מבוא
כלפי המובסים והמנצחים
קיימת רק חמלה
שתמיד מאחרת לבוא
(זגייבסקי, 2019: 175)
לא ארחף בחלל / משולחת רסן /
פן יבלע ענן / את הפס הדקיק שבלבי /
שמפריד בין טוב לרע
(זלדה, 1985: 215)
א. מבוא היסטורי
קרל גוסטב יונג (1961-1875), מגדולי הוגי הדעות של המאה העשרים, היה פסיכיאטר שנולד וחי בשווייץ. אביו היה כומר כפרי פרוטסטנטי ממשפחה גרמנית, שלא היה שלם באמונתו. יונג עצמו היה אדם דתי, שחיפש את דרכו הדתית הייחודית ובד בבד שילב היבטים דתיים בפסיכולוגיה שלו. הוא למד רפואה, התמחה בפסיכיאטרייה והיה הראשון למצוא משמעות סמלית בביטויי מחלת הנפש והמצוקה הנפשית שחווים חולים ולטפל בהם באמצעותה. הוא חבר לזיגמונד פרויד (1939-1856), אבי הפסיכואנליזה, והפך להיות החבר הראשון שאינו יהודי בתנועה הפסיכואנליטית, דבר שפרויד חפץ בו מאוד שכן רצה להפוך את התנועה לתנועה בין־לאומית, שאינה נחשבת כת יהודית. בין השניים התפתחה ידידות קרובה, וחליפת המכתבים האינטנסיבית שהתקיימה ביניהם מלמדת שפרויד ראה ביונג את תלמידו הנבחר ויורשו והתייחס אליו כאל בנו. עם זאת, נראה שמערכת היחסים ביניהם הייתה מלווה גם בחשדנות הדדית — חשדנות מסוימת מצד פרויד כלפי הגוי הדעתן, שנתפס בעיניו אנטישמי, והסתייגות מסוימת וחשדנות גם מצד יונג כלפי האב הרוחני — רודן בעל מנטליות יהודית.
יונג התמנה לעורך הראשי של כתב העת הראשון לפסיכואנליזה. הוא נסע עם פרויד להרצות באוניברסיטאות בארצות הברית, שם זכו שניהם להצלחה ולהכרה וקיבלו תוארי דוקטור לשם כבוד. ב־1908 הקים פרויד את הארגון הפסיכואנליטי הפרוידיאני; יונג נבחר לשמש נשיא החברה, וחזר ונבחר לתפקיד שלוש פעמים. במשך השנים הלכו והעמיקו חילוקי הדעות בינו לבין פרויד, בעיקר סביב המושג “ליבידו“, אשר בתפיסתו של פרויד הוא מיני במקורו, ובתפיסתו של יונג הוא מושג כללי יותר, הנסמך על יותר ממקור אחד ומתאר “אנרגייה נפשית“. נוסף על כך יונג הדגיש את התשתית הרוחנית של הנפש, ואילו פרויד ייחס אותה ל“איד“ וגרס שהיא כוללת בעיקר את המיניות, את התוקפנות ואת היצרים בכלל. על הלא־מודע האישי שהגדיר פרויד, הוסיף יונג את מושג ה“לא־מודע הקולקטיבי“, שכולל תבניות יסוד ארכיטיפיות, כלל אנושיות. יונג הרחיב את תורתו מעבר למיתוס האדיפאלי, שאליו התייחס פרויד, הוביל אותה אל המיתוסים הרבים של התרבות ושל תרבויות העמים השונים והתייחס אליהם כמייצגים את תהליכי הנפש. הוא תיאר את תהליך ה“אינדיווידואציה“, שהוא תהליך התפתחות היחיד לקראת הגשמת ייחודו ומימושו העצמי, תהליך הנמשך כל החיים. יונג הדגיש את חשיבות המחצית השנייה של החיים בתהליכי האינדיווידואציה ואת ייחודה וכן את חשיבות הרגש הדתי, הרוחניות והיצירתיות וראה את מקורם בעצמי. זאת בניגוד לגישתו של פרויד, שראה בהם תוצרי עידון (סובלימציה).
