צלקת לנקמה

1

"תפסיק למתוח אותי, פיט." לילי נשענה לאחור ממכתבתה ושינתה את אחיזתה בטלפון. "עבר עליי יום ארוך. אתם אולי רק מתעוררים בניו-יורק, אבל באוסטרליה תיכף הולכים לישון."

היא הביטה מבעד לחלון וראתה את השתקפות משרדה בזכוכית. ביתה היה רחוק מהעיר מכדי שיידלקו בחוץ פנסי רחוב, והכוכבים יתגלו רק כשהיא תכבה את המנורה שלה. היא עיסתה את צווארה הנוקשה. היה קשה להשלים את הפרויקט הזה במסגרת הזמן הנתון ולעמוד באמות המידה המחמירות של עצמה.

"זו לא בדיחה." קולו הנינוח-לרוב של פיט עם מבטאו הקנדי נשמע נרגש. "הבוס רוצה אותך כאן, והוא אף פעם לא מתבדח בענייני עסקים."

לילי הזדקפה בכיסאה בלב הולם. "אתה רציני?"

"לגמרי. ומה שהבוס רוצה, הבוס מקפיד להשיג. את יודעת את זה."

"רק שרפאלה פטרי הוא לא הבוס שלי." די היה לה לומר את שמו בקול כדי להרגיש משום מה מגוחכת. מה יש לה, ללילי נולן הרגילה, שגרה בבית-חווה מט ליפול במרחק של שעה דרומית לסידני, במשותף עם רפאלה פטרי? "הוא לא יודע שאני קיימת."

פטרי חי ביקום נשגב שעליו בני-תמותה רגילים רק חלמו או קראו בכתבי-עת רכילותיים, בעוד שהיא...

לילי שמטה את היד שהרימה אל לחייה. היא שנאה את המחווה הישנה הלחוצה הזאת.

"ברור שהוא יודע. למה לדעתך קיבלת מאיתנו כל-כך הרבה עבודה? הוא התרשם מהדוח שלך על העִסקה בטהיטי וביקש אותך בכל עסקה מאז."

לילי מצמצה. היא לרגע לא העלתה בדעתה שסניור פטרי בכבודו ובעצמו קרא את דוחות המחקר שלה. היא הניחה שיש לו דרכים אחרות להעביר את הזמן, כמו להתפנק עם התענוגות היוקרתיים ביותר בעולם.

"זה פנטסטי, פיט. אני לא יכולה להגיד לך כמה אני שמחה." למרות הצלחתה בעת האחרונה, גודל ההלוואה שלקחה כדי לקנות את הבית הזה ולהרחיב את העסק הדיר שינה מעיניה בלילות. אבל אחרי שנים שהרגישה כמו אאוטסיידרית, היא הונעה מתוך צורך לבסס לעצמה מקום משלה בעולם, משהו שהיא תשיג ותוכל להתגאות בו. אף שפירוש הדבר היה לחצות את היבשת ולהתרחק ממשפחתה הלחוצה. היא היתה צריכה שזה יביא למהפך בחייה.

שרירים מתוחים נרגעו. אם סניור פטרי החמיא לה אישית על עבודתה –

"מצוין. את תמצאי את החוזה בתיבת הדואר הנכנס שלך. זה יהיה נפלא לחבר סוף-סוף פרצוף לקול ברגע שתתחילי לעבוד כאן."

"וואו. חכה רגע." לילי זינקה על רגליה. "התכוונתי לומר שאני שמחה שהעבודה שלי מוערכת. זה הכול." היא דחפה את עצמה להצטיין וידעה שנתנה שירות מהמעלה הראשונה, אך קבלת אישור לכך מהלקוח המשפיע ביותר שלה היתה מרגיעה, במיוחד עתה משלקחה את המשכנתא הזאת.

"את לא רוצה לקבל את הצעתו של הבוס לעבוד כאן?" מטון קולו השקט של פיט השתמע כאילו היא מנעה מהאנושות את הסיכוי היחידי למצוא תרופה לסרטן.

