צריך לעשות את זה יותר

 

ספרים שאני אוהב, אני סוגר אותם, מחזיק אותם ביד ולובש דרכם את החולצה. מחכה שהם ייצאו לי מהשרוול. לפני כן, מה שקופץ אליי מתוך ספרים זה רווחים כפולים בין מילים. רווחים אלה הם כבר חלק מהספר, ואני לא רוצה שיתוקנו במהדורות הבאות, אם יבואו. טעויות של מְעַמֵּד הטקסט לופתות אותי. אני קורא, הרבה אני קורא. הרוח מעבירה בשבילי את הדפים, השנים לקחו אותי בן ערובה.

אתה יכול להישאר אתי לכמה רגעים?

 

שיטה טובה לשים רגליים על מושב האוטובוס שלפניך היא בעזרת ספר. מכיוון שקריאת ספר היא לא דבר שכיח בימינו, מחשבות הנוסעים מתערערות ואינן יודעות מה לעשות עם ניגוד כזה; הנה, אדם חסר נימוס שסוליות נעליו סוחבות אתן שיירי שתן ונמלים מתות ממדרכות העיר, מונחות פרקדן על המושב שלפניהן, אבל רגע, מה זה בידיו? הו! עכשיו הם אינם יכולים להגיד דבר. אני קורא ספר. ללא ספק, אוטובוס הוא המקום הטוב ביותר לקריאת ספר, הן מבחינת תוכן והן מבחינת צורה.

אני נוסע הרבה בזחלים עירוניים אלה. אני אוהב את הרעש המתוּסס של נטישת בלם היד, אני אוהב את רעש פתיחת הדלתות, אני אוהב לעקוב אחר השינויים שחלו בהם עם השנים, אני אוהב לזכור את דילוגי המחירים, אני אוהב לראות איך נהגי אוטובוס מנסים לא לתת למוניות שירות להיכנס לנתיב, אני אוהב לראות איך נהגי האוטובוס מרימים ידיים בכניעה לגילוי עריות זה, אני אוהב לדעת שכל אדם — לפחות פעם אחת בחייו — שמע את הצעקה "נהג, נהג," כשדלתות האוטובוס לא נפתחו, אני אוהב שהמיקרופון של הנהג נשאר פתוח, אני אוהב לראות נהגים מדברים ביניהם מדלת פתוחה אל חלון, אני אוהב לראות שני אנשים שלא מכירים פותחים בשיחה, אני אוהב לראות את השקט בזמן ריח נפיחה, אני אוהב לקרוא את הכתבים הנסתרים על אחורי המשענות, אני אוהב שמישהו צייר רוכב אופניים על החלון וזה נוסע אתי על המדרכות. אני לא נוהג לשלם באוטובוסים.

מאז ששירות זה — תשלום בהעברה עצמית שלא דרך הנהג — נכנס אל העולם, אין מאושר ממני. אני מתגנב. כמובן, איך לא, שבשביל מירוק המצפון אני אומר בלבי משפטים כגון "אני לא אשלם לתאגיד כזה גדול! שונא ממסדים אני, ובעד האדם הפשוט", או "הנה, פעם אמי נפלה באוטובוס בגלל נהג מטורף", או "אני לא מוכן לשלם למקום שבו רוצים אותי כחבר". וכיוב.

הבעיה בהתגנבות מסוג זה איננה העבירה על החוק, אלא האזרחים קנאי החוק. הדבר הזה ניתן לפתרון: עליך לעלות דווקא באחת מהדלתות הראשונות של זחל עירוני זה, לצעוד עד לאחוריו המשתפלים, ורק אז להתיישב, עם אישוני הנוסעים שמאחור. אוטובוסים המכונים "אקורדיון" יכולים להוות שטר ביטחון, בעיקר בסיבובים; אתה מבזיק ונעלם, פטה מורגנה עירונית בין שפשוף עיניים משתאה ופיות מיובשים. מי יודע מה עשית או לא עשית אחרי שחזרת מהמתים. שם, במושבים האחוריים, עם רצוחי חיים ונרקומנים, אני יושב. וקורא.

אם אין מקום לישיבה, אני לא קורא. אני עדיין לא יודע מה דעתי על קריאת ספרים באוטובוס תוך כדי עמידה. האבולוציה מאוד פשוטה: אני מניח שגם פעם האוטובוסים היו צפופים; אני מניח שגם אז, בשביל להעביר את הזמן, אנשים היו שולפים ספר לקריאה כשהם עומדים; אני מניח שזה היה מעביר, גם אז, את הזמן. כזה. עם הזמן הספרים נעלמו ואת מקומם תפסו המכשירים החכמים; דבר שיש לקבל בהרכנת ראש, ואכן הסביב כולו מורכן. אולם בעוד שעיון במכשיר חכם כזה או אחר תוך כדי עמידה מתקבל כיום בעיני המתבונן (זאת אומרת, ההתקבלות מתבטאת בחוסר התבוננות), אז קריאה באוטובוס תוך כדי עמידה? זה חמור יותר מלא לעמוד בצפירות במקום ציבורי! אין דבר נלוז מקריאת ספר בעמידה באוטובוס, למרות האבולוציה. מי אתה שבאת לעשות לנו רע על הנשמה? מה באת להוכיח? למה אתה חושב שאתה יותר חכם מאתנו? איזו התנשאות! האם לא שמעת על קצת ענווה? עלוב, עולב, ועוד ספר כזה עבה? אה! ובכן, במקרים כאלה עליך להתאפק עם קריאתך, לפחות עד שהטלת שתן באוטובוסים, לדוגמה, תיכנס לסבב בעקבות דיון פלורליסטי כזה או אחר ברשתות החברתיות, דבר שייתן, שוב, לגיטימציה לקריאת ספר בעמידה. אתה מבין למה אני מתכוון.

 

אה, עוד משהו לגבי קריאה באוטובוסים:

יש לבטל את ההנחה שכולם סביבך טיפשים. אמנם ישנה יהירות בקריאת ספר באוטובוס כאשר שאר הנוסעים מחליקים את אצבעותיהם על מכשיריהם המסורקים, וכמובן שמחשבה זו, שכולם טיפשים, הִנה רפלקס ראשוני ותלוי זמן, אבל עליך להציף את ראשך במחשבה אחרת, כזו שתנטרל את אותו ירי אוטומטי המשפריץ מאבק בין־דורי כזה, וזאת כדי לא להשתגר אל השגרה: אולי אלה המרכינים ראש אל המכשיר החכם קוראים מאמר של בן משפחה שכותב באיזה אתר וצריך עוד צפיות כדי שלא יפוטר, מנסים לפענח ויכוח ירושה שנכתב בקאפס לוק. כאלה. או אולי אפילו שומרים בתכתובת מישהו שמאיים להתאבד. הדבר הזה — מתן קרדיט — הוא חשוב מאין כמוהו על מנת שתוכל להמשיך לחיות כאדם הגון אל מול העולם. הנה, פעם אחת מישהו שישב לידי דיבר בטלפון ולא קרא. תפסתי אותו בצוואר, ירקתי עליו, מחצתי את ראשו אל החלון והיממתי אותו בכמה אגרופים (אני חושב שמסוג מגל; לא היה מקום פיזי ליותר מכך). אתה לא תעשה לי פה רעש עם הטלפון שלך. אף אחד מסביב לא התרעם, הרי קראתי ספר.

 

דבר שמפריע לקריאת ספר הם תורים. בעיקר בבתי מרקחת, דואר ומוסדות ממשלתיים. זה מאוד קל, במקומות מעין אלה, לזהות בקהל את לוקח המנהיגות על התור העצל; זה מתחיל בנשיפות המבקשות בתגובה את נשימות האחרים, ממשיך במבטים המחפשים מתנדב להשתלת קרנית ונגמר בנענועי ראש חלודים. משם קלה הדרך עד להתפרצות הראשונה שנזרקת לחלל האוויר ושמוציאה מריכוז. מיותר לציין שחלל האוויר עומד, לא זז. בז לכול, יהיה נכון יותר לומר. אותה הסתה למרד נגמרת לפעמים בכישלון (ראשו של לוקח המנהיגות מפסיק להתנועע; בובה סולארית עם רדת הערב), ולפעמים בהצלחה. ומהי הצלחה? השתתפות גועשת של שאר היושבים בתור בהתקוממות על כך שמעבר לזגוגית אין מספיק נותני שירות. והנה, כולם משתתפים באותו דיון, קמים אל הדלפק, מזרזים את הגחלים עם תנועות ידיים. ההסתה למרד כמעט מצליחה. אין להאשים אותם, הרי הם סוחבים בגופם צלקות איחורים בגלל דברים שכאלה, ובתוך אותן צלקות רשומים — כמעט כקעקוע — משפטים נוסח "רק ככה זה עובד פה!"

תקשיב, צר לי לאכזב, אבל לאור ניסיוני הרב בצפייה על הכלום, מקרי מרד כאלה לא ממש מצליחים, ואם כן, אז רק במרכזי שירות סלולאריים. אז, מיתוספת גם צעקת איום בדבר מעבר לחברה אחרת, ולמרות ידיעת כל הצדדים — הן המציג והן הקהל — שמחסנית זו מכילה כדורי סרק, מנהל המשמרת נדרש להגיע ונובר עם בואו בכיסי מכנסיו אחר סימולציות. אינני בקיא במה שקרוי דינמיקות קבוצתיות או הכשרות מקצועיות, שם בהחלט ייתכן מקרה שבו רכז הדרכה בעל אופי אובדני (אבל בעל אספירציות אמנותיות) יחליט להציג למנהלים עתידיים לקוח זועם ולהמחיש זאת בעזרת רולטה רוסית וכדורים אמיתיים. בכל מקרה, אני, באותן פעמים, גודע באיבו את אותו מסית למרד, את חיפוש עיניו והתנשפויותיו. את סיבובי צווארו. אני מזהה אותו וישר מרביץ לו. לוקח את ראשו ומטיח אותו כמה פעמים על הקיר שמאחוריו. דם נשפך. הרי קראתי ספר.

 

אין לי כוח להתדיין על ספרים. אני מתבייש כשאני קורא ספר טוב. פעם הלכתי ברחוב עם מישהי יפה, ומרוב שהיא היתה יפה התביישתי. אותו דבר. כל ספר שאני קורא, אני עוטף אותו בנייר פרגמנט אטום, ואת זה שלא הספקתי לעטוף לפני קריאתו, אני מניח — גם בדירתי — עם כריכתו האחורית כלפי מעלה. רק שהסובבים לא יראו מה אני קורא. איזו התהדרות עלובה היא זו שיראו את מה אתה קורא! שמעתי שיש דבר כזה "מועדוני קריאה". זאת בטח הבדידות; אנשים קוראים ספר ונפגשים לדבר עליו. את סדנאות הכתיבה אני עוד איכשהו מקבל; אין אנו יכולים להיכנס לנפשו של אדם הרוצה לעסוק בכתיבה ומבקש להתאבדותו רוח גבית, אבל בוא נאמר זאת כך: אם את האנשים בסדנאות הכתיבה — בעיקר בזמן שיעור העוסק בכתיבת זרם תודעה — כבר אי־אפשר להציל, אז את אלה של מועדוני הקריאה יש לחבק ולומר להם שהכול יהיה בסדר, שאפשר לצאת מזה. צריך אמונה. הם יושבים בסלונים מעוצבים כשעל ספריותיהם המבהיקות דחוסים ספרים שמסודרים — כל בעל ספרייה ועוררותו המינית — לפי סדר אלפביתי של שמות הספרים, שמות הסופרים, הוצאות, או — אלוהים אדירים — לפי נושאים, ומתדיינים. מבטלים את הדבר החשוב ביותר שהספר רוצה להציע: הלבד.

מעולם לא חטאתי בערבי קריאה שכאלה, אבל אין צורך להיות נוכח באחד כזה בשביל לדעת שאותם אלה המאכלסים ערבים מסוג זה, היו כך גם בבית הספר. הנה הם, פרצופים בסרטון ויראלי שרץ לאחור — מצולמים פעם בשנה באותו מקום — עד ילדותם; נשימותיהם מתקצרות, וקוצב הלב — סמל בית הספר שעל החולצה האחידה — מחשב את הדקות עד לצלצול ההפסקה, מחכים לרגע — בכיסם של בעלי המזל מביניהם שני סנט שנשארו מטיול לאמריקה — שבו יורשו לתת את משנתם על אותו ספר שכולם נדרשו לקרוא. יש שאפילו לא מחכים לתורם ומתפרצים, רדופי זנב עצמי, רטובי כפות ידיים, שמא מישהו יקדים אותם עם מחשבה דומה לשלהם. המחשבה על זה גורמת לי מה שמכנים תעוקה, ועדיין לא המציאו לה משאפים.

 

תראה, נברתי בכך לא מעט: מדוע מי שמדבר בטלפון מפריע — לי, לפחות — יותר מאשר אדם שמדבר עם חברו? אותו אחד שמנהל לבדו את מרכולות פּיו, מדוע הוא גורם לי גרדת? ואפילו אם אני לא קורא, מדוע הוא גורם לכך שחום גופי יתחיל להבהב, שאזיז את הרגל — מתופף שרוקע על פדל הבס שלו — במהירות? אפילו שהוא לא מדבר בקול רם, אפילו שהוא מדבר לאוזניות, אפילו שהוא לוחש (למען האמת, אלה הגרועים ביותר), אפילו שהוא רק יוצא להנהוני קול מול מושא דיבורו שמעבר לקו? לקח לי זמן להבין את זה. קרה מקרה, תמיד קורה איזה מקרה.

לא יודע מה קרה לי באותו יום, אבל לא הרבצתי לו מיד. לפעמים צריך רק לחבק חזק, וככה קמתי באותו יום; כולי מוּשָט. הוא ישב לידי ולא הפסיק לקשקש. משום מה, המשפט "תכבד אותי, וגם את זה שאתה מנהל אתו שיחה", יצא ממני. איזה משפט מטומטם, הרי אינני אשכנזי! בכל מקרה, הוא עשה את הדבר הכי פוגע וזה לא להתייחס; פשוט הסתכל עליי, וחזר לשיחה שלו. אפילו לא בהפגנתיות, דבר שאיכשהו הייתי מקבל. הייתי יודע מה לעשות גם עם "יש פה איזה דפוק אחד שמפריע לו שאני מדבר בטלפון. איפה היינו?" מצדו, או לפחות שהיה זה הומו שמדבר בלשון נקבה, משהו כמו "יש פה איזה וֶודְג' אחד שאומרת לי להפסיק לדבר בטלפון". כזה. אבל לא, הוא רק הסתכל עליי וחזר לשיחה שלו.

טוב, כבר אמרתי שמשום מה באותו יום לא מיד הרבצתי לו, ולחיבוק צריך שניים, אז מה שנותר לי זו השיטה הזאת שראיתי באינטרנט, כלומר לענות בקול נוסף למה שהוא אומר. זאת אומרת, לדבר אל חלל האוויר בהתאם לדבריו, להתייחס אליהם, לנהל דיאלוג עיוור, דבר שהיה מוציא אותו מאיזון, לפי האינטרנט לפחות (שם הביצוע היה לא פחות ממזהיר, אבל כלל דבר שלא היה לי בו כל רצון: מעין סגיר התנצלויות מטעם פורעי הנימוס כלפי אותו לוחם דרכים, הכולל לחיצת יד, מבט למצלמה ו"הבנה כנה של הדברים", כזו המלוּוה בכיווץ פה המדמה התנעת בכי פתיינית שעולם המבוגרים מביים כשהוא מקבל מכה מילדים קטנים). בכל מקרה, לאחר שהוא ניתק את השיחה הוא אמר את המילים האלה: זה שטח ציבורי.

הדבר הזה הכניס אותי לתדהמה. "שטח ציבורי" הרי שייך לציבור, ואני הוא הציבור! לא התלוננתי על כך באוזניו, אלא באוזניי.

כן, אני עם סוכר אחד.

בכל מקרה, כנראה שצמד מילים זה — "שטח ציבורי" — היה עד אז אחר, לפי תפיסתי. מה כבר יכולתי להגיד? לפי תפיסתו הוא צודק. ואז, לאחר שהבנתי שחיבוק לא יהיה כאן, כשבאתי להרביץ לו, כשבאתי לתפוס את צווארון חולצתו המבהיק ביד אחת ולתת לו איזו הגונה עם היד השנייה, הוא אמר: "ומה אם הייתי מדבר עם מישהו שנמצא כאן לצדי? נניח שהייתי מדבר אתך? לא" — וכאן סקר את בגדיי — "אתך לא הייתי מדבר, אבל נניח שהיה כאן מישהו אחר ואתה היית מאחור, גם אז זה היה מפריע לך? מה, אסור גם לדבר? מה קרה?" והכול בפנים רגועים, והכול בשלווה ובנחת. אפילו זלזול — משהו שהייתי מסתדר אתו — לא היה.

באותו יום ירדתי מובס מהאוטובוס. אפילו כמה תחנות לפני שסיימתי לקרוא. כל הטקס היה בתוכי; בכי, רחמים עצמיים, מעונה שכבתי על קדושתי. הכול. אני דמות מוכּרת בכמה אוטובוסים, וגם, בוא נודה, די פוטוגני, אז אני משתדל לא לעלות על קווי אוטובוס בזמנים קבועים (מקדים עלייתי, או מאחר בכוונה) דווקא מהסיבה הזאת, כי אין לי כוח לחלק חתימות, להצטלם, לטפיחות על השכם, או שאיזה תחקירנית טלוויזיה תתיישב לידי ותנסה לדוג אותי כדי שאופיע באיזה אייטם נוסח "האיש שנלחם בטלפונים באוטובוסים", והנה, ממרר בבכי ירדתי משם. ניסיתי ללטף את הראש שלי, אבל לא היתה לי יד רדומה כמו אחרי שאני ישן עליה בכוונה כדי להזמין אחת זרה.

 

נברתי בזה ימים טובים. מדוע זה הפריע לי, מה שהוא אמר. זה נכון: האדם נולד לדבר. הוא אמנם מדבר יותר מדי, האדם, אבל עדיין, הוא צריך לדבר. נניח: לבקש שתייה ללא קרח, יותר מלח, לשאול אם מעלית יורדת או עולה, מתי אפשר להוריד את התחבושת, מאיזה שער בבית עלמין הלוויה תצא. צרכים מסוג זה. יותר מזה אין צורך. ובכל זאת מדברים, ולמרות כל זאת, לא מצאתי לזה תשובה: למה הוא, האדם המדבר בטלפון, מפריע לי, וצמד דברנים המנהל דיאלוג חי — לא.

