קליפות

כשנכנסים למערה, הצבעים משתנים. בעצם, לא הם שמשתנים, אלא המרקם שלהם. עדיין אפשר להבחין באדום, בשחור, אפילו בירוק וצהוב, אבל המרקם שלהם נעשה סמיך. העלטה מאפשרת להם קיום אחר. הם לא מאוימים תחת סכנת השריטה של האור. הם לא חייבים דבר לאיש. שום רעיון, או חוב ישן. הם שם בשביל עצמם. מעניקים עצמם לעצמם. מנותקים מכל זיקה לחבריהם שבחוץ, מנותקים מכל תנועה של זמן. ובעיקר, יש להם ריח. זהו ריח של דממה. דממה על־זמנית. דממת הקיום.

את הריח הזה באה אִינַה לצוד בכל בוקר כשהיא זוחלת במערה.

כשנכנסים למערה, נכנסים בזחילה.

ממפתן הכניסה — נקודת מוצא. נביעה חדשה. או שמא עתיקה. נלקחת ממך כל אפשרות להשלות עצמך שהנך אותה ברייה שמתהלכת על המדרכות שם בחוץ. את כעת זוחלת, מזדחלת. את זחל, והמדרכות מתרחקות ממך. וככל שהן מתרחקות את שונאת אותן יותר. הקימורים המושלמים משתלשלים זה מתוך זה כמו סיכמו ביניהם מראש על כללי הצורה והיופי. והיופי המקומר הזה מסתלסל מעל לגב המקומר שלך, הזוחל בתואם מושלם, ויוצר גומחות גומחות לכלוא בהן את ריח הדממה. בהתחלה ממלא הריח את הנחיריים, אחר כך את הריאות ובסוף את התודעה כולה, שנעשית כולה ספוגה בריח העמוק.

הנךְ זחל, עטוף ברחם קימורי הסלעים.

מה ילד הגולם?

כשאינה נסעה לכאן לראשונה, נעה על המדרכות והכבישים, היא הרגישה שהיא נושאת בתוכה התרחשות, אך עדיין לא ידעה שמדובר בשאלה. לא היתה לה כל מודעות ממשית לקיומה של שאלה קדמונית שצובעת את כל גוני חייה. כל שידעה להרגיש ברגע זה דמה יותר לפקעת הרוחשת אי נחת. בשנים האחרונות השאלה הכמוסה קיבלה חיים בצורת דחף להיכנס למערות, להתבונן בציורים שעל הקירות. היא ראתה במערות הבטחה. הבטחה לאפשרות חיים חלופית, הבטחה לחלל שהזמן בו קפא, הבטחה למרחב מוגן המגן בפני המועקה של האור שם בחוץ השורט את העולם.

בכל פעם הרגישה שהכבישים והמדרכות מובילים אותה בנתיב של חידה, אבל המילה חידה עוד היתה רחוקה מאוד מעולמה. ברגע שפסעה אל תוך עולם הסלעים, אל תוך עולם הריח והדממה, היא איבדה כל מחויבות פנימית לעלילה כלשהי. לא היו חידות, לא היו נתיבים. לא היו מדרכות. היה רק הריח. הריח הדחוס הזה שבחיקו הרגישה בבית.

בחסות הריח הדומם הפנים הפך לחוץ והחוץ לפנים. חלל המערות איפשר לאינה לדמיין או להמציא את סיבת כל המכאובים, התשוקות, השמחות והרצונות שלה, אולי בכלל את אפשרות קיומה. היה זה חלל משומר שאצר רגע בזמן, הרף כלוא של מקטע די־אן־אֵי קדום המספר את סיפור כל המדרכות כולן, אבל גם את סיפור חייה שלה, בתור פריט יחיד במשפחת הסיפור הגדול. האם הזמן כלוא בחלל או שהחלל כלוא כאן בזמן? אינה לא ידעה לומר. הם מתערבבים כאן יחדיו בתוך רגע יסוד קפוא, שאינו רגע כלל, אבל ניתן לחלום עליו כרגע, בחסות האפֵלה והדומייה, לטפס מטה מטה אל שורשים אלמוניים של דבר מה שזה עתה בוקע.