יונג הגדיר שני טיפוסי נפש: המוחצן (האקסטרוברטי) והמופנם (האינטרוברטי) וכן ארבע צורות תפקוד: חשיבה, אינטואיציה, רגש ותחושה. הוא הדגיש את חשיבות ההיבט הגברי וההיבט הנשי בנפש כל אדם ואת חשיבות התכלול (האינטגרציה) של ניגודי הנפש.
בראשית ינואר 1913, לאחר שנים של חילוקי דעות, ענה פרויד על מכתב ביקורת נוקב של יונג ואמר שהוא מוותר על הקשרים האישיים־חבריים ביניהם ומעדיף לשמר אך ורק את הקשר המקצועי. לאחר קרוב לשנה שבה הפגין פרויד יחס עוין והפסיק את ההתכתבות הפרטית בין השניים, התפטר יונג, שלא היה יכול לשאת את המצב, מתפקידיו כעורך העיתון הפסיכואנליטי ונשיא החברה הפסיכואנליטית, והקשר בין השניים נותק לחלוטין. (ידוע שפרויד התקשה לשאת דעות שונות משלו, ויונג אינו היחיד שעימו ניתק פרויד את הקשר). הקרע מפרויד ב־1913 הותיר את יונג (ואת פרויד) במצב נפשי קשה.
לאחר הפירוד פנה יונג לפתח את רעיונותיו והתחיל מסע אמיץ של ריפוי עצמי וכניסה אל עומקי הלא־מודע של עצמו בעזרת חלומות, הזיות, חזיונות ודמיון פעיל, בנייה בחול וציור וכן בעזרת דימויים העולים מהלא־מודע, שאותם ניתח ניתוח פרשני־סימבולי. הוא בנה לעצמו מעין טירה קטנה שאותה כינה “המגדל“, ובמשך כמה שנים נהג לפרוש אליה להתבוננות פנימית, חשיבה וכתיבה. את פרטי מסעו הפנימי כתב ביומנו האישי “הספר האדום“.1 במסעו זה הניח יונג את היסוד לתרפיה שמסתייעת בחלומות, בדמיון פעיל, ביצירה ובציור מנדלות, בטיפול בארגז חול ובאמנויות.
ליונג היה קשר עמוק ללא־מודע. הוא היה רחב אופקים ועשיר נפש, מקורי, בעל כישורים טלפתיים ולעיתים אף נבואיים. במובנים שונים הוא הקדים את תקופתו. הוא הקדים לגבש דרכי טיפול וניסח רעיונות רבים, והם הופיעו מאוחר יותר אצל פסיכואנליטיקאים הדוברים שפה מושגית אחרת. שיטת עבודתו הטיפולית הייתה מלכתחילה מבוססת על ישיבה פנים אל פנים ועל תפיסה אינטרסובייקטיבית־דיאלוגית של היחסים.
בפיתוח תורתו הוא הושפע ממקורות תרבות רבים, כמו מיתולוגיות העמים, הגנוסטיקה, האלכימיה, חקר הדתות, הקבלה, הפילוסופיה של המזרח הרחוק ותפיסות העולם של האינדיאנים והאפריקאים. הוא הרחיב את הכרתנו את מרחבי הנפש ואת פוטנציאל החוויה האנושית מעבר למקובל, הבין את המשמעות הסמלית של דרכי חשיבה וחוויות פגָניות, שמאניות, נומינוזיות, פרה־פסיכולוגיות וסינכרוניסטיות ותמך בהסתייעות טיפולית מושכלת ביוגה, בכירולוגיה (קריאת כף היד), באסטרולוגיה ובקלפי הטארוט. הוא תכלל את כל המקורות הללו, ומתוך כך, בשילוב התובנות של מסעו הנפשי־האישי, בנה את תורת הנפש שלו וייסד את “פסיכולוגיית המעמקים האנליטית“. הייתה לו השפעה עצומה על תרבות המאה העשרים. חוקרי התרבות הגדולים של תקופתו — מירצ‘ה אליאדה, רודולף אוטו, קרל קרני וג‘וזף קמפבל — חברו לרעיונותיו, והיה ביניהם שיתוף פעולה פורה. תורתו של יונג השפיעה מאוד גם על חקר האנתרופולוגיה, האתנולוגיה, הדתות, המיתולוגיה, האגדה, הפולקלור, המיסטיקה, האמנות, הספרות והקולנוע וכן על היווצרות תנועת “העידן החדש“ (new age). גם פסיכואנליטיקאים הושפעו ממנו, למשל וילפרד ביון, דונלד ויניקוט, מריון מילנר ומייקל אייגן. אפשר לראות דמיון בין תפיסת העצמי הקוסמי של קוהוט לתפיסת העצמי של יונג וכן לפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית. ניכר דמיון גם בין תפיסת הנפש שלו לתפיסות הנפש בחסידות ולתורתו של הרב קוק (כהנא 2020). עמדתו החיובית כלפי היסוד הנשי בנפש קידמה את התאוריה הפמיניסטית, ולאור תורתו פיתחו תלמידותיו גישות פמיניסטיות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, הלך מעמדו המקצועי והאקדמי של יונג והתבסס בעולם. בגרמניה נעשו רעיונותיו פופולריים בקרב העילית התרבותית והאינטלקטואלית. בשנת 1927 נוסדה בברלין “האגודה הרפואית הכללית לפסיכותרפיה“ (Allgemeine Ärztliche Gesellschaft für Psychotherapie – AÄGP), שנועדה להקיף את כל הזרמים השונים בתרפיה, בהם אדלריאנים, יונגיאנים, נאו־פרוידיאנים ואחרים, כמו וילהלם רייך ומטפלים מארצות אחרות. הארגון הפסיכואנליטי הפרוידיאני לא הכיר באגודה הרפואית הכללית, והיא התקיימה במקביל. יונג נטר לארגון הפרוידיאני טינה על כך.
ב־1930 התמנה יונג לתפקיד סגן נשיא האגודה הרפואית הכללית. בינואר 1933, עם עליית הנאצים לשלטון ובחירת היטלר לרייכסקנצלר, הוכפפה האגודה, כמו כל מוסד בגרמניה, לדוקטרינה הנאצית. חצי שנה מאוחר יותר התפטר נשיא האגודה המכהן מתפקידו, ויונג הסכים, לאחר לבטים, להתמנות לנשיאה. הוא כיהן בתפקיד עד פלישת גרמניה לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה ב־1939.
קהילת הפסיכותרפיסטים הזדעזעה מההתבטאויות הקשות של המשטר הנאצי נגד פרויד והפסיכואנליזה. המשטר החרים את פרויד, את ספריו ואת תורתו, ומדיניות המשטר כלפי היהודים אינה מצריכה פירוט. יונג נתפס גם הוא אנטישמי המשתף פעולה עם הנאצים, בשל ההתקפה הבוטה שלו על ה“פסיכולוגיה היהודית“ של פרויד במאמר שפרסם בשנת 1934 “על מצבה של הפסיכותרפיה כיום“ (Jung [1934] 1970 II).
התעמולה הנאצית הטמיעה בציבור את זיהויו של היטלר עם דמויות מיתיות כווטאן, אל הסער האַלים מהמיתולוגיה הגרמאנית הקדומה, ועם ישו המשיח המושיע. יונג כשלעצמו הרבה לעסוק בנושאים הקשורים במיתוס הן בשל עניינו האישי והבנת מרכזיותו של המיתוס בחיי הנפש הן על רקע האדרת המיתוס והלאומנות באירופה בראשית המאה העשרים. צירוף עניינים זה העמיק את הביקורת כלפי יונג ואת העימות עם הפסיכואנליטיקאים הפרוידיאנים; המאבק ביניהם היה חסר פשרות, ואף צד לא טמן את ידו בצלחת. הדברים הרחיקו לכת עד שבסוף שנות השלושים הגיעו לסוכנות הביון האמריקאית שמועות שיונג הוא מעריץ של היטלר. ב־1942 נרתם יונג לסוכנות הביון האמריקאית, ומפעילו סיווג מידע זה כרכילות של מתנגדי יונג הפרוידיאנים. ב־1946 קיבל משרד החוץ בלונדון מסמך שייחס ליונג תפקיד מעין מדעי המסייע לנאצים. משרד החוץ לא התייחס למסמך, אבל היה בו די כדי להמחיש את הזעם הפוליטי שיונג עורר (Samuels, 1993: 286).