המסקנה כל־כך יפה עד שאני בז לה: דיאלוג בין שניים יוצר שיווי משקל למאזין. שני קולות שולחים חוט תפירה בין שתי אוזניו, והוא, המאזין, לא נופל אל תוך אונה אחת בלבד. הוא נע ונד; שומע משפט, מחכה, שומע משפט. שומע שאלה, מחכה, שומע תשובה. וכן הלאה. עם הזמן הוא, המאזין, לומד את המוזיקה של הדברים, את קולותיהם של הדוברים, את הנימה, אפילו את מחשבתם (ואם הוא, המאזין, בעל תנוכים ארוכים כמוני, אז גם יידע את התשובות לפני שהן נאמרות) ושיחתם נעלמת בגופו.

ביום שהבנתי את זה, כמעט שרפתי את כל הספרים שיש לי עם הטריק הזה של שני סיפורים שונים שמסופרים במקביל, דף מול דף. ללא ספק, פריצת דרך. אני לא מאמין למשפטים נוסח "אם הבנת מאיפה זה מגיע אז פתרת חצי בעיה", אבל כאן בהחלט הבנתי: זה מגיע מהציבור לאוזניים שלי! והנה, מכאן, ולעולמים, יכולתי גם לדעת למה אני נרתע מאנשים שמדברים לעצמם, מוכי חבר מדומיין כמו שההורים שלי היו. תגלית זו לא היתה פחותה מהקודמת! ידיעה בטוחה שאני לא מפחד מאותם אנשים שמדברים אל הכלום, אלא ששיווי המשקל שלי אובד כאשר אלה נמצאים לידי; הקריסטלים שבאוזן מתחילים לזוז, ומשם, מה שנותר לי הוא ליפול לתוך עצמי, עם מילה שאני לא אוהב: ממואר.

 

אני נצר יחיד למשפחת קריאה. הוריי קראו וקראו עד שהלכו, שניהם ביחד, לבית משוגעים. הם היו שחקנים שלקחו את הטקסטים שלהם יותר מדי הביתה. עם הזמן, המילים נכנסו יותר מדי לגוף שלהם והם התחילו להסתובב סביב שיחים כי זה מה שקורה לך עם מטבעות לשון בגלל תרגומים לא טובים; אתה מתחיל ליישם בגלל שכבר אין לך לאן. אתה נהיה למרות. אני מקווה שאת הירושה הזאת הם לא השאירו לי. אני מפחד.

זה קפה נהדר, תודה.

הם מתו כי הם היו שחקני אופי שלא יצאו מהדמויות שלהם. לפני שהם מתו הם שינו את השמות שלהם לערש ודווי, שכבו זה לצד זה וחיכו. הם הספיקו לספר לי שפעם היה קשה יותר לקרוא באוטובוסים כי הכבישים היו קופצניים. היום, ברוך השם, הכבישים סלולים. גם הם, כמוני — או יותר נכון, אני כמוהם — שונאים אנשים שמדברים על הספרים שהם קוראים או קראו. משום מה, אלה האחרונים, חושבים שהם גרסה כזו או אחרת של קוראים בקפה; מסתכלים עליך, או אפילו בלי להסתכל עליך כי הם, כמובן, מכירים אותך, ואומרים: יש לי ספר בדיוק בשבילך! זה מגרד, ללא ספק, כי לאחר מכן הם מתחילים להסביר — ניאון בעיניהם — על מה הספר, מה קרה להם במהלך קריאתו, ובעיקר למה הם חושבים שהספר מתאים לך. בתוך כך הם שוזרים רמזים על האופן שבו הם קוראים אותך; נפשך, התנהלותך, דרך חשיבתך, וכולי. מיותר לציין — או "למותר לציין"; יש ספרים שכתוב בהם כך, דבר מיותר לחלוטין — שאלה אינם רמזים, אלא הטחות; מתאגרף צמוד עם גבו אל החבלים וזה שמולו לא מרפה. זה ספר בשבילך! (בום) זה ספר בשבילך! (בום) אתה חייב לקרוא אותו! (בום) אני קונה לך אותו! (בום). איפה המגבת הלבנה שתיזרק לזירה? הו, אנשים כל־כך אוהבים להראות שהם יודעים לקרוא את זה שמולם, עד שברור לחלוטין שהם לא קוראים ספרים לשם קריאה, אלא לשם הצמדה אגרסיבית וניסיון עתידי להתאים אנשים לספרים. אולי אפילו במהלך קריאתם. איזה חוסר מוסר!

 

הוריי לימדו אותי לא להשאיל ספרים בגלל שהם עלולים לא לחזור. זאת אומרת, ההורים; לצאת לחפש ספר שהושאל זה טיול ארוך. אבל הסיבה לא נובעת מחוסר אמון באנשים או כל הדברים האלה, אלא מכיוון שאתה לא יכול לדעת אם ומתי ייצא תרגום חדש לספר. לך אחרי זה תרדוף הדפסות ישנות. הספרייה שבביתנו הוסתרה מאחורי וילון גדול ושחור, דבר שיצר, בילדותי, כאשר אירחתי חברים, אי־אלו מיתולוגיות באשר לעיסוק של הוריי. השמועות התרוצצו, ובין הכינויים שזכיתי להם היו "הקוסם", "המכשף", והאהוב עליי: "הקברן". לא אישרתי ולא הכחשתי. הייתי אולי הילד היחיד בעולם שקורא ספרים וכולם מפחדים ממנו. מרד גיל הנעורים שלי התבטא בזה שקראתי מהסוף להתחלה. מה שהייתי עושה זה שקצת לפני שהייתי יוצא מהבית, הייתי רץ וצועק בחלל הבית מה קורה בסוף הספר וטורק את הדלת. זה לא ממש עבד כי הוריי, כמוני — או יותר נכון, אני כמוהם — לא היו אנשים שמתרשמים מסופים. כשאין לך מול מי אתה נהיה למרות.

לא, אני לא רעב, תודה. אולי רק משהו מתוק, אם יש.

את מי זה מעניין מה קורה בסופו של ספר? את הספרים המכוונים לסוף כזה או אחר אפשר לזהות מקילומטרים לפי העטיפה, משקלם וסוג הדפים. אותי מעניינות שגיאות הכתיב, טעויות ההגהה והרווחים הכפולים בין המילים. אלה האחרונים, נותנים לי אוויר נשימה. כשאני נתקל ברווחים כפולים, אני מרגיש כמו בסרטים, כשמישהו נמצא בתוך תיבה או בחדר שמתמלא מים ועליו לצוף עד למקור אוויר. אני אוהב שהדברים סוגרים עליי.

 

אני מעביר לספרייה נפרדת את הספרים שכבר קראתי. כך יש לי שתי ספריות. הסיבה היא שאני לא זוכר מה כבר קראתי, בטח ובטח על מה הספר מספר. זה קשה, אבל אפשר להתאמן כדי להגיע לזה. רק לאחר אותה פעם שבה הבנתי שאני קורא ספר שכבר קראתי (היה זה בזכות רווח כפול בין מילים שקפץ אל עיניי בעמוד 358), קניתי עוד ספרייה. עץ רגיל. יש לשלול כל קנייה של ספרייה מפוארת לשם שמיים; הספרייה צריכה להיות פשוטה, אפילו עלובה, יש לומר. אגב, יש להיזהר ממחדשי הספריות הביתיות; הם יושבים על הספות שלהם, מסתכלים על הספרייה שלהם, ואז מתחילים לגעת בעצמם. רעיון ששיתפתי עם עצמי היה לשים מדבקות עגולות וצבעוניות על שדרות הספרים שכבר נקראו, אבל עצמי פסל רעיון זה על הסף! אינני מוכן שלעולם המוזיאלי תהיה דריסת רגל בחיי עם שקריו העגולים; מדבקות אדומות ליד ציורים לכדי מצג שווא שאלה האחרונים נקנו.

בכלל, אין לי זיכרון טוב. אני גם לא זוכר מספרי בתים. עוד בילדות הייתי מחבר בראשי מספרי חולצות של אנשי ספורט בשביל לזכור מספרי בתים. עם הזמן, שחקנים חדשים נוספו אל שחקני עבר. נניח: 37 זה רוברטו קארלוס + קאנטונה. 64 זה מנשה שמעונוב + נדב הנפלד. כאלה. אם יש את הספרה "1" אז זה "שוער מפעם". ה"שוער מפעם" זה כי פעם כל שוער היה נושא על גבו את הספרה "1", מה שהיום כבר לא קורה מאז ששוערים יכולים לשחק עם כל מיני מספרים. זה דבר מורכב ביותר ודרושה לזה דריכות אינסופית, שכן ישנם שחקני נבחרת שלפעמים לא משחקים במספר זהה לזה שהם משחקים בו בקבוצה שלהם, כך שבית מספר 105, נניח, יכול להיות זלאטן בנבחרת שבדיה + אבי כהן ז"ל, אבל לא זלאטן בתקופה של יובנטוס, נניח. אנשים עושים תשבצים, אני לא כל־כך מבין את זה; מגיעים לבתי קפה עם דף גזור מהבית ומתחילים עם הרכנת הראש שלהם והזזת העט הלוך־חזור באוויר. מעולם לא ראיתי מישהו שפותר תשבץ כשרגליו לא משולבות לאחור במעין איקס. אני לא אוהב ישיבה כזאת, אולי בגלל זה אני לא אוהב תשבצים. אלה שמתפזרים ושצריך להקיף מתאימים יותר לסוג הישיבה שלי. אותו דבר לגבי מספרי עמודים בספרים; אני לא איש של סימניות, והדבר הזה, אם אני קורא כמה ספרים במקביל — ואני קורא כמה ספרים במקביל כי לא נעים — מעמיס עליי אנשי ספורט.

 

עד לא מזמן אהבתי להתעמר בדוורים, לנסות להוציא מהם את כל המומחיות המקצועית שלהם. זה בטח אצלי בגלל הפחד מלהיות למרות. צריך לבדוק מי יכול להיות חבר טוב. על המעטפה, הייתי בוחן את הנאמנות שלהם, של הדוורים; שולח בשמי מכתבים לכל מיני אנשים שאני לא מכיר (עומד בפתחי בניינים, רואה את שמם על תיבות הדואר, ומשם) ומחכה. למשל, במקום:

לכבוד,

טוביה זינגר, קינג ג'ורג' 89.

תל אביב.

הייתי כותב:

לכבוד: שותפו של רחמים אהרוני ברצח בר־בקר (שם פרטי), חברת מכונות תפירה (שם משפחה), רחוב מרטין לותר + הדמות הקירחת מסיינפלד, בניין מספר: מלמיליאן + רונאלדו בנבחרת ברזיל. תל־אביב (את העיר הייתי כותב כתשורה).

זה לא עבד לי מעולם. הכול חזר אליי. הדואר, להחזיר מכתבים, הוא יודע! את האקסית העתידית שלי שביתי כך: סיפרתי לה בדייט הראשון שלנו שזה מה שאני עושה. היא צחקה, ראש אחורה והכול, ואמרה לי שזה מעשה אמנותי, מיצג או מיצב — לא הבנתי אז את ההבדל ביניהם — או שצריך אולי לצלם את זה ואז זה יהיה הדבר הזה שרואים בגלריות בזמן ששמים אוזניות על האוזניים ("וידאו ארט", שנינו לא זכרנו איך קוראים לזה; אני באמת לא, והיא ביימה את זה כדי שלא ארגיש מאוים). ומשם זה כבר המשיך.

 

האקסית העתידית שלי מוֹכרת בחנות ספרים. בזכותה יש לי המון ספרים שעליהם מוטבע הכיתוב "עותק קריאה". דיו שחורה, משרדית. אלה הם עותקים שנשלחים מהוצאות הספרים על־מנת שהמוכרים יוכלו לקרוא ולדעת על איזה ספר להמליץ למי, ובעיקר למי לא. לקוחות האוחזים בפיהם את צמד המילים "קליל כזה", יכולים להיות מסוכנים ביותר כשהם חוזרים אל חנות הספרים לאחר כמה עמודים ראשונים שבהם הספר לא היה בעיניהם קליל כזה. כבר קרו מקרים.

עותק קריאה. כשיש ספר שאני ממש רוצה, אני לוקח את האקסית העתידית שלי לארוחת ערב. עם הזמן היא למדה את סדר הפעולות, ולאחר הארוחה אני צריך לתת את כל משנתי הגופנית על המיטה.

זה היה טעים, תודה.

בוא נאמר שהיא אוהבת דברים מוזרים שלא אפרט. אני שמח שהיא לא אוהבת שיחות מלוכלכות כי זה אף־פעם לא מיתרגם טוב. בכל מקרה, למחרת אני מקבל את עותק הקריאה הרצוי. כאן יש להבדיל בין מוכרות ספרים של חנויות פרטיות ובין כאלה של רשתות גדולות; בעוד שלראשונות סיכוי גבוה יותר להיתפס (בחנויות ספרים פרטיות יש בסך הכול שתיים־שלוש מוכרות, כך שהבעלים של החנות יכול לצמצם את האפשרויות באשר לאותה השְאלה שלא הוחזרה; בד בבד אם הוא, הבעלים, חובב ספרות בלשית, או גרוע מכך, "ספרות בלש" כמו שאנשי הספרות אוהבים לנווט בפיהם), אז לאחרונות אין עם כך בעיה.

לפני שהאקסית העתידית שלי עבדה בחנות פרטית, היא עבדה ברשת גדולה, ושם, למרבה האירוניה, הספרים שביקשתי לא היו תמיד נגישים; המחסנים גדולים מדי, פיזור הדעת רחב מדי, ויש לחכות עד שמוכרת, אחת מיני רבות, תחזיר את אחד מעותקי הקריאה אל הסבב. ואם היא השאילה את הספר לדודתה? ואם הוא נשכח בבית חב"ד בהודו? ואם הוא נפל עם כריכתו הקדמית על פרוסת לחם מרוחה בחמאה? אלה הם דברים מורכבים ביותר. ומכאן, מחירה של ארוחת הערב, טיבה של המסעדה וביצועי המיטה שלי בתקופת הרשתות הגדולות של האקסית העתידית שלי, היו תלויים בהרבה משתנים. בכל מקרה, לכאן או לכאן, להבדיל מצופה של סרט שיושב לידך, ספר מעולם לא יעיף את היד שלך מהמשענת ויגיד לך "אמרתי לך!" הוא כן יכול להגיד לך "אתה לא כזה חכם כמו שחשבת", או "מה שחשבת? חשבתי עליו עוד לפני שהבנת מה קורה".

כזה.

הכרתי אותה, כמובן, בחנות ספרים. בתקופה ההיא היא עבדה באחת מהרשתות הגדולות, המבצע חזר בכל הדרו, והיה חסר לי ספר להשלים לארבעה. אמרתי לה שאני רוצה משהו קליל כזה, והיא צחקה. לא הבנתי למה היא צוחקת — זאת אומרת, הבנתי למה — כי באמת רציתי משהו קליל כזה, אבל מהבחינה הפיזית. היא המשיכה לצחוק לאחר ההסבר. צחקתי גם, כי זה מה שהיה לי לעשות. ברקע, סופר חדש הסביר לשאר המוכרים על הספר שלו.

אני אוהב להסתובב בחנויות ספרים. אני אוהב להרגיש על סף מוות. אני אוהב להסתכל על לבוש האנשים ולנחש איזה ספר הם יקנו. אני אוהב, בימי שישי בצהריים, להטריד מוכרים בשמות ספרים שהמצאתי. אני אוהב לגרום להם להזיע עם חיפוש השם במחשב. אני אוהב לגרום להם לנסות להזמין אותם מהוצאות הספרים. אני אוהב להתקשר אחרי כמה ימים ולשאול אם זה הגיע. אני אוהב לגרום להם להרגיש אשמה. אני אוהב לשאול איפה השירותים כשבידי ספר שלקחתי מהמדף. אני אוהב להיכנס עם חולצה של רשת ספרים גדולה לחנויות פרטיות. אני אוהב לשבת באחת הכורסאות ולקרוא ספר כשהוא הפוך. אני אוהב להרכיב משפט שלם משמות של ספרים; להניח אותם בשורה על השולחן וללכת. אני אוהב להירדם על אחת הכורסאות עם ספר בידיים. אני אוהב להתחפש לעיוור ולחפש ספרים. אני אוהב להשתיל צ'יפ מעקב בתוך ספר ולדעת באיזה כתובת קוראים אותו לאחר מכן. אני אוהב להוציא ספרים ממדפים ולשים אותם במדפים אחרים, לערבב בין נושאים; לגרום לאנשים לא ליפול לתדמית שלהם בעיני עצמם. אני אוהב להשאיר פתקים בתוך ספרים. אני אוהב לכתוב בפתקים האלה "בעמוד 55 יש שגיאת כתיב", דבר שיגרום לקוראים לחכות למשהו, ליצור זמזום טורדני בראשם שיגביר את סקרנותם. אני אוהב לכתוב "אני אוהב אותך, ידעתי שתיקני את הספר הזה. עכשיו עמדי על רגל אחת כשאת קוראת פתק זה".

אני אוהב לראות ילדים נכנסים לחנויות ספרים ושואלים את המוכרת אם יש בנמצא ספר מסוים. אז, חיוך עולה על פניי, ואני יודע: אלה הם בני משפחתו של הסופר. ילדיו, נכדיו, או אחייניו. איזה מראה נהדר זה! משם, לאחר חיוכה של המוכרת (ואין היא יכולה לבטל מהלך זה, למרות ידיעתה על המתרחש), הם מובלים על־ידה למקום שכיבתו של הספר, מקבלים אותו לידיהם ואז שולחים חיוך אל המבוגר האחראי — שדר הספורט של מהלך זה — שאתו הגיעו ושנשאר לחכות בפתח החנות. כאן, בדיוק כמו בתחנות רכבת ביפן — כאשר צמד עיניים מערביות מגלה צמד עיניים מערביות נוסף, לפעמים מעבר למסילה — תנודות הראש של המבוגר האחראי ושל מוכרת הספרים מסמנות זיהוי והבנה של המצב, והנה, הילדים מצמידים את הספר אל חזם, מצביעים על שם הסופר, ממששים אותו. הם הופכים ומביטים בו, מעבירים מיד ליד, ולפני שכולם נפרמים זה מזה הם ממליצים עליו למוכרת. אין צנתור טוב מזה, מלבד, אולי, זוג אוהבים החולק את אוזניותיו באוטובוס ושומע את אותו שיר.

