קרן אור שבורה

' אבא, אני רוצה לעמוד מולך

"בשרי או חלבי?" הוא שואל אותי.

אני מתלבטת לרגע, מסתכלת עליו ושנינו אומרים יחד, "בשרי."

אנחנו צוחקים, ברור לשנינו שאני מעדיפה בשרי, בעיקר אחרי ביקור אצל הפסיכולוגית. לא סתם אומרים שאוכל מנחם.

אנחנו בנסיעה מבית זית, מושב קטן ליד ירושלים. אבא אוסף אותי מהטיפול ואנחנו בדרך לאכול בעיר.

השמים כחולים וקרני השמש מאירות את ההרים שסביבנו באור מלטף.

"אני חושב שבאמת מגיע לך עכשיו משהו מפנק שאת אוהבת," הוא אומר, זורק אלי מבט מחויך ומשיב את עיניו אל הדרך.

אני מביטה על הדרך הנפרשת לפנינו עם חיוך מאוזן לאוזן. "תודה, אבא. אתה קולט שגמרתי י"א? אתה זוכר כמה פחדתי מהשנה הזו?" אני אומרת לו.

אבא מביט בי ומרצין. "כן, מותק שלי, אני זוכר ואני באמת גאה בך על כל השנה הזו. אני גם גאה בך שאת ממשיכה ללכת לפסיכולוגית, אהובה שלי. אני יודע שזה לא פשוט לך, אבל זה חשוב."

מבטי נעוץ בשמשה. אני בוהה בנקודה מסוימת וחושבת על כמה שזה לא פשוט לי להגיע אליה. אני לא אוהבת את המעמד הזה שדורש ממני לדבר על חולשותי, על חוויות קשות ובאופן כללי - על הצדדים הפחות נעימים בחיי. עם זאת, אני יודעת שזה הדבר הנכון. כשיש טראומות מהעבר, חשוב לטפל בהן בזמן, ככה אמא תמיד אומרת.

"נכון... אתה צודק."

הפלשבקים עולים ואני מנסה להתעלם מהם. הנסיעה נמשכת ואני מנסה לחשוב על דברים אחרים.

הכול ירוק מסביב, ההרים בדרך לירושלים כל כך יפים. אפילו שזאת לא העונה שבה הכול פורח, להרי ירושלים יש את היופי המיוחד שלהם. יערות גדולים, בגוונים שונים של ירוק, על רקע שמים כחולים, שמשווים להם מראה מלא חיים.

אני פותחת את חלון הרכב, ואבא מכניס דיסק לנגן ולוחץ על כפתור ההפעלה. "אני הוא עץ מאוד זקן ושבע ימים. ראיתי כבר רוחות עזות ורעמים..." המילים חודרות פנימה, ובתוכי הכול סוער וגועש.

עברתי כל כך הרבה בשנים האחרונות. הן היו מלאות חרדות ודיכאונות קשים. היו תקופות של רצון להיעלם מהעולם הזה, התקפי חרדה וימים שבהם חשבתי שאני משתגעת. אני תוהה לעצמי פעמים רבות, איך ייראו חיי הבוגרים אם כך אני מרגישה בגיל כה צעיר?

והשנה הזו, כל כך רציתי וציפיתי שהיא תהיה אחרת. שתהיה רגועה. שאצליח לחיות בה ולהיות שמחה. והיא אכן היתה שונה. לא כמו שאר השנים, שבהן תמיד היתה תקופה שנכנסתי לדיכאון ולא ממש הצלחתי לצאת ממנו. בשנה הזו התמודדתי וצמחתי למרות כל הקושי.

אנחנו עוברים מתחת לגשר המיתרים ואבא פונה אלי בחיוך, "אז איפה את רוצה לאכול? בשוק?"

"אני זורמת, העיקר שיהיה טעים," אני אומרת וצוחקת קצת. אני סומכת על אבא, הוא נולד בירושלים וגר בה כל חייו, הוא מכיר אותה כמו את כף ידו. הוא יודע איפה הכי טעים ומה אני הכי אוהבת.

"יש מקום שנראה לי שיהיה נחמד," הוא אומר אחרי מעט מחשבה.