במסגרת המאבק נגדו נמתחה על יונג ביקורת קשה על שהסכים לקבל את התפקיד באגודה הרפואית בפיקוח השלטון הנאצי לכאורה למען קידום תורתו, ביקורת הנשמעת גם כיום. עוד עמדו לביקורת משיכתו אל המיתולוגיה הגרמאנית־טבטונית, שעמדה ביסוד האידאולוגיה הנאצית, וכתיבתו הבוטה נגד פרויד, דברים שציטטו הנאצים. היו שהביעו ביקורת על שלא זיהה בזמן את עומק הרוע הנאצי, לא מחה בפומבי נגד האלימות כלפי היהודים, לא הוקיע את הנאציזם מפורשות, אף שחבריו הפצירו בו לעשות כן, ולא ביטא אמפתיה והזדהות רגשית עם סבלם של היהודים. יש הטוענים נגדו שהוא הוקסם מהיטלר, ובעיקר מאשימים אותו הן באנטישמיות הן בפרו־נאציות. כן טענו נגדו ששגה כשהעדיף את המבט הארכיטיפי והמיתולוגי על פני המבט החברתי־כלכלי כדי להבין את המציאות הפוליטית, ושנטה להמשגה אידיאלית מדי של העצמי כדי להבין את המציאות ההיסטורית.
הדיון בהאשמות אלה רוכז בשני ספרים: Maidenbaum Aryeh & Stephen A. Martin (eds.) 1991. Lingering Shadows; Maidenbaum Aryeh (ed.) 2002. Jung and the Shadow of Anti-Semitism.
בקרב ציבור המטפלים ובעיקר בציבור היהודי רווחה הציפייה שיונג, נשיא ארגון מטפלים בין־לאומי, יבטא את החוסן והאומץ המוסריים המשתמעים מתפקידו של מנהיג, ויצא באמירה חריפה כנגד הנאציזם ורצח היהודים, אמירה שזולת תומס מאן לא השמיע שום מנהיג פוליטי או רוחני. גנדי כתב להיטלר בתקווה לעצור את מעשיו, מכתב נאיבי נטול השפעה.2
עוד צופּה ממנו שיביע התנצלות פומבית על כל ההאשמות שהוטחו בו. אומנם מאז פרוץ המלחמה וגם אחריה הוא הרבה לכתוב נגד הנאצים והנאציזם והדגיש את חשיבות קבלת האשמה והאחריות של הגרמנים על מעשיהם, אולם מאחר שלא התנצל בפומבי,3 גברה התחושה הקשה, ונדון בכך בהמשך.
הדיון על התנהלותו של יונג מתקיים מאז מלחמת העולם השנייה עד ימינו. לאורך השנים וברחבי העולם התקיימו בנושא כינוסים ומפגשים מרובים של פסיכולוגים יונגיאניים. בדור האחרון ישנה נטייה להוסיף עוד ועוד האשמות נגדו, למן הטענה שהיה גזעני עד ההאשמה שיצר מעין תנועת “פולק“ עממית ודת חדשה והיה חבר במפלגה הנאצית בתקווה שהנאציזם יציל את האנושות (1994 ,Noll).4
להבנתי מתחייבת בדיקה מחודשת של פועלו של יונג בתקופת שלטון הנאצים, ומתבקש לערוך דיון בשאלות הכאובות והנוקבות: מהן העדויות האובייקטיביות למעשיו ולדבריו? האם ניתן לפרש את התבטאויותיו על “הפסיכולוגיה היהודית“ ועל היהודים בכלל כאנטישמיות? האם אומנם התפעם יונג או הוקסם מהיטלר או מהנאצים? האם היה פרו־נאצי? האם כשל בשל התפעמותו מהמרחב המיתי? האם שגה בתורתו? האם יש קשר בין הפרשנות שהעניק לנאציזם ויחסו ליהדות וליהודים לבין יחסיו המורכבים והקונפליקטואליים עם פרויד, מורו היהודי? ומה הייתה מערכת היחסים שלו עם היהדות?
