פתח גדול מלמטה

עכשיו, אחרי שנפרדנו, עלי לפתוח בכינונם של חיים חדשים. אין זה דבר של מה בכך, בגילי, לכונן חיים חדשים. מדובר בגוף ואולי גם בנפש. הגוף, הוא לא שמע עדיין על אודות הפרידה. לפיכך היה עלי לבשר לו את דבר הפרידה ולבקש ממנו לשנות אחדים מהרגליו. ההרגלים, הם של הגוף או של הנפש? היה עלי להורות לו לחדול מן ההזדקנות. לאלתַר! אחרת איך אמצא חבר חדש? אמרתי לו, והוספתי שלא רק אני, אלא גם הוא, הגוף, ייהנה מנוכחותו של חבר חדש. כשאמרתי לו זאת חייכתי וקרצתי. הגוף ענה לי שמה שהוא יכול זה להפחית כמה קילוגרמים ממשקלו. אבל! התריע, זה לא אומר שתיראי צעירה יותר. הגוף כבר מדבר כמו סוכן ביטוח: "יש לך ביטוח על זה ועל זה אבל לא על ההוא." מה יכולתי לעשות? יכולתי לעשות דיאטה. כבר שנים לא עשיתי דיאטה רצינית. הייתי מתחילה ומפסיקה אחרי עשרה ימים לכל היותר. הייתי יורדת שניים וחצי קילו, מרגישה טוב, אומרת the hell with it ומבשלת או אופה משהו טוב. אבל עכשיו לא; עכשיו נפרדנו ועלי לרזות. עלי למצוא חבר חדש וגברים, כידוע, מאוד מתרשמים ממראה אישה יפה. היה עלי אפוא לציית לצו המציאות, אם אני רוצה חבר חדש.

הלאה: התקשרתי אל הקוסמטיקאית שמורידה שיער בלייזר. הטלפון שלה נמנם אצלי בזיכרון הסלולרי חודש וחצי בערך. לא התקשרתי. למי יש כוח לטיפולי לייזר? אבל עכשיו התקשרתי. היא באמת אמרה שאין ביטוח על טיפולי פנים. מצאתי את עצמי מתחננת: "אולי בכל זאת תעשי לי? בלי ביטוח, לא חשוב. אני מבטיחה שלא אתלונן אם זה לא ילך." היא נעתרה. "נתחיל," היא אמרה, "בעוד חודש. עכשיו אני עוברת דירה." "מזל טוב, מזל טוב," נחפזתי לאחל.

הייתי מאוד מרוצה מעצמי. לא בקלות אני עושה דברים כאלה, טיפולי לייזר וכל זה. אין לי סבלנות. אין לי זמן. אין לי כסף. כי אני אישה עובדת. אישה עובדת שעובדת קשה.

מה נשאר? נשאר לטפל בשיניים. גם שיניים יפות צריך, אם רוצים חבר חדש. קבעתי תור אצל רופא השיניים, גם כן לעוד חודש. טוב שיש לי חודש להסתגל לשינויים האלה, לקבל עלי עול מלכות הגוף, גוף האישה. עד עכשיו לא שמתי לב אליו יותר מדי. הנחתי לו להתעגל, אחר כך להתרבע, הנחתי לו לאכול. שנינו פשוט היינו מתוסכלים, הגוף ואני. היו לנו חיים לא ממש טובים. הוא סבל מכאבי גב, אני סבלתי מחוסר החלטיות. יש האומרים שהשניים כרוכים זה בזה, ומי אני שאתנגד. בכל מקרה, לקראת החבר החדש התעורר הצורך לטפל גם בשיניים, למרות החרדה העזה שתוקפת אותי על פי רוב על כיסאו של רופא השיניים.

בקיצור, הכנות. הכנות לקראת חיים חדשים. את כל זה עשיתי במקביל להיותי שרויה בדיכאון עמוק. עוד לפני הפרידה צנחתי אל תוך הדיכאון העמוק הזה, לא בלי קשר לפרידה. ואחרי הפרידה מצאתי את עצמי ממשיכה לצנוח. אין מדובר בעצב: מדובר בדיכאון, חשוב להבחין ביניהם. אילו הייתי עצובה, אפשר היה לומר ניחא, הרי ברור שאחרי פרידה יחוש אדם עצב. אבל לא הייתי עצובה, ולא הצטערתי על הפרידה, אלא על שני דברים אחרים לגמרי: הצטערתי על כל השנים שבהן לא חוללתי את הפרידה למרות שידעתי שעלי לעשות זאת, רוב הזמן ברמת ודאות גבוהה. הצטערתי על העובדה שעקב כך אינני צעירה עוד ובכל זאת עלי לכונן חיים חדשים.