אנחנו יוצאים מהרכב. אני הולכת אחריו. עוצרת לרגע, מצלמת את השוק, מעלה את התמונה לאינסטגרם ומוסיפה: "נחשו לאן אבא לוקח אותי".

אני מנסה להבין לאן אבא מוביל אותנו ואומרת לו, "איך אני אוהבת את ירושלים." אני מביטה סביבי באושר. יש משהו בעיר הזו שנותן לי תמיד תחושה שהיא עוטפת אותי ומקבלת אותי אליה, משרה עלי תחושה חמימה של בית. אבא עוצר ופותח דלת שקופה.

"אז זה המקום?" אני מוודאת. מעל ראשי אני רואה שלט גדול: "סימה". המארחת בכניסה מושיבה אותנו. כעבור רגע המלצרית כבר ניגשת אלינו עם תפריט ביד. "שלום, מה תרצו להזמין?"

אנחנו מזמינים את הדברים שאנחנו אוהבים. אבא כרגיל מנסה לעשות דיאטה, לשמור על הבריאות ולהוריד את הכרס. הוא מבקש פלטת סלטים ובוחר את הסלטים הכי מיוחדים שיש להם. ובקבוק זירו בצד, כי גם לבריאות יש גבול. אני גאה בו מאוד על המאמץ. מאז פסח הוא מקפיד לא לאכול פחמימות בכלל במשך השבוע, רק בשבת. זאת ממש גבורה. אני לא יודעת אם אני הייתי מצליחה לעשות דבר כזה, והוא מחזיק מעמד כבר כמה חודשים. אני לוקחת כמו תמיד מנה של ילדים - שניצל וצ'יפס עם בקבוק קולה. כמה פשוט - ככה טעים.

"איזו שנה עברה עלייך, הא?" אבא מניח את הטלפון שלו בצד, הופך אותו כך שהמסך יפנה כלפי השולחן ולא יפריע ומסתכל בי בעיניו הטובות. ממבטו אני יכולה להרגיש כמה הוא גאה בי.

אני אוהבת את השיחות האלה עם אבא. נכון, לפעמים הן מעוררות בי אי-נוחות, כי הן מלוות בחשש שאולי תגיע נזיפה על משהו שעשיתי לא בסדר. בכל זאת, היו לי בשנים האחרונות הרבה שיחות קשות איתו. ככה זה בגיל ההתבגרות. קשה להימנע מהאתגרים שהוא מביא איתו.

בעבר הוא רצה שאיפרד מהחבר שלי. כל כך אהבנו אחד את השני, הרגשתי שהוא הגבר שלי, חשבתי שאיתו אתחתן וחלמתי עליו את כל החלומות שיש לנערה עם אהבה ראשונה. אבל אבא ביקש כל הזמן להפריד בינינו. היו לו רסטות והוא היה שחום, כמו שאהבתי, אבל בסוף סמכתי על אבא שאמר שזה לא מתאים בגיל הזה. נפרדתי ממנו למרות הקושי.

הפרידה הכניסה אותי לתקופה של דיכאון. השנים האחרונות היו גם ככה מלוות בהרבה מורכבויות, לאבא היה מקום חשוב בתהליך ההשלמה שלי עם כל אחת מהן, ועכשיו הפרידה נוספה לרשימה. רואים על אבא הכול. לפי המבט שלו אני יכולה לראות אם הוא כועס, גאה, מאוכזב, שמח. הכול רואים שם.

"כן, הא?" אני אומרת בחיוך ומרגישה את הסומק על פני. "תחשוב כמה דברים קרו השנה, ולמרות הכול הצלחתי להתמודד איתם. אני באמת מופתעת מעצמי, אבא. יש דברים שלא חשבתי שאעמוד בהם."

אבא לוקח את ידי, מחזיק אותה ועוטף אותה בשתי ידיו. הן חמות ומרגיעות אותי.