"נכון." המחשבה לגור בעיר, מוקפת במיליוני אנשים, נתונה למבטים של זרים מדי יום, העבירה בה צמרמורת של חלחלה. היא אפילו נמנעה מנסיעה לעיר הקטנה שלה ככל האפשר ובחרה שהמצרכים שלה יישלחו לביתה. עבודה בניו-יורק כשהיא חשופה ללא הרף למבטים סקרניים תהיה סיוט. ביטחון עצמי בנוגע לעבודתה ולערכה לא היה דומה להתמודדות עם סקרנות ציבורית מתמדת.

"את מתלוצצת. מי לא היה רוצה לעבוד בשביל רפאלה פטרי?"

לילי שרכה את אצבעותיה בשערה הארוך והסיטה אותו מפניה. "אני כבר עובדת בשבילו פה ושם." חוזה העבודה שלה עם החברה שלו היה כה רווחי עד שהוא אפשר לה לקחת את המשכנתא האדירה שלה. היוקרה של שמו על אותם חוזים קבועים שכנעה אפילו את פקיד ההלוואות הזהיר. "אבל אני בוסית של עצמי. למה שאני ארצה לשנות את זה?"

עצמאותה, היכולת שלה לשלוט בחייה, היתה חשובה לה מכול. אולי מפני שעולמה הושפע באופן בלתי הפיך מאירוע יחיד וחסר טעם שגזל ממנה כה הרבה.

דממה רגעית הבהירה לה כמה משונה נשמעה הגישה שלה.

"בואי נראה. השבחים בתור התחלה. אם תעבדי אצלו, תוכלי לקבל כל עבודה שתרצי. הוא מעסיק רק את הטובים ביותר. חוץ מזה ישנה המשכורת. תקראי את החוזה לפני שתדחי אותו, לילי. הזדמנויות כאלו לא צצות ככה סתם."

הטון שלו היה בהול. אך לילי ידעה מה נכון בשבילה.

"תודה על ההתעניינות שלך, פיט. אני מעריכה את זה, באמת. אבל זה לא אפשרי." היא שזרה שוב את ידה בשערה ותהתה לשבריר שנייה אילו הזדמנויות היתה מאמצת אילו חייה היו שונים. אילו היא היתה שונה.

היא שמטה את ידה בשאט נפש. היא לא יכולה לשנות את העבר. כל מה שהיא רצתה, כל הדברים שאליהם שאפה, היו בהישג ידה. כל שעליה לעשות הוא לעבוד לקראת מטרותיה. הצלחה, ביטחון, עצמאות. זה מה שהיא רצתה. לא להידחק בין אנשים שנוסעים לעבודה או ללכת לאיבוד בתאגיד גדול. או להיכסף למקומות שבהם מעולם לא ביקרה.

"לילי, לא יכול להיות שהקדשת לזה מחשבה. לפחות תשקלי את זה."

"כן הקדשתי לזה מחשבה, פיט, אבל התשובה היא לא. אני מאושרת כאן."

 

בהתחלה היא חשבה שהקול המצרצר היה מקהלת השחר. מדי בוקר העקעקים האוסטרליים והקקדו קידמו את פני האור הראשון. אך הקול הזה היה מונוטוני מדי, עיקש מדי. לילי פקחה את עיניה בגניחה. עדיין היה לילה.

בדופק רועם היא גיששה אחר הטלפון. אף אחד לא מתקשר בשעה כזאת אם לא מדובר במקרה חירום.

"מיס לילי נולן?"

הדופק שלפני רגע דהר בעורקיה הלם בחבטה אדירה יחידה. הקול הגברי העמוק היה זר, עשיר וכהה כמו כוס אספרסו.

היא גיששה אחר מנורת הלילה וכיווצה עיניים אל שעונה. דקות לפני חצות. לא פלא שהיא היתה מטושטשת. היא הספיקה לישון רק חצי שעה.

"מי מדבר?"

"רפאלה פטרי."

רפאלה פטרי!

לחושיה המנומנמים נשמע קולו כמו פיתוי נוזלי. היא קימטה מצחה וסגרה במשיכה את מחשוף חולצת הפיז'מה שלה. קולות גבריים לא השפיעו עליה ככה. מצד שני, כמה גברים נשמעו כמוהו?

"את עדיין שם?"

"ברור שאני כאן. בדיוק התעוררתי."

"מי דיספיאצ'ה." אני מצטער.

הוא לא נשמע כמי שמצטער. הוא נשמע...

