קומראן

ביום שבו נסתלקה נשמתו של המשיח לא היו השמים קודרים יותר או פחות משאר הימים; שום אור לא האירם, ולא היה סימן כלשהו לנס. עבים כבדים הסתירו את החמה, אך קרניה חדרו מבעד לקרום האטוּם. העננים בישרו בואו של גשם דק או כבד שלא החיה את הנוף האפרורי. החושך עדיין לא היה כבד על הארץ, ובשמים הבליח עדיין זוהר קלוש.

היה זה יום ככל הימים; לא עצוב ולא שמח, לא אפלולי ולא בהיר, לא יוצא דופן ואף לא שגרתי בתכלית. אך ייתכן שהרגילות הזו היתה נבואה על העדר הנבואה, אין לדעת.

גסיסתו היתה איטית, קשה. נשימתו השתהתה כגניחה מתמשכת, עצומה בייאושה. שׁערו וזקנו נטולי הגוון לא ביטאו עוד את להט החוכמה שהשפיע כמזור, כהחלמה, על הכול. מבטו איבד את הלהט שהצית אותו תמיד כאשר נשא את דבריו הטובים ואת נבואותיו, שבהן בישר על בוא עולם חדש. גופו הסחוט כסחבה נבל והיה כולו רק פצע וחבורה ומכה טרייה. מבעד לבשרו בלטו עצמותיו, רצועות מבעיתות של מוות. עורו הכמוש והשסוע כבגד שנתלש פיסות פיסות, תכריך שנגזר, היה כמגילה פרושה שלאחר מכן חוללה, קלף בלה מיושן שאותיות הדם שלו תעו סביב שורות שנשרטו, בין מחיקות וחרטות, מעין טיוטה. איבריו שנמתחו כמו שקעו, נקובי מסמרים, מוכתמי כתמים סגלגלים. דם זרם מידיו המנוקבות, המכווצות מכאב; לַבּה פושרת הגיחה מלבו ועלתה עד לפיו הניחר, שהצחיח ממילות אהבה שכה אהב לאומרן, שקפא בהבעה אילמת של חשש והפתעה, הפתעתו האחרונה, ממש לפני ההתנפלות. חזהו התרומם לפתע, כמו טלה שנלכד על-ידי הזאב, כמו עמד הלב להגיח ממנו כמו שהוא, ערום, זוהר, מוקרב.

ואחר קפא, מבוסם מדמו שלו כמיין הניגר מיקב. פניו החיוורים שהתום שכן בהם, עיניו המעולפות ופיו הפעור למחצה התרוקנו מכל זוועה והבעה. האם הלך לכיוון “הרוח”? אבל הן “הרוח” עזבה אותו, בשעה שהוא, בתקווה האחרונה, נדמה היה כאילו קורא לה בשמה. לא נגלה לו שום אות, לרבי בעל הנס, הגואל, מנחם העניים, רופא החולים, השוטים והמשותקים. איש לא יכול היה להושיעו, אפילו לא הוא עצמו.

הגישו לו מעט מים. הספיגו את פצעיו. היו שטענו כי ברק שרטט קו זוהר על-פני האופק, אחרים סברו כי שמעו אותו קורא לאביו בקול רם ומהדהד שכאילו ירד משמים. באופן בלתי-נמנע הוא התמוטט.

הוא היה בא בימים, ובכל זאת לא היה חולה. חברי הקהילה סברו כי הוא בן אלמוות, ונחלקו בין אלה שציפו לאירוע - מותו, הופעתו מחדש, תחייתו - לבין אלה שהאמינו באי-אירוע שיגלם את אריכות-ימיו: הנצח. וכך, בין שמת ובין שחי היה זה בנס.

היה זה אחר-צהריים של חודש אפריל. לדברי הרופאים שהלכו אחריו נבעה התרדמת שאירעה יום קודם לכן מחולשת הלב. בין שלוש לשלוש וחצי אחר-הצהריים הם הפסיקו את עירוי-הדם. גופתו הועברה באמבולנס של בית-החולים, מקום גסיסתו, למעונו. הניחו אותו על הקרקע וכיסוהו בסדין על-פי המסורת. לאחר מכן פתחו את הקיטון שבו התפלל, למד וקרא, והחסידים קראו בכתבי-הקודש. אוהביו, שהיו רבים, הגיעו כדי לחלוק כבוד אחרון למורם ורבם. שכן היו ברחבי העולם אלפי חסידים נאמנים שהאמינו בו, שהאמינו כי הוא המלך-המשיח, שליח הזמן החדש, מבשרה של מלכות אחרת, זה שציפו לו זמן כה ממושך, למן ימי קדם.

