עם סיכוי לאושר

1

הברווז יכול היה לחמוק מעיניה בקלות. הוא שכב בתחתית שידת העץ, וממש כמו בסיפור הנסיכה על העדשה עם כל המזרנים, לורי היתה עלולה לפספס אותו אילו לא היתה מוציאה את כל השמיכות כדי לבחון אותן מקרוב.

אורכו של הברווז היה כחצי מטר והוא היה עשוי עץ וקל להפליא כשהרימה אותו. לא היה לה מושג בן כמה הוא משום שמצבו היה מצוין, כאילו בקושי נגעו בו. היא לא ראתה עליו אפילו שריטה אחת, והגימור שלו היה חלק עד כדי כך שהיא יכלה להרגיש את הנגיעות הקלות ביותר של המברשת כשליטפה אותו בקצות אצבעותיה. הוא נצבע בצבעים בוהקים: ראש ירוק, חזה חום־אדמדם, פס זהוב בכל אחד מצדי גופו ופסים ירוקים לאורך הכנפיים. היא יצאה אל המסדרון ועמדה שם כשידה האחת על מותנה והברווז בידה השנייה. "למה שאישה בת תשעים ושלוש תשמור ברווז עץ בתוך שידה מתחת לשלוש שמיכות צמר ושמיכת טלאים?" היא שאלה.

"כדי שיעזור לה להגיע לגדה השנייה?" ענתה ג'וּן מהסלון.

"זאת לא בדיחה."

לורי נכנסה עם הברווז אל הסלון, שבו מיינה ג'ון את הספרים, או את חלקם. בביתה של דוט היו ספרים כמעט בכל פינה, על מדפים שהשתרעו על פני קירות שלמים, או בערמות רעועות על הרצפה. "הוא בטח היה אצלה מאותה סיבה שהיו לה שלושה צעיפי נוצות ותמונה חתומה של סטיב מֶקְווין."

"ומה הסיבה?"

"היא היתה בת תשעים ושלוש. למה שלא יהיה לה ברווז?"

לורי הוציאה את הטלפון הנייד שלה וצילמה את הברווז מזוויות שונות כדי להראות לאמה. "האמת היא שהוא יפה. אני לא יודעת למה היא לא שמה אותו במקום שבו יוכלו לראות אותו, כמו את כל שאר הדברים שלה."

הבית של דוט היה כמו ארון תצוגה מרהיב, עמוס בחפצים שאספה במהלך הרפתקאותיה. היו שם גלויות בתוך קופסאות נוי מצופות בד, סלילים של סרטי צילום ביתיים בקופסאות פח מסומנות בתוויות עם כיתוב בעט כדורי ומזכרות מטיולים שהעידו על שינויים אימפולסיביים בפילוסופיית האספנות של דוט: גביעי ביצים, כפיות, וצלוחיות קטנות לקינוחים שהיו מעוטרות בציורים. היא היתה ברומא, בבנגקוק, בבואנוס איירס ובמקסיקו סיטי. היא נסעה לקמפינג בטריילר עם שתי חברות בפארק הלאומי יֶלוֹסטוֹן בקיץ 1952, וטיילה בסין לבדה ב־1994, כשהיתה בשנות השישים לחייה. בתמונה מהטיול ההוא, שבטח צולמה על ידי איש זר כלשהו, היא עמדה ליד החומה הסינית, ושערה האפור היה אסוף לקוקו רפוי בעורפה. היא לבשה ז'קט ג'ינס דק מעוטר בטלאי עם הפנים של אלטון ג'ון.

דוט ניסתה ללמוד כמעט כל קורס שהוצע בקולג' הקהילתי — ושמרה את כל השנתונים — וסיכומי השיעורים וחומרי הלימוד שלה נערמו באחד החדרים. כלי קרמיקה, עבודות רקמה, עבודות סריגה, אלבומי מזכרות בעבודת יד עם כותרות כמו "חג המולד 2003: קור כלבים", ציורים, רישומים, קליגרפיה וצמידי חרוזים שנשזרו על חוט דיג. מתחת לארגזים עם עבודות היצירה היה ארגז פלסטיק כחול גדול שעליו נכתב בשלבי הכנה/עבודות לא גמורות, מלא ביצירות שיישארו כך לנצח עכשיו.