לילי נענעה בראשה. אם זה באמת רפאלה פטרי, מדובר בעסקים. היא לא יכולה להרשות לעצמה לחשוב כמה גברי הוא נשמע. גם אם ההורמונים שלה רקדו לשמע המבטא הנפלא שבקולו.

"סניור פטרי – " היא הסיטה את שערה מפניה בתנועת יד גורפת וטיפסה לתנוחה גבוהה יותר במיטה. "מה אני יכולה לעשות בשבילך?"

"לחתום על החוזה ולהגיע לכאן סוביטו."

לילי חנקה את תגובתה האינסטינקטיבית. המקום היחיד שאליו היא הולכת סוביטו, מיד, זה בחזרה לישון.

"זה לא אפשרי."

"שטויות. זו דרך הפעולה ההגיונית היחידה."

לילי נשמה עמוק והניחה לאוויר הלילה הצונן למלא את ריאותיה כשהתאמצה למשול ברוחה. הוא לא היה סתם לקוח שלה, הוא היה הלקוח החשוב ביותר שלה.

"שמעת אותי?"

"כן."

"יופי. אחרי שתזמיני לך כרטיס טיסה, תמסרי לעוזר שלי את הפרטים. הוא ידאג שמישהו יפגוש אותך בשדה התעופה."

כך בוודאי נסיכים איטלקיים בתקופת הרנסנס נשמעו. כאילו כל מילה שיוצאת מפיהם היא חוק. תארו לעצמכם שהייתם ניחנים בביטחון עצמי כה רב עד שתמיד הייתם משיגים את מבוקשכם.

"תודה, אבל אני לא אצור קשר עם פיט." היא כחכחה בגרונה, משום שקולה היה עדיין צרוד מהשינה. "ההצעה שלך החמיאה לי מאוד, סניור פטרי, אבל אני מעדיפה לעבוד כעצמאית."

"את מסרבת לי?" קולו הרך הזקיף את שערות עורפה.

האם מישהו מנע אי פעם מרפאלה פטרי את מבוקשו?

ליבה של לילי דפק. היא נכנסה לשטח מסוכן.

הוא שוּוק כגבר היפה ביותר בעולם והתפרסם בזכות הפרצוף היפה זהוב-השיער והגוף היפה שהפכו בגדי נוחות מעוצבים לסגנון שגברים בכל רחבי העולם שאפו לחקות. אין ספק שנשים אמרו לו כן כל חייו.

אך הוא ניחן בהרבה יותר ממראה. אחרי שעזב את עולם הדוגמנות, הוא התריס בפני מבקריו והוכיח שהוא מצליחן גדול בעסקים. רפאלה פטרי העשיר ובעל ההשפעה היה ללא ספק רגיל לצייתנות מיידית.

"ההצעה מחמיאה לי מאוד –"

"אבל?" נהמת השאלה הזאת כמעט לא הסתירה את הנימה החדה כתער.

לילי לקחה נשימה איטית. "לרוע המזל, מצבי לא מאפשר לי להיענות להצעה."

שתיקה. ארוכה מספיק כדי שהיא תתהה אם שרפה את הגשרים שלה. פחד שטף אותה. היא היתה זקוקה לעבודה שהחברה שלו סיפקה לה.

"מה יצטרך להשתנות כדי שמצבך יאפשר לך להיענות?"

לעזאזל עם האיש. למה הוא לא מסוגל פשוט לקבל תשובה שלילית?

"אפשר לשאול במקום זה למה אתה רוצה אותי?" לשבריר שנייה הציף אותה חום בשל המשמעות הכפולה הלא מכוונת של דבריה. אך הרעיון שרפאלה פטרי ירצה אותה בשביל משהו מלבד עבודה היה כה מופרך עד שהוא נמוג במהירות. "נאמר לי שאתה מרוצה מהמחקר שלי ומההסדר הנוכחי שלנו."

"אם לא הייתי מרוצה מהעבודה שלך, לא הייתי מציע לך עבודה, מיס נולן." טון קולו הלקוני הגביר את המתח שלה. "אני רוצה אותך כאן בצוות שלי כי את הכי טובה בתחום שלך. פשוט מאוד."

החום ששטף אותה הפעם נבע משביעות רצון.

"תודה, סניור פטרי. אני מעריכה את חוות דעתך החיובית." היא היתה שמחה לבקש מכתב המלצה אך הדממה הפועמת אמרה לה שזה לא הזמן. "דע לך שאני אמשיך להציע את השירות הכי טוב שאפשר." היא נשכבה בחזרה בפיתול על הכרית.

