קורפס סקיוריטי 1: אקסל

פרולוג

אלוהים, בבקשה, תדאג שהוא יאחר או שייתקע בפקק או שהבוס שלו יזדקק לעזרה. לעזאזל, בשלב הזה אפילו התפללתי שהשרוך שלו ייפתח. כל דבר שיעניק לי עוד חמש דקות.

אני שואפת אוויר בתסכול ונזכרת שהפסקתי להתפלל כבר לפני שנים. עשר שנים ליתר דיוק. היום שבו הוא יצא מחיי. היום שבו השמש כבתה ועולמי הפך אפור.

היום שבו כל חלומותיי הפכו לסיוטים. אני מתגעגעת לחלומות שלי, אני מתגעגעת לשמש ואני מתגעגעת אליו. מתגעגעת כל־כך, אף שאני יודעת שאני לא אמורה. אחרי הכול, מה הטעם להתגעגע לרוח רפאים?

קדימה... קדימה... אני מתחננת בשקט שיתחלף האור ברמזור. למה דווקא בפעם היחידה שאני מאחרת, אני חייבת לעצור בכל רמזור? פאק! תתחלף כבר, לעזאזל! אני יודעת שאם לא אגיע הביתה בעשר הדקות הקרובות, יתחיל בלגן שלם. ברגע שהאור מתחלף סוף סוף לירוק, אני לוחצת בחוזקה על דוושת הגז. כל מה שאני צריכה לעשות זה למהר והכול יהיה בסדר.

נכון?

בחמש ארבעים וחמש אחר הצהריים אני נכנסת לחנייה, מחנה את המכונית וממהרת אל הבית. למרבה המזל הייתי חכמה מספיק והפעלתי את סיר הבישול האיטי לפני שיצאתי. "אוקיי, אוקיי," אני ממלמלת לעצמי בזמן שאני מתרוצצת סביב האי במטבח. אם לא אמהר... לא, אני לא יכולה לחשוב על זה עכשיו, אחרת הפחד ישתק אותי ואני לא יכולה להרשות את זה לעצמי כרגע.

"נשימה עמוקה, איז... רק תנשמי," אני מזכירה לעצמי ומניחה את קערות הצ'ילי. אני עורכת את השולחן הכי מהר שאני יכולה, מוודאת שאין כתמים על הכוסות ושהסכו"ם מונח באופן מושלם. אני לא מתכוונת לחזור על אותן טעויות. אני ממהרת בחזרה אל המטבח ובודקת שכל כלי הבישול שטופים ומיובשים, ושאין זכר לכך שהשתמשתי בסיר הבישול האיטי החשמלי. יש לי בדיוק את הזמן הדרוש כדי לוודא שה׳פרצוף׳ שלי, כפי שהוא קורא לו בחיבה, לא ייראה כאילו מיהרתי לבצע את כל המטלות שלי.

בשש וחמישה בדיוק אני שומעת את דלת החנייה נפתחת. תנשמי. כמה רגעים מאוחר יותר, הוא נכנס פנימה. כמובן שהוא לעולם לא יאחר. חס וחלילה שהוא יגיע הביתה דקה אחרי הלו"ז הקבוע שלו. העולם אולי יגיע לקיצו, השמיים אולי ייפלו וייתכן מאוד שחזירים יתחילו לעופף, אבל לא בעלי. לא. הוא תמיד בשליטה מלאה.

"ערב טוב, איזבל. איך היה היום שלך?" הוא שואל בזמן שהוא מניח את תיק המסמכים על הרצפה, את המפתחות בקערה ותולה את המעיל. כמובן שהוא מוודא שהמעיל תלוי באופן מושלם. קמטים לא מעיזים להתעסק איתו. אפילו הם יודעים שאסור להעיר את הדוב.

אחרי שהוא נפטר מהנייד, מהארנק ומכל הזבל שהיה לו בכיס, הוא מרים את עיניו הקרות אליי.

הוא מעניק לי בשתיקה את הרשות לדבר.