האקסית העתידית שלי לא כזו. חס וחלילה להיות מתומרן כך על־ידי ילדים של כותבי ספרים! אם יש גרוע מכותבי ספרים, אלה הצאצאים שלהם; על מצחם עור מרוטש, ניסיון הסרתו של אות קין זה. בילדותם הם רואים את אחד מהוריהם יושב ימים רבים בחדרו מול מחשבו האישי, או הולך לאונן בחדר הסטודיו שנצעק בקול קורא. בדרך כלל הוא, ההורה, מחבר אותיות לאותיות (איזו הרמת ידיים היא זו אל מול המציאות!) ובין לבין לוקח הפסקה מעיסוקו, כאשר הוא עדיין ישוב; מה אבא עושה? משחק באבלס. מה אבא עושה? נכנס לפייסבוק. מה אבא עושה? מצית סיגריה כדי לקרוא את הפסקה שזה הרגע כתב. מה אמא עושה? נכנסת לטוויטר. מה אמא עושה? בודקת מה מישהו — אנין טראש מודע — העלה עכשיו לאינסטגרם. יושבים אל מול צג המחשב וכמו אומרים לו: "יש לך אוכל במקרר", "קח לך כסף מהתיק וקנה לך פלאפל", "אני בדיוק מחפש מטאפורה", "נו, מה היה המשפט שאמרת אתמול? זה מתאים למה שאני כותבת". כזה. אלה הם כתמי לידה עתידיים שאין לצאת מהם. בעולם תקין, זוג הורים צריך לעבור בדיקה גנטית שמראה שאף אחד מהם לא קשור לכתיבה, לפחות לאורך שלוש דורות. מה? אה, זה כי צריך לשמר את השפה באופן הפוך; אני שומר באופן מכוון על טעויות וצרימוּת כדי שלא.

כן, חם פה קצת.

בכל מקרה, לאחר שאלה, הילדים של הסופרים, מתבגרים, גם הם מנסים לכתוב. הדבר הזה נידון לכישלון. אני לא חושב שנתקלתי בילד של כותב שכותב טוב מההורה שלו, למעט, אולי, פזמונאים; זה דבר שאני לא יכול להסביר, והוא, ההסבר שאני לא יכול להסביר, גם לא ממש חשוב. בכל מקרה, ילדים אלה גדלים לעולם של ספרות, מה שאומר שהם ילדים מנוזלים ביותר, וגרוע מכך, הם מיד מתוקנים מ"נוזלת" ל"נזלת", וכיוב. איזה סירוס זה לגדול בבית של כותב ספרים; ההורה לא יכול לשלוט בעצמו כי מה יגידו ומיד מתקן כל מילה שנהגית לא נכון, מה שגורם להורה, גם אם הוא עצמו ילד יחיד, להפוך לדוד. אתה מבין למה אני מתכוון. בכל מקרה, כאן מתחיל מעגל קסמים, כזה הממשיך לשמר את חילוף החומרים של הנושא הזה; אותו ילד של סופר, כשהוא מוציא את ספרו הראשון, מתייחס כמובן לדמות האב או האם (רצח או לא), והנה, גם אם ההורים, כדמויות, לא עוסקים בכתיבה באותו ספר, הרי שהחוויות שהוא מתאר קשורות להתנהלותם של הוריו שלו. ומשם ה"גיבור" (ואין באמת "גיבור" בטקסטים של אלה; מכיוון שהוא "הבן של", הוא ה"גיבור", רק במסווה של דמות כזו או אחרת. עליו למצוא שפגט עלילתי לכדי מיסוך) ינהל את עמודיו הרגשיים אל מול דמויות כאלה או אחרות שעוסקות בכתיבה במציאות האמיתית. קיבלנו שוב ספרים העוסקים בכתיבה. כואב לי בצד.

על הורים העוסקים בכתיבה להסתיר ספרים מילידיהם! סליחה, הייתי בשטף. על הורים העוסקים בכתיבה להסתיר ספרים מילדיהם. עליהם להלעיט אותם בטלוויזיה גרועה, בשעמום אינסופי, במשחקי מחשב נבובים ולכפות עליהם בהייה עמומה. עליהם לשמור אותם מכל משמר מפני עולם הספרות כדי שלא יצמחו לתוכו. על הורים אלה להיות דרוכים, כדי להציל אותנו מעונשו של מעגל קסמים זה. עליהם, וזהו הדבר הקשה ביותר, להסתיר מהם רגעים טלוויזיוניים שבהם, בעיקר בסדרות דרמה, מצלמה מרפרפת על ספרייה ביתית, שמא תצוץ שדרתו של אחד מהספרים שכתב ההורה, וזאת לשם אפיון דמות טלוויזיונית. זהו דבר מסוכן ביותר שעלול להזליג עולמות, ובעיקר, ליצור תקוות שווא; במידה, חס וחלילה, שדבר כזה קורה, או אז, גם ההורה וגם הילד יחשבו שעתיד ורוד מחכה להם. והפזמונאי וילדו? עולמו המקביל — שיר שנבחר כשיר פתיחה לסדרה — היא מתנה אינסופית, נפשית וכספית. מה? אה, כן, לפעמים מתערבבת לי עברית בעברית. לא, לא של גבוהה ונמוכה, אלא של קריאה וכתיבה. אני כאילו רואה דף. לא אוהב את זה.

עולה בי זיכרון: אני ילד קטן, בביתנו אורחים. אני ניגש לכל אחד מיושבי הסלון ומתריע, ממש משביע; אני נכנס לשירותים, לא להיכנס. אני נכנס לשירותים, לא להיכנס. עובר אחד־אחד, קידה יפנית. הם מחייכים בהבנה, מלטפים את ראשי. אני נפרם מהזיכרון הזה שוב ושוב וחוזר אליו בכל פעם; הפחד פעם אז בתוכי. ביתנו היה נטול מנעולים, ובדרך כלל כשאין אורחים, אני צועק את זה בחלל הבית ומחכה לאישור חלוש מאחד החדרים, תשובה עייפה על אותו מנהג חוזר שלי. לאחר מכן, אל השירותים עם עיתון הספורט של יום חמישי, שאותו הייתי שומר לשם כך; שני שחקני כדורגל באותו תפקיד ישחקו זה מול זה בשבת, והנה, משווים ביניהם לפי קטגוריות. אני אשרטט לך את זה:

הנה אני, סוקר שוב ושוב את שתי התמונות שלהם, כל תמונה נחתכה מתוך משחק; איך הגוף שלהם רוקד עם הכדור; איך הגרביים יושבים על הרגליים (לפעמים לאחד מהם — אנחנו עדיין בתקופה ששיחקו בלי מגני רגליים — הגרביים שמוטים); איך צבע החולצה משתנה תוך כדי משחק (היתה זו אז טקסטורה שמכבידה על נשימת השחקנים, מתעבה ומתכהה מכל טיפת זיעה); איך הפרסומת שעל החולצה רוקדת; איך שרירי הרגל הבועטת נקרשים; איך מבטם מלווה את הכדור, איך ישנה — כמעט תמיד — רגל של שחקן יריב, מושטת, מנסה לעצור את הצילום. איזה חברת נעליים לאחד ואיזה לאחר, מי יקריח ראשון. אני מרקיד את אישוניי בין הציונים שלהם (בשום פנים לא בנפרד, אלא בהשוואה תזזיתית כי אסור להפסיק הנשמות באמצע), ובתוך כך מבטי על ידית דלת השירותים, דרוך; אני אפילו מחכה לאותה פעם שבה אראה את הידית זזה, ואז אצעק, שמח באכזבתי, שהרי התרעתי והנה התרעה זו לא זכתה להתייחסות מהוריי, או נשכחה.

אני נפרם מהזיכרון הזה שוב ושוב.

אני מתגעגע. זאת היתה ילדות שמחה, חמה. משוחקת. ביצים נטרפות לפי שירי הערב במקלט הרדיו, פיג'מות מזדכות על דגדוגים, גומות חן שואבות צלליות ידיים מהקירות, עור מסומרר מנקד ברווזים מצוירים על סדינים. אני מתגעגע לגלגולים על שטיח הסלון הגדול. אני מתגעגע לרעש המקרר. אני מתגעגע לאמבטיות רוויות הקצף. אני מתגעגע לכיסויי השמיכה האִטיים מעל לראשי; ממתין כמה שניות בחשיכה עד להשלה המהירה, הידועה מראש. אני מתגעגע לנעימת הפתיחה של הסדרה בהמשכים; איך שהיא היתה מגיעה עד לחדרי, עמומה, לובשת רק חצאית בס. אני מתגעגע לפחד ההולך וגובר, המוזמן במתכוון לשם בקשת הרגעה מידה של אם. אני מתגעגע לפחד ההולך וגובר, המוזמן במתכוון לשם בקשת הרגעה מידו של אב. אני מתגעגע ליום הכיפורים; הנה אני קורע את ים סוף עם אופניי, מוביל את הוריי לבית הכנסת בין ההולכים.

עוד כשהייתי ילד, כששמעתי בפעם הראשונה את המונח "נוסטלגיה", חשבתי על אותו אחד שיש לו אופי נוסטלגי, אבל מת לפני שהאופי הזה שלו נגלה. בכך, אדם זה — אז קראתי לו "איש" — הוא אדם שמת פעמיים: כבן אדם, וכבן תמותה. היום אני יודע לסדר את זה במילים וזה מה שהכי עצוב. כשדמעות היו עולות בעיניי, לבד בחדרי, בלילה לפני השינה, כאשר ידעתי שעוד מעט תגיע פתיחת הדלת לנשיקת לילה טוב ובבטני פחד, הייתי בורח לשירותים. יושב על האסלה ובוכה.

מעולם לא קראתי ספרים בשירותים. אקוסטיקה לא טובה. כשאני בוחר ספר, אני מצמיד אותו אל האוזן ומנסה לשמוע את הפסקול שלו. אז, אפשר לשמוע את התלבטויות הכותב לפני כל מילה. פה ושם היו מקרים שידעתי באיזו נקודה הסופר הפסיק לכתוב והמשיך ביום אחר. דעתו הפוליטית של הסופר לא מעניינת אותי, גם לא תפיסתו החברתית, וכולי. מה שמעניין אותי זה עבודת הגוף של הסופר; איך ראשו מורכן אל מול המחשב, איך הכתפיים ניצבות, מהי מהירות האצבעות ואיך הידיים מושטות, האם הוא מנענע את רגליו תכופות, וכיוב. נו, וכיוצא בזה. אתה רוצה להגיד לי שעד עכשיו?

 

אני מניח תפילין מגיל הבר־מצווה כדי לא לחזור בתשובה. ככה, עם הנחת התפילין היומית, אני מונע מעצמי את אותו בור חילוני שאולי ייפער בדירתי וימצא אותי אובד עצות אל מול החיים. משם קצרה הדרך וכולי. כפועל יוצא — או נכנס — פעם בחודש אני הולך לבית חולים. אני משתדל ללכת בכל פעם לבית חולים אחר, מתיישב במסדרון חדר המיון וקורא תהילים. צריך לעשות את זה כי יש למרות בחיים, וזה החולי הכי גדול. אמנם פזורים שם ספרי תהילים, אבל אני קורא מהאחד שאני נושא בכיסי. אני מאמין שבזמן שאני הולך לשם צעדיי מחממים את כוונת קריאתי. אני מנסה לא להיות מרוכז בקריאה כדי לא ללמוד בטעות את הטקסט בעל־פה. דבר זה — הלא לדעת — גורם לי להמשיך לעשות את זה, לקרוא בבתי חולים. חייבים אי בהירות כדי להמשיך בחיים. אני קורא את כל הספר, ק"נ מזמורים, והולך משם. להבדיל מאוטובוסים, בבתי החולים אני פחות מוכּר; עניינים פרוצדורליים של חילופי משמרות ועיניים טרוטות. אני כן יודע מי מהאחים והאחיות סבלני, מי מהרופאים נמהר מדי אל מול האחיות, מי מהחולים מטופטף פרנויות מתוך שקית הנוזלים שאותה הוא סוחב ככלב שהוצא לטיול במסדרונות. כאלה.

את הבת ההיא, של הזקן ההוא, לא אשכח לעולם. הוא שכב על מיטתו, משענת הגב היתה קצת מורמת, עיניו היו סגורות. נושם, עדיין נושם. היא עמדה לצדו, ליטפה את שיערו שוב ושוב. היא היתה בערך בת חמישים. הוזעקה, לבטח הוזעקה. היא תמכה את עורפו ביד אחת, וליטפה את שיערו באחרת. סירקה עם ידה את זיכרונותיו, חזרה שוב ושוב על מהלכי ידיה. היה נדמה שעם כל תנועה היא נזכרת בעבר יותר רחוק. שלו, ושלה כילדה. צילומי הרנטגן שנחו על מיטתו הראו אותו מחזיק את ילדיה, שמח בחתונתה, נפרד ממנה בשדה התעופה, מלווה אותה לצבא, יושב לידה בנהיגה הראשונה, עומד לידה בטקס בת המצווה כשהיא נושאת את נאומה, מסולק לפני מסיבתה הביתית, מלמד אותה את אותיות האל"ף־בי"ת, מאכיל אותה, מניף אותה באוויר, עוטף אותה לאחר מקלחת, מחזיק אותה לאחר שהגיחה אל אוויר העולם. היא החלה לדמוע. לאחר מכן הגיע רופא וסגר אחריו את הווילון. התרכזתי כמה שיותר באותיות. הקדשתי גם עיצורים.

עם הזמן, האקסית העתידית שלי הבינה שאני חי דרכה; ילד שמחפש אישורים מבעד לזגוגיות אישונים לכך שהכול כשורה. לא פעם קרה שחזרתי מבית החולים ובידיי תיאורו של אחד המאושפזים. האם הוא יחיה? תשובתה ("כן") הספיקה לי, והייתי ממשיך במעשיי. לדעתי (מחשבה: מי הם אותם אנשים שכותבים "לדידי" ולא "לדעתי"; מתי ואיך, ובאיזה שלב בחיים, מתקבלת החלטה שכזאת והאם את האנשים האלה ניתן לזהות לפי סגנון הליכתם) זה נהיה אצלי חמור יותר ויותר, אבל האדם, ראוי שינצל כל מעלה של האקסית העתידית שלו כל עוד שם עצם זה עדיין נמצא בקרבתו.

תדליק לי גם אחת. בעיקרון הפסקתי.

אני יכול לדבר על הדיכאון שחוויתי רק בתנאי שכתגובה לא יחוגו סביבי משפטים כאלה או אחרים המתנקזים אל חיים שניצלים בזכות ספרים. לא הספרים הם שהצילו לי את החיים, אלא הטעויות העיצוביות שאני מוצא בהם. הדריכוּת שננעלת עם כל ספר שידיי אוחזות בו מחדירה בי תקווה לעולם טוב יותר. עולם כָּתיב מדי הוא עולם שקרן.

כאילו הפוך; מקו הסיום אל נקודת הזינוק, כשהדיכאון תקף אותי. בהתחלה קראתי מסות, לאחר מכן שירה, לאחר מכן מחזות, לאחר מכן ספרי עיון, לאחר מכן ביוגרפיות, לאחר מכן אוטוביוגרפיות, לאחר מכן רומנים, לאחר מכן נובלות, לאחר מכן סיפורים קצרים, לאחר מכן ספרי ילדים, לאחר מכן מכתבי תודה. כך, ניסיתי להבין מה אני הכי פחות אוהב, ולחסוך, למפרע, זמזום טורדני בראשי לגבי עולם שלם שאליו אני צריך להתקדם. עדיף לגמור עם הגרסה המורכבת ורק אז ללכת לאחור, אל ההתחלה. ספרים בשפות אחרות (למעשה, רק אנגלית) אני לא קורא. אני יודע שמשקרים לי כשאני קורא ספר בשפה אחרת. השמיים לא שמיים, השמש לא שמש. אתה מבין למה אני מתכוון. הברות מטפטפות מחורי צינור. מדי פעם, כשאני קורא ספרים של סופרים מקומיים, אני רואה את שפתון הכתיבה; צירופים כמו "גיבור מעמד הפועלים" מכוונים ישירות לתרגום עתידי בארץ זרה. אני מתבייש כשאני נתקל בזה. מתחילים לי טיקים.

בכל מקרה, התחלתי לקרוא יותר ויותר כי זה הדבר שאתה יכול לעשות כשאתה במיטה בלי יכולת לצאת ממנה. הדיכאון הזה שלי, שהוגדר "חיים בעריסה" על־ידי הכוחות הרפואיים, טלאי מושג שהוצאתי מהם בכוח, אזק אותי למיטה. לא דבר לא שכיח; תמיד בסוף חייך אתה מגיע אל השכיבה. מלבד כמה קימות לשתייה מברז הכיור ואכילת טוסטים — מאכל זמין ונטול נרטיב לאזוּק הנפש; אני אוהב את רעש הגסיסה של הגבינה הצהובה המשתפלת — לא עשיתי דבר. פחדתי, בעיקר.

