קץ הנורמליות

מבוא ישראל 2018 — מלחמת המאסף של הענק המתעורר

אני רוצה שלום כדי שתהיה 'ישראליוּת'. השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל

— ד"ר רון פונדק, מאדריכלי אוסלו, דו"ח קבוצת המשבר הבינלאומית, אפריל 2014

כשהאדם אינו יכול להיות יהודי, הוא נעשה ציוני

— הסופר חיים הזז, הארץ, 1943

אוסלו בשבילי זה לשכוח שאתה יהודי...

— הסופרת דורית רביניאן, במלאת שנה להסכם

 

הציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי — תנועת האזרוח שלו, הנרמול שלו — התיימרה להעביר את עם ישראל מהקיום הקהילתי הגלותי המתפורר למצב צבירה לאומי ריבוני אזרחי מודרני — כלומר להשיב את היהודים אל ארצם ואל ההיסטוריה, אך להותיר את אלוהיהם בחוץ.

הציונות ניסתה לברוא עם אזרחי חדש והצליחה בגדול. ומתוך כך שהצליחה, הפכה מיותרת וכבר אינה יכולה להצדיק את עצמה ולהגן על עצמה.

אי אפשר שלא להתפעל מהענק הישראלי המתעורר לעינינו, מעוצמתו הפיזית, הכלכלית והצבאית. אי אפשר שלא להשתאות על הטכנולוגיה, המחלפים, גורדי השחקים, התמונה הדמוגרפית שהתהפכה באופן מפתיע לטובתנו; אין ספק — הציונות היא סיפור הצלחה. מישהו שם למעלה כאילו מצביע עלינו ואומר: "לא יעזרו לכם כל טעויותיכם, אתם יכולים לתקוע את הכלכלה, לפורר את המשפחה, להגחיך את הביטחון, להחריב את ההתיישבות — וככל שתחוררו את החבית, אני אמלא אותה יותר! כולם סביב יתפוררו ואתם תצמחו, בכל מדינות המערב ואפילו באיראן ובתורכיה יפסיקו ללדת אבל האישה הישראלית היא היחידה בעולם שתלד יותר מאימהּ.

ישראל חזקה מכל חסרונותינו, אך לניתוק מן הזהות יש מחיר. בלי זהות אין מטרה ואין דרך. ישרור האל — אומר שמנו, קיים או לא, בלעדיו אין לנו זהות.

הענק הישראלי המתעורר לוקה בעיוורון. הוא צומח במהירות, אך מגשש דרכו באפלה ללא מטרה. ענק ומוצלח ככל שיהיה (ועודנו רחוקים מלהיות באמת כאלה) דינו ליפול תמיד בסוף, גם אם בראשו יעמוד המוכשר שבראשי הממשלות.

לא רק היהודים המציאו לעצמם לאומיות אזרחית חדשה, גם הערבים למדו מאיתנו ועשו זאת. כשלחצו רבין ונתניהו את ידו של ראש הארגון לשחרור "פלסטין" — כלומר כשהכירו הימין והשמאל כאחד בתמונת התשליל של הציונות, כשהכירו ב"פלסטיניות" ובלגיטימיות של דרישת ה"עם" האזרחי הערבי החדש לריבונות בארץ ישראל, איבדה הציונות את הערך המקודש היחיד שהיה לה באמת — הציונות איבדה את ציון.

הערך היחיד שנותר כיום לענק העיוור כדי להסתתר מאחוריו ולהצדיק את עצמו הוא ערך ההגנה העצמית. אפקט "יד ושם" — כלומר, הצדק שבמסכנות — כבר לא עובד לנו. 'דוד' עבר לעזה וישראל היא עכשיו ה'גולית'.

עם הסכם אוסלו הפכנו אורחים לא קרואים בארצנו. הציונות הפכה לתנועה קולוניאליסטית. לא נותר לישראל שום 'חתיכת צדק' מול הלוחמים לשחרור "ארצם," שבמחי לחיצת יד הפכו ממחבלים ללוחמי חירות. אסור להרוג את הילידים שאת ארצם כבשנו; לכל היותר מותר ליירט את פגזי המרגמה שלהם — לאחר ששוגרו.

