קראו לי אושר

אשמה, כמו חולד, לא זקוקה לאור כדי לחיות. היא גדלה

יפה בחושך, כמו זנים מסוימים של תמנון. אשמה תופחת במקומות מכוסים ואפלים אבל אין שום דבר דומה לה כשהיא מכרסמת, דומה לאיך שהיא מרעילה.

יונתן חושב שאם יצליח לגדל את מיכאל בלי שהוא ממש ישנא אותו, הדבר יהיה בגדר נס. אם במקרה זה יקרה, אולי יום אחד הוא יתנצל בפני בנו. יוציא אל האור את כל האשמה שטיפח במהלך השנים, אדם הולך ובבטנו חממת תמנונים, וינסה לטעון בעדו. ומיכאל יחייך אליו את ההבעה המתפלאת–נבוכה שלו ואולי ירשה ליונתן ללטף לו את הראש ולהגיד, לא תיארת לעצמך שאני כזה, אה?

יונתן חושד שזה הגורל שלו, לפשל. זה כמו קוד גנטי, כמו שהשיער שלו חום והלשון שלו ורודה. יש בעולם אנשים מהוקצעים, ממורכזים, מלאים בפאסון. לרוב הם יגדלו ביישובים קהילתיים בצפון, ינגנו על סקסופון ובצבא ידלגו בין בסיסים בתודעת שליחות, מצומת גולני ועד שיזפון, ואז גם ימציאו איזה סטארט–אפ עם ערך חברתי שיביא להם את המיליון הראשון. יונתן, לעומתם, אפילו את הלידה של בנו הצליח לפספס.

זה היה במהלך המבחן האחרון שלו בתואר הראשון. להגנתו ייאמר ששרון הייתה אז בתחילת החודש השמיני, ההיריון היה תקין לחלוטין והעובר נראה פרפקט בכל בדיקות האולטרא–סאונד. ובכל זאת, כשיונתן הדליק את הפלאפון בסוף המבחן ־ פריטי מידע על התפקוד המוחי של תמנונים עדיין שוחים איפשהו בראשו ־ על המסך הבזיק מספר לא–ייאמן של שיחות שלא–נענו, והודעות טקסט עם מונחים מחרידים כמו "היפרדות שליה", "דימום" ו"הרדמה כללית". עד שהצליח להגיע לבית החולים הבן שלו כבר יצא אל ידיו של גבר אחר, רופא מנתח, שבפירוש לא היה אבא שלו.

קורה שאדם טופח לעצמו על השכם כי הצליח במבחן אחד, רק כדי לגלות שנכשל במבחן אחר, קריטי הרבה יותר. יונתן עמד שם מחוץ לבניין הפקולטה, פולט את ה"פאאאאאק!" הארוך ביותר שהשמיע, כנראה, מאז ועד עולם, והתחיל לרוץ. "שרון בסדר, הם בסדר!" אמא שלו נשבעה לו דרך הטלפון תוך כדי ריצה, אבל הוא סירב להירגע. אשתו דיממה והוא לא היה שם, הילד עוד לא נולד וכבר הוא הצליח לפספס אותו. הניסיון רב השנים שלו בכישלונות עמד לטובתו הפעם: הגוף כמו פיתח איזשהו מנגנון אוטומטי, קודם לפעול לכיבוי השריפות, אחר כך להתמודד עם הכוויות. בחלוף השנים נהג יונתן להלקות את עצמו פחות ופחות, השלים עם כך שיש דברים שכבר לא יצליח להיות בגלגול הזה. דקירות האכזבה הפכו ממוקדות ־ כיום הוא מסכים לחור של נעץ, לא יותר. הוא רץ על הגשר שמחבר בין האוניברסיטה לרכבת, והילדים שהחמיץ אחריו.

יונתן נזכר באחת השאלות מהמבחן, שענה עליה בנונשלנט בזמן שאשתו, כנראה, הובהלה לניתוח. השאלה עסקה בתמנונים: חלקם מסוגלים לבצע פעולה בשם "אוטוטומיה" כאשר הם מותקפים. הם מנתקים מעצמם איברים, כדי שהטורף יתמקד באיבר המנותק ולא בתמנון עצמו. שנים רבות, הרבה לפני מיכאל, יונתן פעל באופן דומה: ניתק מעצמו את האשמה כדי לא להיטרף.

הרכבת המהירה הייתה איטית מאי–פעם. יונתן כמעט יכול היה לספור את ענפי הגלדיולה בשדות הבלתי מעובדים שחלף על פניהם.

בתחנת היעד הוא הסתער על נהג המונית הראשון שראה, רק כדי לגלות ששכח את התיק שלו בקרון, ועליו לחזור פנימה בשעטה. הוא שב החוצה בגוף הולם והמונית חיכתה לו, נסעה בדהרה של אמבולנס והורידה אותו בפתח מחלקת היולדות. "אני לשרון פוקסמן," יונתן התנשף לעבר האחות שישבה בדלפק הקבלה, אוחז בצד גופו הכואב.

"רק רגע אחד... מי אתה בשבילה?" היא שאלה.

"אני בעלה," הוא ענה, ואז נזכר ששרון שונאת את המילה הזאת ותיקן ל"אני בן זוגה". האחות הסתכלה עליו מוזר והוא פלט, מסכם, "אני יונתן."