הדיכאון היה אפוא צורה של פחד. פחד מפני העבודה הקשה שמחכה לי: לטפל בגוף, לעצור את הסימנים המרשיעים של ההזדקנות ככל שניתן (שקלתי גם ניתוח פנים, במקרה שהדיאטה תחולל נזקים) ולמצוא חבר חדש, מה שנראה לי כמעט בלתי אפשרי. האם עלי לגדל ציפורניים בנוסף לכל השאר? שאלתי את עצמי. ציפורניים מטופחות יכולות בהחלט להוסיף סיכויים. זה בשוליים אמנם, אבל למה לקחת צ'אנסים?

כל זה היה בעיקר מביך. היה עלי לעשות דברים שחלק מסוים שלי, לא קטן, התנגד להם נמרצות, ואפילו בנה תיאוריה שהצדיקה את ההתנגדות שלו. את צריכה להתחפש כדי למצוא חבר חדש? מחה החלק הזה. צודק! חשבתי לעצמי. האם גם גברים מגדלים ציפורניים כדי למצוא חברה חדשה? לא ולא! אבל הם כן עשויים ללכת לרופא שיניים או לעשות דיאטה. ממה אתה עושה עניין? טענתי באוזני החלק המתנגד. הטיעונים האחרונים שכנעו. כולנו יחד ־ החלק הרוצה–חבר–חדש והחלק המתנגד ועוד חלקים שלא כאן המקום לפרטם, כולנו יחד החלטנו לעשות מאמץ. אף לא אחד מאיתנו האמין באמונה שלמה לא במאמץ ולא בתוצאותיו, אבל לא היתה לנו ברירה, אחרת היינו נתקעים כולנו יחד לבד. ובגילי מי רוצה להיות לבד? כבר מריחים את המוות, אמנם מרחוק, אבל מריחים. ואת הזקנה, ועוד איך מריחים. לאור כל זאת, מוטב לנקוט כמה מהלכים מעכבי זקנה ומוות, כך סוכם באסיפה רשמית שערכו כל החלקים חודש לאחר הפרידה.

היו עוד כמה דברים שהיה עלי לעשות, אבל לא ידעתי איך לעשות אותם: היה עלי להצטרף לכל מיני חוגים חברתיים שבהם יש סיכוי למצוא חבר חדש. כל מאמצי בתחום זה העלו עד כה חרס, וכנראה יוסיפו להעלות. איזה מן ביטוי זה, 'להעלות חרס'? עדיף אולי לומר, 'עלו בתוהו'. גם זה ביטוי מוזר. בכל אופן, מאמצי לא עלו יפה בתחום הזה, אלא לפרקים. ובשעת מצוקה בכלל לא היה סיכוי שאצטרף לכל מיני חוגים, כי תחושת הפגיעות שממילא מלווה אותי כל הזמן נעשית שם פעילה יותר. ואין לי זמן בדרך כלל, וגם לא סבלנות.

נשאר אפוא האינטרנט, כלי שדורש עוד פחות פגיעות מהצטרפות לחוגים חברתיים. את האינטרנט דחיתי עד לאחר הדיאטה. אפרסם תמונה של אחת שעשתה דיאטה, ידעתי אפילו באיזו פוזה אעמוד (נשענת על קיר בפרופיל, מבט מרומז אל עין המצלמה), ואחר כך אקרע את השוק. גם יפה וגם אופה! יחשבו הגברים. אני אראה להם מה זה.

זאת אפוא התוכנית. תוכנית לא רעה. סוג של פרקטיקה אנטי דיכאונית. אבל כל החיים הם פרקטיקה אנטי דיכאונית, לא? מהבחינה הזאת, אני עושה מעשה מלא חיים, מלא תקווה. כן; למה לא בעצם.