הבוקר הזה אינה יושבת מול רודת הדבש. תיארוך משוער: שנים־עשר אלף שנים. ביחס למערות אחרות שאינה ביקרה בהן, המקטע הקפוא הזה מאוחר למדי, אתמול כמעט. אינה מריחה את האדום, שריחו שונה בהחלט משאר הצבעים. המרקם שלו דחוס ונוקב יותר מהשחור ומהחום. אינה יושבת על האדמה, היא לא זקוקה למשענת. השלד הנסתר שלה מתקפל לפי חוקי סלסולי הקימורים. אינה יודעת באופן צלול לגמרי שאישה היא זו שבאה לתת עדות על הסלע, ושאישה היא זו שמטפסת אל הכוורת. אינה כלל לא מתייחסת לכתבים שמאזכרים את הציור בלשון זכר. עבורה אין כאן שאלה, זוהי אישה שמציירת אישה. היא רואה אותה בעיני רוחה מושיטה יד אל הצבע. הן ברגע זה נמצאות יחד בעל־זמן בחלל שיצרו שכבות הסלע. עבור הנצח של הסלעים, שתי שניות מפרידות ביניהן, ולכן, בחסות הריח הדומם, הן נפגשות כאן, ממש עכשיו. אינה מתבוננת ברודָה. נראה שהיא מטפסת על עמוד, או צוק, או עץ גבוה. אינה אוהבת את העץ שעליו היא מטפסת, מופשט ואוורירי כל כך, עד שלרגע נדמה כעמוד חשמל. בידה האחת כד לאיסוף הדבש וידה השנייה אוחזת בקלילות ספק בענף ספק בכוורת. היא נראית לגמרי מרחפת באוויר, כאילו היא בכלל בעיצומו של תרגיל טרפז. היא גבוהה מאוד, היא נישאת באוויר, אינה יודעת שהיא אמיצה. מעל לראשה מתעופפות דבורים. אינה יכולה לשמוע את הזמזום העדין. ידה של הרודה מושטת פנימה אל תוך הכוורת, שהזמן כנראה מחק ושלא מתגלה אלא בצורת גומחה על פני הסלע. זה כל מה שהוא מתיר. אבל אינה היא זחל, ולכן היא יכולה להיכנס פנימה אל תוך הגומחה.

בתוך הכוורת המולה, מישהו בא לקחת דבש. הדבש נמזג צנצנות צנצנות הניצבות על מדפים סדורים, כמו מתנות לחג, עשרות ומאות צנצנות יפהפיות הגדושות בנוזל הקסום. צבעו כתום ענברי, הוא שקוף במידה מספיקה כדי שניתן יהיה לראות את הבועות המיקרוסקופיות שצפות בתוכו, אבל גם עכור מספיק כדי להשאיר את איכותו כתעלומה נשגבת. אינה מדמיינת שהרודה היא מרפאה שבאה לאסוף דבש לריפוי, ושהדבורים מכירות את הידיים שלה. זה בערך הדבר היחידי שאינה מרגישה שהיא יכולה לדמיין בבטחה. עכשיו היא רוצה לפצח את הדימוי האווירי הזה של הרודה, אבל בינתיים כל שהיא רואה לנגד עיניה הן הדבורים שרוקדות ומסכימות ביניהן להניח לה לרודה ליטול מעט מהדבש. הן עפות מחוץ לכוורת, מאפשרות לה לעשות את מה שעליה לעשות. רחם הכוורת מאפשר תנועה קלה מן הפנים אל החוץ וחזרה. הדבורים יודעות לצאת אל העולם ולחזור פנימה מבלי לאבד אף רסיס של עוצמה.

בניסיון השלישי השומר כבר מרים את קולו, כמעט צועק, מודיע לאינה באופן אישי על סגירת המערה. עולם הזמזומים החרישיים נקטע ברגע, ואינה נזרקת אל עולם המדרכות. מזלה של אינה שהתממשותן מחכה לה עדיין במרחק נסיעה, ושרודת הדבש מתחבאת בתוך פיסה של גבעות פחות או יותר בתוליות. אבל היא יודעת שהן עוד מצפות לה לגמרי במרחק נגיעה, כי האור הבוהק מבשר אותן, בקרוב מאוד. היא נזרקת אל עולם הצבעים השרוטים.

שלא כמו אצל הדבורים, התנועה מתוך הסלע אל המעטפת שלו היא קשה מנשוא. ברחם האדמה היא מרגישה בבית. זה הריח של הבית שלי, ככה היא חושבת שהיא זוכרת אותו. האדמה שם חשופה, נאה, בלתי נגועה. פנימית. בחוץ, בעולם המדרכות, הכול מרגיש לאינה זר, ומוזר. היא לא יכולה להסתכל על מדרכה או כביש מבלי לדמיין את טיב האדמה שהם כלאו תחתם. האם היא חולית? האם סלעית? האם היא חומה? או צהובה? האם יבשה או רטובה? האם חלקה או גבשושית? אינה יודעת תמיד שיש אדמה בכל מקום, תחת כל רמזור, או בניין. היא לא מצליחה לשכוח את הפרט הזה, שמעלה בה תחושת חנק, ושלפעמים דומה כי היתה שמחה לקבל ממנו מעט מנוחה. היציאה אל המדרכות החונקות את האדמה קשה לאינה אבל היא מורגלת בה היטב. הבוקר, לאור זמזום הדבורים הנכנסות ויוצאות, היא תהתה בפעם הראשונה בחייה אם אי פעם תזכה לחולל את התנועה אל החוץ מבלי לאבד אף רסיס מעוצמתה.