"כן, אהובה שלי, היתה לך שנה לא פשוטה בכלל. אבל תראי, עברת אותה. את זוכרת כמה היית שבורה אחרי הפיגוע של דפנה זיכרונה לברכה? את זוכרת איך בחרת, עם כל הנוער, להמשיך לפעול? ואחרי כל זה עוד הצלחת לעשות בגרויות? וגם אחרי שרבקה פרץ זיכרונה לברכה נהרגה, היית מפורקת אבל בכל זאת קמת וכל יום היית בשבעה כי ידעת שרוני צריכה אותך. תראי איזו בת מדהימה את."

אני מביטה בו, גומעת כל מילה. באמת אחרי הפיגוע של דפנה הייתי מפורקת.

מחבל נכנס ליישוב ורצח את השכנה שלי, דפנה מאיר הי"ד. בעתניאל, היכן שאני גרה, כולם מכירים את כולם, אומרים שלום ברחוב ומנהלים שיחות במכולת או בגינה. אבל יש אנשים שתמיד בולטים יותר, זה באופי שלהם, ודפנה היתה אישה כזו. מלאת הומור, דעתנית ותמיד עוזרת במה שהיא יכולה. לא אשכח איך כשפתחתי את הראש, בגיל שלוש-עשרה, היא מיד באה לעזור, כי היתה אחות וידעה להגיש טיפול ראשוני. היא אמרה לנו ללכת לבית החולים, כי לא תספיק הדבקה ואצטרך תפרים. גם אם לא היינו ממש קרובות, היא היתה חסרה בנוף ובלב של כולם. המחשבה על המשפחה והילדים שלה, שבגילנו מתמודדים עם מציאות עגומה, הכניסה את כולנו לתקופה קשה. ובכל זאת קמנו, כי העשייה נתנה לכולנו תקווה ועזרה לנו להמשיך בחיים.

כמה חודשים לאחר הרצח של דפנה היתה תאונת דרכים ליד היישוב. רוב הנפגעים היו מהמשפחה של רוני, חברה טובה שלי מהילדות. בתאונה הזו אמא שלה נהרגה ואחים שלה נפצעו.

זה היה שבר בחיי, לחשוב שמעתה ואילך רוני צריכה לחיות בלי אמא. בבית מפורק. הכרתי את אמא שלה ואת הקשר שהיה להן וזה היה עצוב, אבל כמו שאבא אמר, קמתי, כי הרגשתי שרוני צריכה אותי ואת שאר החברות.

אני זוכרת את הלוויה של רבקה, איך הייתי צמודה לאבא כל הזמן, לא יכולתי לעזוב אותו אפילו לרגע. כבר התחלתי לפחד ועלו לי בראש דמיונות - כל כך הרבה מקרי מוות. כל כך הרבה הורים ביישוב מתים. זה מפחיד וזה גרם לי לתהות.

"בבקשה," קולה של המלצרית שמביאה את האוכל קוטע לי את המחשבות.

אחרי ששנינו מודים לה והיא הולכת, אני מביטה בצלחת שלי ואומרת לאבא: "כן, באמת שנה מטורפת. אני מרגישה שאני עכשיו ממש בטוב. עם כל הקושי שהיה בשנה הזו, באמת הצלחתי להתקדם, הצלחתי לקום מכל סיטואציה."

אנחנו מתחילים לאכול ואני מוסיפה בשקט, "ואבא, אתה קולט שזאת השנה הראשונה שאני לא בדיכאון בתקופה שלי?"

הוא מיישיר אלי מבט, עיניו האוהבות אומרות הכול. "כן, מותק, זה מרגש מאוד. וזה מראה שאת באמת במקום טוב עכשיו."

אנחנו ממשיכים לאכול, ואני מפליגה במחשבות. מריצה את השנה האחרונה ומרגישה כל כך גאה בעצמי. אני מתלבטת ביני לבין עצמי אם לומר את זה בקול. אולי אבא יוכל לעזור לי?

"אבא?" אני שואלת בחשש, מתלבטת אם אני עושה את הדבר הנכון.

אבא באמצע ביס. הוא בולע ועונה לי, "כן, מותק שלי?"