"ערב טוב, ברנדון. הכול היה רגיל היום. כיבסתי קצת, עשיתי את הסידורים שביקשת ממני והגעתי הביתה בסביבות שלוש. אמרת שהוריך שוקלים לבוא בסוף השבוע, אז רציתי לוודא שיהיה לי מספיק זמן לארגן את החדר הפנוי לפני שאני מתחילה לבשל את ארוחת הערב."

שקרים. הכול שקרים... מספיק אולי כדי לגרום לו לחשוב שלא יצאתי.

"המממ," הוא אומר בזמן שהוא מפשיל את שרווליו. "אז," הוא מרים את מבטו בחיוך שטני ובעיניים מתות, "זו לא היית את שראיתי טסה במורד רחוב אוק כמו מישהי שעטלפים מהגיהינום תקפו לה את הפגוש, איזבל?"

פאק. לעזאזל איתי.

"ברנדון, אני נשבעת שזה לא מה שאתה חושב," אני מצייצת. שיט, זה הולך להיות רע. "דִי בעיר, והיא רק רצתה לומר שלום ולהתעדכן טיפה. לא ראיתי אותה כבר חצי שנה." החיוך שלו מקפיא אותי. אני מייד מתחילה להתרחק. אוי שיט, אני מכירה את המבט הזה.

"איזבל... מה אמרתי לך לגבי דניס? הממ? אם אני זוכר נכון, זה היה משהו כמו 'אסור לך לדבר איתה, להתקשר אליה, לקבל ממנה שיחות ובטח שלא להיפגש איתה!'"

הוא מתקרב אליי ואני מחפשת נואשות דרך לברוח, אבל הוא חוסם את היציאה היחידה.

"זה כבר נאמר לך בעבר, וחשבתי שלמדת את הלקח לפני שישה חודשים. לא אמרת שזה הזמן שעבר מאז? מה אני צריך לעשות כדי שתכניסי את זה לראש הסתום שלך? אלוהים, את כלבה מטומטמת." עיניו קרות כל־כך בזמן שהוא חודר למרחב שלי. "איזה חלק בזה שאת שלי ורק שלי לא הצלחת להבין בפעם האחרונה שהכרחת אותי להסביר לך את זה? אני לא מתכוון לחלוק אותך עם אף אחד אחר. את שומעת אותי, איזבל?" הוא אומר את שמי כאילו הוא נגעל מעצם קיומו על הלשון שלו. עכשיו אני בפניקה. אני עם הגב לקיר ואין לי דרך לחמוק ממנו. "אין אף אחד בעולם המזדיין הזה שאת מוּתרת לו. רק לי. רק. פאקינג. לי!"

הוא ממשיך לצעוק עליי, עיניו בולטות והרוק שלו פוגע בפניי. "את רק זונה מטומטמת! נכון, איזבל? הייתי צריך ללכת לכיוון ההפוך בלילה של השרפה, הייתי צריך לדעת לזהות זונת ברים ממרחק קילומטר. אבל לא! זו אשמתך שהזין שלי לא הסכים ללכת משם."

הוא לוקח תנופה וסוטר לי בחוזקה על הלחי. אני מאגרפת את כפות הידיים, נועצת את ציפורניי בעור כדי לא לצרוח. אני מרגישה את הדם זורם במורד הצוואר מהחתך שנגרם, כנראה, ממגע הטבעת שלו בלסת שלי. אני אולי תקועה איתו, אבל אני לא אתן לו לשבור אותי.

"מה אמרתי לך, איזבל? בלי דניס! בלי לבלות את הצהריים בקשקושים כמו כלבות קטנות. את צריכה להיות פה. לנקות את הבית המזדיין, לבשל את האוכל המזדיין ולפשק את הירכיים השמנות שלך בשביל הזין שלי!" הוא מושיט יד אל קערת הצ'ילי ומרסק אותה בכל הכוח על הקיר. אני מביטה בחתיכות הבשר, בשעועית וברוטב שנמרחים על הקירות הצהובים העליזים. "ומה זה החרא הזה בכלל? אמרתי לך, כלבה מטומטמת, רציתי לזניה. זה נראה לך כמו לזניה?"

