תשלחי בבקשה אמבולנס לכיוון עכו".

זכרתי שליד הבית שלהם חונה בדרך כלל אמבולנס פרטי וקיוויתי נואשות שהיא ובעלה יזעיקו אותו. מה שאכן התרחש.

בינתיים הדם המשיך לזלוג בתוכי ומילא את חלל הבטן, מקשה על הריאות לבצע את פעולתן. נשמתי בכוחותיי האחרונים וחשתי כיצד אני עומד לאבד את ההכרה בכל רגע. בכוחותיי האחרונים הצלחתי לבצע עוד שתי שיחות, למד"א ולמשטרה, ודיווחתי על מה שקרה – ראש עיריית עכו נורה לפני רגע – ועל המיקום שלי.

לאחר מכן, ברגעים האחרונים שעוד נותרו לי, כאשר כבר הרגשתי איך מסך ערפל מכסה את עיניי, לחשתי את שני פרקי התהילים שידעתי בעל פה.

"לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. כִּי־הוּא עַל־יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל־נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ".

ואז, סמוך מאוד לצומת כפר מכר, מלמלתי בכוחות אחרונים ובנשימות מאומצות את הפרק השני.

"שִיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי, עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ..."

וזהו. יותר אני לא זוכר...