לא מזמן — לא משנה מדוע — השתנה לי העולם. פשוט ככה, פתאום. האובך שמילא את גופי התפשט, וכל מחשבה אחרת מלבד מוות נשרה מראשי. לאט־לאט כל המחשבות שהן לא, מילאו את רצפת הדירה שלי. כל מה שרציתי זה לישון. לא דבר לא שכיח; תמיד בסוף חייך אתה הולך לישון. אזוּק, נותן לעולם העגול להסתובב סביבך. אתה הוא — בצורה השחצנית ביותר — מרכז העולם; אתה רואה הכי טוב, אתה מרגיש הכי פחות צבוע אל מול הקוסמוס השקרן וקירותיו המתקלפים, וכיוב. רוב הזמן לא ידעתי היכן היציאה, ניסיתי להסגיר את עצמי לרשויות הזלזול, אבל הפסדתי שוב ושוב. הערביים כיסו את עיניי, שלב ביניים תמידי. כל כפתורי החיים נפלו ממקומם; אי־אפשר להדליק, אי־אפשר לכבות. נֵפֶל תחמושת מחכה בתוך הבטן לתזוזה לא נכונה. בין התקרה והקירות נמתחו רעשי רקע דקים (ראיתי את זה כקרני לייזר, מהסוג שפורץ כספות — איך אני אסביר לך, כזה ששייך לחבורת פושעים שכל אחד מהם מומחה בתחום שונה; ז'אנר מיובא מסרטי לחימה אסיאתיים האוחזים חיים שלמים בין תנועות שפתיים לשפה המדובבת — מלהטט ביניהם בתרגילי אקרובטיקה) ואלה שיתקו את כל ההוויה שלי. הדבר הקרוב ביותר לרעשי הרקע האלה היה ממחוזות הראייה; מסך לבן של טלוויזיה. שכבתי ושאלתי את מבקריי המעטים היכן הנוכחות שלי. לאן נעלמה הנוכחות שלי. מיום ליום אותה נוכחות מזלזלת התאיידה, ואת מקומה תפסה מומיה מרקיבה, הולכת ושוקעת במזרן, עטופה במיצי כלום. זו השנה שהתארסתי לכאב.

וככה, בעודי אזוק על ערש נפשי, אני מחכה לרגע שבו, הנה, השמיים נפתחים לפתע ואני יוצא מזה לאט־לאט, יוצא מזה כליל. אלוהים והכוכבים יודעים איך. אל תשאל אותי איך. אני למוד עבר; אמנם בכל פעם זה נהיה קשה יותר, והחור בבטן נפער וגדל עוד ועוד, ודפנותיו — כלומר, של החור — מחלידות ממיצי הגוף, ואז — אלוהים והכוכבים — יש פתאום רעש בקיעה והנפש משילה את העור הישן שלה, ותריסי העיניים נפתחים אל מול שמיים חדשים, ומגיעה תקווה. אבל התקווה, כשהיא לפתע מגיעה, קשה להשאיר אותה ישובה ומלוטפת על ברכיים. היא רוצה ללכת לאנשים אחרים. ואם היא לא יכולה להישאר באותה פעם, אז לפחות להספיק להסתכל לה בעיניים ולזכור תווי פנים בשביל הפעם הבאה שזה שוב יתקוף, כי אין יכולת למצוא אותה בזמן שזה קורה, ואין יכולת לראות אותה מלבד רגע ההיחלצות, בדיוק כמו הפעם הקודמת שהיא לפתע הגיעה, ואז צריך להישבע ולשריין ולזכור שהיא בסוף מגיעה, כי כשזה תוקף, הבן זונה הזה, סליחה, אי־אפשר להיזכר. וזה מחליש את המערכת החיסונית של הנפש, הדבר הזה. אליבי לחיים.

אז כן, יש רעש בקיעה, ותריסי העיניים נפתחים אל מול שמיים חדשים, והרטיות נושרות, והלב — פרח בתוך הדבר הנקרא גוף — מתחיל להקיא את המים העכורים, הכמעט ממכרים, ועכשיו הוא מושקה במים חיים, והגבעול מתייצב — תעצור אותי אם אני נהיה — והנה כמה שערות חדשות נפתחות על ראש, וצוף אוזניים מזמין דבורים שניזונות, שומעות דרך האוזניים את רחש הלב, ואז, במניפולטיביות מזהירה יש לומר — וזה הכי מחליש, בזה אני מומחה — זה נהיה מסובך יותר ויותר כי בנוסף לתקווה שחוזרת, עובר לו במסדרונות המחשבות, אותם סינוסים של ראש, גם פחד שהסביבה תנמיך את הדאגה באשר אליי, ואז שוב אשאר לבד; נא לא להירגע, עוד לא יצאתי מזה, הישארו עם היד על הדופק ורק לא שאננות ומסקנות טובות, ואל תנמיכו את האש, והישארו באי הבהירות. בזה אני ממש טוב. בזה אני ענק! אבל לא תקווה, לא דבורים. לא הגעתי לזה. כנראה שכל העודף נפרט.

מה שהייתי צריך — וידעתי תוך כדי מה הייתי צריך — זה מישהו להתבייש מפניו. במצבים כאלה, הניעור חייב להיות בידי מישהו שאתה לא ממש מכיר. תמיכה, על כל מעלותיה, רק גורמת לאזוּק הנפש להרגיש חופשי ולהמשיך בדרכו המחפשת נחמה באמצעות מעלליו הנפשיים. מעללים אלה, למרות אמיתותם, למרות כאבם הרב, למרות הצקתם האינסופית — הם דרך מועילה לאזוּק הנפש להישאר בסחרור אישי. במקרים מעין אלה — וזה לא דבר שיכול להגיע באופן אוטומטי, אלא כטעם נרכש — עליך לחפש מישהו להתבייש בפניו. לחזור לישורת דרכו. אקסית עתידית היא ללא ספק אחת שכזאת; אי הבהירות בדבר הישארותה הוא מנוע תמידי, אינסופי לבּושה. ובכך גם להיחלצות ממצב דוגמת זה. היא לא יודעת על זה, כמובן. מבחינתה, אני אִתה כי טוב לי אתה.

"באמת? באמת טוב לך אתי?"

"בהחלט."i

"אני לא רוצה להמשיך את זה."

"נהיה חברים."

"זה לא מתאים."

"לא, נהיה חברים."ii

"אני ידידה גרועה מאוד."

"מדוע את אומרת כך?"

"כי זה נכון. יום אחד אני מאירה פנים לידידיי ולמחרת שוכחת את עצם קיומם."iii

אני מחבק את העולם ובגרון שלי כדורי פרווה, חנוק זיכרון: הנה אנחנו, אני ורחשי לבי, בשירותים של איזה מועדון. אנחנו שתוי, אנחנו מאכלס את כל מה שאנחנו יכול מהלילה. זה היה קצת אחרי שקרה מה שקרה. העור עדיין מגולף. אל הנקבוביות הפעורות שלנו נכנסים עוד ועוד רעשים חדשים, רעשים שלא הכרנו עד כה; שברי מילים, שילובי אותיות שלא נארגו עד אז. אנחנו מקיא את כל זה לתוכנו. אנחנו שומר הכול בפנים. רק בתוך השירותים אנחנו מצליח לקחת אוויר. אנחנו נכנס לשם כמה פעמים בתוך הלילה, ושוב אנחנו יוצא החוצה, אל הרחבה, אל הרוקדים. במבוא השירותים אנחנו מקשיב לשיחות ומחכה לתורנו. אין לנו מה להגיד. אנחנו נכנס בכל זאת לאחד התאים (לאחר כמה שנים אנחנו חושב על כך שלקתולים, בכל פעם שהם רוצים, יש יום הכיפורים; נכנסים לתוך תא הווידוי ומתמרקים. באותו זמן אנחנו רק נכנס עם עצמנו. אנחנו המוחל, אנחנו הנמחל). אולי אנחנו מתיישב על מכסה האסלה. אנחנו לא ממש זוכר. אנחנו מקשיב להדהודי הדברים שמחוץ לדלת. עיניים עצומות, אובך מונח על מצח. מבחוץ, לפתע, צעקת שמחה מפלחת את עורפנו. מישהו פגש מישהו שלא ראה הרבה זמן. אנחנו נבהל מזה. זה מזכיר לנו. לא מזמן — לא משנה מדוע — השתנה לנו העולם; נשים מקוננות וצעקות שבר עדיין בנקבוביות גופנו, ועצב בפנים, ושמחה בחוץ, וזה מתערבב בזה, וזה מתערבב בזה, ואנחנו ערני מדי בתקופה זו, ואנחנו כבר לא יכול להבדיל, ואנחנו מפחד, ואנחנו כבר לא יכול לזלזל בדבר, ואנחנו כבר לא יכול לעלות לגבוהים. איזו תרופה נהדרת היא הזלזול!

 

כמו זמרים, שכבר לא יכולים להגיע לגבוהים, אני אוהב לראות מתי סופרים נופלים מהסולם. הם מנסים לכתוב בסגנון חדש, אבל לא מצליחים. הזעות הדף בוהקות דרך האותיות. לא רבים מצליחים להגיע אל הגבוהים שלהם, וכשכבר אינם יכולים — מנסים להמציא את עצמם מחדש. אולם בשרירי אצבעותיהם עדיין אותן תנועות מוכּרות, אותן טביעות ובליעות מים. מה שנותר להם זה להוריד את הסולם כדי לא ליפול, ושוב לכתוב את אותו הם; רק ניסיון החיים והשתנות האקלים באים לקראתם. פיג'מה נוחה. הכתיבה היא אותה כתיבה ושוב האדם הכותב קם בבוקר ונתקל בעצמו.

אין דבר יותר משפיל לסופר מאשר להיתקל בעצמו. כבעל ניסיון רב בצפייה על הכלום, אני יכול להגיד את זה בביטחון מוחלט. זה קורה כשהוא פוגש בחנות יד שנייה את הספר שלו המכיל הקדשה כתובה בכתב ידו, והוא מכיר את המוקדש. הוא נהיה למרות. אז, על הסופר — ובשביל לחיות בחצי נחמה — לפתוח את הספר, ולמשש, ולנבור. לנסות לבחון אם הספר נקרא, או כלל לא. עליו אפילו לרחרח ככלב גישוש התר אחר כתמי אוכל; אולי לפחות נקראו כמה עמודים! פעם ראיתי סופר מפורסם נתקל בעצמו בחנות יד שנייה; הוא שלף את מכשיר הטלפון שלו ומחק משם את אותו אחד שהקדיש לו. זה היה מה שמכנים יגון, בעיקר בגלל מה שרחש מתחת לפני השטח; מיהו בכלל אותו סופר שמלכתחילה שולף את ספרו שלו בחנות ספרים? בכיתי באותו יום.

 

אני נהנה לצוד ספרים במכירות חיסול של הוצאות. בימים כאלה של מכירות חיסול — בדרך כלל בחגים, ובעיקר בחג הפסח, אז המושג "ניקיון מדפים" מגיע לשיא משמעותו — אני מתלבש יפה, חליפה והכול, ויוצא מביתי עם תיקי בד שחורים אל בית הקברות של הספרים. אני ממליץ לכל סופר להגיע לשם, לראות את ספרו בחוסר הדרו; קבר אחים שבו קבור גם אותו אחד שלא נקנה, חלקו פגום, יכול לכרות גזעי גאוותנות שמצויים בתוך חזהו. שם, בניסיון האחרון של תחיית מתים זו במחסני ההוצאות, אני קורא קדיש על ספרים. לאחר מכן, בהכניסי אותם לתיק בד שחור, אני מבקש מהם מחילה. זה המקום האידיאלי לעשות זאת; לך בשלום ותנוח על משכבך בשלום ותעמוד לגורלך לקץ הימים. ואז אני יוצא, כמו בכל יום, אל הערב. אני יוצא בכל ערב; אני מעדיף לראות את האקסית העתידית שלי כמה שפחות. יותר מדי מפגשים עלולים לחבל בדבר הנקרא אי בהירות. עדיף ככה, עם הערב ואני.

ולעת ערב החנויות נסגרות והאנשים ננעלים בבתיהם. בתי העינוגים — בלוטות הלימפה של העיר — מרוששות תקוות אחרונות של לקוחות התרים אחר המבצע הנקרא חיים. העצים שבשדרות בן־ציון מנענעים ראשם ומתנקים מטיפות גשם שספגו במשך היום. אני מדווש. עם טיפות הגשם, זרזיפים על לחיי המציאות, היא לא התגלחה הבוקר. ההולכים בשדרה שואלים עצמם האם זהו שוב תחילתו של גשם מפואר. יש ועוברים לשביל האופניים כפעולת מנע. אין להבין מחשבות ראשו של אדם נרטב, ואף אין לבקרו. עלינו לקבל זאת. על האדם להתאים סוליותיו למרצפות אשר בהן הוא צועד באותו יום; יהודה הלוי לא ממשיך את אבן גבירול, וההפך. מרמורק ממרק ביניהם. כמוהם גם הספרים שאותם הוא קורא על ספסלי העיר; שם הוא, האדם, צריך להמתיק את ספריו בהתאם. כמו גם את מרפקיו וברכיו. מדי פעם קורה שלרגליו של היושב בספסל מתגלגל פוסטר מאחד משלטי הפרסום; כל חברי הלהקה מודיעים לו אישית על הופעתה. עליו רק להיות ערני לכך. על האדם הקורא על הספסל לחרוט עליו באולר את שמו של הספר.

אני מדווש בחיפוש אחר ספסל. אנקת דיוושים; הנני טיפוס שמדווש גם בירידות. אופניים ירוקים, מהסוג הקרוי "תל־אופן", מקשרים בנסיעה אחת בין צפון העיר ודרומהּ, שומרים על חילוף החומרים של העיר. עובר ושב; יש ואותו זוג אופניים, ביום אחד, טוען לניקיון כפיו בין אנשים עם חשבונות בנק במינוס לפלוס, בין פזור דעת לחד מחשבה. לפעמים בשעה אחת! סליחה, שוב הייתי בשטף. לפעמים בשעה אחת. רוח פרצים על פניי למרות שאין חלון ואין גם דלת. אני מנסה לשרוק, לחצוב כך את העלייה. איזה ספר אתחיל לקרוא? בתיק שלי כמה אפשרויות, כולי תקווה שאמצא בהם פגמים. אני מנסה לנדף מראשי בכוח את הספר שזה עתה סיימתי לקרוא. עליי לבוא חדש. ספר הוא רק לפעם שבה אתה קורא אותו. לאחר מכן זהו דשדוש. עליך לשכוח אותו כדי לכבד קריאה שנסתיימה, וגם, כדי לכבד את הנוכחית. חייבים שיהיה מקום לכולם כי אי־אפשר לגרוס בתוך הגוף. אני מצליח לנדף. מחוץ לחלונות הבתים אפשר לראות מדי פעם ראשי מטאטאים מוטחים הלוך ושוב על סורגים, מתנקים; יד ללא גוף מושטת ומנפה שיירות אבק דבוקות. איזה ספר אקרא?

אני מדווש.

ברחוב לינקולן, מול בית הקפה הקרוי "התחתית", שחקנים מחכים לאודישן. דמויות מדברות עם עצמן. להן מותר. לא תמיד מזדמן לך להגיע למקום שבו כולם נראים אותו דבר; התפקיד דורש. מכאן, מצטמצמות — לחיוב — הדרכים לצייר בנפשך את התפקיד. זוהי שעתם היפה של המלהקים. הדלת נסגרת והשיניים הטוחנות מתחילות את פעולתן עם משפטים קצרים: שֵׁם, מִספר, עיון בדפים, הרמת הראש. אפשר להתחיל. אוקיי, בוא ניקח את זה שוב. יש והאודישן הוא בנושא אודישן; הבעל אומר לאישה: "אני לא בוגד בך, זו שחקנית שמתכוננת לאודישן ואני מתאמן אִתה על הדיאלוגים; אני 'הוא'. היא 'היא'. ידעת במה אני עוסק כשהכרנו." ושוב הדלת נסגרת, ושוב הטוחנות. אני אוהב את הרווחים הכפולים בחיים.

אני מדווש.

 

מלבד ספר אחד שהיא קוראת שוב ושוב, ולמרות העבודה שלה, האקסית העתידית שלי לא קוראת דבר. אני לא יודע איזה ספר היא קוראת, ושל מי, והיא לא רוצה לגלות לי. היא אומרת שאני לא אבין דבר, וזה בכלל לא קשור למה שכתוב בו. היא אומרת שברגע שאגיע, אדע. כשאני שואל אותה לאן, היא אומרת שברגע שאדע, אגיע. היא, למעשה, שונאת ספרים, וזה טוב. כמו כתיבה: עדיפה זוגיות של שניים שאינם שייכים לאותו מקצוע. היא התחילה לעבוד כמוכרת ספרים כי היא — כהגדרתה — רוצה להשתמש בכלי בשביל לזעזע את המדיום מבפנים. טוב, כאן ראוי לציין שבדרך־כלל אני לא מתרשם ממשפטים עם הלזעזע מבפנים הזה, כי בסוף, כמעט תמיד, אתה מגלה שזאת סתם משענת מצפונית לפרובוקציה זולה, כזו שאם מישהו ייפגע ממנה אז יהיה אפשר להגיד שהוא לא הבין את — מה שמכנים — הסאבטקסט. אבל אני שותק כי יש בעולם גם מה שמכנים מנעמים פיזיים. "מצדי שתגיד מה שהיא רוצה, רק שתמשיך להביא לי עוד עותקי קריאה," חשבתי לעצמי כשהיא אמרה את זה.

האקסית העתידית שלי מעולם לא אמרה: יש לי בשבילךָ מדקרת מדהימה. היא כן אומרת שדינה של מילה כתובה — באותם רגעי המחשה, בטקסים של חלוקת פרסי ספרות או בסרטי תעודה על אנשי כתיבה — היא להתייחס בכניעה לקונספט העיצובי שבו מוטחת על המסך; שוב ושוב היא מסוגננת על המסך כדיו שחורה המלווה ברעשי מכונת כתיבה, ועליה נזרקים סימני הניקוד, שכמו מאחרים לבוא, וגם הם מלוּוים — עדיין! — ברעשי מכונת כתיבה. לזה מיתוסף, כמעט תמיד, שחקן או שחקנית שקורא את המילים, במה שקרוי בשפה השקרנית voice over.

זה עשה לי מה שקרוי בספרות המקצועית היפותרמיה. חיכיתי שזה יבוא ממנה, גילוי הלב שמסביר מדוע היא עובדת בחנות ספרים. לבסוף הוא בא. זה קרה כשהיא חיכתה בפתח הדירה. וכמו כל פתח, ידעתי שזה הרגע, כי לפני גילויי לב יש תמיד פתיחוֹת. רעדתי, כי תיכף סופו של האי בהירות יגיע. זה הכי גרוע כשאתה מוכן לזה.

"אני אגיד לך משהו, אם אתה מעוניין לשמוע."

"אני מעוניין לשמוע."

"אולי תחשוב שאני מוזרה."

"אולי."

"אולי במילא אתה חושב ככה."

"דווקא לא."vi

"ניכנס?" שאלה.

"אכן ניכנס, בעוד רגע. תני לי לגמור מהלך־מחשבה."

חשבתי. עבר יותר מרגע.

"טוב. בואי."

"הייתי כלולה במהלך הזה?"