אנסה להלן לענות על שאלות אלה על סמך התיעוד ההיסטורי, כתבי יונג והדברים שאמר בזמן המלחמה ואחריה. בדבריי אתייחס גם לדברים שאמרו חוקרי התקופה וחוקרי יונג.
אבחן את יחסו של יונג אל היהדות, אל הנאציזם ואל הרוע לפני המלחמה ואחריה. אנסה לזהות מה היו הכשלים בהבנותיו ובהתנהגותו, מה היו רכיבי האישיות שהיו מעורבים בכשלים אלה בתקופה זו, ומה הם הקומפלקסים האישיים שנראה שלא היה מודע להם? אתבונן בהיבטי הצל של יונג וביחס המורכב של המטפלים היונגיאניים, בכלל זה של המטפלים היהודים היונגיאניים, כלפי מורם הנערץ. אתבונן בשינויי העמדות של יונג ובסופו של דבר — בתהליך שעברתי אני במסע המחקר הממושך הזה.
היו שנים שבהן ניסו כמה מהאנליטיקאים להתעלם מהשאלות הקשות. האנליטיקאי היונגיאני הישראלי אילי ויסטוב טען בשיחה אישית עם אנדרו סמואלס שכדי שבעולם הטיפול יעריכו את תוקף התרומות הערכיות החשובות של יונג ואת ערכן, חייבים להשיב לביקורת על יונג ולא לשמור על מיתוס “המנהיג שלנו“. הסתרה לא תביא לתוצאות המבוקשות (Samuels, 1985: 290). האנליטיקאי היונגיאני סטפן מרטין אומר שכיונגיאנים אנו מחויבים להביט אל תוך האפלה האישית והקולקטיבית כפי שיונג לימד אותנו; זו אבן הפינה של חיים אתיים ואותנטיים (Maidenbaum & Martin, eds. 1991: 2). אני מבקשת שנביט הן באפלה הן באור שהיו בהתנהלותו של יונג בתקופה זו.
ב. מבוא לקריאה בכתבים שכתב יונג
חשיבות המחקר נעוצה בצורך לסלק את הבורות ואת הדעות הקדומות, האופפות את דמותו ואת פועלו של יונג. כשקוראים פרשנים של יונג, קשה לדעת עד כמה גיבשו את דעתם על סמך קריאת דבריו המקוריים הנוגעים לשאלות הנידונות בשנות השלושים והארבעים (או לפחות את התרגומים לאנגלית שאישר). האנליטיקאי היונגיאני סמואלס עומד על הבורות הרבה שמפגינים אפילו אנליטיקאים יונגיאניים בנוגע לדברים שאמר ועשה יונג, ושבגללם הואשם בנאציזם ובאנטישמיות. קל וחומר רבה הבורות בקרב קהל שאינו יונגיאני, שלעיתים קרובות “יודע“ שיונג היה אנטישמי ותמך בהיטלר (Samuels, 1993: 287). התרשמותי דומה לשל סמואלס.
קשה להגיע למסקנות מוחלטות בנוגע לשאלות הנידונות בנושא. במחקר היסטורי, גם כשכוונת החוקר היא לצייר תמונה אובייקטיבית, מתערבבות מבלי דעת עמדות סובייקטיביות, מודעות ושאינן מודעות, ומשפיעות על כתיבתו.