"אחריי מנהרה מעולם לא רדפה" אמרתי לסגן הרמטכ"ל המבוהל גדי אייזנקוט במהלך מבצע צוק איתן. במשך חודשיים המשיכו הטילים מעזה להינחת על תל אביב, וצה"ל ביקש לגייס עוד ועוד חיילי מילואים. "אתה מסוגל בבקשה להפסיק לספור מנהרות מפוצצות ולהגיד לי מי האויב?" — שאלתי אותו. הוא גמגם, התחמק, ועשרות חיילים המשיכו להיהרג בעזה במלחמת הסרק של הענק העיוור נגד אויב עלוב, שבהסכמי אוסלו מסרנו לידיו את הנשק החזק מכול — את הצדק.

כי בלי אלוהים, אין באמת זהות לעם האזרחי החדש שהקמנו. וכשאינך יודע מי אתה, אינך מסוגל לזהות את אויבך — אין צדק בלי זהות.

לעם חסר זהות, נדרש אויב חסר זהות — מנהרה, טיל, פגז, עפיפון, בלון. ישראל יורה טילים נגד פגזי מרגמה, שולחת קרני לייזר נגד עפיפונים, משגרת רחפנים נגד בלונים.

בעזה נלחמת הציונות את מלחמת המאסף שלה.

טעות לחשוב כי מדובר במלחמת ימין בשמאל. שתי ידיה של הציונות ביקשו להשיג אותה המטרה: ליצור לאומיות יהודית אזרחית, לאומיות יהודית — בלי אלוהים. את מקום האל מילאו עבור השמאל האוניברסליות, השוויון, הסוציאליזם והקומוניזם. הימין ניסה להמיר את אלוהים בלאומיות לשם לאומיות, במושגים מעורפלים של הדר והוד, בצבאיות הרואית, בפאשיזם הרומנטי של ראשית המאה העשרים.

"הציונות — דבר אין לה עם הדת," הכריז הקונגרס הציוני — והוא צדק. אי אפשר לשוב ממצב הצבירה הגלותי-קהילתי אל המולדת והלאומיות הריבונית ולהישאר עטופים בתורת הגלות — כלומר בדת. בארץ ישראל צריכה התורה לשוב ממצב הצבירה הדתי אל תורה שהיא תרבות הארץ, תורת ארץ ישראל. בן גוריון וז'בוטינסקי אימצו את התנ"ך, גירשו ממנו את השחקן הראשי וציפו כי מעם הארץ תצמח תרבות חלופית חיה שתיתן טעם ותוקף לעם הציוני. אמנם נוצרה לתרבות שפה, נוצרו הכלים, אך תרבות כזו עדיין לא קמה והיא אינה יכולה לקום בלי נשמתה ובלי בשורת האמונה וחזון החירות המחיים לנצח את העם היהודי.

הקמתי את זו ארצנו כדי לעצור את תהליך אוסלו מתוך מחשבה שאני נלחם בשמאל. חשבתי שאם אעצור את אוסלו, כבר יבוא מישהו מהימין וישיב את הרכבת אל המסילה. אם לומר את האמת, משהו בתוכי ידע כבר אז שזה לא יעבוד. כחייל צעיר חוויתי את חורבן יישובי חבל ימית בידי ממשלת הימין של בגין, שרון והמפד"ל. ידעתי שאין באמת למה לצפות מההנהגה ההיא, אבל הדחקתי את התחושה העמומה. נוח היה לסמן את השמאל כאויב וקל היה להוציא את ההמונים לרחובות כשעל ספסלי האופוזיציה שמימין ממתין מנהיג צעיר וכריזמטי — בנימין נתניהו. לא הבנתי אז שתהליך אוסלו אינו תהליך של השמאל נגד הציונות, אלא בדיוק להפך, אוסלו הוא ניסיון נואש להגשים את חזון הנורמליות הציוני. כשהקמתי את תנועת זו ארצנו וחסמתי את כבישי המדינה, הדחקתי את ההכרה המעורפלת שאין באמתחתי שום חלופה, כי גם הימין שואף בתוך תוכו לאותה מטרה ולכן יוביל תמיד בסופו של דבר אל אותה נסיגה, לאותו חורבן ואל אותה מלחמת מאסף.

