צומיקו והשועל המשועבד

1 שותף זוטר

"זאת בטח טעות." צומיקו השלימה את קריאת המכתב מעורך הדין ובחנה שוב את שם המשרד שהתנוסס על המעטפה האפורה הכבדה — וַטַנאבֶּה, וַדָה ווֶסט. "אפילו לא שמעתי על אֵיימי הַג'ימֶה־סמַיית."

"היא אחותה... הייתה אחותה למחצה של סבתו של אביך." השותף הזוטר בחברה נפנה אל תיק המנהלים הפתוח לרווחה. "אם את רוצה הוכחה, אני יכול להשיג את רישומי המשפחה במרשם האוכלוסין."

"כן, בבקשה." צומיקו שמטה את המכתב על השולחן ביניהם וקיפלה את אצבעותיה הקרות בתוך קצות שרווליו הארוכים של הקרדיגן שלבשה בבית הספר. "מר וסט, אני לא מבינה למה אני בכלל יורשת משהו. בטח יש קרובי משפחה אחרים, קרובים יותר."

"אמת, אבל אף אחד מהם לא עמד בדרישות המיוחדות של גברת הג'ימה־סמיית."

צומיקו לא אהבה תשובות ריקות מתוכן. היה להן טעם של שקרים. "אתה מאותו מקום כמו אלה שבאו קודם?"

מר וסט הפסיק לעלעל בתיקיותיו. "את יכולה לפרט?"

צומיקו החליקה אל קצה הכיסא שלה ומתחה את בוהן רגלה עד שנעל ההתעמלות שלה נגעה ברצפת השיש. הטרקלין עדיין הדיף ריח קלוש של שמן לימון, וחלונות משופעים מבהיקים מניקיון פיזרו השתברויות אור על העץ הכהה ועל הקירות הלבנים. בכל שנותיה ב"מידורי הקדושה של האורות השמימיים" נכנסה צומיקו לטרקליני האורחים האלה רק כדי לנקות אותם. אבל זו כבר הפעם השנייה בשישה שבועות שהאחות מַגדַלֶנה זימנה אותה לשם מהכיתה כי מישהו חיפש אותה.

"היו שתי נשים. אחת הייתה אפורה וקודרת, והשנייה הייתה... מוזרה." בזמן שהזקנה שאלה שאלות על העיר שצומיקו באה ממנה ועל משפחתה המורחבת, האישה השנייה, שהיה לה שיער אדום בוהק, רק נעצה בה מבטים מעל אצבעותיה השלובות יחד כצריחים. צומיקו לעולם לא תשכח את עיניה הירוקות הרעבות.

"כן," אמר מר וסט. "הן באו לכאן לפי בקשתנו."

"בשביל מה?"

"תחקיר. היינו צריכים לוודא שאת מתאימה לדרישות המיוחדות של גברת הג'ימה־סמיית."

צומיקו התחילה לאבד את סבלנותה. בחיוך קטן ומתוח שאלה, "אתה יכול לפרט?"

הוא צחק צחוק חביב. "אני מבטיח להסביר הכול, מיס הג'ימה, אבל אנחנו פשוט מוכרחים לעשות הכול באופן מסודר."

"אולי כדאי שאני אקרא לאחות נעמי." אף שהאחיות ב"מידורי הקדושה" העניקו למר וסט מידת־מה של פרטיות במפגש הזה, הן השאירו שומרת מחוץ לדלת. עורך הדין הרים ידיים לאות כניעה. "ליידי נונה באה לכאן עם בת לוויה כי היא מסוגלת לזהות דברים שבני אדם רגילים לא מסוגלים לזהות."

"זה נשמע כאילו יש לה כוחות על­־טבעיים."

מר וסט צחק שוב. "לא, לא, זה לא ככה. היא הייתה צריכה לבדוק את מצב הנשמה שלך."

תקתוק שעון המטוטלת העתיק שעל הקיר הרחוק היה הקול היחיד שנשמע במשך כמעט דקה תמימה.

צומיקו שיחקה בצלב הזהב הקטן שעל השרשרת שלה. "אני לא בטוחה שאני מבינה. הן לא שאלו אותי על אמונה או על דעות או על מוסר." למעשה, הנשים לא הסבירו מדוע באו וגם לא מדוע היה עליהן להסתלק במהירות רבה כל כך.

צלצול פעמונים רחוק בישר על סוף השיעור השני.

בניד ראש איטי אמר מר וסט, "אולי כדאי לחזור מעט אחורה. שמעת — כמובן — על התגליות האחרונות בנוגע לגזעים הלא־אנושיים."

לצומיקו נדרשו כמה רגעים להרהר במשפט שהוא גלגל על לשונו בביטחון כה רב. קהילת "מידורי הקדושה" הייתה מנותקת מאוד מהציבור. כן, היא שמעה לחישות בקרב הצוות במסדרונות, והמכתב האחרון שקיבלה מאחיה הצעיר היה מלא סיפורים שנראו דמיוניים על ילד שמסוגל להפוך לציפור. אבל האחיות התייחסו ברצינות רבה לחובתן כלפי התלמידות, ופירוש הדבר היה לגונן עליהן מפני השפעות חיצוניות.

"אתה מתכוון...?" צומיקו פשפשה בזיכרונה בחיפוש אחרי הביטוי המתאים. "אתה מעורב בהתפרצות?"

מר וסט הרצין, אבל נימת דיבורו נשארה מתונה. "זאת הפעם הראשונה שאני שומע שמכנים כך את היציאה לאור. את לא עוקבת אחרי הסיקור בתקשורת? זה בכותרות כבר חודשים."

"אין לנו טלוויזיה."