"זה לא מספיק."

"סליחה?" מה עוד הוא יכול לרצות מלבד את הטוב ביותר שלה?

"אני מתחיל בפרויקט חשוב." הוא עשה אתנחתא. "אני זקוק לצוות שלי בהישג-יד וחתום על סודיות מרבית."

לילי התאבנה. "אני מקווה שאתה לא רומז שאני מהווה סיכון ביטחוני. כל חוזה שאני מקבלת על עצמי מבוצע בסודיות המחמירה ביותר. אני מגנה על המחקר שלי ועל הלקוחות שלי." היא מעולם לא שיתפה בפרטים של לקוחות ללא רשות. לכן זה היה מהווה הישג עבורה לצרף מכתב המלצה ממנו לאתר האינטרנט שלה.

היא החלה את דרכה כחוקרת של חברת חקירות פרטית, אך התיקים דכדכו אותה. היא מצאה את הנישה שלה כשהרחיבה את אופקיה – מבדיקות עובדים לניתוחים של עסקים ומגמות מסחריות. לאחרונה היא התעסקה ביכולת הקיום של השקעות או עסקים חדשים שצפויים לעבור השתלטות.

ושם רפאלה פטרי נכנס לתמונה. האיש היה כמו כריש שמריח דם לפני יריביו. כל אימת שהיא ערכה מחקר על עסק בשבילו, היא גילתה נקודות תורפה ובעיות. זה היה קסמו של האיש שברגע שהוא רכש את העסקים הללו, הוא הפך אותם לכמה מהעסקים המצליחים ביותר בתעשיית הנופש והפנאי, החל באתר נופש נוצץ בטהיטי וכלה במרינה ובחברה לבניית יאכטות בטורקיה.

"אם הייתי מטיל ספק ביכולת שלך לשמור סוד, לא הייתי שוכר אותך."

לילי נשמה לרווחה בהקלה.

"אבל," הוסיף הוא, "אני לא יכול להרשות לעצמי סיכונים. הצוות הזה יהיה הכי טוב שיש. והוא יהיה בניו-יורק. אני זקוק לך כאן."

גאווה גאתה. לילי מעולם לא הרגישה שזקוקים לה. מעולם לא התבלטה. מראה, ציונים בבית-ספר, ספורט, היא תמיד היתה ממוצעת, אף פעם לא באור הזרקורים עד ש –

לילי נענעה בראשה בסלידה עצמית בשל אותו צורך ישן. הוא היה שריד משנות העשרה שלה, שבהן הרגישה שאף אחד לא באמת רוצה אותה, שעבור משפחתה היא רק מעמסה ודאגה. ולחבריה תזכורת מביכה ותמידית לאסון שהם ביכרו לשכוח. היא שנאה את ההרגשה שבני גילה משתפים אותה רק מתוך תחושת חובה ולא בגלל שרצו בחברתה.

דבריו עוררו בה כמיהה לומר, כן, כמובן, אני אגיע לניו-יורק מחר.

תארו לעצמכם סיור בתפוח הגדול. תארו לעצמכם...

היא בלעה את רוקה במאמץ. זה לא היה אפשרי. ההתמודדות עם העיניים הסקרניות של כל אותם זרים, מבטיהם הלטושים או המוסבים במהירות. היא לא תחשוף את עצמה לזה שוב.

"אני רגילה לעבוד עם העובדים שלך ממרחק. אני בטוחה – "

"לא כך הפרויקט הזה יתנהל, מיס נולן." דבריו היו חצי סטקטו זעירים שדקרו את עורה. "אני לא אסבול כישלון בפרויקט הזה."

לילי פתחה את פיה כדי לומר שאם הפרויקט שלו ייכשל, זה לא יהיה באשמתה.

"כן, מיס נולן? מה רצית להגיד?"

"אני מצטערת שאני לא יכולה להיענות לרצונך, סניור פטרי."

"אני אכפיל את המשכורת. ואת הבונוס בסיום העבודה."

עיניה של לילי נפערו. היא היתה סקרנית מספיק כדי להציץ בחוזה, והמשכורת הדהימה אותה. הסכום היה גדול מכפי שהיא הרוויחה בשנתיים. המחשבה על הכנסה של ארבע שנים בבת-אחת היתה כה מפתה. הדבר יפתור את דאגותיה הפיננסיות...