"תגיד, איך בוחרים מישהו להתחתן איתו?" אני שואלת בהיסוס. "לימדת אותי תמיד למצוא את הטוב בכל אדם, אז כולם נחמדים, יפים, טובי לב. לכל אחד יש אופי מיוחד, אז איך בוחרים אחד לחיות איתו כל החיים, אם כולם כאלה טובים?"

אבא מופתע, והאמת שגם אני מופתעת מעצמי. השאלה הזו מעסיקה אותי כבר הרבה זמן, אבל לחשוף אותה בפני אבא זה משהו אחר.

בראש אני יודעת שאלה השנים שבהן אני בונה את עצמי ולומדת להתמודד עם המורכבויות ועם הקשיים. רק לאחר שאהיה בנויה ושלמה לגבי הערכים שלי ודרך החיים שאני רוצה, אוכל להקים בית ומשפחה עם בחיר לבי.

אבל האירועים בשבועות האחרונים קצת מערערים וגורמים לי לתהות אם אולי אני כן יכולה להיפתח כבר עכשיו לקשר רציני. ההורים שלי התחתנו בגיל צעיר, ובחברה שגדלתי בה מקובל להתחתן בגיל שמונה-עשרה ("שמונה-עשרה לחופה").

אני מרגישה שבכל נסיעה בתחבורה ציבורית מישהו מתחיל איתי. לא שואל אותי מה השעה, אלא ממש רוצה להכיר ומבקש מספר טלפון. בפעם-פעמיים הראשונות זה החמיא לי, אבל אז זה קרה שוב ושוב וגם חברים קרובים העלו אופציה לזוגיות, והתחלתי לחשוב על זה ברצינות. אולי אני רוצה למצוא כבר את הפרטנר שאיתו אחיה את חיי? או שאולי אני רק רוצה שיהיה לי מישהו שאוכל להרעיף עליו את כל האהבה הזו שיש לי בלב ומשתוקקת להתפרץ החוצה?

לפעמים יש לי הרגשה שאני משתדלת לאהוב את כולם וכמה שיותר, ככה גדלתי. "להוסיף אהבה" - זה אף פעם לא מזיק. אבל עם גברים ובגיל הזה, זה קצת מסובך יותר. פרגונים יכולים לגרום למישהו לחשוב שאני מתחילה איתו, מה שלא התכוונתי לעשות, וזה יוצר בלבול ואי-נעימות.

במהלך השנה האחרונה היו פניות שדחיתי בידיעה שזה לא הזמן, שאני לא מוכנה. וכעת, כשהיא נגמרה, אני מרגישה שהלב והראש במקום הנכון ואולי הגיע הזמן לקבל הכוונה מאבא איך בוחרים גבר לכל החיים, איך בוחרים את האחד.

לאט-לאט החיוך של אבא מתחלף בארשת רצינית. הוא ממשיך לאכול ונראה שהוא מנסה למצוא תשובה שתספק אותי.

לאחר שהוא מסיים, הוא לוקח לגימה מבקבוק הזירו שלו, מנקה את זקנו במפית ומדבר.

"אני לא חושב שיש לזה תשובה. זה לא שיש נוסחה שאגיד לך ותעזור לך למצוא אותו. אבל תנסי לחשוב, מי היית רוצה שיהיה אבא של הילדים שלך, איזו התנהגות תהיה לו, מה חשוב לו בחיים ואיך ייראה הבית שלכם."

אני חושבת לרגע. "זאת תשובה נהדרת. אני לא יודעת אם היא מספקת, אבל היא בהחלט משנה את צורת החשיבה," אני אומרת לו בצחקוק.

"אבל בנחת, מותק, אל תהיי בלחץ על זה. כשזה יבוא זה יבוא."

משעשע שאבא אומר את זה, כשהוא בעצמו התחתן בגיל שמונה-עשרה, ואמא היתה רק בת שבע-עשרה.

"אתה צודק. אבל מי יודע. אחרי כל התקופה הזו אני מרגישה אחרת, יותר בוגרת, יותר מיושבת. אתה מבין למה אני מתכוונת?" אני טובלת מקל צ'יפס בקטשופ ומכניסה לפה.

"בטח שאני מבין. באמת התבגרת מאוד השנה."