הביקורים התארכו עד לשעות הערב. לאחר מכן הניחו את הגופה בארון עשוי מעץ העמל והתפילה, אותו עץ אשר ממנו יוצר שולחן האלון הגדול שהרבי בילה לידו שעות על שעות. בסמוך לבית האבל הצליחו יחידות המשטרה לבלום בקושי רב את ההמון. התנועה בעיר נעצרה; אף מכונית לא היתה מסוגלת לפלס לעצמה דרך בגוש הצפוף של גברים בשחור, של נשים בוכיות ושל פעוטות שנאספו - מאות ואולי אלפים - כדי לבכות על הרבי. אחדים החזיקו את ראשיהם בין ידיהם, מדוכדכים. אחרים ייבבו בראש חוצות. עוד אחרים רקדו אי פה אי שם מנגינות חסידיות נוסטלגיות או שמחו ושרו על-פי נעימות מוכרות: “עוד אבינו חי, רבנו, המלך-המשיח.” לא לקבורה היו מועדות פניהם; הם ציפו לתחייה, לעידן קץ הגלות, שבעקבותיו יבוא עידן הגאולה. רק אז יוכלו להסכים כי הם נמצאים בארץ-ישראל ולכנות את הארץ הזאת ארצם. האם לא אמר זאת במשלים וברמזים? כך הבינו את דבריו. כל-כך הרבה סבל ופזורה. כל-כך הרבה דיכויים והוצאות להורג. אחר-כך חדל מלהתקיים, אחר-כך היה רחוק מדי. היה הוא, כאן ועכשיו; היה הוא שציפו לו באחרית הימים זמן כה רב.

ההלוויה נדחתה ליומיים, כדי שכולם יוכלו להגיע. נמל-התעופה בן-גוריון נגדש חסידים מכל הארצות, שרכשו בחופזה כרטיסי טיסה מניו יורק, מפריז או מלונדון.

כשיצאו החסידים מן הבית הסתערו עליהם אלה שרצו להתקרב לרבי בפעם האחרונה. הם יצאו בתהלוכה לעבר בית-העלמין, ואחריהם קהל שחור ומכונס, כאלמנה ענקית חבושת כובע ורעולה, נרעדת בהתקפי בכי. אז החלה התהלוכה להעפיל לעבר בית-העלמין של ירושלים, בהר הזיתים.

אט אט בדממה נשאוהו עד לאבן המציינת את המקום שבו נחים זה שלוש מאות שנה רבני אותה שושלת. שם נטמן גופו הערום העטוף בתכריכים. שלושת מזכיריו של הרבי אמרו קדיש, ואמרו את התפילות המקובלות.

ואז נשא דברים תלמידו הרבי, זה שאותו אהב מכולם:

“אחַי ורעַי! ירושלים, שער העמים, נהרסה היום; חומותיה נפלו ומגדליה חרבו, אדמתה הוכתה: ראו, היא דומה לאבן יבשה. הרבי, מורנו, שוב איננו איתנו. יתומים אנחנו על האדמה הזאת, מעונותינו שוממים, נשמתנו מדוכדכת, דמעותינו הן לנו לחם חוק, עינינו כלות וגרוננו ניחר. אבל העם ההולכים בחושך יראו בקרוב אור גדול. הביטו סביב! חיל הפרשים של האל מונה עשרים אלף, ועוד רבבות רבות. בכל מקום מתקיימות הכנות; איש איש כפי מידתו ועל-פי אמונותיו, כולם מתחמשים בתל הנמלים הגדול של העידן החדש.

“מסביב לנו מתמוטט העולם וכלה. שכונותינו הן השריון המגן עלינו כנגד ההבלויות הרבות מספור של הערים המתפשטות לכל עבר, סדום ועמורה שפניהן פני פלדה וזכוכית. אנו עוצמים את עינינו נוכח השחיתות, הזימה והפריצות, השושלות הארורות של בני-אנוש בלים, המשוטטים ברחובות שוממים, כבעלי-חיים כחושים המייללים בליל ירח, עיניהם יוצאות מחוריהן, שׁערם הארוך דבוק על עורפם הרך, והורגים בלי סיבה את הטרף הקל - הילד חסר ההגנה והאשה הבודדה. מחוץ לבתינו מתפשטת המחלה לכל היבשות. כמו צרעת חדשה היא מפרידה בין בני-האדם והחולים נדחסים בבתי-החולים, מקדשי המוות האחרונים, ממתינים לסופם יותר מאשר לריפוי, כנגד הגאולה, הרחק מן הקימה לתחייה הנבואית שעליה בישרו כוהנים בלבן. סביב סביב האדמה הארורה, פח זבל מחליא, נחרבת בידי הטכנולוגיה והפסולת שהיא מייצרת, יבשה, חרוכת שמש, פלושת מדבר, נטושת מים, האדמה מקיאה ויורקת בעוויתות חולניות את העצמות שנקברו בערבוביה ואת הדם, הטרי עדיין, מהמלחמה האחרונה - טבח או רצח עם. האינכם רואים? העשן מיתמר, הפרח קמל, העשב מתייבש. עד מהרה תהיה האדמה למשכן הינשוף והקיפוד, התנשמת והעורב. אחַי, אנו מצויים בעידן אחר, אנו נמצאים בקץ הזמנים.

