פופלר פולז 1: שדות הלב

1 סופי

"תעכבי אותם עד שאגיע לשם. תציעי להם קפה ודונָטס או מרגריטה או משהו. כל דבר שישאיר להם את התחת בכיסא," אני מורה לעוזרת שלי שרלוט בעודי מנסה בקדחתנות לעצור מונית.

החשמל בבניין שלי נותק כשהייתי באמצע חפיפת השיער הבוקר. פועל בניין באתר בנייה בפינה חפר בְּאזור שבו לא היה אמור לחפור וניתק את כבל החשמל המרכזי. יצאתי מהמקלחת, ניסיתי להתלבש כראוי בחשיכה וניגבתי במגבת את השיער הבלונדיני הארוך שלי כמיטב יכולתי. ואז אספתי אותו בקשר עילי לא מחמיא ויצאתי בריצה מהדלת, רק כדי לגלות שהמעלית נעה לאיטה כי היא מופעלת על גנרטור. האפשרויות שניצבו בפניי היו לחכות שעה ארוכה למעלית עמוסה נוסעים מתוסכלים או לרדת במדרגות את כל עשר הקומות עד הלובי. בחרתי במדרגות — בחירה גרועה. לרדת עשר קומות בנעלי עקב בגובה השמים זו משימה מסוכנת והיא ארכה נצח, ולכן עכשיו אני מתמודדת עם שעת השיא במידטאון מנהטן ביום ספטמבר חם מהרגיל, בדרכי לפגוש שותפים עסקיים ממורמרים למדי כשסוף־סוף אגיע.

אני מגיעה למשרד שליד רחוב 36 ורצה כמיטב יכולתי אל חדר הישיבות, ושרלוט בעקבותיי.

שרלוט ואני חברות מאז חטיבת הביניים. היא הייתה האדם הראשון שפגשתי כשאמא ואני הגענו לניו יורק לפני עשרים שנה. נשגב מבינתי למה אמא שלי הכניסה אותי לבית ספר קתולי פרטי לבנות — הרי גדלתי כבפטיסטית — אבל אני שמחה שכך קרה. הייתי אובדת עצות בלי שרלוט, התסרוקת הבלונדינית הקצרה שלה והגישה שלה שלא מאפשרת שטויות.

אבל עכשיו היא קצת מבוהלת ומכרכרת סביבי כמו פיה קטנה.

"לאדון קוראים מרקוס סטדמן. הוא המנהל הכללי של החנות בפארק אבניו ולאישה קוראים..."

"גייל קולדוול, הקניינית הראשית של כל חנויות הכולבו של מייפל אנד פארק. אני יודעת מי היא." אני חוטפת את הקלסרים שהיא הוציאה זה עתה מתיק המסמכים שלה ומעבירה לה את המעיל ואת התיק, תוך כדי שאנחנו ממהרות במסדרון.

"הם קיבלו קפה ודונָטס ושעשעתי אותם בסיפורים מהחוג למודעות עצמית. תודה לאל שאת כאן, כי לא נראה לי שהם רוצים לשמוע על הדייט המזעזע מאתמול ונגמרים לי הסיפורים המעניינים."

אלוהים אדירים. רק אם יקרה נס אצליח להציל את העסקה הזאת.

אני עוצרת במסדרון שמוביל לחדר הישיבות ומקדישה רגע להתעשת. "איך אני נראית?"

"כמו כלבלב רטוב שרץ לכאן כל הדרך מצ'לסי."

"מושלם, בדיוק המראה שאליו כיוונתי. איזה ריח יש לי?" שרלוט רוכנת ומעקמת את אפה בגועל.

"כמו של תיק התעמלות ישן."

מדהים.

היא מושיטה יד לתיק המסמכים, לוקחת בקבוק ומשפריצה עליי ביד נדיבה.

"איכס, מה זה?"

"בושם. זה יעזור."

"מושלם. עכשיו יש לי ריח של פרח מיוזע."