"וואי, אתה קולט שאני סוף-סוף בחופש? אין, זהו, אני אדם חופשי!" אני קוראת בהתרגשות ורואה שהאנשים בשולחן ליד מסתכלים עלינו ומחייכים.

"אופס." אני מסתכלת על אבא ושנינו צוחקים.

פשוט כך, אב ובת שיושבים להם במסעדה. אבא, שלובש תמיד חולצה מכופתרת לבנה, עם זקנו השחור שהתחיל להאפיר לאחרונה, עשה הסבה משחור לאפור. הכרס האבהית שהוא מטפח, אבל מנסה דיאטות ושומר שלא תהיה מוגזמת. עיניו צרות, קטנות, עיניים שגם אני וגם שלומי ירשנו ממנו. יש לו חיוך גדול ופנים מוארות, מלאות יראת שמים. ציציות מבצבצות משני צדי גופו. למרות החזות הדתית, כל האנשים מתחברים אליו בקלות. מרגישים ישר קרובים אליו. משהו בו פשוט ממגנט אנשים. אנחנו צוחקים איך בכל מקום שאנחנו מסתובבים בו עם אבא, תמיד יש מישהו שעוצר אותנו כי הוא מכיר אותו.

"שנזוז? אני צריך לאסוף את מרימי ואת צריכה לנסוע לבית הילד, לא?" אבא אומר, מרים את הטלפון ובודק שלא פספס שיחות חשובות בזמן שאכלנו ודיברנו.

"יאללה," אני אומרת. אנחנו יושבים עוד דקה, כל אחד מברך, ואז משלמים, כולל טיפ, ויוצאים אל האוויר הצלול של העיר, לכיוון הרכב. מזג האוויר בחוץ נעים, רוח קלילה נושבת על הפנים והשמש עוד מעט שוקעת.

זוגות הולכים יד ביד ברחוב. אמא עם עגלה ועליה שני ילדים חוצה את הכביש מולנו.

גם אנחנו חוצים את הכביש, ואני מבחינה באדם כבן שמונים עם שקיות עמוסות בקניות, שהוא מתקשה לסחוב. אני מאטה את קצב ההליכה כדי לראות אם הוא מסתדר. בן רגע, משום מקום, צצה נערה באפוד צהוב זוהר, מתקדמת אל האיש, לוקחת ממנו את השקיות ועוזרת לו לחצות את הכביש תוך שהיא משוחחת איתו. אני רואה איך פניו נעשות שמחות יותר.

חיוך גדול עולה על פני. בזכות הדברים הקטנים האלה הלב שלי שמח עמוק בפנים. היופי שיש בפשטות, העזרה ההדדית מכל עבר, זה קסום.

אנחנו מגיעים אל הרכב ויוצאים לדרך. אבא מוריד אותי בתחנה המרכזית, איפה שמיר מחכה עם עוד חברה.

"אור, מה קורה, סיס?" מיר נותנת לי חיבוק גדול ונכנסת במקומי למושב שליד הנהג.

"אני בטוב, תודה, ואת?"

היא מסמנת לי לייק עם האגודל וסוגרת את דלת הרכב.

שנה וחצי מפרידות ביני ובין מיר, אבל הרבה אנשים חושבים שהיא קטנה ממני. אולי השיער הקצוץ והפנים המלאות פירסינג מטעים אותם. היא לומדת עכשיו ביפתח, מוסד לנערות בסיכון בבקעה. בעקבות החוויות הקשות שהיא עברה היא התחילה להשתמש בסמים והיו לה גם ניסיונות התאבדות. היא עברה תלאות רבות עד שהגיעה ליפתח. התקופות הקשות שלה היו גם קשות עבורי. לראות את אחותי הגדולה, שעיני נשואות אליה, במצב קשה - זאת חוויה מטלטלת.

לאחר חטיפתם של שלושת הנערים, שהיו בדרכם הביתה, בידי מחבלים, כל המדינה התאחדה והתקיימו תפילות המוניות רבות בתקווה שימצאו אותם בחיים. למרבה הצער, מצאו את גופותיהם באזור שנחטפו בו. לאחר המבצע להשבת הנערים החלו לירות רקטות מעזה על תושבי הדרום, והצבא יצא למבצע צוק איתן.