“יום ליום יביע אומר, הלילה לוחש לשחר המפציע, טיפות הטל מרטיטות תחת הרוח החדשה ומביאות את הבשורה: שכן הנה הרבי, הנה המשיח, מתעורר משנתו בת מאות השנים, קם ומעיר לחיים את המתים כדי להושיע את העולם. וכבר הוא מתיישב כמי שמזכך וצורף את הכסף. וכבר הוא מתקרב אלינו כדי לדון אותנו. הנה מגיע יום, לוהט ככבשן, וכל בעלי הגאווה וכל העושים מעשי רשעות כמוץ יהיו, והיום ההוא, כשיגיע, יצית אותם בלהבה שאין לכבותה, ועל יראי האל תעלה שמש הצדק, ועיניהם יחזו בה, ויאמרו: ישתבח אל עליון. ואלה שלא יראו יושמדו בנקמתו העצומה של אל עליון - וכך יתהלל שמו.”

לאחר מכן יצאו מקורבי הרבי מבית-העלמין כדי להותיר מקום להמוני החסידים שהמתינו בשער, ואשר באו לשם בזה אחר זה עד שעה מאוחרת בלילה נטול הצל, לילה חשוך ככל הלילות. אפשר שהיה עליו לחמוק מקברו כדי לעלות לשמים, אולם איש לא ראהו. ואולי אלה שהיו שם לא דיברו על כך. ואולי היה ליל קבורתו פשוט כיומו: השמים לא היו בהירים יותר וגם לא כהים יותר; שום אור לא האירם כאות לנס. הלבנה, שעננים כבדים הסתירוה, לא היתה מלאה וגם לא אדומה. עננים אפרפרים, שהרקע השחור בקושי הלבינם, בישרו על גשם דקיק או ברד, שלא בא לרענן את הנוף הקודר והאפרורי. השמים לא נגוזו כעשן ולא כקלף, האדמה לא נסדקה, לא התנודדה כשיכור, לא נעה כסוכה. הים לא סער וגליו השלווים לא השליכו לא טין ולא קצף. ההרים לא מטו ולא נמסו תחת האש. השרון לא שמם כערבה; הבשן והכרמל לא אומללו. לא שמים חדשים, לא אדמה חדשה, לא ממלכה; האדמה בעולם הזה, שום דבר. מי הסתגר לכוד במערות, מי רבץ שם ארבעים יום כדי לקרוא את המסמך החתום בחותם? כד החרס של הקדר לא נשבר לאלפי רסיסים, ואף אחד מהשברים לא יכול היה לשמש כדי ליטול מאש המוקד או כדי לשאוב מי שלולית. כדו של הקדר היה מלא. הוא הכיל אלף אוצרות אלוהיים והחפירות שפעו שברי חרסים.

היין החדש לא היה שרוי באבל, הגפן לא התנוונה, וכל הטלאים החיים לא פעו יותר מהרגלם. קצבם השמח של התופים לא פסק, הצליל הענוג של הנבל עדיין הידהד בבתים. העיר לא נחבטה במקל ולא טולטלה כגפן בתום הבציר. ירושלים, שער העמים, לא היתה כלל עיר השלום, שחומותיה נעשו מספיר, ששיני חומותיה מאבני אודם ואוהליה לא נטו. המקדש עדיין לא נבנה מחדש מברושים, מבוקיצות ומאשכרוע. הכול היה שליו, ללא שאון, ללא רחש החיים המתפרצים, ללא הרעש מן המקדש, ללא שאון האל העליון המשיב לאויביו כגמולם, השולח בהם את חרון אפו וגומל להם גמול נורא ומענישם בזעם.

ובכל זאת, ייתכן שנראה אות, סימן זעיר, שיציין כי לא הכול כתמול שלשום. בשעת הדחק יכול היה מישהו להודיע זאת, שכן הרופאים טעו. הוא היה קשיש, אך תקיף ונמרץ בדרשותיו שנשא בכל רחבי תבל למען הבריות שתמיד קיבל את פניהם, ובעצות שהשיא בטלפון או בביתו, באופן פרטי או בפומבי, בכתב או בעל פה, פנים-אל-פנים או בתיווך תלמידיו. הוא היה אחרון השושלת וערירי; וכמו נצמד לחיים כדי שיימשכו. כה קשיש היה עד כי לא שמו לב. זמן רב ציפו לרגע הזה בדאגה או בפחד. הם ציפו לבאות ושיעבדו את המציאות להצהרותיהם, למדע הנבואה שלהם. אבל מי יכול היה לדעת בשעה שהוא עצמו בישר את סופו הקרב ואת תחייתו העתידית?

בכל זאת הוא לא מת בשל חולשה שתקפה אותו יום לפני כן; הוא מת מחבטה אלימה, ממכה ברוטלית על ראשו, שבעקבותיה שקע בתרדמה. אבל איש לא ידע זאת, איש מלבדי.

שכן הרבי לא מת מוות טבעי. שעתו באה מיד האדם שהשיבו לאלוהים. שכן, למען האמת, הרבי לא מת מוות טבעי: הוא נרצח, ואני האיש שרצח אותו.

כי-הנה היום בָּא בֹּעֵר כתנור והיו כל-זדים וכל-עֹשֵׂה רשְעָה קש ולִהט אֹתם היום הבא אמר ה’ צבאות אשר לא-יעזב להם שֹרש וענף.