"לא תוכלי לעשות שום דבר בעניין. הם ממילא לא באו לרחרח אותך. קדימה." היא דוחפת אותי לעבר הדלת. "הם באו להראות לך מצגת, לא ההפך."

אני מסתובבת אליה ואומרת בשקט, "תגידי לי שזה מגיע לנו."

"זה מגיע לך, סופי," היא מאשרת.

"לנו," אני מתקנת אותה. "מגיע לנו."

היא מחייכת חיוך מרוצה. "מגיע לנו. עכשיו לכי תכבשי אותם."

אני מיישרת את חזית השמלה ונושמת נשימה עמוקה ומרגיעה, לפני שאני פותחת את הדלת ונכנסת פנימה.

כל העיניים מופנות אליי כשאני ניגשת לראש שולחן הישיבות ומציגה את עצמי. "שלום גייל, מרקוס. אני סופיה לנקסטר." אני מכחכחת בגרוני וממשיכה, "אבל אתם יכולים לקרוא לי סופי. אנא קבלו את התנצלותי הכנה על שנאלצתם לחכות. קרתה תקלה בלתי־נמנעת בבניין שלי הבוקר ולכן התעכבתי."

מרקוס נע ומושיט לי יד. הרוגז ניכר בפניו.

גייל מושיטה את ידה אחריו בחיוך כן. "קורה. אני חוששת שנצטרך לגשת ישר לעניין, כי יש לנו עוד פגישה בעוד שעה."

"כמובן."

היא מקישה על המחשב הנייד שלפניה ומסך הטלוויזיה שבקיר ממול מואר במצגת פאוור פוינט.

"כידוע לך, מייפל אנד פארק מעוניינים בשותפות. נרצה שתעצבי לנו כמה פריטים בלעדיים למכירה בחנויות ובאתר שלנו בלבד."

ריגוש קל מציף אותי מעצם המחשבה שעיצובי התכשיטים שלי יימכרו באחת מחנויות הכולבו הטרנדיות ביותר בפארק אבניו.

"כשאנחנו מדברים על תכשיטים בלעדיים, הכוונה היא שאסור לנו למכור עיצובים אחרים לשותפים אחרים או באתר שלנו, נכון?"

היא מרימה את עיניה ומחייכת בלבביות. ברור לה שאני חדשה בעניין.

"לא, את רק מחויבת לשמור את התכשיטים שנאשר בבלעדיות למייפל אנד פארק. תוכלי להמשיך לעצב ולמכור כל דבר אחר באופן פרטי או דרך חנויות קמעונאיות."

אני מהנהנת אליה בהערכה ומרקוס משתלט על השיחה.

"אנחנו רוצים עיצובים חדשים. משהו שאף אחד לא ראה או ענד קודם לכן. כדי לעזור לך רשמנו בקווים כלליים מה אנחנו מחפשים. פשוט. אלגנטי. נתחיל בכמה תליונים, טבעות וצמידים. נבדוק את השוק. אם אלה יצליחו, נוכל לדון מחדש בהסכם ולהתרחב לעגילים ולסיכות נוי. אנחנו רוצים להשיק את הקולקציה לפני עונת החגים, כדי שיהיו לנו כמה שבועות להתכונן במחלקת הגרפיקה ולהכניס דוגמאות."

"בסדר, אני יכולה להכין כמה סקיצות די מהר. יש לכם צפי מכירות? בימים אלה, המפעל שקנינו לא מזמן עובר שיפוץ ומצויד כדי להתחיל בהרכבה, ולדעתי הוא יוכל להתחיל לפעול תוך חודש. הצוות שלי מצומצם אבל אנחנו מראיינים עובדים. תלוי בהיקף —"

הוא מרים יד באוויר וקוטע את הקשקושים שלי. "אנחנו מבינים שאת סטארט־אפ. אנחנו קונים את העיצובים והלקוחות יֵדעו שמדובר בתכשיטים בהתאמה אישית ויעריכו זאת. לכן קודם נצטרך כמות קטנה לתצוגה ולרכישה בשני סניפים. הזמנות אינטרנט יסופקו לפי דרישה."