המלחמה היתה תקופה קשה בשביל מיר. היו המון הרוגים, וזה הכניס אותה לדיכאונות, התגלו אצלה נטיות אובדניות ושקלו לאשפז אותה. אותי זה הטריד, לא הבנתי למה מאשפזים אותה ומה לא בסדר אצלה. חשבתי שהיא פשוט קצת עצובה, וזה טבעי שאנשים עצובים.

בסוף החליטו להשאיר אותה בבית עם השגחה צמודה. במשך שבועות הייתי לצדה ימים ולילות, עקבתי אחריה לכל מקום כדי לוודא שהיא לא פוגעת בעצמה. לילה אחד, כששכבתי במיטה לידה בחדר, הקשבתי לשיחת טלפון שלה עם חברה ושמעתי משפט שהרעיד את גופי ואת נשמתי: "אם אור לא היתה לידי, כנראה הייתי פוגעת בעצמי."

שמעתי את זה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אחותי הגדולה כאובה. הרגשתי אבודה, כאילו ידי כבולות ואני לא יכולה לעזור לה. אבא ואמא גייסו את כולנו לשמח אותה ולדאוג לה.

אני מרגישה כאילו זה קרה אתמול, אבל עברו שנתיים מאז, ומיר במקום טוב יותר, אפילו שעדיין יש לה נטייה לדיכאון קשה. עוד לא הצלחתי להבין איך זה עובד, אבל היא בפנימייה לנערות בסיכון ומתקדמת.

ואני? כמו שאמרתי, היו שנים שהייתי בדיכאונות, גם אם החיים היו טובים. גם אם עשיתי דברים משמחים, מגיל צעיר סחבתי מועקה על הלב. והשנה, למרות כל האירועים שהיו יכולים להפיל אותי ולמשוך אותי למטה, כמו שקרה לי לא מעט בעבר, דווקא הצלחתי להתמודד ולקום. בדרך כלל הדיכאון תופס אותי בתקופה מסוימת ולא עוזב, והפעם התקופה הזו עברה בטוב.

אני צועדת על אוטומט לתחנת האוטובוס לכיוון גילה, לבית הילד. השמש שקעה וכבר חשוך בחוץ. קור הלילה הירושלמי מתחיל לחדור לגופי. אמנם הקיץ כבר החל, אבל בירושלים עדיין קריר בלילות.

האוטובוס מגיע, קו 31. אני משלמת ומתיישבת על הספסל האחורי. החלון לידי פתוח והקור חודר דרכו. מחכה לי נסיעה של בערך ארבעים דקות בתוך העיר. אני מרכיבה אוזניות וקרן פלס מתחילה לשיר לי באוזן על מבול. אני סוגרת את החלון, הצלילים מתנגנים בראשי ומשמשים פסקול למחשבות.

הדיכאונות הקשים, הלוויה של דפנה, הלוויה של רבקה. אני נזכרת ברגע שבו אבא הודיע לי על מותה של רבקה. חזרתי באותו היום מבית הילד ונשארתי אצל נתנאל ונועה, אחי וגיסתי, שגרו אז בגילה, במרחק הליכה מבית הילד. גם מיר ואורי, בן דוד שלי, הצטרפו אלינו.

בסביבות חצות הטלפון שלי צלצל ואבא היה על הקו. עניתי לו בהתלהבות, בדיוק סיימתי לצחוק מאיזו בדיחה. אבא נשמע רציני. שאלתי אם הכול בסדר, והוא ענה בשקט, "אמא של רוני נהרגה בתאונת דרכים." הצבע ירד לי מהפנים ברגע. לא הצלחתי לנשום. כולם סביבי השתתקו, ניסו להבין מה קרה. "רוני רוני?" התעשתי ושאלתי אותו. "כן, רבקה פרץ נהרגה," שמעתי את קולו השבור של אבא.