"משנה את המנגינה שלך, מיס נולן? חשבתי שאולי זה יקרה." הקול היה זחוח כעת ועורר בה רצון לשרוק מבין שיניה במורת רוח. כלפיו, כי חשב שאפשר לקנות אותה? או כלפיה, מפני שהתפתתה על אף שידעה שזה לא יקרה?

היה בה חלק שעדיין ערג להרפתקאות, לטיולים, להתרגשות. אך היא נאלצה להדחיק את החלומות הללו כשחייה סטו ממסלולם בגיל ארבע-עשרה. היא איבדה את חברתה הכי טובה, את נעוריה נטולי מדאגות, את חייה ה"נורמליים". היא אפילו פספסה דברים שכל האחרים לקחו כמובן מאליו כמו פלירטוטים עם בנים ויציאות לדייטים.

היא נענעה בראשה, ומחלפות ארוכות גלשו על לחייה. ארור יהיה האיש על שעורר בה ערגות שהיא זנחה לפני שנים.

היא אהבה את ביתה, היתה גאה בעצמה על שחסכה מספיק כדי לקנות אותו. אבל זה לא היה הכול. לילי היתה זקוקה לביטחון ולשקט שהבית סיפק. לתחושת המפלט.

"לא, סניור פטרי. זה היה צליל של הפתעה, לא של הסכמה."

"מעניין, מיס נולן. רוב האנשים היו קופצים על הזדמנות כזאת. למה את לא? משפחה, זה העניין? יש לך אולי בעל וילדים?"

"לא! אין לי – " לילי חשקה את שפתיה לפני שתפלוט משהו נוסף. היא הרגישה אינסטינקטיבית שעדיף לה לשמור על פרטיותה מול הגבר הזה.

"אין משפחה? חשבתי שאת נשמעת קצת צעירה מכדי להקים משפחה."

גבותיה של לילי נזקפו. בגיל עשרים ושמונה היא לא היתה צעירה כל-כך. או שהוא רומז שהיא לא נשמעת מקצועית?

או אולי הוא סתם מותח אותך. האיש נהנה לשחק איתה כמו חתול עם עכבר לכוד.

כמו בריון שמנצל את יתרון הכוח שלו.

סנטרה של לילי הזדקר. "אני משערת שגיל מקבל חשיבות... לעת זקנה."

קול נשיפה קטן הגיע אליה מעבר למרחק הרב. התנשפות של רוגז או אולי צחוק חנוק?

אסור היה לה להגיד את זה. ההתייחסות המרומזת הזאת לגילו, המבוגר ממנה בחמש שנים, היתה לא דיסקרטית, ואולי אפילו הרסנית. אך היא סירבה לשבת כמו כרית סיכות ולספוג נעיצות מחטים.

"למרבה המזל, אני עוד לא ממש בשלב הסניליות, מיס נולן."

זה היה נכון. היא לא חדלה לראות תצלומים שלו באירועים זוהרים. תמיד עם אישה מתוחכמת לצדו, אך אף פעם לא אותה אחת.

"אז אם אין לך משפחה שכובלת אותך לשם, כנראה מדובר במאהב." קולו נעשה נמוך, כמו דבשה כהה שגולשת בעורקיה ונקווית בבטנה. לילי הרימה את ברכיה ולחצה אותן אל חזה בניסיון להפסיק את התחושה המטרידה.

"החיים הפרטיים שלי לא נוגעים לך, סניור פטרי." האם הוא שמע את רעד הזעם בקולה?

"הם כן, מיס נולן, כשהם מפרידים ביני לבין מה שאני רוצה."

"אז הגיע הזמן שתגלה שאתה לא יכול תמיד לקבל את מה שאתה רוצה." המילים נשפכו ממנה. "אני מחליטה מתי ואיפה אני מוכרת את השירותים שלי."

לילי שפשפה את פניה ביד רועדת, החזה שלה עולה ויורד. זה הולך מדחי אל דחי. כעס וחרדה החמיצו בקרבה. וסלידה עצמית. עליה לשמור על קור רוח מול כל התגרות.