"בטח שהיית."v

המחשבה שבתוכה היא היתה כלולה היתה שיש בי פחד לא ברור מזה שאבגוד בה. אני לא אבגוד בה, אבל הפחד קיים. הוא הגיע — אני יודע מאיפה הוא הגיע — מזה שפעם מישהי בגדה בחבר שלה אתי, ומאז אני כאילו ער לדבר הזה. לא ידעתי, אז, שיש להיא חבר. נפרדנו כי היא הפריעה לי לקרוא; העניינים הרגילים של ללכת לעשות בדיקת ערמונית במקום לקרוא. כזה. לא, לא מדובר על "הידבקות" שעברה מההיא אליי בנושא בגידה, או עניין כזה או אחר של תורת הגמול, אלא ההבנה הפשוטה שישנה יכולת לעשות את זה, שזה קל כל־כך. אני ממש נכנס לזה כשאני לבד. אני יכול, טכנית, לעשות את זה, לבגוד. שישנה יכולת, פיזית, לבגוד. הפחד מהאהבה שניקר בי שנים נעלם והתחלף בדבר החדש הזה הקרוי אמון. שנותנים בך אמון. אם עד לא מזמן פחדתי להתאהב כדי לא להתאכזב (שטות שאפשר לסלק; היום אני יודע כמה היא תבניתית, זאת אומרת, מרחפת בחלל האוויר ורק בגלל ששמעת עליה, גרפת אותה ומשם רכבת עליה כתירוץ להיותך נִמנע), ובשלב מתקדם יותר מנעתי אהבות כדי לא לאכזב (שטות גדולה אפילו יותר, עטופה בקדוּשה מעונה), אז העסק האמיתי הוא הפחד להתנהל בעולם כשנותנים בך אמון. ואכן, באותן פעמים שבהן לא בגדתי באקסית העתידית שלי, ומעולם לא בגדתי, אני נעשה מרוצה! אני יושב במסעדה, יכול לבגוד, ולא הולך לבגוד. אני יושב בקולנוע, יכול לבגוד, ולא הולך לבגוד, וכן הלאה. האפשרות שבה הפסיביות — שלא הוכתרה כפעולת נגד כלשהי, אלא כהמשך של פעולה שממילא עשיתי — יכולה לתת תוקף לחיים, היא לא פחות ממרנינה. משם, כל רגע בחיים סובב סביב הנושא. איך אפשר לחיות ככה? זה ממכר. בכל מקרה, אני מנסה לקחת את הטוב שיש בזה ולראות באי־מעשיי דבר טוב. אני מניח שאצל אחרים זו היכולת הפיזית לגנוב, נניח, ולא לעשות זאת. ולמה אנשים עושים דברים? פשוט כי אפשר, כי הם יכולים. לא שמרתי את המחשבות האלה בלבי. היא צחקה. ניסיתי להמשיך עם הנושא הזה רק כדי שהיא תשכח ממה שרצתה להגיד כי אני מפחד מגילויי לב. תמיד אחרי זה הכול ברור.

"ומה אתך? את נמשכת פעם לבחורה אחרת?"

"כמובן. בנות כל הזמן מתאהבות אחת בשנייה. זה חלק מלהיות בת."

"אני מתכוון למשיכה מינית. הרגשת פעם דחף לשכב עם בחורה?"iv

"...לא."

"...היית רוצה?"

"...היית רוצה שאני ארצה?"

"...למה לא, בטח."

"...היית רוצה להסתכל?"

"...נראה לי שכן."

"...אז אולי אפשר לארגן את זה."

"...כן?"

"...כן."

"...טוב, מן הסתם אני אוהב את זה."

"אה," היא אמרה, בנימה עוקצנית נחמדה, "אני חושבת שמן הסתם."vii

"איפה היית?"

"סתם, יצאתי החוצה לשאוף קצת אוויר."

"לשאוף אוויר, בטח."

"מה אתה רוצה שאגיד, יקירי?"

"איפה היית?"

"יצאתי לשאוף אוויר."

"אז ככה קוראים לזה עכשיו. את באמת כלבה."

"יופי, ואתה פחדן."viii

"עם כמה נפגשת השבוע? ומה עשה לך האחרון?"

"הוא נישק אותי."

"והרשית לו?"

"כן."

"ואחר־כך הוא שם עלייך את ידיו. ואת, בלי ספק, שמת עליו את הידיים האלה שאני מנשק עכשיו. ו –"ix

היא עצרה אותי בחיוך שבספרים קוראים לו ממזרי, והחמאתי לה על המהלך הזה. איך שהיא יודעת להתל בי, זה נהדר! הבחורה הזאת יודעת מה אני אוהב: אי בהירות. עכשיו יכולתי להחזיר אותה בלי פחד לנושא שרצתה להוציא מלבה בהקשר עבודתה. אהבתי שהיא לא נשענה קדימה כמו לפני שעושים כשאומרים משהו חשוב ורוצים שהצד השני ישים לב, זה מלחיץ אותי. היא אמרה שקריאה זה הדבר הכי פחות מומחש, ושאמנות אמיתית היא החיים עצמם; מיצג שזז בתוך חלל, ימות בסופו, והיא מיצג מהלך כל זמן שהיא נמצאת כמוכרת בחנות הספרים. חיבקתי אותה, זה אדיר! ובאמת, היכולות שלה לספר ללקוחות על ספרים שלא קראה היא פנומנלית. בהתחלה חשבתי שזה אלתור, אולם כל המחשבות שלי על הדבר הקרוי "קריאה" השתנו מאז שהכרתי אותה. אני עם העיוורים? הכלום. היא כל יום דמות מספר אחר, מרכלת על מי שכתב אותה, ממציאה עלילות, שפה, עטיפה ואת הכתוב בגב הספר. והקונים — הו — קונים את זה. מדי יום היא שוזרת בראשם של הקונים את המושג קריאה בצורה שונה. יש שחוזרים אל החנות, ויש שלא. זה הורס אותי שאני לא יודע איזה ספר היא קוראת. אבן נגולה מעל לבי והחמאתי לה שוב, הפעם בכוונה מלאה. אני יודע להחמיא אחרי שאני רואה שהפחד שלי מגילוי הלב של הצד השני היה לשווא. אין כמו להחמיא כשאתה רואה שאתה יכול אחרי זה להמשיך לנשום רק אוויר.

 

מדי פעם, אם אתה קשוב מספיק, אתה יכול לשמוע ברחובות העיר משק כנפיים הממאן לעוף. זה קורה כשמישהו מחמיא, אך לא מחמיא; תנועת המירכאות לא מצליחה להרים את גופו. מדי פעם, אם אתה שותק מספיק, אתה יכול לראות ברחובות העיר אילם ממדינה אחת שלא מבין אילם ממדינה אחרת; תנועות ידיו של האחד לא נהירות לאחר. מדי פעם, אם אתה ניטרלי מספיק, אתה יכול לראות שמפֶּתח בניין המגורים שנבנה על חורבת מרפאת זמנהוף יוצאים שני שכנים ששונאים זה את זה, אבל יודעים אספרנטו. מדי פעם, אם אתה בודד מספיק, אתה רושם בראשך אפשרויות לשמות ספרים שלא קיימים:

'איך חז"ל נקראו לפני שמתו?' (ספר ילדים מלווה באיורים לחינוך דתי)

'עניבה זה השפתון של הגבר' (ספר הלבשה לגבר)

'הומור יהודי לפני ואחרי השואה' (שיח תיאורטי־ביקורתי)

'בירה מקומית' (ספר שולחן עם רשימת דרישות של אמנים שביקרו בארץ)

'תתחילו לאכול בלעדיי' (סיפורה של נערה סוררת)

'אין מה לעשות שם לפני אחת' (סקירה של תרבות המועדונים בישראל)

'מסביב לשקעי החשמל הקיר תמיד מלוכלך' (אוסף של, מה שמכנים, שירה אורבנית)

'אצלך במייל' (פרודיה על, מה שמכנים, חליפת מכתבים)

'ועכשיו עם הקובץ' (ספר המשך)

'המורה לגעגוע' (אוסף סיפורים קצרים; שם הספר ע'ש אחד הסיפורים)

'רווק פלוס ספר' (רב מכר פרובוקטיבי)

'למה הורים תל־אביביים מעדיפים חולם חסר בשמות הילדים שלהם?' (ספר ילדים למבוגרים)

'המלך האחרון שיוצא סוגר את הדלת' (משבר הספר השני)

זה לא שלא ניסיתי לכתוב משהו בחיי. או כמו שאומרים, לחטוא. הנה הפִּסקה שכתבתי. הסוגריים, כמו שאומרים, במקור: "כמו כולם — גם בוני המגירות וגם קוני המגירות — השתעשעתי לא פעם ברעיון הזה של כתיבה. אבל לקראן שכמוני יש באמתחתו אינסוף דוגמאות לְמה העולם לא צריך, ועליי רק לא ליישם אותן. העולם הרי גם לא צריך עוד ספר. מחשבה זו יצרה אצלי מחשבה נוספת (משהו בסגנון: אם אתה רוצה לחקות מישהו, אל תִלמד אותו, למד מהמחקים אותו. אלה, מקצינים את תנועותיו, הווייתו. משם, עליך רק להוריד מינון. עליך ללמוד מהמחקים, לא מהמקור), אבל למזלי עצרתי את עצמי בזמן."

כשהאקסית העתידית שלי קראה את זה, היא קראה בקול:

"התחלה נפלאה. פשוט נפלאה."

"סליחה?"

"די, סתום כבר. תמשיך, תמשיך."x

כמובן, לא המשכתי. זו היתה, ועדיין, פתיחה מהסגנון הנלוז ביותר, כזו השייכת למשפחת הגילוי הנאות, דבר שקורץ ומעקצץ לאנשי כתיבה ואלה נופלים לשם תדיר, או לכל הפחות חוטאים בכתיבה כזאת פעם אחת בחייהם. הו, והנה אני, אדם שיודע לזהות ממרחקים, וזה רק לפי הצורה הפיזית, כותבים שבמפרקי גופם ממתין לו גילוי נאות (ילדים המתעתדים לכתוב בעתיד פסקאות מסוג זה מצפצפים לידי; בעיניי גלאי מתכות לפלטינות אלה), כמעט ונפלתי גם אני — ועוד הייתי לבוש יפה באותו יום — לרשת הפריכה הזאת. משם קצרה הדרך להשקת ספר, דבר עצוב ביותר, כמעט כמו הגשת לחי לנשיקה המחפשת שפתיים. זה קורה לי בכל פעם עם האקסית העתידית שלי ואין משמח מזה כי זה אומר שיש עתיד.

 

יש והאדם מוצא עצמו בהשקת ספר. יש והאדם מוצא בכיס מעילו מילה שהיתה אופנתית בחורף שעבר. יש והאדם מוצא עצמו בהשקת ספר כשבכיס מעילו מילה שהיתה אופנתית בחורף שעבר. יצא לי להיות לא מעט בהשקות ספרים שלא באשמתי; מדי פעם אתה יושב לבירה באיזה מקום ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה. מדי פעם אתה מגיע לקנות ספר בחנות ספרים ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה. מדי פעם אתה בשוק הפשפשים ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה. מדי פעם אתה מגיע לבדיקת דרכונים ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה. מדי פעם אתה מגיע לחירייה ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה. מדי פעם אתה עולה לגן עדן ואומרים לך שתיכף תתחיל שם השקה. וכיוב. אני נעשה עצוב בהשקות ספרים, זה תמיד אותו דבר. גם אם זה מנסה להיות לא אותו דבר — זה אותו דבר. צילומי טרום חתונה; הזוגות המודעים שמצטלמים באירוניה בנמל הסירות, הם שווי ערך לזוגות הלא מודעים שמצטלמים שם ושעליהם הם צוחקים. אתה מבין למה אני מתכוון.

ככה זה עם השקות ספרים. קבוצה לא גדולה של אנשים — רובם ככולם לבושים מכנסי קורדרוי; מכנסיים שמשום מה נוקטים עמדה אינטלקטואלית — מגיעה, נעמדת ומדברת עם עצמה. בימי חורף מסוּבבי צעיפים, בדרך־כלל משובצים, שסופם נזרק אל מאחורי גבים. והנה, המעגל לא נפרץ. זה ערך את זה, זאת שיווקה את ההוא, ההוא עשה הגהה להיא, ההיא העמידה את הטקסט להוא. מצב הספרות, מצב הספרות, מצב הספרות, מצב הספרות. והנוכחים, אותיות ננטפות מאפם, ניקודים־ניקודים על עורם, נכסי צאן וברזל מנוכסים להתנהלותם, כרעי טקסטים מנסים לעמוד על תרנגולתם, ממלמלים עבר, עברם. ומתחת לחולצתם מוטבעים שמות ספרים שקראו בנערותם, הולכים ומחמירים ככתמי זקנה. הו, מתערטלות הווידאו ארט! הו, מכווצות השפתיים של האמנות הפלסטית! הו, קולנועניות חשופות כתף! היכן אתן? איזה עולם שוקק חיים הוא עולם האמנות החוץ ספרותי!

יש והאדם כופה תחביר בגלל הטכניקה הקרויה חריזה: חנויות הספרים הפרטיות, שם בדרך כלל זה קורה, השקות, באנשים שלובי רגליים מתמלאות, מנגנים בלבם את אותן המנגינות; אני כאן ולא רואה בטלוויזיה תכניות, אני כאן ואני בעד חנויות פרטיות, אני כאן ואני מקווה ששילוב רגליי יבצבץ את גרביי הצבעוניים עם הדוגמאות, אני כאן ויש לי תיק עור מרופט עמוס מחיצות, אני כאן ואני לא קורא רבי מכר ושאר אסונות, אני כאן ואני יכול בהחלט להתרגל ליין הזה ולבירות זולות.

ועל הבמה, אם יש במה, פזורים כיסאות פלסטיק, ומיד יועבר המיקרופון בין אחד לאחר, והמילה הכי מפחידה בכל היקומים תקרום עור וגידים: מושבים. ומה במושב הראשון? "דמות הצבר בספרות הישראלית". ומה במושב השני? "דימוי הגוף הנשי". ומה במושב השלישי? "המזרחי החדש — קווים לדמותו". והנה, עורך הספר נשלף מביתו בידי הכותב המחוּגג למצוא מילים לכדי האדרתו (והאם מישהו ישים לב שהוא, העורך, כבר השתמש בהשקה אחרת, במשפטים "הוא יודע להראות את הרגעים הקטנים" / "הוא נע בין משלבים גבוהים לנמוכים"?), והנה צמד שחקנים קורא קטע מהספר (וכאן עליך להתפלל שתהיה זו קריאה רגילה, ולא רווית מימיקה, להלן המְחָזָה), והנה הזמר שר שיר־שניים (יותר מכולם, רחמים יורדים על הזמר מהשמיים; תיק גיטרה ייסחב כחייל פצוע עד לתחילתו של האירוע, ובמסדרון המתים — זמן אבוד מסיום כיוון הכלים — תנודות ראש חוזרות ונשנות של זמר בלי להקה ינודו כתשובה אל מול עיניו המוקירות של חתן ההשקה. התודה האינסופית רק גורעת, ומבליטה, תחת חולצתו של הזמר ובלבו, את הגופָנים של הקללות: לעולם לא עוד השקות!), והנה מנחה הערב; מיהו זה, שהוזעק? תלוי כמה זמן כותב הספר חי בעיר המפורסמים, זעק.

וכותב הספר, כולו נרגש, והשכחה המסורתית ללחוץ על הכפתור הקטן במיקרופון, גם היא מגיעה ומתמנפת ללצון. ועכשיו שומעים? עכשיו שומעים. ואם הוא הורה לילדים הרי שילדיו עולים וסביב רגליו כרוכים. והנה, בשולחן צדדי, ערימת ספרים שאמון עליה איש ההוצאה, אפור ומשרדי, מפקיד חייו לערביה באופן קבוע ותמידי, שעות נוספות תמורת רישום, תוספת תשלום כמעט ככתב אישום, עם מכונת אשראי בלויה אך מגוהצת ליד הערימה, והוא, כותב הספר — במידה וזה ראשון שלו ומכונות הדפוס עוד לא הלעיטו את לבו, הרי שאחרי נואם ראשון אל מול מבט אמו, דרגתו אז תשודרג, ו"סופר", שם תואר, בוא יבוא, יוברג — יעמוד נרגש, יאמר דברי תודה, ידגיש את אלה אשר בלעדיהם לא היה מוזמן אל קבוצת הבוגרים מהעתודה, יספר על תהליך העבודה, יודה לבאים וידגיש, במבע אירוני — גלגל ההצלה — את ערימת הספרים ומיקומה שם בשולחן שבפינה. אבל אין לו דרך אחרת, שם, בגלגלי ההשקה, שהרי מה יגיד? קנו את ספרי? עבדתי עליו שנים? הקזתי את דמי? עדיפה זו, האירוניה, לגבי ערימת הספרים ואזכורה, בדרך אגב המגרדת בגבה. אולם מבטו, מבטו לא ירפה משולחן צדדי זה, ויידע, בין חיבוקי ההמון, מי לא קנה באותו ערב את ספרו בהנחה. ויידע למשך כל חייו, בלי הנחה.

 

יש והאדם עוזב את תקופת החריזה.