כמו הנער ההולנדי, תקעתי את אצבעותיי בסכר, מנסה לבלום את השיטפון. בתחילה נראה היה שהצלחתי — מדינה שלמה עצרה בהתלהבות מלכת, הימין חגג את ניצחונו על השמאל, ובהמשך את ניצחונו בבחירות 1996, ניצחון שנזקף במידה לא מבוטלת לזכות המחאה הציבורית הגדולה שקדמה לו.

אך כחלוף 23 שנים, הסכמי אוסלו עדיין מושלים בכיפה. ראש ממשלת ימין קיבל בנאום בר-אילן את כל עקרונותיהם וכמוהו גם מנהיגי הציונות הדתית. האם מישהו מסוגל לומר מה ההבדל בין פתרון שתי המדינות של הקואליציה לעומת פתרון שתי המדינות של האופוזיציה? בין המדינה ה"פלסטינית" מינוס של נתניהו, לאוטונומיה ה"פלסטינית" פלוס של בנט?

23 שנים חלפו מאז מאבקה הנחוש של תנועת זו ארצנו בהסכמי אוסלו. כל תחזיותינו הקודרות התגשמו בצורה הנוראה ביותר. טילים לא משוגרים מעזה רק לאשקלון, הם כבר מגיעים לתל אביב ולירושלים. עקומת הטרור עלתה באופן חד — פי שישה יותר נרצחים משני העשורים שקדמו לאוסלו, פי עשרים יותר הרוגים, צה"ל התנפח ללא הכר בחטיבות שיטור שלא נדרשו לפני ההסכמים, אגף לטיפול בנפגעי פעולות איבה הוקם בביטוח הלאומי. העם כבר לא מאמין בתהליכי השלום של השמאל ולכן הימין מנצח תמיד בבחירות. אך לימין אין יעד שונה ולכן אינו מסוגל להציב חלופה לדרכו של השמאל. 'אוסלו' ממשיך למשול בכיפה, והמוציא הראשי לפועל של רוב תהליכי החורבן המגיעים מעת לעת הוא בדרך כלל הימין.

במבט לאחור אני מבין שלא את הנסיגה והחורבן ניסיתי לעצור שם בחסימות הכבישים ושלל פעולות המחאה, אלא את מלחמת המאסף של הציונות. כל הפעולות שעשיתי מאז, כל העבודה ההגותית והפוליטית, נועדו ליצור תחליף לתהליך הנסיגה הדטרמיניסטי שלה — ליצור ציונות המתקדמת אל ייעודה במקום ציונות שנסוגה במלחמת המאסף של קיומה.

כשתקראו את סיפורה של זו ארצנו, תחושו מיד כי מדובר בתפישה אינטואיטיבית בשלה ואמיתית של הדמוקרטיה. בימי זו ארצנו ובכל הפעילות הפרלמנטרית שלי למדה ישראל להכיר תודעת חירות שיסודותיה חצובים מתוך היהדות. כשקראתי לציבור שלא לציית ולשלם את המחיר, נשענתי בעיקר על הגות אמריקאית, אך עדיין לא הבנתי אז עד כמה נשענת כל תפישת החירות האמריקאית על התנ"ך ועל נביאי ישראל — על תרבותנו שלנו.

ליהודי אין זכות בחירה — יש לו בכל רגע חובת בחירה! "ובחרת בחיים" מצווה אותנו האל, ואין בחירה ללא חירות — כולל החירות לכפור. החירות היא המגרש שעליו פועלת היהדות. בשורת חירות האדם תחת כנפי האל האחד, שבריתנו עמו חקוקה בבשרנו, הפכה אותנו מטרה להשמדה של עריצי תבל. מפרעה ואחשורוש ועד להיטלר וסטלין — מגיעים כובשי העולם למסקנה שאת העם הזה אי אפשר לשעבד; יש לו כבר מלך ולכן אין תקנתו אלא בהשמדה.