היה צרור קטן של מכתבי אהבה מכמה מבני הזוג של דוט שהמשפחה ידעה על קיומם: פול המורה, ג'ון הכימאי, אנדרו העיתונאי. והיה גם מכתב ללא מעטפה שנחתם באות מ', ועל פי כתב היד לורי חשדה שהכותבת היא אישה (שוב, היא היתה בת תשעים ושלוש. למה שלא יהיה לה קשר כזה עם אישה?) לורי הניחה אותם בצד בלי לקרוא אותם מהסיבה הפשוטה שהיא היתה רוצה שאף אחד לא יקרא את המכתבים שלה אחרי מותה. אבל היא גם לא רצתה לזרוק אותם, אז היא השאירה אותם בקופסת הנעליים שסומנה בתווית מכתבים — מיוחד והניחה אותה על המיטה.

לורי צנחה על הספה. "בואי נעשה הפסקה," היא אמרה, "גמרתי עם קופסת התכשיטים ואני חייבת לאכול משהו לפני שאני מתחילה לעבור על תכולת הקופסה שכתוב עליה מצלמות וקלטות שמונה רצועות."

"תמשיכי ללטף את הברווז הזה," אמרה ג'ון, שקמה וחלפה על פני לורי בדרכה אל המטבח. "רוצה תה קר?"

"את החברה הכי טובה בעולם."

"לור, זה רק תה קר."

"את יודעת על מה אני מדברת," אמרה לורי, "אני מתעסקת בזה כבר שבוע וחצי והידיים שלי מלאות שריטות כי אני קורעת קופסאות קרטון, וכואבת לי הכתף מסיבה לא ברורה, ואני חייבת להיות פה. את פה כי את אדם טוב."

"יש לי חדשות בשבילך," אמרה ג'ון על רקע קרקוש של קוביות קרח בכוסות. "כשאת קרובת המשפחה היחידה שטורחת להגיע, במקום פשוט לתרום את כל תכולת הבית, גם את אדם טוב."

לורי נאנחה. "זאת היתה ההחלטה הכי הגיונית. לא רציתי שכל הדברים שלה ייעלמו רק כי היא לא התחתנה ולא היו לה ילדים. לאף אחד אחר לא היה זמן לזה."

ג'ון חזרה עם המשקאות בשתי כוסות גבוהות של דוט, שהיו מעוטרות בדוגמה בולטת של מעוינים. "אני לא יודעת. ארבעה אחים ודווקא את נתקעת עם זה?" שאלה כשהתיישבה. "בכל מקרה, אני מאוד שמחה לדבר איתך פנים אל פנים, ולא בשיחת וידיאו. אני אוהבת לראות את הפנים היפות שלך מולי."

"את ממש מתוקה, בהתחשב בעובדה שאני מזיעה ומגעילה. וזה הדדי. חשבתי שאראה אותך בחתונה שלי שלא התקיימה בסוף, אז אני שמחה שהיה לי תירוץ אחר. למען האמת, זה זמן מצוין להיפגש עם חברים ותיקים כי כל האנשים שאני מכירה בסיאטל מכירים גם את כריס, ואין לי מושג אם הם עדיין מחבבים אותי. ואם כן, אני ממש לא רוצה שהם יעשו לי מסיבה כשאהיה בת ארבעים רק כי הם מרחמים עלי וחושבים שוויתרתי על הסיכוי האחרון שלי להיות מאושרת, ושעכשיו אני פשוט אתקמט כמו איזה שזיף מיובש."

"אף אחד לא חושב כך," ג'ון גלגלה את עיניה.

"תגידי את זה ל'כשהארי פגש את סאלי'."

"מה זאת אומרת?"

"את לא זוכרת את הסצנה שבה הארי בא לבקר את סאלי והיא לובשת חלוק אמבטיה ובוכה כי החבר שלה לשעבר, הבן של ג'רלד פורד, עומד להתחתן?"