אין עצוב מסופר שיודע שספרו נמצא אצל אחר ועדיין לא נקרא. סופרים — כך למדתי עם הזמן — הם אנשים פינקסיים מאין כמוהם, ולא בכדי; אם ביכולתם לאפסן משפטים ומצבים ממדרכות היומיום, הרי שבאותה מידה, בראשם שמות של אנשים האוחזים בספר שלהם ועדיין לא קראו בו. עדיף לו, לסופר, לדעת שספרו נקרא ולא מצא חן בעיני הצד השני, מאשר ההמתנה הזו. לא צריך לכתוב ספרים בשביל לדעת את זה, זה קיים גם בקטיפת פרחים ושזירתם. כמובן שאפשר למזער את הנזק הזה אם רק הסופר לא היה עושה את הטעות הגדולה ביותר בעולם הספרות והיא לתת במתנה את ספרו למכריו, אבל זאת בקשה מוגזמת ולא מציאותית. האדם הכותב רוצה שמכריו יקראו אותו, האדם הכותב רוצה הוכחות לקיומו, האדם הכותב רוצה — בתוך תוכו — לדעת ברוורס את קוראיו. ידיעת שפת הגוף ותווי פניו של הקורא הופכים ומתהפכים בראשו של האדם הכותב עד להעמדה הנבחרת; מעבר היזכרות דיזולבי, טלוויזיוני, מתכנס בתוך עצמו ומשם אל נרקמוּת פניו של הקורא. ראיתי בחיי כותבי ספרים שהמְתנה לאות חיים מאותו אחד הפילה אותם, פיזית, על הרצפה; מרתון תל־אביב, וכל רץ עונד על חולצתו את שם ספרו, ואז, בקילומטר השלושים, בערך ליד השגרירות האמריקנית, קיר שקוף עולה אל מול הרץ. הגוף מתרוקן מתוכן, מבחן חומצת החלב. ראיתי כותבי ספרים נתקלים בקירות ולא יוצאים בחיים. הלב רוצה, המוח יודע שהלב רוצה, אבל הגוף הוא שפוסק. משם אל בלבול וחוסר התמצאות. והידיעה, הידיעה שיש מישהו שאתה מכיר שאוחז ללא סימן חיים בספר שכתבת, מקיאה את עצמה מתוכך. ראיתי אנשים מקיאים את מה שהגוף שלהם יכול להקיא: את כל מילות הספר בדיוק. לא יותר. לא פחות.

ומה מכאן? הסופר העומד מול המחזיק בספר שלא ידוע אם נקרא, מה עליו לעשות? האסטרטגיה שיבחר כותב הספר במקרה שכזה, משקפת, כמובן, את התנהלותו בשלל תחומים בחיים. אם הייתי סופר, הייתי בוחר בישירוּת: "שלום־מה־נשמע־קראת־כבר?" נראה לי שגם אתה. עדיף מאשר משחק בת היענה, שבו הנקרה והקורא, יכניסו ראשם אל מתחת לאדמה ויסניפו, זה מאפו של זה, את אותו הריח. עדיף לשים את הדברים על השולחן. ואם אין בנמצא שולחן, עליך לסחוב אתך אחד בכל אשר תלך. ובתוך כך.

ובתוך כך, המתריעים מראש, בהם גלוּמה הצלת המצב: "מה־נשמע־עדיין־לא־קראתי", יאמרו ברגע שיפגשו את הסופר, מה שכאמור עוזר לשבירת המבוכה, אך במקביל מאשרר את הידיעה הברורה, הברורה מאין כמוה, והיא שאותו אחד שקיבל את הספר במתנה הוא אחד שלא רצה בזה, וראה בכך, כבר בפעולה הפיזית שבקבלה, נורה מרצדת שתכבה רק כאשר יקרא. דבר שמשקף, גם אצלו, את התנהלותו בשלל תחומים אחרים בחיים. יש, אם כן, להעריך את כובד המשא שנושא האחר, מחזיק הספר.

ובכל זאת, על כותב הספרים לדעת שלחיים יש חיים. ובהתאם, ספרו, על כל אותיותיו, יכול לחכות. זוהי בשורה קשה לכותבי הספרים; הידיעה שלאותו אחד המחזיק בספר יש דברים חשובים מהספר שלהם היא בלתי נתפשת, ועד שייקרא, אם ייקרא, הרי שמדובר בתהליך המנסה לפלס את דרכו בעולם אל מול המציאות החדשה, וכמו תקופת אבלות, גם לה שלבים משלה; עריכה, עימוד, עיצוב, הדפסה, מפגש. זהו פאזל שחלקיו רבים מהתמונה שעל העטיפה. והנה שניהם, העוקד והנעקד, משקללים צעדיהם במדרכות העיר, ויש והעיר נחצית לשניים בעזרת סימנייה. הו, לא הייתי רוצה להיות כותב ספרים! איזה עינוי זה!

 

אני גר בדירה שבה נולדתי. יש הסוברים שאני זה שדחפתי לכך שהוריי יעברו לבית משוגעים כדי שהדירה תהיה כולה שלי, אבל זה, כמובן, לא נכון. כבר הרמתי ידיי מול אותה סברה. אני זוכר את הפעם ההיא; צמד שכנים (שכנה ושכן; תקרתה היא רצפתי, רצפתו היא תקרתי) שריכלו עליי בחדר המדרגות ואז הרמתי ידיי אל מול המציאות. איך שהרמתי את ידיי נפלו מבתי השחי שלי שני ספרים, אחד מכל צד. סאונד נפילתם והדהודו בחדר המדרגות חיזק את החשש שלי; אלה לא ספרים טובים. הלכתי משם כששניהם מוטלים על רצפת חדר המדרגות, השכן והשכנה.

אני לא יכול לחכות לרגע שבו הדירה תתאים לגיל שלי. הציורים על הקירות הם אותם ציורים, פרחי הפלסטיק לא נובלים, ספות הסלון עדיין מדברות זו לזו באותן התנוחות. עליי לחכות. יש והאדם מחכה לגיל שבו השם שלו יתאים לו; אני מחכה לגיל שבו הדירה תתאים לגיל שלי. הדירה מלאה ספרים, כמויות של ספרים שעדיין לא קראתי. כולם, כמובן, מונחים כשהעטיפה הקדמית מופנית כלפי מטה. תמיד יש לי ספר במקרר.

השרוך שלך פתוח.

התנוחה הכי טובה לקריאת ספר היא על הספה, לאורך, כאשר שתי כריות מונחות מתחת לברכיים, מה שמאפשר למפרקי הירך מנוחה. אני סובל מכאבים עמומים בעקבים, אז גם כפות הרגליים צריכות להיות באוויר. לגבי הצוואר: אלה חייבות להיות שתי כריות נוצה רכות, אחת מונחת בצורה רגילה ושנייה מקופלת. מבחינת הידיים, אני צריך כריות קטנות מתחת לשני בתי השחי, ולאורך, עד למרפק. הספר מונח בערך בין החזה לבטן. פחות או יותר על מפתח הלב. הדפדוף, כמובן, מתבצע בחלקו העליון של הדף, כאשר שתי אצבעות יד שמאל משחררות דף אחד ושתי אצבעות יד ימין גורפות אליהן את הדף, כך ששתי הידיים, תמיד, אוחזות בספר. אם זה ספר שאני קורא מהסוף להתחלה אז כמובן שמבחינת האצבעות זה אותו דבר, אבל הפוך. לאחרונה קניתי משקפיים פריזמתיים; הראש על המיטה, בלי כרית, הפנים אל התקרה בשכיבה מלאה, עדשה פוגשת מראה, עיניים רואות את מה שתחתיך; ספר לקריאה. עדיין לא השתמשתי בהם, אני מחכה לספר שיעריך את זה.

אני לא נרדם כשספר בידיי. מעולם גם לא אמרתי, אפילו לא לעצמי, "אני אלך לישון עם איזה ספר טוב". קריאת ספרים זו עבודה קשה כי צריך להקטין. הקורא צריך להתמזג עם הדמויות, להוביל אותן בעיני דמיונו כדי שהן יובילו אותו. אַל לקורא לערבב את משנתו האישית כאשר הוא קורא פסקה שפוגעת בקבוצה שאליה הוא משויך, או כך הוא לפחות חושב. איך אני אסביר לך? חשבתי על זה לפני כמה ימים שזה כבר מזמן לא עידן של "פוליטיקלי קורקט". זה "פוליטיקלי אוטו־קורקט"; כאילו, כמו הטלפונים שמנסים לנחש בשבילך את הכתיבה, רק בקריאה. לא משנה, נו. בקיצור, עליו, על הקורא, לדרוך במתכוון על נמלה מסוג זה. על הקורא לנתק את כותב הספר מהדמות; לפעמים אני שומע ברמזורים אנשים שאומרים שהם לא רוצים לפגוש את גיבוריהם כדי לא להתאכזב. מה הקשר בין הדברים? אם אלה הם הקוראים, עדיף לו לסופר שלא יהיו לו כלל! קוראים כאלה הם קוראים שבשרוכי נעליהם קשור אסימון לכדי נפילת מבטם עליו, מערבבים בין דמות לכותבהּ. בסופו של ספר, הם מתהדהדים בחלל ריק עם משפט שהדמות אמרה, ומשייכים אותה למציאות היומיומית; רוצים שכותב הספר יהיה חבר שלהם והם יוכלו להתקשר אליו, או משהו כזה. אה! אם כבר אז להתקשר לדמות, מה פתאום לסופר? אני לא רוצה לפגוש אף אחד בלי קשר למקצועו, בטח ובטח אם הוא סופר. אני מניח שאם הייתי עוסק בכתיבה אז היה אפשר לחשוד בי שאני אכול שנאה עצמית. אבל אני רק קורא. קורא וקורא. וכקורא, ביחס לשאר הקוראים, אני אכול שנאה עצמית. בזה אני מוכן להודות. אני יכול לחיות עם זה.

אגב, אנשים שרוצים שכותב הספר יהיה חבר שלהם, הולכו שולל לפחות פעם אחת בחיים על־ידי משפטים כגון: "רגע, אני בתודות"; "אני אומר את מה שכולם חושבים"; "אתה מתגונן עכשיו"; "תראה את שפת הגוף שלו"; "אתה יודע שהצלב קרס זה מהמסורת ההינדית, כן?"; "נראה לי היום גשם"; "זה מקום עם עיצוב ניו־יורקי"; "מוזר שאין באנגלית את המילה בתיאבון"; "זה לא טוב לך לדסקטופ"; "אתה יודע שבריאן אִינו הלחין לווינדוז 95 את הצליל הפעלה"; "ועכשיו תגיד את זה עם כוונה"; "זה היה שיעור חשוב בשבילי"; "זה שיר פופ מושלם"; "יש דיבור עליה שהיא דוּ"; "תגיד לי את זה בתוך משפט"; "זה בסדר לבכות"; "זה פסיכוסומטי"; "זה לא שחם, זה הלחות"; "הוא היה רוצה בזה"; "היום זה לא היה עובר"; "אבל בלי ישראלים"; "אם הייתי אבא שלה"; "היום זה כמו שבת"; "היום זה הצפירה של השתי דקות"; "כל החיים שלי שם"; "מבטיח לפקוח אוזניים"; "הנוער של היום אפילו לא יודע שזה קאבר"; "אז זה לא היה נחשב הטרדה מינית"; "השנים עשו לה טוב"; "אתה לא יכול לשפוט את העולם עם הכלים של פעם"; "אנשים כבר לא חיים את הרגע"; "עכשיו, צריך לזכור שאנחנו מדברים על תקופה שלא היו טלפונים סלולאריים"; "ואנחנו מדברים על תקופה שהיה רק ערוץ אחד, מאה אחוז רייטינג, כן?"; "זה כבר שלך"; "כן, יש איזה וירוס באוויר"; "אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים"; "מוכשר, אבל לא יודע לשווק את עצמו"; "חכה יהיו לך ילדים"; "רואים היא אוהבת את זה חזק"; "אין כמו להריח את הדפים".

 

למזלי הרב, בחורות מעולם לא ביקשו שאקרא להן בקול רם ספרים כשהן לצדי במיטה. המעט שאני יכול לעשות בקול רם, זה לקרוא לעיוורים. מדי פעם אני עושה את זה כי צריך לעשות משהו למען עצמך. אמנם מאז שהם הקימו ספרייה קולית אני מרגיש אצלם פחות רצוי, אבל אין בעיה לעקוף את הדבר הזה; אתה רק צריך להגיד משהו שמתנקז אל ביב מילים כגון מחווה־עולם־טכנולוגי־קר־חברה־יחס־אישי־חם, וזהו, הם מקבלים אותך. לא קשה לערבב במילים אנשים שאוהבים מילים. אנשים שאוהבים מילים הם מהיותר מטונפים שיש בחברה האנושית. אני יודע, אני אחד מהם.

קריאה לעיוורים גם חוסכת לי זמן קריאה. כמו, נניח, להתקשר למישהו בזמן נהיגה. קריאה לעיוורים גורמת למציאות להיות מושהית ולהתחמק מביקורת של המציאות עצמה עליך, על זה שאתה מבזבז את חייך בקריאה. אני קורא לעיוורים מה שהם רוצים. את כל מה שהם בוחרים; זוהי, בעצם, הפסקת הקריאה שלי מהקריאה שלי. אתה מבין למה אני מתכוון? אני מפליג ועורך תוך כדי. מה הם יודעים? אני משנה ומשפר את הספר תוך כדי קריאה. צריך לאזן כי גם יש בעולם חירשים ואילמים, צריך כל הזמן להקטין בהתאם לכולם.

חם פה, אני פותח עוד.

הדבר הקשה ביותר הוא לשמור אצלך את הידיעה שאתה הוא זה ששיפרת את הספר שאותו העיוורים שומעים. אלה ענייני אגו שלא כדאי להתמודד אִתם בגיל צעיר, ורצוי, כמו עם קריאת ספר בתוך מתקן לשטיפת מכוניות, להגיע לזה בשלב בשל בחייך. שמעתי על סופרים שמתחרטים על דברים שכתבו בתחילת דרכם, בעיקר בעיתונות, כשהרוויחו את לחמם מכתיבת ביקורת, שהם פגעו במושאי כתיבתם, שהם היו ציניים ומושחזים מדי. ובכן, זה עוד כלום לעומת המלחמה הפנימית באשר לא לגלות לעיוורים ששיפרת את הספר שהם שומעים. לאצור בתוכך את כל זה. אני אוצר בתוכי את כל המלחמות הפנימיות במקומות ציבוריים כי אין לאן. מה? לא עוד הרבה. תיכף.

אסור בתכלית האיסור להראות מה אתה מרגיש כשאתה קורא ספר במקומות ציבוריים. זה קשה לשליטה כמו אל מול פרקינסון שלפתע, באמצע החיים, נולד ורוצה לצאת מהגוף. עליך לקרוא ללא הבעות פנים. עליך לקרוא ולנצור, בטח שלא לחייך; גיחוך, אדי הברות וחיוכים בזמן קריאת ספרים במקומות ציבוריים הם בקשות נלוזות להתערבות הסביבה. בקשות עלובות מאין כמותן על מנת שיחשדו בך כמוזר, אבל מהכיוון ההפוך; בעל עולם פנימי רחב, שוקע ושקוע, לא מעוניין בדבר מלבד קריאה, בז לסביבה. אלה הם הבלים, כמובן. אותה קריאה מחויכת היא בקשה לפיאור עצמי, לחבל הצלה, להפצת הדבר הגדול שקורה כאן! דבר שטומן בחובו התעלות על החברה, אך כזו המונעת מרגשי נחיתות, ובעיקר שימת דגש על ראשוניוּת; גם אם מיליוני אנשים קראו את אותו ספר, אז הוא, הקורא — וזה השקר הגדול של הספרים — מרגיש שהספר נכתב בשבילו, וגרוע מכך: עליו.

אני לא קורא ספרים בבית קפה. אסור. אבל לא מזמן נפלתי בפח. גם אני בנאדם. ישבתי בבית קפה, והייתי סקרן מדי כלפי ספר חדש שהאקסית העתידית שלי הביאה לי, ראשון מתוך טרילוגיה עתידית (הפכנו תלויים בחייו של המחבר, יש לקוות שהוא אדם אִטי). רק עיינתי בו; סוג הפונט, וכולי. לאט־לאט נשאבתי. לא חשבתי שזה יכול לקרות לאחד כמוני. גם אני בנאדם. כרגיל, הייתי עם אוזניות, מאזין למוזיקה. המוזיקה ששמעתי — אני יודע למה שמעתי אותה — היתה בגלל שלא רציתי רעש בראש. זה הצליח עד שהקבצן הרגיל ההוא שצועק שהוא לא מסומם, לא שיכור ולא גנב, אלא רק רוצה עזרה של כמה שקלים, הגיע. בהתחלה עוד חששתי שהוא אחד מאותם טיפוסים שפושטים על העיר לאחרונה, אלה המענישים באישוניהם את אלה שלא תומכים ב"הדסטארט" בספר החדש שלהם, או, גרוע מזה, לא נותנים הרגשה כזו. אבל התבדיתי. רווח לי. זה היה הטיפוס הרגיל.

יצא לי להיות בבית הקפה הזה כמה פעמים כשהוא הגיע ונתן את כל הטקס שלו; בגדים בלויים, עור מקומט, סוס — זוג אופניים עירוניים תלושי מנעול ועקומי גפיים — ממתין ליד העץ, מלחך בדלי סיגריות. ידיו על הפה, כמו מזניק את משפטיו הרגילים לכדי ריצה. וצועק. כשאתה עם אוזניות, אז רעשי הרקע, משום מה, חודרים אליך יותר. לפחות אצלי. הורדתי את האוזניות, ובשביל לסלק אותו, עשיתי את הפעולה הכי טובה שיכולתי לחשוב עליה, והיא לשאול אם הוא רוצה שאקנה לו משהו לאכול. הרי כותבים אלה, אם אתה פתאום מציע להם אוכל במקום כסף, ניתקים ממך, כמו אומרים: כולם יודעים שלא אקח את ההצעה שלך, כל העולם, אז בוא בבקשה ניצמד לתכנית הרגילה: כסף. אבל לא, הוא אמר "כן, סנדוויץ' חביתה." הו! ועוד היו סביבי אנשים! אי־אפשר היה להקטין. מה יכולתי לעשות? זה היה ברור שהם הזמינו אותו לבוא באותו יום כדי לבחון אותי. מורכן ראש ניגשתי לאחראית המשמרת ואמרתי לה שתוסיף לחשבון שלי. חביתה! משם, הדברים הסתבכו עוד יותר, כי כשבאתי לשלם, ראיתי שאחראית המשמרת, כאות הוקרה, לא הכניסה את זה לחשבון שלי. והנה, אפילו מעשה טוב — אמנם חסר ענווה, אבל עדיין, מעשה טוב, או לפחות מועיל — לא נרשם על שמי אצל אלוהי החשבונות. לאחר כמה ימים שילמתי לו כדי שיגיע להיכן שהאקסית העתידית שלי נמצאת, כדי שאדע. שאדע כל מיני דברים על מי שצריכה להישאר זמנית באופן קבוע בחיי.

"לא, אני לא יכולה לעמוד בפני קבצנים משום סוג, ובעיקר לא בפני כאלה שהעיניים שלהם מתחננות לנדבה. היית צריך לראות איזה מין מבטים הוא נועץ בי!"

"זה עושה לך משהו?"