ובכל זאת, מתוך האפר, בניגוד לכל כללי ההיסטוריה ובדיוק כפי שניבא התנ"ך — הענק מתעורר.

מתעורר, אבל עדיין מפחד; מפחד מצילו, מכוח, מייעודו;מתעורר ונסוג, גדל אבל קטן. שאלו את עצמכם:

מדוע ממשיכים צעירים לרדת מישראל העשירה ולחפש את מזלם במדינות אירופיות מוכות אבטלה? למה יותר ממחצית מהוצאות הביטוח הלאומי מופנות למגזר האחראי לרוב מקרי הרצח, התאונות הקטלניות, גניבות הרכב, הגניבות החקלאיות והבנייה הבלתי חוקית? מדוע רופא יהודי שבורח מצרפת מבין שאין לו מה לחפש בישראל העשירה ומתיישב בקנדה — שם יתבוללו ילדיו! מדוע בישראל העשירה הצעירים עובדים הכי הרבה שעות במערב, מרוויחים הכי פחות ומשלמים הכי ביוקר? מדוע לזוג צעיר ללא תמיכה, שעובד ומרוויח יפה, אין שום סיכוי לרכוש דירה בישראל העשירה? מדוע במבחני ההשוואה הבינלאומיים, חינוך ילדינו הוא מהגרועים במערב למרות שההוצאה לחינוך היא מהגבוהות בעולם, ובכל זאת אנו אנוסים להשתמש באותה מערכת חינוך כושלת? מדוע אותו רכב עולה בישראל כפליים מאשר בחו"ל? למה אנחנו מעבירים משאיות של מזומנים לעזה בכל חודש ומספקים לה מים וחשמל על חשבוננו? מדוע אנו מתנהלים ככובשים בארצנו? למה בנינו צריכים לעמוד במחסומים במקום לשמור על הגבולות? מדוע לוחם שחיסל מחבל מואשם ברצח? מדוע טעות בניווט עלולה לעלות לך בלינץ' בתוככי ארצך? מדוע נפילת טילים על ערינו מכונה 'טפטוף'? מדוע דריסה, דקירה חטיפה או סבב נוסף של מלחמה והרוגים ללא ניצחון הוא רק שאלה של זמן? למה מסמנים אותנו באופן ביומטרי (כמו פרות)? האם הביטחון האישי השתפר מאז שעברנו לתעודת הזהות הביומטרית? למה ציבור המוערך בלא פחות מחצי מיליון הופך לעבריין משום שעישן חומר שאינו ממכר (כמו סיגריות) ואינו מזיק (כמו אלכוהול)? למה צעירים חייבים להתגייס לשנות בטלה בפקודה? או לפעילות שאינה תואמת את מצפונם ואופיים ולעיתים קרובות מדי הם מתאבדים? למה המדינה היחידה בעולם שמגייסת בנות בכפייה, מלבד ישראל, היא קוריאה הצפונית? מדוע צריך רבנות מדינתית כדי להתחתן או לאכול כשר? למה צריכה המדינה להיות מעורבת במטבחים ובחדרי המיטות? למה אדם חילוני צריך לממן ישיבות ואדם דתי צריך לממן לימודי מגדר ופילוסופיה?

 

בימיי כחבר כנסת הזדמן לי לשבת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בלשכתו. הוא ביקש לשוחח איתי על עניינים פוליטיים. הוא הציע לי עסקה שבה אזכה בשדרוג מעמדי במפלגה בתמורה לשיתוף פעולה שלי במהלך להקדמת הבחירות. אני בקשתי ממנו לדבר על עניינים שבמהות, וכדי להסיר את הנושא מסדר היום בקשתי לשוחח איתו ביחידות.

הוא הורה ליועציו לצאת מהחדר בחוסר חשק. האמת, בשלב זה מאזן הכוחות בליכוד כבר לא עניין אותי, ובקשתי להבהיר לנתניהו שאיני מתכוון לעמוד בדרכו. לא הפעם. "את מלחמת המאסף של הציונות אף אחד לא יכול לנהל טוב ממך," אמרתי, "כשתתחלף התודעה, תגיע שעתי."