יונג כותב שכל שיפוט שהאדם עושה, מותנה בטיפוס האופי שלו, וכל נקודת מבט היא בהכרח יחסית (יונג [1961] 1993: 97). אני סבורה שהאופן שבו הקורא מבין את הטקסט, מושפע מטיפוס האישיות שלו (Jung [1921] 1970):5 קורא שהוא טיפוס חשיבתי, יגיב רציונלית על התוכן הגלוי והרציונלי של הטקסט; קורא שהוא טיפוס רגשי, המרגיש מה נעים לו ומה לא, יגיב לקריאה בתגובה רגשית של סימפתיה או אנטיפתיה, ברגשות הנאה, התנגדות או התעוררות; קורא שהוא טיפוס אינטואיטיבי, יחווה חוויה, יגיב לחומרים המיתיים, המטפוריים והסימבוליים הקיימים במעמקי הטקסט, בלי שיהיה מודע לקיומם; קורא שהוא טיפוס תחושתי, יגיב למרקם המילים והתחביר, למוזיקליות, לסוגסטיביות של הטקסט, לצבע, לתיאור המציאותי־חושי־חושני־חווייתי של המציאות ושל הטקסט. לדוגמה, הקורא החשיבתי יקרא במאמר “ווטאן“ את אזהרתו של יונג מפני עליית כוחו של היטלר, ואילו הקורא האינטואיטיבי והרגשי יחווה את התפעמותו הסמויה של יונג מהיטלר. כך או כך, הקריאה מושפעת תמיד מהשלכת עולמו הפנימי של הקורא, ולעיתים הוא יגיב למשמעויות פוטנציאליות שאינן קיימות בטקסט באמת.6
קשיים נוספים עומדים לפני הקורא והחוקר את כתבי יונג, בייחוד אלה שנכתבו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים: ההתנסחות של יונג לעיתים מעורפלת, מתעתעת וקשה להבנה. סגנון כתיבתו קשה לפיענוח שכן הוא מרבה להשתמש בשפה פיגורטיבית, הכוללת סמלים ולא מילים כפשוטן, מטפורות, היגדים מטונימיים, רמזים, סרקזם, מליצות, משחקי מילים, ציטוטים מתוך הברית החדשה מתוך שינוי המשמעות המקורית באופן סטירי וציטוטים ממקורות תרבות שונים ומגוונים שאינם תמיד נגישים לקורא. לכן פעמים רבות דבריו אינם ניתנים לקריאה כפשוטם. יתרה מזאת, פעמים רבות משמעות דבריו נובעת לא רק מהמשפט היחיד שכתב אלא ממכלול התייחסותו לנושא. כדי להבין את דבריו צריך לקרוא בכל פעם את המאמר השלם ולפעמים גם מאמרים אחרים שכתב, ואילו בחינת התבטאות חלקית מנותקת מהקשר, תופעה שלמרבה הצער נפוצה בהתייחסות אל דברי יונג, יוצרת לא פעם עיוות מהותי של דבריו.
כתיבתו של יונג מורכבת ורבת רבדים. הייתה לו נטייה לראות ולהציג את כפל הפנים ואת המורכבות של מצבי הקיום. כך הוא מציג תמונה של דבר והיפוכו, למשל את הנפש היהודית ומולה הנפש הארית. הקורא יכול בקלות להתבלבל ולייחס ליונג עצמו עמדה אמביוולנטית כלפי היהדות או הגרמאניות או ההפך — לייחס לו עמדה דיכוטומית, ואילו בפועל הוא ניסה לתאר את הניגודים הקיימים בדברים. יונג חזר והדגיש את הניגודים והפרדוקסים בנפש האדם כבר בספרו המוקדם “הספר האדום“, שכתב בתחילת המאה העשרים. אכן אפשר להיות אמביוולנטי, מוקסם ומבועת מאותו ארכיטיפ או אדם.7 כמו כן בכתביו הוא נוקט לשון כפולה, באומרו דבר והיפוכו — כאדם המאמין שחושב דבר אחד, אבל התבטאותו מסגירה עמדה הפוכה, ולא ברור אם היה מודע לה או לא. הניגודים האלה עולים גם מהתבטאויותיו. אומנם הוא לא היה אנטישמי ואף היה בעד היהודים ועזר להם, אבל היו לו התבטאויות פרטיות משולחות רסן שבקריאה ראשונה עולה מהן גוון אנטישמי, ויש לפחות שלושה מקרים מתועדים שכאלה. לדעתי אלה הסיבות לקריאות השונות שאנשים קוראים את יונג. מכל מקום, הניגודים שבדבריו הקשו עליי לא פעם לזהות את כוונתו.
דירדרה בייר, הביוגרפית היסודית ביותר של יונג, מציינת שבכתיבתו יש אי־התאמות, חוסר עקביות וסתירות. אנשים התלוננו שכל קורא יכול למצוא בטקסט מה שהתאים לו. היא מציינת שהסיבה לכך היא שיונג עיצב את מחשבתו במהלך הכתיבה, ומחשבתו השתנתה עם הזמן. בתגובה על טענות אלה טען יונג שרצוי שהקורא יחשוב על האפשרויות השונות ויבחר את האפשרות המתאימה לו (300 :2003 ,Bair). האנליטיקאית היונגיאנית מארי לואיז פון פרנץ אמרה שיונג כותב כך בכוונה, וכך הוא עושה צדק ללא־מודע הפרדוקסלי (שם: 476).