"עולה לי על העצבים. ולהגיד לך את האמת, בעצם, למה לא? כן, זה עושה לי משהו."

"את פוחדת ממנו?"

"נו בחייך, אל תדבר שטויות! אני לא פוחדת משום דבר. מבחינתי אף אחד לא קיים חוץ ממך."xi

"ראית אותו אפוא."

"אני יודעת שזה הוא."

"בואי נשכח מה שאת יודעת. את אומרת שראית אותו."

"כן, ראיתי אותו."

"כמו שאת רואה אותי."

"כן."

"ראית אותו במו עינייך."

"כן. ראיתי אותו. ראיתי אותו."xii

"כן, אני מבין."xiii

 

הסתכלות בקבצנים, נבירה. במשך שעות, במשך ימים. אני אוסף את שמם, חלוקת שטח עבודתם (הסכם לא כתוב ביניהם) ושיטת עבודתם. יש לי מחברת מיוחדת לזה. אני יודע מי לא כתב באותו יום, מכיר את מסלולו. מי מנייריסט (כולם), מי חדש, מי כתב מה, באיזו הוצאה, מי עושה את זה שנים, מי מסומם (לא קשה), מי לא יחזיק מעמד, מי יש ביכולתו להיהפך מיתולוגי בעירו. מיהו משורר העיר הנבחר! אם שיחות הנוגעות לחומוסיות נמאסות כבר מעצמן ומתאיידות, אז — או "אזי"; יש ספרים שכתוב בהם כך, אז אני מוחק את האות יו"ד — ששיחות המדברות על קבצנים (כשבתוך כך, כמובן, הדוברים מפארים עצמם בנוגע לידיעתם את העיר, המטרה האמיתית של השיחה), הן אלה שמבריחות אותי מכל שולחן.

סרט הטבע הוא כזה: העיר היא תנין שמחכה בפה פתוח, מדוממת עצמה לכדי בטון, ואז האנשים לא שמים לב ונלכדים, נלעסים. נרצחים מדי יום על־ידי המציאות. בעוד שכל המייחדים עצמם מחזיקים בכיסיהם תחמושת קבועה לשיחות כאלה ואחרות (מסיבת קוקטייל מתמשכת; צריך רק לזכור למי אמרת מה, בייחוד אם זה שקר), הקבצנים מובדלים ומנדים עצמם מכך; שוב ושוב אותה התחלה. שוב ושוב אותו משפט. שוב ושוב אותו סגנון ללא פחד. שוב ושוב טריק אחד. אם לאחד מהם יש תספורת פוני, אז בכלל. אלה דברים שגורמים לי לחוש תקווה.

 

אומרים שכל משורר כותב את אותו שיר במהלך חייו, אלא שבכל פעם המילים שונות. קבצנים מנגנים על מיתרי המציאות מדי יום עם אותם פנים. קבצנים מנגנים על מיתרי המציאות שהם חיים בה. מחלה, רעב, איבוד נפשות, פיטורים — כל אלה הם עבודה מועדפת, אבל אנושית מדי. על המשורר, סליחה, הקבצן, לדעת את רחשי המקום בו הוא נמצא, מהמטר המרובע שבו הוא עומד ולאחור; אל הרחוב, השכונה, העיר, הארץ. עד לקבוצת המיקוד. ראיתי פעם קבצן שעלה לארץ מניו־יורק ולא הצליח באזור טרופי כמו משכנות שאננים, שכן בכיסו היתה תחמושת שלא נוגעת באנשים סביבו. לא רק זאת שהלם קרב ממלחמת לבנון, נניח, לא יעשה במקומות שונים את אותה עבודה שתעשה מלחמת וייטנאם (דבר ברור, אולי ברור מדי, אבל ממילא מלחמות כאלה או אחרות כבר לא משחקות תפקיד ברחשי הציבור, שכן, הסרטים שנעשו עליהם המאיסו את נזקקוּת הקבצנים), אז ישנם מקומות שבהם מלחמות, לא רק שלא עושות דבר, אלא גם מפריעות לקוראי העיר; "למה הלכת למלחמה מלכתחילה? איך אתה יכול לעשות כאלה דברים לא מוסריים?", או "הלם קרב יש למי שנלחם. בעיה שלך!" כאלה. דבר שמיד מעורר דיון שמביא לחלוקה לשני צדדים, דבר שגורם לדיקציות מסוימות להרים את ראשן, דבר שגורם לי לשמוע אותן, דבר שעושה לי גרדת. אבל מדי פעם קורה שהמציאות מנצחת את עצמה; תושב עיר קבוע דווקא ייתן נדבה לקבצן המביא אתו רחש אחר, מוזיקה אחרת של דברים. בשׂורה חדשה. וישחקו המשוררים לפנינו; הנדבן יאמר לעצמו שהנה, לזה אתן! מישהו טרי! פורץ דרך! אמנותי אפילו. אם הייתי יכול, הייתי לוקח את כל רצוחי החיים ומנקה אותם; סוגר אותם בחלל רחצה אקוסטי, ומתיז עליהם בזרנוק כיבוי אש. מעביר אותם במתקן לשטיפת מכוניות. מצחצח, מבריק, מנקה, מחטא. לבסוף מכניס לאמבטיה חמה ואסופת קצף עד ששריריהם ייעשו רפויים. ומחזיר אותם למדרכות היומיום. עם הכדור בבטן.

 

יש והכדור נשאר אצלך בגוף ואתה לא יודע. אצלי זה בטח נשאר מהילדות. יום אחד, האקסית העתידית שלי אמרה לי שאני מדבר מתוך שינה. בגלל זה אני לא ישן באוטובוסים; ומה אם פותר חלומות יישב לידי? פעם אחת היא אמרה שתוך כדי שינה אמרתי את כל האל"ף־בי"ת הפוך. אמרתי לה שזה הגיוני כי החלפנו באותו לילה צדדים במיטה (לא זוכר למה), אבל היא אמרה לי שלא, הכוונה היא שאת האותיות עצמן אמרתי הפוך: פלא, תיב, למיג. וכן הלאה. חלום בכתב מראה.

אם יש משהו שאני מפחד ממנו זה להתחיל לדבר לעצמי. "יתפרץ", זו המילה. אני מפחד שזה יתפרץ. זה בטח אצלי מתמיד וזה כי נולדתי לתוך בית עם טכניקת משחק שקוראים לה "התנסות בחוויה של הדמות". בכלל, ייתכן שאני מדבר לעצמי ואני לא יודע; אדם שמדבר לעצמו לא יודע שהוא מדבר לעצמו. ראיתי את זה אצל ההורים שלי, שמחוץ לצילומים לא הצליחו לצאת מהתפקידים שלהם. בסוף זה נתפס. איך בנאדם שמדבר לעצמו יכול לדעת על זה? על כל אחד להביא את זה בחשבון. לפעמים עדיף להשאיר את הכדור בגוף מאשר להוציא אותו. זה, פחות או יותר, הביגוד שלי אל מול המציאות. וככה, עוד ועוד כדורים נאספים, חלודה בגוף. העיניים סופגות מראות מהמציאות, ומעבירות אותן בתעלות הגוף. אני מוזג לי עוד מהמציאות הזאת לתוך הפה.

כריכות רכות, כריכות קשות. דש, לא דש. פרולוג, אפילוג. הקדשה, לא הקדשה. הערות שוליים, לא הערות שוליים. הערות שוליים בתחתית הדף, הערות שולים בסוף הספר. תרגום ישן, תרגום חדש. גב ספר, עטיפה. צילום, איור. שחור־לבן, צבע. הערת המתרגם, הערת מקור (ההערה שזוכה להיות ראשונה מביאה אִתה — כיס קנגורו — הערה נוספת בדבר ההבדל העיצובי בין הערות המתרגם להערות המקור, אם ישנן כאלה), הערות סיום, הקדמה, לא הקדמה. אחרית דבר, לא אחרית דבר. ביבליוגרפיה, לא ביבליוגרפיה. תמונת המחבר, לא תמונת המחבר. אוזני חמור, לא אוזני חמור. מחיר יד שנייה בעיפרון דהוי, לא יד שנייה. האם זה "(שָׁם, שָׁם)" או "(שֵׁם, שֵׁם)"? טוב לי לא לדעת. אני מעדיף להשאיר דברים פתוחים, שנורקל השומר על חיוּת. עדיין לא החלטתי מה אני מעדיף: פסיק חוצץ בתוך מירכאות ("אני חושב שזה יפה," הוא אמר), או אחריהן ("אני חושב שזה יפה", הוא אמר). מדי פעם האחד קופץ לנגד עיני, ומדי פעם האחר. עליי להרים ידיים אל מול המדיניות השונות של הוצאות הספרים; יש שדוגלות במדיניות הראשונה, ויש — כבר כמעט ולא — שבשנייה. עד כמה שידוע לי, זה עניין של אסכולות וכולן נכונות. אם מישהו מגיע מבחוץ, המגיה כבר יישר אותו.

יד מושטת, ולוקחת ספר. שכיבה. אונות המוח משלימות ביניהן ומתכנסות ביחד, באופן חד פעמי בכל פעם מחדש, למען פרויקט אחד: קריאה. בריחה מעצמך בשביל לחזור אחרת לעצמך. הכול כבר נכתב. יש בכך נחמה, צריך להודות בכך. אני מתרשם מזה בכל פעם מחדש. והנה, אולי זו — הידיעה שהכול כבר נכתב, ומשם היירוט לכך שמצבך נדוש — שיטה טובה לצאת מאזיקוּת הנפש. בינתיים, זה לא נגיש; הוורידים שבגוף, סרגלים דקים ממתכת, שורטים את הפְּנים. את שפתות הכול. זה לא מה שנרשמתי אליו.

 

שוב ושוב אותן תמונות מילדותי עולות, כתבות יומן שישי טלוויזיוניות שנצרבו בעיניי. הנה, קבלן בניין שירד מנכסיו מאיים לקפוץ מהחלון. אחיו עוצרים אותו. המצלמה פועלת. הנה, זקן מרתונים נשאר הרץ האחרון במרתון טבריה. החושך יורד. המצלמה פועלת. הנה מישהו, מאותם טיפוסים המכונים קצת לא בסדר, חוזר שוב ושוב לתחנה המרכזית שבעיר חדרה, שם התאהב במישהי במבט ראשון. בידו בריסטול, על הבריסטול הקלסתרון שלה. הוא שואל אם מישהו מכיר, או מזהה. המצלמה פועלת.

כאילו, סגור את העיניים עולם חמוד. עדיף לך לא לדעת מה אני יודע עליך. עדיף שלא תדע. אני רואה אותך עומד שם עם המזוודה שלך, עומד לברוח, אבל אין לך לאן. אתה הוא העולם, אתה הוא מה שקיים לך. ומחר הוא יבוא, המחר. אתה הולך מולי בכל יום, מנסה להשיל מעצמך פגעי טבע שכפו עליך — אלה הם שבעת פלאי תבל. אתה לא החלטת, אבל קבעו בשבילך. האם האדמה הזאת תוכל להחזיק את כל מחשבות האנשים? דקה לחצות, מכסת המילים היומית ננעלת, תיכף נסגרת. ואתה, העולם, אם תתעורר לבוקר עצוב, או שמח, או אם לא לתוך בוקר או לא בכלל, ובין אם היום היה לך זר או מכר — מחר הוא יבוא, המחר. מדי יום אני משאיר את הכדור בבטן.

 

ובעברי, בנוסף לרגילים, גם ביימתי דיכאונות על־מנת לבחון את קשרי הזוגיות שהייתי בהם. אהיה ישר ואגיד שבתוך כך, ותוך כדי תנועה, נכללו גם קשרי זוגיות שלא רציתי בהם, וזו היתה דרך טובה להיפרד ללא אשמה והטחות מצפון, אבל ברוב המקרים עשיתי את זה בשביל לבחון מה אם. מה אם ארדד עצמי למים העמוקים. מה אם אתכנס בתוך עצמי. מה אם תריסי עיניי יהיו סגורים. מה אם תיבת הדואר שבחזי תאבד את מפתחות הלב. מה אם המילים יהיו קביים כושלים למחשבות הבטן. מה אם בטני תהיה תתרנית אל החיים. מה אם מדירות הקרקע, ליגון שאולה לא יהיה לאן לרדת. מה אם לא ארצה כבר לעזור לעצמי; לא אושיט ידי אל זאת המושטת אליי, ואם כבר אושיט, יהיו אלה רק גפי פנטום שקריים. אולם.

אולם אהבה, מלכתחילה, כנראה לא היתה. רק משחקי מוען־נמען. אהבה אמיתית — לא קראתי בשום ספר — מגיעה ומשילה את כל הדברים כולם, מרימה ראשה ללא הידיעה על השלת הדברים כולם. הדברים מבוטלים מעצמם, ולאחור; יש ותאמר דברים שכבר אמרת בעבר לאחרות, אולם אם זו אהבה, אהבה אמיתית, האמת הראשיתית נשאבת מגופים, שרירים ועצמות, ומגיעה אל מי שכן מגיע לה.

במקרים כאלה אין צורך להעניש את צעירותך, אלא לדעת שבפעמים הקודמות היה זה, בסך הכול, משחק מוגזם. אחרי הכול, כל אחד צריך להאמין באיזה שקר — אחד מספיק — כדי להמשיך לחיות, ועד אז לחכות שתגיע הנפש הטובה ואז תהיה אחד. האחד. מרבה רגליים המחבק עצמו. החיים, כך למדתי, הם טעם נרכש. פחות או יותר אותו מספר נשימות בכל יום, ואז היום נגמר ומכסת המילים מתאפסת בזמן השינה. וכשהיום נגמר ואין לך תשובה, נגמר ועשית כל מה שאתה יכול, מקטן ועד גדול, אתה מקווה שמישהו יושיט אליך יד, אם עוד מעט, או ממש מיד. וכשהמסיבות הן נסיבות לעצב, בכי או בדידות, האלוהים קורא לך הביתה, הקירות סוגרים עליך במהירות. וכשהימים הם אתמולים, והצעדים לא בתולים, אתה עוזב הכול ומשלים. וכשהרגליים עייפות ממחשבות, עייפות ואין לך תשובות, אתה נשאר עם שאלות. וכשהיום נגמר, אין לך לאן ללכת ומהיכן לחזור, איש אדום בוכה מהרמזור. וכשאתה נבהל מעצמך, מרחיק הלכת, אין לך מותניים לשנס מול מוחך המשסף; אתה מרוקן עוד כיס, במצחך רק קמט, כשנשאלת מי ארז את המזוודה לכוכב הלכת. וכשהיום נגמר ואין לך תשובה, ילד מת, אחר נולד, כולם הלכו, אתה נשאר לבד. וכשהמשחק גמור מבראשית, האלוהים שורק במשרוקית; אתה רץ להביא את הכדור, אבל המגרש כבר ריק והשומר חגור. והאדם.

והאדם, סופר צעדיו לפי גיבורי ילדותו. וגיבורי הילדות הולכים ומתים, זה טבעם. טבעם של גיבורי ילדות למות. ומכאן גם זכויות האדם על זיכרונותיו; הפעם שבה שמע את אותו זמר בפעם הראשונה, היכן זה היה, עם מי זה היה (ואם הוא היה לבד, הרי זיכרונו לא יכול לבגוד בו); באיזה בית קולנוע צפה בגיבורו המתהווה לנגד עיניו; על מי הוא ניסה לעשות רושם כשהסביר את אותה עלילה חמקמקה; מיהו אותו כדורגלן שהנשים אותו; מיהו אותו סופר שלקח את קרביו ושם על הגריל. וכיוב. ולבסוף הדברים מתייבשים: רק זמן ומקום. מקום וזמן. זה מה שנשאר לאדם; חשבונית דהויה על עברו. וכיסיו הולכים ומתרוקנים, ויש בה, בידיעה, שגיבור ילדותך עדיין חי (או לפחות לא מת, או לפחות לא שמעת על מותו), הישארות מסוג פאסיבי בחיים; אם גיבור ילדותך עדיין בחיים, הרי שגם אתה, האדם, חי. עדיין חי. והאדם גדל, ומתבגר, ואין לו עתיד לשאוף מנשימות גיבוריו, וממילא הילדות כבר איננה עוד. נשארו לו רק הוא וזיכרונותיו. והנה, גיבורי ילדות אחרים צצים, לילדים אחרים, וכך זה נמשך, זהו חילוף החומרים של העולם. והוא, האדם, נשאר בודד, שהרי אין הוא יכול לצבור גיבורי ילדות; לא רק מפני שכבר איננו ילד, אלא שלחייו אין טעם להעריץ צעירים מהם. לכן, אוהדי הכדורגל הם האחרונים שמתים. אני מסית.

אני מסית למרד נגד המוות. מוות הוא הקונספט המצליח בעולם, וכל יום המדרכה על כך צוחקת. כל הרחובות של תל־אביב קבורים בטרומפלדור, ואלה שלא, אפשר לספור אותם על יד אחת. בספריות עירוניות, ספר עם סימניה, אני מנשים; ממשיך לקרוא אותו תמיד מהיכן שבידי אחר הושמה. תמיד כשאני מביט על השעון באחת־עשרה ועשרה, יוצאת אותה שעה. חירש קבוע מגיע לקפה, מניח מרכולתו על שולחני, אני מתמהמה, הוא אוסף. אין לי כסף, אבל יש לי מטבעות לשון. אני מתחרט, חוכך, איך קוראים לחירש אחרי שהוא הולך? אני מסית למרד נגד המוות. מישהו צריך לעשות משהו בנדון. גם אם כל חיי יתבזבזו על כך, אהיה אני זה שיעמוד מולו, ולא — יהיה זה אבדון. איפה האלמוות.

 

לעמוד אל מול הכלום. בכל פעם מחדש. בכל יום. להישיר אליו מבט. להסתכל לו בלבן של העיניים. חמקמק מאין כמוהו, הכלום, בלתי מושג. לא מסביר פניו, לא מסבר אוזניו, הכלום. עומד אל מול אלה שמנסים להשתמש בו, אבל פיו פעור ועיניו חסרות הבעה. האם הוא, הכלום, צוחק אתם, או שמא. או שמא מלהטט בדרכו שלו, מערים עליהם? עושה בהם כבשלו? והם, גם סופרים דגולים ביותר, והם, גם מתרגמים דגולים ביותר, לא מצליחים לאחוז בכלום. הכלום, יש לומר, הוא הכלום עצמו. והם בשלהם, עושים בו שימוש לשוני רעוע; תסלח לי על הדידקטיות, אבל אם הכלום הוא כלום, אז אין לומר "לא הרגשתי כלום", אלא "הרגשתי כלום", או "לא הרגשתי דבר", וכיוב. אני לא מבין איך סופרים שטועים כך מצליחים להשכיב עורכות לשון! יש מהן יפות ביותר.