לעולם לא אשכח את הרגעים האלה של קבלת הבשורה. למחרת כבר היינו בלוויה הכואבת, שלכל אורכה חיבקתי את אבא ולא שחררתי. גם בשבעה היינו שם לעזור במה שיכולנו, ואבא עזר להם בכל הבירוקרטיות והדברים הטכניים שצריך לנהל בשבעה. בשבוע של השבעה היה לי מבחן במתמטיקה וניגשתי אליו, אבל בלב הרגשתי קרועה - לעשות מבחן כשחברתי יושבת שבעה. החברות האחרות התלוננו על המבחן, ורוני בכתה על אמא שלה שלא תשוב לעולם. רוני היא עכשיו יתומה. אבל השמחה שלה וההומור... אני לא יודעת איך היא עושה את זה. היא מדהימה אותי. היא שומרת על מי שהיא למרות הכאב. הלב שלה הוא מהגדולים שזכיתי להכיר.

אני שומעת בכריזה של האוטובוס את שם התחנה שלי. בדרך החוצה אני זורקת לנהג, "תודה, נהג אלוף" ומנופפת בידי. הוא מהנהן אלי.

אני מנתרת אל המדרכה, אומדת את הסביבה בכמה מבטים. מימיני נמצא השלט הגדול של בית הילד. בתחילת המדרגות שלפני השער אני מנתקת את האוזניות ומכניסה אותן לתיק. השער נפתח לקראתי מיד.

"תודה, יום מקסים," אני אומרת לשומר בכניסה. בפעמים הראשונות הייתי צריכה להזדהות ולהסביר לו מה תפקידי. עכשיו הוא כבר מזהה אותי ופותח לי ישר.

אני עוברת ליד משרד המנהל ועוצרת להעיף מבט במראה שבמסדרון, מוודאת שאני נראית בסדר. התלתלים הסתדרו היום, כל אחד מהם עומד במקום והשיער כבר עוד רגע מגיע לישבן. אני לובשת חולצה צמודה בצבע בורדו וחצאית שחורה, כמו שאני אוהבת, עד קו הברך, אני לא מגוונת יותר מדי. נשאר קצת סומק מהאיפור של הבוקר וגם האודם העדין נותר כשהיה.

אני עולה במדרגות. ילדים וילדות בגילים שונים חולפים על פני, ואני מחייכת לכולם, זורקת "שלום" לכל עבר. חלק משיבים, חלק מחייכים ואחרים לא מגיבים בכלל. אני עוברת את הקומה של הקטנים ואת הקומה של הגדולים ואז מגיעה לקומה הרצויה - הקומה של גיל האמצע.

פנייה חדה ימינה, ומזווית העין אני כבר רואה בכניסה למשפחתון את החניך שלי, שעומד בפתח ומחכה לי.

"אורית!!" הוא רץ אלי ומחבק אותי חיבוק גדול. אני מחבקת אותו בחזרה.

"מה איתך, אלמוגי?"1

"חיכיתי לך. איחרת בשתי דקות," הוא אומר ומתרכז בשעון היד שלו.

אני מצחקקת. "אז אני אשאר שתי דקות מאוחר יותר היום, מוסכם?"

"עשינו עסק."

אלמוג בן שמונה. אני מלווה אותו בבית הילד כבר כמעט שנה. אני כמו אחות גדולה בשבילו.

בבית הילד יש זוג מבוגרים שהם מעין ההורים במשפחתון. הם קובעים את החוקים וצריכים לפעמים להיות קשוחים עם הילדים ולחנך אותם. נוסף עליהם, בכל צוות יש גם שתי בנות שירות שעוזרות להורים ולפעמים גם גברים נוספים, שמשמשים אחים גדולים. הם נהנים עם הילדים. התפקיד שלי הוא להיות מעין אחות גדולה בשביל אלמוג.

הוא מחכה לי בכל פעם ומאוכזב אם אני מאחרת. בדרך כלל, הילדים חוזרים הביתה פעם בשבועיים, תלוי בילד ובמצבו המשפחתי.

אני נכנסת עם אלמוג אל הדירה, המשפחתון. "היי, אוריתי," אני שומעת את קולה המוכר של נועה גיסתי.