"אני משער שלרוב את לא מדברת אל הלקוחות שלך בקול הסקסי הרומזני הזה." קולו שלו היה חושני מדי. "זה יעניק להם רושם מוטה לגבי השירותים שאת מוכרת."

לילי כמעט שמטה את הטלפון.

סקסי רומזני?

הוא בוודאי מתלוצץ! אף גבר מעולם לא קרא לה סקסית.

ברור שהוא מתלוצץ. הוא משחק איתך, מחפש את נקודות התורפה שלך.

ומוצא אותן!

הדבר המוזר היה שהבנה זו הרגיעה אותה, למרות צריבת הרוגז.

"יש סיבות שאני לא יכולה לעבוד בשבילך בניו-יורק, סניור פטרי, אבל – "

"תנקבי בשלוש."

"סליחה?"

"אני רוצה לדעת למה את דוחה את ההצעה שלי. קדימה, שלוש סיבות הגיוניות." המילים נורו במהירות ובתובענות, ולילי מצאה את עצמה עונה לו.

"בראש ובראשונה, אין לי דרכון." היא התכווצה. היא נשמעת כמו נערת-כפר בורה לגבר שביקר בכל העולם באותה קלות שהיא ביקרה בו בעקיפין דרך האינטרנט.

"זו סיבה אחת. מה עוד?"

"אני לא יכולה להרשות לעצמי לשכור דירה בניו-יורק."

"אפילו לא עם הבונוס שאני מציע?"

"יש לי מחויבויות כאן. כל הכסף שאני מרוויחה מופנה אליהן."

"והשלישית? מה הסיבה השלישית שלך?"

כי היא לא מסוגלת לשאת את המחשבה שתעבוד במשרד עם אנשים אחרים? מפני שהיא לא מוכנה לחשוף את עצמה שוב לכל זה?

כי היא מעדיפה את הבדידות? היו לה חיים טובים ותוכנית עסקית מלהיבה, ושום איל הון מאיים לא יחבל בהם מתוך גחמה.

"את לא עונה, מיס נולן, מה שגורם לי לחשוב שזו הסיבה הכי חשובה. או שאין לך סיבה."

רק כוח הרצון מנע מלילי לפלוט תגובה. הוא לא ידחק בה שוב.

"זה מאהב שעוצר בעדך?"

"אין לך שום זכות לתחקר אותי ככה."

"יש לי זכות מלאה כשזה מסכל את העסקה הכי חשובה שלי."

למרות יהירותו האדירה, אוזניה של לילי נזקפו. היא הוקסמה מהחריפות העסקית של האיש הזה, מיכולתו לאתר הזדמנויות לפני כל אחד אחר. היא תשמח לדעת מהו הפרויקט הסודי הזה.

"את רוצה לשמוע את העצה שלי?" היא עמדה לומר "לא", אך הוא המשיך לדבר. "תזרקי אותו, מיס נולן. תמצאי לעצמך גבר שלא יחסום הזדמנות מבריקה כזאת. יש לך כישרון אמיתי. אסור לך לתת לו לעמוד בדרכך."

לשבריר שנייה נותרה לילי פעורת פה. רפאלה פטרי היה טיפוס שלא מהעולם הזה. אילו היה לה בן-זוג, היא בחיים לא היתה עוזבת אותו בגלל קביעה של איזה זר נפוח מחשיבות עצמית.

"לא ידעתי שאתה מומחה למערכות יחסים, סניור פטרי. החברות שלך לא ידועות בתוקף הקצר שלהן?"

לילי השתנקה כששמעה את מחשבותיה חומקות מפיה. היא זה עתה הטביעה את עתידה בחברה שלו. אך התנהגותו, הגישה שלו כולה, היו מעליבות.

קול צחוק נשמע מעבר לקו, קול שהפך לצחקוק חמים שהיתה לו השפעה משונה על קרביה.

לילי התאבנה כשאש ליחכה את בשרה הרגיש. צמרמורת חמה הרטיטה אותה כאילו יד גברית חמה, ולא קול נטול גוף, ליטפה אותה. היא בלעה את רוקה במאמץ, נחרדת מתגובתה המידית.

לא מספיק שהאיש נראה כמו התגלמות של אל יווני? האם הוא חייב גם להישמע כובש? לילי לחצה את בסיס ידה אל עצם החזה שלה וניסתה להרגיע את הלמות ליבה הפרועה.