אני כושל רגליים פעם אחר פעם. הדברים מחכים לי שוב ושוב בתחתית החיים. אותיות קטנות שאני להן עבד, ממוספרות, עומדות באוויר או כלואות בסוגריים, מַפנות אותי אל חיים המנסים לחזור, כמעט בכוח, ממסדרון המתים; האותיות הן נפשות שהוגלו ממעגל החיים, הן מרימות ראשן, כמו מבקשות ממני להיות ער, מוכן תמיד. האישונים רצים. מזגזגים. זהו הרוחב של הדברים; הדברים הולכים הצידה, אל פיגומי החיים. ברצף, או בקטיעות.

וסוף הספר? מה על האדם לעשות אל מול הערות השוליים המרוכזות כולן בסוף הספר? האם עליו לדפדף אליהן בכל פעם שהוא נתקל בהפניה? לעצור את קריאתו — אצבעו האחת כבר מוכנה בעמוד הנכון — ולראות מה הן אומרות? או, אולי, לחכות עד סיום קריאת הספר, ומכאן, ובדיעבד, לקרוא את כולן ברצף?

טוב, אלה שבוחרים באפשרות האחרונה שייכים למשפחת הערגה המכוּונת, כאלה המושכים כך, עם סיום קריאת הספר, את הקריאה לעוד כמה דקות של חיוּת. אלה אנשים חזקים ביותר! בידם כוח רצון אדיר וייתכן שבילדותם אמרו, לפחות פעם אחת, את המשפט "אני שומר לאחר־כך", כשקינוח בידם. יש ולא מספיקים ומתים לפני כן. הו! אם חיי האדם גם הם היו נפרשים כך הצידה ולא קדימה, הוא לא היה מת לעולם.

אנחנו צריכים לדעת: לכל אדם יש את האחד והיחיד הראוי לכתוב עליו. רבים המתים ורבים המספידים, אבל לכל אדם יש רק את האחד הראוי לכך. אלה — המת והכותב עליו — מתמזגים באותה שעה יד ביד, כשהראשון מת. על הכותב להכיר את נימי דרכיו של המת. על המת להיות מת. יש והכותב יגיע לרמת כתיבה אדירה, אלמותית, רק כשהמת ימות; ייתכן שלא ידע על כך עד אז. היה והמת גם עסק בכתיבה, הרי שהדברים יועלו אל ירכתי עננים עם כיסויו האחרון של הבור, או לכל הפחות באזכרה השנתית הראשונה. לכל אדם יש את האחד שיזקק את מותו במילים. מכיוון שאני לא עוסק בכתיבה, מה שנותר לי זה להקדיש קריאות.

 

שטויות, קריאת ספר בבתי עלמין זה לא דבר קשה כמו שחושבים. בסך הכול, אבנים סביבך. אני טיפוס עירוני, רגיל ממילא לבטון. חניה ללא אפשרות דוח, גם היא באה לקראתך. ישנן חלקות קברים שכיסא מקובע לצדן; בדרך כלל עד שבן הזוג האחר ימות, כך שאפשר לשבת ולקרוא. מלבד רעשי בכי רחוקים הקורעים את אוושות העולם (בכי של יחיד שמבקר חלקת קבר, אין מדובר כאן על בכי לוויות מצונן), אין באמת משהו שיכול להפריע. מבחינת דפדוף, יש לקחת בחשבון את הרוח; הרי אין מבנים שחוסמים את פלישתה. מבחינת רוחות אחרות, זה כבר עניין אחר ואין לי שליטה על כך.

אם אתה רוצה, אתה יכול להגיד לעצמך שאתה קורא ספר למת שלצדך. אני לא מחבב את הז'אנר הזה. גמרתי הרבה ספרים בבתי עלמין. אני מביא אתי כמה ספרים ועובר קברים; נע ונד בין סגנונות. בקברים צבאיים אני נוהג לקרוא מה שמכנים ספרות נשית. מדי פעם, בגלל שגם אני מהול בחוסר עמוד שדרה, יוצא לי לקרוא דווקא באותן מבואות שבהן הלוויה יוצאת אל הדרך. אז, הקריאה מנסה להדביק את החיים. היא הופכת מהירה יותר, מדופדפת יותר, ובמקביל מנסה לא להמעיט בדבריהם של בני המשפחה המדברים אל המיקרופון. הגופה עטופה בטלית, מחכה בפעם האחרונה בחייה למשהו. סביב מתקבצים אנשים — יש שבכיסם בוטנים — ומסתכלים על המשפחה האבלה אשר בכיריה מתנסחים ואורזים את לבם על הדף. לוויות שהכי קשות לקריאה אלה הן של אנשי פרינג'. אז, אני מפסיק את קריאתי ומשתאה עד כמה, בכל פעם, הדברים הופכים גרוטסקיים; בעוד המוות מראה לכולם שהוא מוות, אז אלה, אנשי הפרינג', לא יודעים מה לעשות עם עצמם כשהם נתקלים בו, שכן הייחודיות שלהם נלקחת מהם. הם נהיים מסחריים. דבר זה אכן ראוי שישהה את קריאתי! איזה מחזה נהדר!

 

אני משתדל — כמו בקריאת תהילים בבתי חולים, אבל הפוך — לא להתרכז בסובבים שבבית העלמין כדי שעורי לא יתרגל, עם הזמן, לכאב הזה. אני רואה את האנשים מחברה קדישא, מה זה עשה להם, ואיך נקרשת נפשם עם הזמן. יש והדתיוּת, כמו כל דתיוּת, מחליקה כביכול את המוות ביתר קלות. המשפט "המדיום הוא המסר" לא יודע, אבל הוא מגיע בשיא מהותו בזמן לוויות; לוויות נוצריות, למשל, בהן הכול חנוט באלגנטיות, כאשר הארון פתוח כפריט ממוזיאון שעווה שבתוכו מת לבוש בחליפה, מעלות פחות קינה ובכי, דבר שמשפיע, לאין ערוך, על תגובות הסובבים. כאן דווקא ראוי לציין לוויות יהודיות אדוקות שבהן נשים — אפשרות לקינה מבהילה — לא מורשות להיכנס לבית העלמין, ועוד יותר מכך; לוויות שנעשות בחופזה בשעת לילה על מנת לא לענות את נשמת המת. לכאן או לכאן, מישהו הנושא שם משפחה מגזרת הכהנים הוא תרופת פלא נהדרת הנשלפת מארגז הכלים; אם אותו כהן, שעל־פי המסורת היהודית אינו מורשה להיכנס לבתי עלמין, הוא הבכיין או המקונן הגדול ביותר, הרי שאותו דיבוב לבכי, אותה נפילת דומינו של דמעות מנוזלות נחסכת. ללא ספק, קריאה בבתי עלמין חידדה את מחשבתי שכל אדם, באשר הוא, ראוי שיכיר מישהו ששם משפחתו הוא כהן.

 

אני לא קורא ספרים בהליכה. זהו, כמובן, דבר מנייריסטי שאותו אני משאיר לאנשים מתעשיית האופנה שאמונים על זיהוי טרנדים, אבל באותן פעמים שבהן אני קורא בבתי עלמין, אני מנחית על עצמי את הפעולה הזאת, ומצטרף לשיירה כזו או אחרת. אם כבר ללכת עם ספר, אז שם. אני משתדל ללכת אחרון, מעין מאסף, יהיה אפשר לומר. החלילן מהעלמין. לא, עכשיו המצאתי. חטאתי, בעיקר בתחילת דרכי, בניסיון להתאים ספרים לאלה שיצא לי להיות בלוויות שלהם; הייתי מגיע לאחר שלושים ואחד ימים אל קברם, כשנשמתם כבר התייאשה מהם, וקורא. הפסקתי עם זה. טעויות של מתחיל. אני מקדיש קריאה לכל אחד. את כל הספר.

עם הזמן התפתח לו זרם — במפגיע, יש לומר, וזאת לאחר שהאדם הבודד מצא עוד כמותו — הטוען שזה בסדר, תוך כדי קריאה, לזנוח ספרים שלא מוצאים חן בעיניך. "לנטוש", הם אומרים. כמובן שבפעם הראשונה שזה קורה לאותו נוטש, מגיעים אִתם כל חבלי הלידה, אבל הפוך; ההססנות, התיעוב העצמי, ניפוח סירת המצפון, ההחלטה המתגבשת, כניסה לפורומים ספרותיים, פתיחת חלון חדש, חיפוש כומר לווידוי, אישור, ריענון הדף, מציאת שותפים, רגיעה מצפונית, נטישה.

אני קורא כל ספר עד סופו. לא משום שאני, חס וחלילה, מכבד את הכותב (לכבד את הכותב זו ענווה מעושה בימים אלה), אלא כדי לכבד את הסובבים שקשורים לאותו ספר; בין אם זה עורך שנושל מאחת ההוצאות הספרים שבה עבד, ועכשיו, כעורך חיצוני, דוחף את יציאת הספר בהוצאה אחרת כדי לשלם דמי מזונות, ובין אם זה מתקין הטקסט ועבודת הכפיים שלו, הלשונאי המפוזר, הכורך והמעצב. אם התחלת לקרוא, יש לסיים. בעיקר בגלל בני משפחתו של הכותב. יש לשמוח בשמחתה של אמו, יש לשמוח בשמחתו של אביו. יש להתקין בראשך מדף דמיוני לספרו.

מלבד זאת, בדיוק כמו שיש לזלזל בכותבים אשר כתיבתם נשענת על אוזן אנתרופולוגית (כאלה המביאים את שפת הרחוב "כמו שהיא", בעיקר המנקדים שנותנים לה, כביכול, מבע שירי), אז יש דווקא לכבד ספרים שנחשבים זולים ולא להישבר; אם שפתו של הסופר הבכיר מאובזרת במה שנקרא "אוזן טובה", תהליך הדורש סִבסוב כתיבתי, הרי שתחילתו של המעגל וסופו — המקור והתוצר האירוני — שווים. והקריאה, קריאה זאת, צריכה להיות חסרת כל התנשאות, לבטל בראשך את עייפותך. רק לחבק את טעויות ההגהה, את הרווחים הכפולים וכן הלאה. בתוך כך עלינו לדעת: הדברים מתים סופית כאשר העין המשתייכת למשפחת האירוניה מפסיקה גם היא להשתתף. נלטף גם אותה בלחי.

ושוב אני עולה על הזחל העירוני עם הניסיון הרב שיש לי בדברים הקשורים באי בהירות.

ואליו, אל הזחל העירוני, גם הם עולים. ואני מסתכל דרכם עליי. אני עובד בחברת שמירה; מכניס לתוך שקית את מה שהיום נתן לי. אני צעיר אופנתי; מסורק הצידה במפגיע. אני זקנה צעוּקת ורידי רגליים; לא נכנעת למושבים שמוצעים במתנה. אני עובד זר רדוף עיניים; חושד בכל אדם. אני נרקומן בעִתות הפוגה; מבט זגוגית על החלון, רועד בעצירוֹת. אני ילד המגשש אחר ידי אמו; מחכה לסימן שלה כדי לצלצל בפעמון. אני כרטיסן עם חולצה בתוך המכנסיים; בואש שמרחיק את הנוסעים בצעדיו. אני דתייה רוכנת אל ספר תהילים; מקדישה הברות לקוראי שפתיים. אני נערה פשוקת איברים במכנסי ג'ינס קצרים; אניצי בד על ירך שזופה. אני גבר באמצע תהליך לשינוי מין; הליכתי כמעט מהונדסת. אני טבור של אישה בחולצת בטן; בקע באמצע החיים. אני זרת עקומה של איש גבוה, אני כתף פרוקה של אדם רעוע, אני פה סדוק שפתיים של מגמגם, אני אוזן של כבד שמיעה, אני טבעת זהובה של אישה מאורסת, אני תליון כסוף של חייל מלחמה, אני אופניים חשמליים מקופלים, אני להקה של חולצת להקה.

והם עוברים, עולים, יורדים, יושבים, עומדים ופוסחים. ומרוב פוסחים, זה כמעט ונשכח; כל אחד מהם חשוב מאין כמוהו למישהו אחר בעולם. ואין אנו יכולים לדעת את זה לפי היחיד, לפי העומד בפני עצמו. על האדם לקחת בחשבון גם דברים מעין אלה. על האדם, לפחות פעם אחת בחייו, לקחת בחשבון שיש והעומד מולו הוא אח תאום; ואם נולד ילד למישהו שהוא אח תאום, הרי יש לו, לילד, דוד בוודאות. או היה. על האדם, לפחות פעם אחת בחייו, להלחיץ עצמו עד לכדי ערעור נפשו; להסתובב ברחובות עירו ולחשוב: אני מרגל בארץ זרה ואסור לי להסתובב כאשר מישהו פונה אליי בשפתי המקורית. על האדם, לפחות פעם אחת בחייו, לקחת בחשבון שיש שאותו זוג לידו שמדבר תוך שהוא מצביע לכיוון אחר, הוא זוג שמסוכך באמצעות כך על העובדה שהוא מדבר עליו, על האדם, בדיוק כמו שהאדם עושה לפעמים עם חברו. על האדם לשמור בכיסו וי"ו עם שורוק לכדי שליפה מהירה לכשיצטרך. וּמצטרך. וזה הרגע, זה בדיוק הרגע שבו אני שוב נולד. מעורסל אל מול עתיד. עיניי נטולות ניסיון, אוזניי לא שׂבעות ממילים, סנטרי קטן ואני נותן לעולם להסתובב, לעשות בי כבשלו. השמש, הכוכבים, הירח. אני היא הבחירה של נשמתי לצורך גלגולה. לעולם לא משלים את תפקידי בעולם; מעשיי הטובים שווים למעשיי הרעים, וההיפך. מקבל עם היוולדי בכל פעם מחדש את תוצאות נתיחת המוות לאחר מותי. הנה אני בא, הנה אני בא, עם מחשבה חדשה.

הנה היא תרדמת הטקסט. עיניים הקוראות שורות אלה מחזירות את המילים לבורא עולם מיד עם קריאתן. למעט מקרים שבהם מותקנים בו, בטקסט, צמיגים חדשים, חליפיים ("גמר אומר" נדחף מהמרפסת שעליה עמד ומוחלף ב"החליט"), כעת דינו תרדמת, זאת עד שיזכה בהכרה מחדש. מותו של ספר טומן בחובו את האינסוף; וירוס שמחכה באוויר העולם, עד שמישהו ייפול ברשתו ויידבק. משם זה עובר מאחד לאחר. ואכן, פעם בכמה זמן זה תופס את האנשים: אם אנחנו כבר כאן, נלך לבקר את הטקסט ההוא, בחלקה ההיא. ננקה גם, נציב נרות, נערוך מחדש, אולי מנוקד. הוצאה מחודשת; הקדמה מידי מי שהושפע לפעמים מיתוספת, הצעה לעטיפה יותר מושכת מצטרפת. ניקיון ותחזוקה מעידים על מישהו שזוכר. ונזכור, ונזכור, ונזכור, ונדע: כשהזוכר האחרון כבר לא מגיע, זה באמת מת. אני חושש שאני יודע איזה ספר האקסית — כבר לא עתידית — שלי קוראת, אבל לספרים אין יכולת להמחיש שני אנשים שאומרים את אותה מילה באותו הזמן: את זה.

 

תיכף יסגרו עליי, עלינו, את הבחוץ. אני יושב פה זמן מה, מדבר ולא יודע למי, ואם בכלל. על אחת מאוזניי אוזניית בלוטות' כדי שלציבור יהיה יותר קל אתי במידה שזה יתפרץ. ייתכן שזה כבר התפרץ, אך בידי רק ידיעת אי הידיעה. אני לא יודע למה אני מספר לך את כל זה. אני גם לא יודע אם זה בכלל חשוב. אני כן יודע שבפעם הראשונה מזה הרבה זמן, המילים לא חוזרות אליי. כאילו, בפעם הראשונה כל האקוסטיקה של העולם מתאימה לדברים שלי. לפעמים אתה צריך לנסות לצמצם את עצמך, להתקבל אל העולם או משהו, אבל לפעמים קורה שהעולם מתאים את עצמו אליך, שהעולם מצמצם את עצמו אליך. זה לא קורה הרבה, ולמעשה זה כמעט ולא קורה בכלל. אני מרגיש שזה קורה עכשיו. שהמילים לא חוזרות אליי בהדהודים.

רגע.

תקשיב, לפני שאתה ממשיך בחייך, רציתי להגיד תודה על שהיית שם בשבילי. זאת אומרת, פה. עשה טובה, פעם אחת אל תעביר את זה, עזוב רגע ציניות. אתה מספיק חשוב לי, ואני לך, אני מקווה — עזוב מקווה; אני מרשה לעצמי להגיד שאני חשוב לך — בשביל שפעם אחת לא נדלג מעל משהו, לא להישאר רק במסביב של הדברים. זה לא נגמר. מה שאני מנסה, לא יודע, אני מנסה להוריד ממני דברים שתוקעים אותי... הנה, בדיוק באתי להוסיף "אני מקווה שאני לא יוצא רוחני או משהו כזה", אבל זה בדיוק זה; כל הפתיחות האלה, זה לא נגמר אף פעם. יודע מה? תעשה מזה פלסטלינה, תעשה עם זה מה שאתה רוצה, אבל אני פשוט מרגיש שאני חייב להגיד את זה. לאחרונה אני מרגיש שאני צריך להגיד תודה לכל מיני אנשים. אני מרגיש שאנשים לא אומרים מספיק תודה. אתה יודע, כולם — ואני כבר לא מזלזל, כי הגעתי לאל־חזור — משקיעים בסליחה, אבל נראה לי שצריך להתחיל להגיד גם תודה. צריך לעשות את זה יותר. אני מקווה שאני לא... זה לא בא ממקום מיסיונרי או משהו כזה. אתה יכול להבין על מה אני מדבר? תוכל בבקשה לקבל את התודה שלי? תוכל לעשות את זה?