"השחקן ההוא זה הבן של ג'רלד פורד?"

"כן. ואז היא מתחילה לבכות והיא ממש מדוכאת והיא אומרת בדמעות 'אני אהיה בת ארבעים'. והוא שואל 'מתי?' והיא עונה 'יום אחד'. וזה הפאנץ'. והפאנץ' השני הוא שהוא אומר לה שהיא תהיה בת ארבעים בעוד שמונה שנים."

לורי קיוותה שג'ון תבין אותה, אבל זו רק הנידה בראשה. "לא הבנתי. תמשיכי."

"הבדיחה היא שזה ממש מצחיק שהיא חושבת שהיא זקנה, אף על פי שהיא תהיה בת ארבעים רק בעוד שמונה שנים שלמות. תאמיני לי, כשאת צופה בסרט הזה חודש לפני יום ההולדת הארבעים שלך, התחושה ממש שונה. למה הוא לא היה יכול פשוט להגיד לה 'למי אכפת? הרי גיל ארבעים יגיע בכל מקרה, ואם תהיי רווקה זה בסדר גמור, ואם תהיי נשואה זה בסדר גמור. ודרך אגב, גם הבן של ג'רלד פורד וארוסתו יהיו בני ארבעים יום אחד'. תמיד שאלתי את עצמי למה הוא לא פשוט אמר את זה ככה."

ג'ון הרימה גבה. "תמיד שאלת את עצמך, או שאולי התחלת לתהות לגבי זה בזמן האחרון?"

"אף אחד לא אוהב חכמולוגיות," אמרה לורי ונעצה בה מבט נוקב. "אני רק אומרת שהם לא היו חייבים לעשות כזה סיפור מהשאלה אם יהיה לה בסוף סיפור אהבה מהאגדות."

"אבל זאת קומדיה רומנטית."

"אני יודעת. פשוט דמיינתי את עצמי לרגע אומרת לבילי קריסטל שביטלתי את החתונה שלי ואז מוסיפה 'ובקרוב אהיה בת ארבעים', ואז דמיינתי אותו שואל 'מתי?' ואת עצמי אומרת 'בעוד חודש', ואז הוא פשוט אמר 'אוי לא!'" הצחוק של ג'ון היה כל כך נעים לאוזן, כל כך שקט ומתנגן. באמת עבר יותר מדי זמן מאז ששמעה אותו. "אל תצחקי כשאני מתלוננת על גילנות!"

"סליחה. אני פשוט חושבת שזה בכלל לא קשור אלייך. את לא היית בוכה בחלוק אמבטיה, אלא מוזגת לעצמך משהו לשתות וצופה בסרט. מג ראיין היתה רווקה מיואשת. את רק רווקה."

"זה נכון. כלומר, אני קצת עצובה שהפסדנו חלק מהפיקדונות שלנו, וחבל לי על כל השעות שבזבזתי בהחזרת מתנות, אבל אני לא יכולה לומר שאני מיואשת."

"אז אל תדאגי. חוץ מזה, מי בכלל שאל את בילי קריסטל?"

"החתונה וחיי הנישואים הדאיגו אותך לפני שהתחתנת?" שאלה לורי, שקוביית קרח מילאה את פיה.

ג'ון הרימה את עיניה אל התקרה ואז החזירה את מבטה אל לורי. "לא ממש. הדברים שהדאיגו אותי היו הדי־ג'יי ועניינים לוגיסטיים, כמו עם איזו מהמשפחות שלנו נבלה את חג המולד, ומה הן יגידו אם אני לא אחליף את שם המשפחה שלי. אבל בשלב ההוא כבר גרתי עם צ'רלי כמה שנים, אז לא חשבתי שזה יהיה מאוד שונה."

"וזה היה שונה?"

"לא ממש. רוב הזמן כמעט שכחתי שאנחנו נשואים."

"אתם מדהימים. זה כאילו ריחפתם בקלילות מנקודת הזמן שבה הכרתם בקולג' עד היום."