היא תיעבה בריונים. תגובתה היתה בלתי מוסברת.

אלא שזה לא נכון. היא היתה אישה צעירה בריאה עם הדחפים הגופניים הנלווים. את ההורמונים שלה לא עניין אם הוא מלאך או השטן בהתגלמותו. כל מה שעניין אותם היה שנשללו מהם התרגשות וסיפוק תקופה ארוכה מדי.

"אל תצחק עליי!" המילים נורו מפיה, קצרות מדי, חדות מדי.

בדממה הפתאומית היא הבינה מה חשפה. הוא ידע שפגע בעצב רגיש.

רפאלה פטרי אולי היה בריון, אבל הוא היה פיקח. כל העולם ידע שהוא הגיע מהסמטאות הצדדיות של איזו עיר איטלקית גדולה. הצלחתו העסקית היתה נס מסחרי.

"מה אם צחקתי על עצמי? סוף-סוף מישהו מטיח בי את המגרעות שלי." בקולו היתה נימה שהיא לא הצליחה לקבוע אם ביטאה שעשוע או זעם עצור. "גילי התשוש. חוסר יכולת העמידה הרגשית שלי. מה עוד, אני תוהה?" הוא עשה אתנחתא. "ערכת עליי בירור, מיס נולן?"

למרות הקצב העשיר של קולו, לילי שמעה את האיום בנהמת הקול הנמוכה.

"לא, סניור פטרי. על העסק שלך, כן, לפני שהסכמתי לעבוד בשבילך. אבל באשר לפרופיל אישי..." היא נענעה בראשה, שערה מסתחרר. "זה לא היה נחוץ."

"כי הפפראצי עושים עבודה יסודית כל-כך בהצגת חייהם של אנשים, נכון?"

לילי קימטה את מצחה. היא שמעה אצלו רגש? האם פגעה בעצב רגיש?

"את הנפקת הדרכון אפשר לזרז. אני אורה לעובדים שלי לטפל בזה. מגורים יוסדרו עבורך. בנוסף לכך, אני אשנה את החוזה ואכלול את המשכורת המוגדלת והבונוס." הוא השתתק, וטוב שכך, משום שראשה הסתחרר. שינוי הנושא הפתאומי ערער אותה. "קוסם לך מספיק?"

השתיקה שהשתררה היתה סמיכה מציפייה. הוא חיכה שהיא תסכים לפני שינתק ויעבור לטפל בעניין הבא ברשימה שלו.

אלא שלילי לא היתה איזו בעיה שמצריכה תיקון.

"אני מעריכה את ההצעה, את ההצעה הנדיבה מאוד," פלטה חנוקות כשאצבעותיה לופתות את הטלפון. "אבל זה לא מתאים לי. אני אשמח לעשות כל מה שאוכל מכאן – "

"אבל זה לא מתאים לי." קולו העביר זרזיף של תחושה מבשרת רעות במורד גבה.

הדממה נמשכה עשר שניות. עשרים. אך לילי סירבה לסגת. מה שהוא ביקש היה בלתי אפשרי מבחינתה, והיא היתה גאה מכדי להסביר מדוע.

"את לא משאירה לי ברירה, מיס נולן. אנחנו נמצא חוקר ראשי אחר."

לילי נשענה על הכרית שלה, רועדת כשהמתח שלפת את גופה החל סוף-סוף לשכוך.

"והחברה שלי לא תשכור אותך שוב."

לילי לא יכלה להחניק את שריקת ההלם. אוויר ננעל אי שם בין גרונה לריאותיה כשגופה קפא. כוכבים ריצדו לנגד עיניה, מתכווצים לנקודות, עד שלבסוף חזרו ריאותיה לתפקד בהשתחררות נרפית.

בלי החברה שלו העסק שלה אבוד. לפני ארבעה חודשים היא היתה יכולה להתמודד עם המכשול, אבל לא עכשיו. לא מאז ההלוואה וההתרחבות.

אם היא לא תוכל לעמוד בתשלומי ההחזר, היא תאבד הכול – את עבודתה ואת ביתה. את החיים שבנתה בעמל כה רב.

"אמרת משהו, מיס נולן?"

לילי בלעה לגימת רוק כדי לנקות את גרונה, אך לא מצאה מה לומר.