"טלפונים? טבלטים? בטח יש לכן גישה לאינטרנט."

"הסחות דעת מחיי פשטות ולימוד אסורות כאן."

ניכר במר וסט שהוא לא מאמין למשמע אוזניו. הוא אמר, "זה יכול להציב בפנינו בעיה. לא אספיק להסביר הכול בפרק הזמן שעומד לרשותנו, אבל אני אאסוף את המידע הדרוש ואשלח לך אותו... אלא אם כן... עלולים למנוע מהמסמכים להגיע אלייך?"

צומיקו לא הבינה מדוע עורך הדין נראה מודאג כל כך. היא לא אסירה. והתלמידות יודעות אילו חוקים אפשר לכופף. למשל, לאחת הטבחיות יש טלוויזיה בחדרה. היא מרשה לנערות הבוגרות לבקר אצלה בערב, לצחקק ולהתמוגג מדרמות רומנטיות. הן לא מנותקות לגמרי; פשוט מעודדים אותן לחיות על פי סדרי עדיפויות אחרים.

לבסוף היא אמרה, "זה בית ספר, מר וסט. מעודדים אותנו ללמוד."

הוא קיבל את דבריה בהנהון ורשם לעצמו משהו. "אנא העניקי עדיפות גבוהה ללימוד על הריבֶנים."

"הגזעים הלא־אנושיים."

"כן."

"למה?"

"ליידי נונה חברה בשבטי השועלים שלהם, ובת לווייתה ריבֶרית."

אולי משום כך הייתה לה תחושה מוזרה? צומיקו אמרה, "שתיהן נראו אנושיות."

"הרבה ריבנים מסוגלים ללבוש צורת בני אדם. הריברים הם באמת בני אדם. במשך אלפי שנים הם שימשו שומרים ושוערים, והגנו על הגבולות בינינו לבין גזעי הריבנים." הוא הוציא מתיקו ערֵמה גדולה של דפים. "כפי שאמרתי, הדברים רבים מכדי שיהיה אפשר להסביר אותם כרגע. אנחנו צריכים לסכם את עניין הירושה שלך."

צומיקו כיווצה את מצחה. "עדיין לא אמרת לי למה דווקא אני היורשת."

מר וסט החזיק בידו מעטפה כחולה בהירה. "זה מכתב אישי מגברת איימי. חתמי בעמוד הראשון הזה, ואני אוכל להעביר אותו לרשותך." כיוון שצומיקו המשיכה להסס, הוא שידל אותה. "אני בטוח שהמכתב ישפוך עוד אור על כל העניין."

היא ראתה את שמה המלא כתוב בדיו כחולה כהה. קרובת משפחתה הרחוקה כתבה מכתב לפני מותה? באי־רצון קיבלה צומיקו את העט וסקרה את הטופס. "זה אומר שאתה תהיה עורך הדין שלי?"

"בעיקרון, כן."

בפעולה אחת פשוטה — חתימת שמה — היא תקנה לעצמה זכות על זמנו ועל תשומת ליבו של האיש הזה. מפחיד. אבל מר וסט לא עורר בצומיקו אי־נוחות. כיוון שבטחה בעצמה כשם שבטחה בו, היא חתמה את שמה.

הוא לקח את הדף, הוסיף את חתימתו, את התאריך ואפילו את השעה. הוא הצמיד לפינה בתחתית הדף חותמת רשמית למראה בעלת עיטור פרחוני, ואחר כך הכניס את הדף למעטפה.

"תודה," אמר בשביעות רצון. "כשותף במשרד וטנאבה, ודה ווסט, הנציגים החוקיים של העיזבון המופקד כעת בידייך, היי סמוכה ובטוחה שאני עומד לשירותך."

לרגע חשבה צומיקו שהוליכו אותה שולל ושבעצם חתימתה ויתרה על זכות הסירוב. אבל הרוגז שלה לא הפך לכעס של ממש. כן, היא רצתה עוד מידע, אבל שום אדם שפוי מעולם לא סירב לקבל ירושה, אפילו ממקור לא ידוע.

אם כי המונחים השתנו. עד עכשיו דיבר מר וסט על ירושה. צומיקו הניחה שהוא מתכוון לכסף. "אמרת עיזבון?"

"כן. ומייד נעבור על הפרטים האלה — הבית, האדמות, ההשקעות, ונכסים נרחבים אחרים."

היא הביטה בו כשעלעל בהר הדפים, שהיא ודאי תצטרך לחתום על כולם.

מר וסט המשיך בדבריו. "עדיין לא ביקרתי בבית סְטֵייטְלִי — האחוזה המרכזית של משפחת הג'ימה־סמיית — אבל הבנתי שהוא עתיק, גדול ו... ייחודי למדי. אסע לשם מחרתיים כדי לוודא שהכול מוכן להגעתך."

"אני צריכה לנסוע לשם?"

"את צריכה לגור שם," תיקן. "אעבור איתך על הפרטים, אבל קודם כול...!"

צומיקו החזיקה את המעטפה הכחולה בשתי ידיה ובחנה את החותם. בשעווה כחולה בגון הורטנזיות הוטבע פרח בעל חמישה עלי כותרת ובמרכזו כוכב. הדף האחד שבתוך המעטפה היה דקיק כתחרה, ונשא תאריך שחל שלושה שבועות לפני כן.

הצצה חפוזה בסוף המכתב אישרה שהשולחת אכן הייתה ליידי איימי הג'ימה־סמיית. צומיקו שבה אל השורות הראשונות, ופעימות ליבה הואצו.

אז הם מצאו אותך סוף־סוף. ידעתי שמוכרחה להיות עוד ריברית במשפחה...