הקלה מחליפה את המתח שבעבע בגופי.

התחלתי לעצב תכשיטים ייחודיים כשהייתי סטודנטית בבית הספר לעיצוב בניו יורק. הייתי רושמת סקיצה של כל תכשיט ייחודי ואז קונה את החומרים ומעצבת אותו בעבודת יד בדירה בלילות. מכרתי כמה תכשיטים בשוק הפתוח בוויליאמסבורג שבברוקלין בסופי שבוע, וזה הוביל אותי לפתיחת חנות ברשת. כך הרווחתי בקלות כסף תוך כדי השלמת התואר. המכירות היו יציבות למדי ונהניתי ליצור משהו. ואז, יום אחד, ביוני שעבר, העולם התפוצץ כשג'ודי וינסטון בכבודה ובעצמה ענדה סיכת נוי שלי לטקס פרסי הטוני. היא זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר במחזמר וצולמה עם הפרס שלה, עונדת את הסיכה שלי במרכז השמלה שלבשה. לאחר מכן היא סיפרה כנראה למראיין מערוץ הבידור שהיא רכשה אותה מהאתר שלי באינטרנט. למחרת ההזמנות לא הפסיקו לזרום — מאות על גבי מאות של הזמנות. לא הייתה אפשרות שאוכל לספק כמות כזאת בסלון שלי. כאן סטנהופ נרתם לעזרתי. סטנהופ מרשל הוא אחד מאנשי העסקים המצליחים ביותר במנהטן ובמקרה הוא נשוי לאמא שלי ויויאן. הוא בא אליי עם הצעה, וכך השגתי את המשקיע הראשון בסופיה דורין עיצובים בע"מ.

מאז הכול התגלגל בסערה. עכשיו יש לי משרד נוצץ בבניין במרכז העיר ניו יורק בבעלות סטנהופ, שנים־עשר עובדים במשרה מלאה, לרבות שרלוט, ובית חרושת באזור האופנה, שעובר הסבה לסדנה בימים אלה ממש. אני עומדת לסגור את העסקה הרצינית הראשונה שלי כדי ליצור קולקציה לחנות של ממש. המילה התרגשות לא מגרדת בכלל את מה שעובר עליי.

אחרי שאנחנו מסכמים עלויות ומחשבים מספרים, הם קמים לצאת עם הסכם חתום ביד.

"תודה על הזמן שהקדשת לנו, סופי. זה עומד להיות קשר רווחי לשתי החברות. אני אוהבת את העיצובים שלך וחושבת שהם יתאימו להפליא למותג של מייפל אנד פארק." גייל לוחצת את ידי והם נכנסים למעלית.

מרקוס קורץ אליי בזריזות כשהדלתות נסגרות, ואני פולטת את האוויר שאצרתי בתוכי מהרגע שנכנסתי לפגישה הזאת.

שרלוט מתקדמת לעברי בדילוגים ממקומה מאחורי השולחן שלה ונעצרת באחת לפניי. "נו?" עיניה החדורות ציפייה מתוחה ננעצות בהתרגשות בעיניי.

"עשינו זאת," אני לוחשת בחיוך רחב.

"וואו," היא צווחת ושתינו מתחילות לקפץ. "ידעתי שתסגרי את זה. למרות הדונָט הרטוב שיש לך על הראש ובתי השחי המסריחים."

"תודה. אנחנו צריכות לחגוג."

"אוקיי. אני יכולה להזמין לנו שולחן במריאה לשעה שבע בערב. רק לשתינו?"

"וגם להורים שלי. אני אתקשר לסטנהופ עכשיו ואבשר לו את החדשות הטובות. אני יודעת שאמא תרצה להגיע מיד."