"וגם לא ייקח הרבה זמן עד שאי-שביעות הרצון שלי מהשירות שלך תתגלה. תתפלאי לדעת באיזו מהירות חדשות מתפשטות. לגבולות יבשתיים אין שום משמעות, ולי יש קשרים בכל רחבי העולם. ממלבורן ועד מומבאי, מלונדון ועד לוס אנג'לס."

שוב אותה שתיקה קטלנית, כדי לאפשר לה לעבד את התרחיש העגום שהוא צייר. שמה יוכפש בקרב העסקים הגדולים באמת, העסקים הבינלאומיים שבהם תלתה את תקוותיה כדי להפוך את העסק המורחב שלה להצלחה.

"אתה תעשה מאמצים להכפיש את שמי?" קולה היה צרימה דקה אך לפחות היה יציב. שלא כמו שאר גופה. היא רעדה כאילו קדחה מחום.

"אני אדאג להזכיר את זה ברגעים מתאימים." במילים אחרות, הוא ייהנה להרוס את שמה.

שנאה התפתלה בבטנה וכיווצה אותה. שנאה שהיא הרגישה רק פעם אחת בחייה, כלפי הבחור ששינה את חייה ברגע אחד – מחיים נטולי דאגות לסבב קודר של טיפולים רפואיים. ידה התרוממה אל פניה.

לילי בלעה את רוקה במאמץ והפכה את התנועה הלחוצה לנפנוף מפרק יד מרדני, כך ששערה הארוך עף מפניה. היא חשקה את סנטרה בנחישות והביטה בפניה שהשתקפו בחלון.

דבר אחד רפאלה פטרי לא ידע – היא היתה לוחמת. היא שרדה דברים הרבה יותר קשים ממה שהוא יכול להפיל עליה ויצאה מהם מחוזקת.

היא הנמיכה את ידה והחליקה את השמיכה כשנשמה נשימות כואבות. היא פתחה את פיה כדי לדבר אך הוא הקדים אותה.

"כמובן, אם תשני את דעתך..."

זעם הציף אותה. הוא ידע שאין לה ברירה.

לילי שערה שככה כנראה נשמע הנחש בגן-עדן. שום לחישה, שום חדות. רק קול מתגלגל מפתה ועשיר שמזמין אותה לפעול בניגוד לכל מה שידעה ולכל מה שעליו התבססה. לקפוץ למים, אף שזה ודאי ייגמר באסון.

"אתה בהחלט צפוי, סניור פטרי." היא לחצה את הטלפון אל אוזנה, אך לא שמעה כל תגובה. "למעשה, אתה נוהג בבריונות לפי הספר."

עדיין כלום. שתיקתו הזעימה אותה, אך היא סירבה להעניק לו את הסיפוק ולהתלהם. היא הביטה בידה, שהיתה מאוגרפת בחיקה כה חזק, עד שהיא התקשתה לפתוח אותה. כשעשתה זאת, היא ראתה את השקעים החרמשיים האדומים שצרבו ציפורניה.

"בסדר גמור, סניור פטרי. אני אעבוד בשבילך." ריאותיה כאבו כשהיא שחררה את הנשימה הדחוסה בחזה. "אבל אתה יכול לשנות את החוזה לסכום גדול פי שלושה מהמשכורת המקורית. כנ"ל לגבי הבונוס. שהחוזה יהיה מחר בתיבת הדואר הנכנס שלי, ואם הוא יספק אותי, אני אחתום." היא עשתה אתנחתא כדי לנסות לשלוט בנשימותיה החדות והשטחיות.

לתדהמתה, הוא לא חלק עליה.

"אני אראה אותך בניו-יורק, מיס נולן."

לא אם זה תלוי בי.

היא אולי נאלצת לעבוד עבורו, אך היא לא שגתה באשליות שהוא יהיה חלק מצוות הפרויקט. הוא ישתזף באיי הבהאמה או יעשה סקי בשוויץ או כל דבר אחר שהעשירים עושים כשהם לא מציקים לאנשים רגילים. איכשהו היא תתמודד עם הנסיעה ועם כל האנשים האלה. היא תבצע את עבודתה, תיקח את הכסף שלו ותחזור לבנות את עתידה כאן כמתוכנן.

היא תעמוד בזה.

"שלום, סניור פטרי."

"לא שלום, אריוודרצ'י, מיס נולן."