למחרת בבוקר, באותה שעה, אינה כבר שם, בפתח מערת העכביש. היא באה לשבוע בלבד, בכוונה להתקדם בעבודת הגמר האקדמית שלה, אבל היא לא מסתפקת בספרים. היא באה לספוג את הריח, והיא לא מפספסת אף יום. כשנכנסים למערה מהכניסה הראשית, נכנסים בזחילה. קימורי התקרה נמוכים למן הפסיעה הראשונה, אבל היום אין מקום לחולמים. מַפנים את המבקרים לחלל אחר, מכניסה נפרדת, לאולם מרווח בעל תקרה גבוהה. בפינת הגלריה של רודת הדבש גילו בסקירת הלחות השגרתית שמבצעים מדי לילה ניצנים ראשונים לצמיחתה של חזזית. טחב הסלעים מאיים להשתלט במהרה על כל הקירות. דאגה גדולה באוויר. אינה מבינה את משמעות הדבר, אולי אף יותר לעומק מכל אחד מצוות השימור וההנהלה.

אינה מודאגת מהחזזית. היא מדמיינת אותה מתפשטת במהירות על קירות הסלע, מאיינת כל טביעת יד קדומה, כל עדות לעבר הרחוק. הימצאותה כאן מעניקה עדות לעדות של חברתה הציירת. אבל, עבור מי נותנים עדות? על מה מעידים? למי חשובה העדות? אלא שאינה לא באה לתת עדות. היא באה להבין את מקומה כאן, במישורים אלה של פינת היקום הזו שנגזר עליה, כך חשבה עדיין, להרגיש בה זרה גמורה. היא באה למצוא את חבל הטבור שיחבר אותה בחזרה לשורשיה האקטואליים. היא מרגישה במעורפל שהעדויות על הקירות הן מפתח שייתן בידה לפתוח את השער הנכסף להרגשת תחושה של בית.

כעת החזזית מאיימת להעלים אפשרות לַמפתח, שאינה עדיין לא יודעת שהיא מחפשת. היא מרגישה שמשהו מכאן שייך לה. ולכן היא מטה אוזן בחופשיות, ללא כל התנצלות על נוכחותה, ומקשיבה מבעד לדלת הפתוחה של משרד צוות ההנהלה והשימור להשערות, לתרחישים. הם מביטים באורחת הזרה, אלא שמבחינתה הם האורחים הזרים. אינה יודעת ספרדית מספיק טוב כדי להבין את ההתלבטות העומדת על הפרק — האם סוג החזזית הזה יוכל להיכנע תחת משטר של חושך תקופתי מוחלט. הטיפול בקירות המערה הוא עדין ביותר, ואף אחד לא ממהר להשתמש בחומרים פעילים. הצוות מתדיין ונוטה לקבל את פתרון החושך הזמני כצעד הראשון שעליהם לנקוט. אינה מדמיינת את הרודה בחושך, ומחייכת.

כשנכנסים למערה, נכנסים לעולם שלם של חיים סמויים מן העין. לא רק חיי הנעדרים שהיו ושהותירו את טביעת ידם, לא רק נותני העדות שרוחם מהלכת כאן וקמה לתחייה עם חולמים כְּאִינה. חיים כאן בשלווה גמורה ובעל־זמן מיקרו אורגניזמים זעירים ובלתי נראים שמקיימים בה את גן העדן שלהם, רחוק מעולם המדרכות. עבור הסלעים, חזזית הסלעים ורודת הדבש הם היינו הך, תופעות של חיים, התגשמות של כוחות שפועלים מתוך התנועה הפנימית של כל מה שנועד לחיות.

אינה מוותרת על התקרה הגבוהה, עכשיו היא מוותרת גם על הדיון בחדר העובדים. היא רצתה רק עוד כמה שעות עם הדבורים, וזהו. אין כרגע דבר אחר שיכול למצוא חן בעיניה באותה מידה ולהשאירה כאן במערה. היא יוצאת, ומתכוונת להקדיש את זמנה ולפַנות היום חלל פנימי בתוך המבט.

היא יודעת זאת: היא נתונה בעל כורחה לדמיון. לטוב ולרע. לרע משום שסקרנותה גדולה להבין את פשר הציורים. לטוב, משום שכל שנותר לה הוא לדמיין את המפתח שהיא מחפשת בעצמה. הציירת הותירה כאן את מה שהיתה צריכה להותיר, שום דבר יותר מכך. זהו לא כתב חידה. זוהי הבנה. הציירת העניקה מחשבה לרגע קיים, לרגע של קיום. היד הנשלחת אל הקיר היא המרחק שנולד בין החיים למחשבה על החיים. במרווח הזה אינה באה לשכון. הנה ההיפוך שחותמו טבוע בחיפושה, ואולי בכל נתיבי חייה — בחוץ, תחת האור השורט — החיים. העובדות, האירועים, ההתרחשות, ההתנסות, הצורות. בפנים, בחסות העלטה הכמוסה — המשמעות, הגרעין, הפשר, המהות.