הייתי צריכה לדעת שזה יקרה אבל תשומת ליבי הייתה ממוקדת עדיין בקירות הצהובים העליזים ובגושי ארוחת הערב שזולגים עליהם. אני מסתובבת אליו בדיוק כשאגרוף שלו פוגש ברקה שלי, ולרגע מטשטש לי את הראייה. לפחות נראה שהמכה מכניסה קצת היגיון למוחי האיטי. אני מזנקת ימינה, מנסה לברוח במהירות מהמכה השנייה שאני יודעת שתגיע. מאוחר מדי – זה תמיד מאוחר מדי. אני סופגת את המהלומה בצלעות והיא מרוקנת את ריאותיי מאוויר. ברנדון תופס את שערי העבה באמצעות סיבוב כף ידו, ואני שוב נתונה לחסדיו.

הוא זורק אותי אל המסדרון בכוח שלהרגשתי משתווה לזה של עשרה גברים, ובועט בי בבטן. "כלבה מטומטמת. את פשוט לא מקשיבה. את שייכת לי. כל כולך שייך לי ולא לאף אחד אחר. אף אחד לא נוגע במה ששייך לי. בטח שלא פאקינג דניס! הזהרתי אותך שזה יקרה. לא, אני הבטחתי לך, מטומטמת אחת, שזה מה שיקרה אם תתקרבי אליה שוב." בעיטה – סטירה – אגרוף – בעיטה.

"את בחיים לא תלמדי, הא?" הוא מתנשף בכבדות ואני מנסה בכל הכוח לא לתת לאפלה לגבור עליי, למרות הידיעה שאחרי זה תגיע הפוגה. אני כבר לא עוקבת כמה זמן הוא עומד מעליי, צורח ומרביץ, מטיח מהלומות פעם בידיו ופעם ברגליו.

חופש – זה כל מה שאני כמהה לו כרגע.

אני עוצמת עיניים ומתעלפת.

כשאני מתעוררת, הבית חשוך. כל עצם, שריר ושערה על ראשי כואבים. אני לא מצליחה לנשום נשימה עמוקה מבלי לרצות למות. אני מרגישה רטיבות בחלקים שונים בראשי ובגופי. פאק. זה מעולם לא היה גרוע כל־כך. אני לא שומעת כלום באוזן שמאל. מה לעזאזל קרה לאוזן שלי? פאק, אני צריכה לזוז. אני חובקת את מרכז הגוף בזרועי ונעמדת לאט על רגליי. אני מביטה סביב בעיניי הנפוחות ומבחינה שארוחת הערב עדיין מונחת על השולחן. הקערה השבורה, הצ'ילי שהתייבש על הקיר ואפילו הכוסות הנקיות – כולם עדיין שם, לועגים לי. בצעד שקט ואיטי, אני מתקרבת לסלון. אין זכר לברנדון. אני גוררת את עצמי למטבח, המפתחות שלו לא שם. אלוהים, הוא לא פה. בכל שש השנים האחרונות, הוא מעולם לא השאיר אותי לבד בבית אחרי 'שיעור הענשה'.

אני הולכת לאורך הקיר, נתמכת בו עד שאני מגיעה אל התיק שלי. אני פותחת את הרוכסן הצידי ומושיטה יד אל הטלפון הנייד שברנדון לא יודע שיש לי. הוא אסר עליי להחזיק אחד ובכל פעם שהוא יוצא מהבית, הוא מנתק את הטלפון הנייח ולוקח אותו איתו. אני בקושי רואה משהו, אבל זה מספיק כדי להדליק את הטלפון. אני מחליקה אצבע על המסך כדי לבטל את הנעילה. לבסוף, אחרי לחיצה על כמה כפתורים לא נכונים, אני מחייגת.

"הלו? הלו, איז? איז, את שם? הכול בסדר? איזזז?״ אני שומעת אותה. אפשר לומר שהיא צורחת, אבל אני לא מצליחה להוציא את המילים מהפה. היא יודעת שלא הייתי מתקשרת סתם מאוחר כל־כך. בעצם, היא יודעת שלא הייתי מתקשרת בכלל.

אני נושמת נשימה רדודה ומשמיעה בקול צרוד את המילה היחידה שאני זקוקה לה כדי להביא אליי את הישועה.

"הצילו...."

ואז האפלה משתלטת עליי.