אני מחבקת אותה. "מה איתך?" אני שואלת, ואלמוג כבר מושך אותי אל החדר שלו. "נדבר," אני זורקת לנועה. היא צוחקת וחוזרת לעיסוקיה.

נועה כאן בתפקיד הורה, ואפשר לומר שקצת בזכותה הגעתי להתנדב פה. היא התחתנה עם נתנאל אחי (השלישי מלמעלה) לפני שנה, והם גרים קרוב. אבל נתנאל בצבא, אז הם נפגשים לעתים רחוקות. אפשר לומר שאני רואה אותה יותר משהיא רואה אותו.

אני הולכת עם אלמוג אל החדר שלו ובדרך הוא אומר לכולם שהחונכת שלו הגיעה. אי-אפשר לפספס את ההתלהבות שלו. הוא מביא מהשידה גולות ומבקש שאשב איתו על הרצפה ונשחק.

תוך כדי משחק הוא מתחיל לספר לי כל מה שקרה לו היום בבית הספר. אני מביטה בו - הוא זורח מאושר.

חניך נוסף, ששמו שלֵו, מגיע לחדר. "אני גם רוצה לשחק איתכם," הוא מבקש.

אלמוג מושך בכתפיו. "לא, זה הזמן שלי עם החונכת שלי," הוא אומר בהחלטיות.

אני מביטה בשלו ואז באלמוג, שמחזיר לי מבט נחוש.

"אלמוגי, למה לא? אולי דווקא יהיה יותר כיף איתו?" אני מנסה לשכנע אותו.

"חכה, אני אחשוב על זה," הוא אומר לו.

אחרי כמה שניות אני שואלת, "נו, מה אתה אומר?"

"טוב," הוא מאשר.

אני מחייכת אליו חיוך גדול, ושלו המאושר מתיישב לידנו ומצטרף למשחק.

בכל שבוע אני מחכה לזמן הזה שלנו, מאושרת לראות את פניו השמחות של אלמוג.

בבית הילד יש הרבה סיפורים מורכבים, כל אחד עם החיים שלו. אלה ילדים שההורים לא יכולים באמת לטפל בהם, ולכן הם רוב הזמן בבית הילד.

היה לי יום מוצלח, אבל אני מרגישה שהמהות טמונה ברגעים הקטנים האלה עם אלמוג. אני מרגישה שהנוכחות שלי משמעותית עבורו. מעבר לזה, אני מרגישה שיש לי הזדמנות להעביר לו ולשאר הילדים חלק מהערכים שגדלתי עליהם, חלק מהאהבה ומהתשתית המובנת מאליה של משפחה. אהבה ואחווה אחד כלפי השני. פרגון. הרבה דברים שמאפיינים את הבית שלי ואני חושבת שיכולים להוסיף להם במשפחתון, שתהיה אווירה טובה יותר.

עוד ילדים נכנסים לחדר, ואני חושבת עליהם, על הבתים שהגיעו מהם, על ההורים שלהם. מנסה לחשוב מה הסיפור של כל אחד מהם. אני מביטה בפניהם הצוחקות ומבינה כמה זה מיוחד שלמרות מה שהם עוברים, הם מחייכים. הם ילדים שגדלים במציאות מורכבת מאוד, אבל עדיין ילדים, עם התום הזה שיש לילדים.

אני חושבת על הבית שלי, על ההורים שלי. כמה הייתי רוצה שגם הילדים האלה יזכו לבית כמו שלי. להרגשה שיש מקום בטוח לחזור אליו. בית הילד מדהים ונותן מעטפת באמת מיוחדת, אבל זה לא בית כמו של כולם.

אני לוקחת ליד את הטלפון שלי ושולחת הודעה לעצמי: "להגיד לאבא ואמא שאני אוהבת אותם כשאחזור".

"הא, אלמוג, החונכת שלך הגיעה היום," אני שומעת קול מאחורי, מסתובבת ורואה את שחר, עוד ילד מהמשפחתון. הוא רזה, עם עור כהה וחיוך מתוק כזה, שאי-אפשר לא לאהוב אותו.

אני מסתובבת אליו בחיוך. "היי, שחר, מה שלומך? כיף לראות אותך!"

1 שמות הילדים בדויים.