פניו של ראש הממשלה החווירו.

נתניהו אינו אדם שטחי, מדובר בראש הממשלה המוכשר ביותר שידענו מאז בן גוריון. אולם דומה שנתניהו הוא אחרון המוהיקנים של הציונות שבהקימה מדינה ליהודים, הגשימה את ייעודה ונותרה ללא חזון שיתדלק את חיותה. ציונות ה'קיום' — הביטחון, הכלכלה, היחסים הבינלאומיים, היא לוז חייו.

בחוג תנ"ך שנערך בביתו באוקטובר 2017 הציג נתניהו חזון עגום, מינימליסטי ומשונה לאומה הכבירה שהוא עומד בראשה. "המדינה החשמונאית התקיימה שמונים שנה; אנחנו צריכים להגיע ליום ההולדת המאה." ברגע של כנות נחשפה אמת מרה ועמוקה.

אין בנמצא מנהיג צרפתי, בריטי, אמריקאי, הודי, סיני או אנגולי שהיה "מאחל" למדינתו לשרוד עוד שלושים שנה. בתוך תוכו יודע נתניהו, הציוני הגדול האחרון, כי לא הוא ולא הציונות של ימינו מחזיקים בנקודת המשען הבוטחת של חזון על-זמני. לכן, כל שנותר הוא להחזיק, לשרוד, לתמרן, ללהטט — באופן אישי ולאומי. כל ישותו כאדם וכמנהיג מאוגדת במילה 'שרידות' — ובאמת איש אינו יכול לנהל אותה טוב ממנו.

אלא ששרידות אינה מספיקה. איש לא יתקע לידנו כי תמיד יעמוד לצידנו נשיא אמריקאי שיהיה מוכן להילחם במקומנו את מלחמת ההישרדות מול הגרעין האיראני ושיהיה מוכן להעביר את השגרירות לירושלים — על אף התנגדותו של ראש ממשלת ישראל.

מוכשר ככל שיהיה, ראש ממשלה ללא חזון הוא טייס ללא מפה. הוא טס בסיבובים ובסוף הוא בהכרח מתרסק — או נוחת במסלול היחיד שבנמצא, כלומר במסלול ההתפרקות שסלל השמאל באוסלו.

ההבנה הנכונה של תפקיד המדינה ומקומה בחיינו (המדינה שלנו, לא אנחנו שלה), החיבור הקוהרנטי בין זהות יהודית מוצקה של המדינה לבין חירות אישית מלאה של האזרח יתנו בידנו את הכלים לא רק ליציקת תוכן ומשמעות בחיינו האישיים והלאומיים אלא גם לתת תשובות לשאלות שהעלינו קודם, לגזירת פתרונות לבעיות הקיום היומיומיות — בכלכלה, בחינוך, בשאלות דת ומדינה ובביטחון.

יש להציב ייעוד וחזון לאומיים שישיבו לישראל את ממד הצדק שאיבדה באוסלו, את הלגיטימיות הבינלאומית שאבדה בעקבותיו ואת הביטחון המלא בכך שאנו כאן כדי להישאר.

הספר שלפניכם הוא סיפורי האישי אבל במידה רבה גם סיפורנו הלאומי. זהו סיפור אידאולוגי שמתפתח לסיפור פוליטי. הספר הזה הוא סיפור ההבשלה האישית שלי ושל אלטרנטיבת הזהות לישראל.

הספר הזה הוא סיפור המסע מציונות של קיום לציונות של ייעוד. ממדינה נורמלית במלחמת מאסף, למדינה לא נורמלית, החיה את ייעודה.

אני מזמין אתכם לצלול אל הסיפור — ואולי, אם תרצו, להצטרף אליי אל המסע.

 

משה פייגלין, אלול תשע"ח

א בשנות הארבעים והחמישים ניסו שתי התנועות העולמיות — הלאומיות הקיצונית והאוניברסליות (השוויון) הקיצוני להשמיד את עם ישראל. האחת נעצרה אחרי שהשמידה שליש מעמנו והשנייה לא יצאה לפועל משום שברגע האחרון (בפורים 1953) סטלין מת.