"ממש לא. אני השתגעתי לגמרי אחרי שבֶּת'י נולדה, ונוסף לנו אדם חדש שהקיא וחרבן וצרח כל הזמן. זה היה שונה, אף על פי שהיא היתה תינוקת טובה. וגם טומי היה תינוק טוב, מאוד רגוע ושקט, אבל משום מה הוא הריח פחות טוב ממנה רוב הזמן. אני לא יודעת, אני מנסה לומר שכל דבר חדש דורש תקופת הסתגלות."

"לא ראיתי את הילדים שלך כבר המון זמן. כשקפצתי לבקר לפני כמה ימים הייתי בטוחה שהחלפת אותם בילדים הרבה יותר גדולים."

"זה גם מה שאני חושבת לפעמים," אמרה ג'ון.

"את מתגעגעת לתקופה שבה הם היו תינוקות? הם היו כאלה חמודים!"

"אהבתי אותם כתינוקות," אמרה ג'ון, "אבל עכשיו הם גדולים יותר ויש להם ילקוטים וחברים־אויבים ודעות אמיתיות על דברים, הם כבר לא סתם שונאים הכול כשהם עייפים. וגם זה כיף. אני שמחה שיצא להם לראות אותך. נראה לי שאחרי כל כך הרבה זמן הם חשבו שאת גרה בסקייפ."

לורי למדה לסרוג כדי שתוכל להכין לבת'י שמיכה, ומאז לא עשתה את זה יותר אף פעם. "סליחה שלא באתי לבקר לעתים קרובות יותר. אני חושבת שרציתי להיות דודה לורי ובסוף נהפכתי למישהי שהם בקושי זוכרים."

"זה לא נכון. וגם אם כן, זאת לא אשמתך. הטיסה מסיאטל ארוכה. ואת גם ככה נוסעת הרבה בענייני עבודה."

"נכון." לורי הרימה את הברווז שנח לידה על הספה. "אני מאוהבת לגמרי בדבר הזה." היא העבירה את האגודל שלה על גבו, הסתכלה על הדוגמאות הצבעוניות שעיטרו את נוצותיו ומיששה את ראשו הירוק הבוהק בקצות אצבעותיה. "נראה לי שזה ברווז עצים."

ג'ון הניחה את הכוס שלה על תחתית סרוגה שנחה על שולחן הצד. "כן, הוא עשוי מעץ."

"לא, לא ברווז שעשוי מעץ, ברווז עצים. כזה שיכול לקנן על עצים ביער." לורי הסתכלה על החלק התחתון, שהיה עשוי עץ בהיר וחלק, וראתה סימן קלוש שנראה כמו חצי עיגול ובתוכו ראשי התיבות קק"מ. "קק"מ," היא אמרה בשקט, "על התחתית כתוב 'קק"מ'."

"קלווין קליין... מקורי?" ניחשה ג'ון.

"ניחוש מצוין, אבל אני מניחה שלא. אין לי מושג מאיפה הדבר הזה הגיע ולמה הוא נמצא אצל דוט."

"זה ברווז דמה, נכון?"

"כן. ואף על פי שמביך אותי להודות שאני יודעת מעט מאוד על חלקים גדולים מהחיים שלה, אני די בטוחה שלא היה לה שום קשר לציד." היא העבירה את אצבעה שוב ושוב על פני הסימן החרוט על התחתית. "ברווזוני עצים יכולים לזנק מעצים למרחק חמישה־עשר מטרים."

לורי היתה עיתונאית ותיקה לענייני בעלי חיים, שכתבה על זוחלים, חרקים, ציפורים, דגים ועל כל יצור אחר ששוחה, הולך, זוחל או עף, וג'ון ידעה שתשמע כמות מסוימת של פרטי טריוויה בנושא בעלי חיים. "ברווזי עצים נמצאים בסכנת הכחדה? רדפת אחריהם במשך חצי שנה ברחבי מישיגן ואז כתבת מאמר שובר לב על הנזק ששינויי האקלים גורמים להם או משהו כזה, לא?"