ניכר שמאמריו פורסמו ללא עריכה. יונג אסוציאטיבי ומשנה נושא ממשפט למשפט או חוזר אל נושא שזנח כמה משפטים או פסקאות קודם לכן מבלי לציין זאת, לכן נדמה שהוא אומר דבר והיפוכו באותו מאמר. לעיתים קרובות הוא מבטא רעיון בתמציתיות במקום אחד ומסביר את כוונתו במקום אחר. בכתיבתו בתקופת הנאציזם הוא נסער ואמוציונלי ולעיתים אף תוקפני ופרובוקטיבי. אמירותיו תמציתיות ושלובות בסרקזם, ולעיתים גם הבקיאים והידענים שבקוראיו אינם מבינים אותן לאשורן. אם לא די בכל אלה, יונג אינו נזהר בשימוש בביטויים שנושאים קונוטציות קשות, ונשמע כפי שלא רצה ולא התכוון להישמע. כך הדבר בהתבטאויותיו כלפי היהודים וכך הדבר בהתבטאויותיו כלפי היטלר. אי לכך, מלאכת ההבנה של דבריו היא משימת בילוש. גם האנליטיקאי היונגיאני ניקולס לוין מציין שיש לנקוט משנה זהירות בבחינת דבריו של יונג בשל מורכבותם; דבריו מורכבים ממה שאמר בגלוי וממה שהאמין בפועל. מלבד זאת, דעותיו השתנו עם הזמן (Lewin, 2009: 212-214).
אי־אפשר להפריז בחשיבות הבאת דבריו בהקשרם המלא — במאמר או בהרצאה, במכלול הדברים שכתב ובהקשר ההיסטורי. גם אי־אפשר להפריז בעיוות דבריו כאשר הם מוצאים מהקשרם. בשנות השלושים של המאה העשרים נעשו התבטאויותיו של יונג מעורפלות אף יותר כדי להגן על עצמו וכן בשל מגבלות הצנזורה שהטילה גם שווייץ כדי שלא להרגיז את היטלר ולגרום לו לתקוף אותה ולבטל את הניטרליות שלה. כלומר, הוא הסתיר את כוונתו במכוון מתוך זהירות פוליטית. החוקרת אן לאמרס אומרת שבגלל הפחד מהמעקב הנאצי כתבו אנשים באותה תקופה בשפה מוצפנת והשתמשו בקודים כפולים, באירוניה, ברמזים ואף בביטויים נאציים לשם הסוואה, ולכן יש לבחון גם את מאמריו של יונג מראשית שנות השלושים, שבהם התבטאויות אנטישמיות לכאורה, בחינה מדוקדקת (b2012 ,Lammers). נוסף על כך, מבחינה מחודשת ודקדקנית של כתביו והתבטאויותיו עולה כי חלק ניכר מהדברים שזכו למתקפות הנגד הבוטות ביותר, הם בחזקת עיוותים של דבריו: שיבושי תרגום, אי־הבנת דבריו, אי־הבנת סגנונו, היעדר היכרות עם המקורות הרבים — הספרותיים, הדתיים והתרבותיים — שיונג מצטט בכתביו, הוצאת דברים מהקשרם ועוד.8 בעקבות שיבושים רבים אלה השתרשה בקרב הדור השני והדור השלישי של היונגיאנים תפיסה מוטעית למדי של דברי יונג והתנהלותו.
אני עצמי שיניתי את הבנתי את יונג במהלך כתיבת הספר אחרי שגיליתי את טעויותיי הרבות בהבנת הנקרא ואחרי שגיליתי מקורות חדשים ולמדתי לקרוא קריאה בוחנת ומדויקת יותר. כך עברתי מאמונה בהאשמות נגדו להכרה במורכבות עמדתו, להפרכת רוב ההאשמות נגדו ולהכרת ההיבטים החיוביים של עמדותיו ומעשיו באותה העת.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.