"יש מיני ברווזים שנמצאים בסכנת הכחדה," אמרה לורי, "אבל לא המין הזה, לפחות לא כרגע. פעם הם היו בסכנת הכחדה, בין השאר בגלל ציד, אבל אז החוק להגנה על עופות נודדים..." היא הסתכלה על ג'ון, שעיניה היו פעורות לרווחה. "...הם היו מוגנים לתקופה שהספיקה כדי שיתאוששו." לורי חייכה וליטפה את הכנפיים באצבעותיה. "אבל פעם כתבתי מאמר למגזין 'חיי הטבע' על הרעלה שהרגה הרבה עופות מים באורגון ובוושינגטון, וחלקם היו ברווזים רגילים כמו זה. אז יש לי קצת ידע רלוונטי בנוגע לעופות מים."

"זה מזכיר לי שאמרת שאת צריכה להגיש מאמר בעוד כמה שבועות אבל לא אמרת לי באיזה נושא."

לורי הניחה את הברווז לידה. "סחר בצבים."

"אנשים סוחרים בצבים?"

"כן. לוכדים אותם במלכודות, אוספים ושולחים אותם למקומות שבהם הם נמכרים כחיות מחמד אקזוטיות, במיוחד ממין צב סגיר, אז אני נוסעת לדרום קרוליינה כדי לפגוש סוחר צבים לשעבר בשם פָּאפּי טָאווישוֹ, שעוזר עכשיו לפקחים בשמורות טבע לתפוס סוחרים."

ג'ון קפאה על מקומה. "פאפי? קוראים לו פאפי?"

"זה רק פרט אחד מתוך רשימה ארוכה שאני מצפה בקוצר רוח לחקור כשאצטרף ל'חוק וסדר: יחידת שריון'."

"תיזהרי שהעבודה הזאת לא תגרום לך לחטוף התמוטטות הצבים!" אמרה ג'ון.

"צבים נרדפים על ידי שתי קבוצות שונות, וזה המעט והלאט שאנחנו יכולים לעשות בשבילם," אמרה לורי. "טוב, בואי נעצור פה לפני שמישהו יוציא לנו צב מניעה."

ג'ון חזרה לעבודה. "אני מקווה שפאפי לא מסוכן."

"נראה לי שהחלק הכי מסוכן הוא מיליוני היתושים שבטח יעקצו אותנו, וגם העובדה שאצטרך לצלם תמונות בעצמי, לפחות למהדורה המקוונת. אני עדיין לא ממש רגילה לזה. וזה מזכיר לי, חכי פה. אני מוכנה לעבור לקופסה הבאה."

כשלורי חזרה לסלון עם קופסת המצלמות והקלטות, היא מצאה את ג'ון יושבת כשרגליה מונחות על ההדום. "טוב, בואי נראה מה יש לנו פה. מצאתי מצלמה אחת על השולחן במטבח, אז אני לא יודעת מה זה." המסקינג טייפ הישן התקלף בקלות רבה, וכשהקופסה נפתחה התעופפו גרגירי אבק באור השמש.

בתחתית הקופסה היו שתי שורות קצרות של קלטות שמונה רצועות. "האוסף המוזיקלי שלנו כולל את דולי פרטון, קני רוג'רס, הביץ' בויז, פליטווד מק, סמוקי רובינסון, סנטנה, ואן היילן ודייוויד בואי."

"דוט הקשיבה לוואן היילן?"

"בואי נראה. זה ׳ואן היילן II׳. על התווית כתוב שהוא יצא ב־1979. דוט היתה אז בערך בת חמישים, אז זה הגיוני. אני מקווה שגם אני עדיין אקשיב למוזיקה מגניבה בעוד עשור."

היא הרימה את הקלטת ומצאה משהו תחוב בתוך שרוול הקרטון שלה. כשלורי שלפה אותו החוצה ופתחה אותו, היא חייכה והסתכלה על ג'ון. "זה כרטיס. דוט ראתה את ואן היילן בבוסטון, במועדון פּרדַייס בעשרים ושבעה במרץ 1978. זה היה מופע החימום ללהקת ג'ורני." היא הושיטה את הכרטיס לג'ון.

"וואו, אני המומה לגמרי. אני בכלל לא יכולה לתאר לעצמי את סבתא שלי, או אפילו את אמא שלי, מקשיבה למוזיקת רוק."

"אני אצטרך לעבור על כל הקלטות שלה למקרה שעוד משהו מסתתר פה. בארגז הזה אמורות להיות מצלמות, אבל הכול נמצא בתוך קופסאות האחסון האלה." היא הסירה את המכסה של אחת הקופסאות ובתוכה היו שתי מצלמות פולארויד. אחת מהן נראתה ישנה יותר מכל מצלמת פולארויד שלורי ראתה בחייה, והשנייה היתה מצלמת פיתוח מיידי שנראתה זהה לזו שהיתה להוריה כשהיתה פעוטה. היא פרקה את תכולתן של כל קופסאות הנוי המצופות בד ומצאה עוד ועוד מצלמות פיתוח מיידי. חמש מצלמות בסך הכול, שתיים של קודאק, ומצלמת פוג'י פילם אחת. חלקן נראו כאילו ייצרו אותן בתקופה שבה יוצרו קלטות שמונה רצועות. אחרות נראו כאילו יוצרו רגע לפני שמצלמות דיגיטליות תפסו את מקומן של מצלמות הפיתוח המיידי. אחת או שתיים מהן נראו כמעט מודרניות.

על מכסה הקופסה האחרונה היתה תווית שעליה נכתב 2007. לורי פתחה את המכסה ומצאה בפנים תמונות פולארויד. שורות ארוכות של תמונות ממצלמות פולארויד או פוג'י פילם, או מה שזה לא יהיה, שהופרדו בחוצצים לא מסומנים. היא הוציאה ערמה אחת. זה היה טיול לניו יורק: בניין האמפייר סטייט, פסל החירות, חזיתו של רדיו סיטי מיוזיק הול. היתה שם תמונה של דוט, שהיתה אז כסופת שיער וכמעט בת שמונים. פניה הקורנות היו צמודות לפניו של גבר שנראה בן גילה מתחת לשלט הניאון המואר של המחזמר "אווניו קיו". על שולי התמונה בטוש שחור נכתבה מילה אחת בלבד: "ליאו". היא הפכה את התמונה ואז הראתה אותה לג'ון. "ידעתי שהיא אוהבת את ברודוויי."

ג'ון רכנה קדימה. "מי זה ליאו?"

לורי הנידה בראשה. "אין לי מושג. היא היתה פנסיונרית אז, ואני יודעת שהיא טיילה בכל מיני מקומות עם כל מיני אנשים. אין לי מושג מי הוא ליאו, אבל רואים שהם נהנו מאוד לצפות יחד במחזמר עם הבובות שמנבלות את הפה."

שאר התמונות בקופסה היו תערובת של תמונות מטיולים, ממסיבות יום הולדת, מכמה חתונות וממשחק פוטבול אחד בבית הספר התיכון, ותמונות של אנשים שלורי זיהתה את חלקם. היו שם תמונה אחת של הוריה וכמה תמונות שצולמו בחתונה של אחיה פטריק. היה לה זיכרון עמום של דוט מסתובבת עם מצלמת פיתוח מיידי ועוצרת ליד כל שולחן כדי לצלם כמה תמונות.

"למה היא ארזה את המצלמות שלה עם קופסת התמונות מ־2007?" שאלה ג'ון תוך שהיא ממשיכה למיין ספרים לפי סוגם ומצבם ולהכניס אותם לארגזים.

"אולי אלה התמונות האחרונות שהיו לה," אמרה לורי בשעה שהחזירה אותן לקופסה והרימה את אחת המצלמות הישנות יותר. "אני יודעת שלתקופה מסוימת הפסיקו לייצר מצלמות בפיתוח מיידי, אז אולי היא עברה למצלמה דיגיטלית."

"אולי כל התמונות העדכניות יותר היו שובבות, אם את מבינה למה אני מתכוונת."

"זה לא יפליא אותי, אבל כן יפליא אותי לגלות שהיא השאירה אותן במקום שבו מישהו יוכל למצוא אותן. אני מניחה שיש עוד תמונות במקום כלשהו." היא הפכה את המצלמה בידיה. "עוד הרבה תמונות."