1
זה היה יום אביבי כמעט מושלם.
האוויר היה קריר וצלול, ופסי התעבות פילחו את השמיים הכחולים כדרדר. מעליה, מעל צמרות העצים בהום פארק, זהרה טירת וינדזור באור הבוקר. המלכה עצרה את הפוני שלה כדי ליהנות מהנוף. אין דבר יפה לנפש מבוקר שטוף שמש באנגליה הכפרית. אחרי שמונים ותשע שנים, היא עדיין התמוגגה ממלאכת האל. או האבולוציה, אם לדייק בעובדות. אבל ביום כזה, היא חשבה על האל.
לו הייתה צריכה לבחור את החביב עליה מכל מעונותיה, הרי שזה היה המקום. לא ארמון בקינגהאם, שהיה כמו בניין משרדים מוזהב המשקיף אל כיכר תנועה. וגם לא בלמורל או סנדרינגהאם, אף על פי שהיו בשר מבשרה. וינדזור פשוט הייתה הבית. שם חוותה את ימי ילדותה המאושרים ביותר: הבקתה המלכותית, מופעי הפנטומימה, הרכיבות. ולשם המשיכה להגיע בסופי שבוע, כדי לנוח מהרשמיות האינסופית בעיר. שם נח פאפא מנוחת עולמים, וגם מאמי היקרה, ולצידם מרגרט, אף על פי שהכנסתה לאחוזת הקבר הצפופה לא הייתה עניין של מה בכך.
אם תתחולל מהפכה אי־פעם, הרהרה, היא תבקש לפרוש לשם. לא שייתנו לה. המהפכנים בוודאי ישלחו אותה ל... לאן? לגלות? אם כן, היא תעבור לווירג'יניה, שנקראת על שם אליזבת קודמתה, שם חי סֶקרֶטֶריאֶט, הסוס שזכה במרוץ הגביע המשולש ב־73'. למען האמת, לולא חבר העמים הבריטי, ולולא צ'רלס המסכן, ויליאם וג'ורג' הקטן שמסודרים יפה לרשת אותו אחרי הסוף המר, זה היה רעיון לא רע בכלל.
אבל וינדזור תהיה האפשרות הטובה ביותר. כאן אפשר לשאת הכול.
מהמרחק הזה הטירה נראתה שלווה, עצלה ומנומנמת. טעות. בפנים התרוצצו חמש מאות איש. זה היה כפר, כפר יעיל במיוחד. היא נהנתה לחשוב על כולם, החל במנהל משק הבית הבודק את החשבונות וכלה בחדרניות המציעות את המיטות אחרי המסיבה הקטנה של ליל אמש. אבל היום העיב צל על הכול.
אחד הנגנים נמצא הבוקר במיטתו ללא רוח חיים. ככל הנראה מת בשנתו. היא פגשה אותו. אפילו רקדה איתו שעה קלה. צעיר רוסי שהגיע לנגן בפסנתר. כה מוכשר, כה מושך. אבדה מחרידה למשפחתו.
שאגת מנועים עמומה מעל ראשה השתיקה את שירת הציפורים. ממקום מושבה על האוכף שמעה המלכה יבבה נוקבת, וכשהרימה את מבטה ראתה מטוס איירבוס A330 מתקרב לנחיתה. החיים קרוב לנתיב הטיסה של היתרו הופכים אותך למומחית בזיהוי מטוסים, אם כי זיהוי כל דגם של מטוס נוסעים ממבט ראשון הוא טריק מסיבות שאין לו דורש. רעש המטוס ניער אותה ממחשבותיה והזכיר לה שהיא צריכה לחזור למסמכים שלה.
אבל לפני כן, כך החליטה, היא תברר על אימו של הצעיר. אם להודות על האמת, היא בדרך כלל לא נהגה להתעניין בקשרי משפחה מעורערים של אחרים. המשפחה שלה הייתה די והותר. אבל משהו אמר לה שהמקרה הזה שונה. הבעת פניו של המזכיר האישי שלה כשעדכן אותה הבוקר בחדשות הייתה משונה ביותר. למרות מאמציהם הבלתי נדלים של אנשי הצוות לגונן עליה מפני כל דבר מצער, היא תמיד ידעה כשמשהו קרה. והפעם, היא הבינה פתאום, ללא ספק קרה משהו.
"קדימה," היא הורתה לפוני שלה. הסייס שלצידה דחק גם הוא בסוסו ללא מילים.
מתחת לתקרה הגותית המעוטרת בחדר האוכל המלכותי הקטן התקרבה ארוחת הבוקר אל סיומה. מנהל המרוצים של המלכה חלק ביצים ובייקון עם הארכיבישוף מקנטרברי, השגריר במוסקבה לשעבר וכמה מזדנבים מליל אמש.
"ערב מעניין," הוא אמר לארכיבישוף, שישב לשמאלו. "לא ידעתי שאתה רוקד טנגו."
"גם אני לא," גנח חברו. "גברת גוסטֶלו סחפה אותי. השוקיים הורגות אותי." הארכיבישוף הנמיך את קולו. "בסולם של אחת עד עשר, כמה מגוחך הייתי?"
שפתיו של מנהל המרוצים התעקלו. "אם לצטט את נייג'ל טאפנֶל: אחת־עשרה. נדמה לי שאף פעם לא ראיתי את המלכה צוחקת ככה."
הארכיבישוף הזדעף. "טאפנל? הוא היה כאן אתמול בלילה?"
"לא. 'ספיינל טאפ'."
הרקדן בעל כורחו חייך במבוכה. "אוי ואבוי." הוא רכן לשפשף את השוק מתחת לשולחן, ומבטו הצטלב במבטה של צעירה יפהפייה, צנומה כדוגמנית, שישבה מולו. נדמה היה שאישוניה הכהים, הרחבים, ננעצים היישר בנשמתו. היא חייכה חיוך רפה. הוא הסמיק כמו נער מקהלה.
אבל מאשה פֵּיירוֹבְסקָיה לא הסתכלה עליו, אלא דרכו. הערב הקודם היה החוויה העזה ביותר בחייה, והיא המשיכה להתענג על כל רגע בו.
"סעודה," היא עשתה חזרות אילמות בראשה, "ולינה. סעודה ולינה. בשבוע שעבר הייתי בסעודה ולינה בטירת וינדזור. כן כן. עם הוד מלכותה, מלכת אנגליה. לא יצא לך להיות בערב כזה? זה נהדר." כאילו זה קרה לה כל שבוע. "יורי ואני קיבלנו חדרים שמשקיפים אל העיירה. הוד מלכותה משתמשת באותו סבון כמונו. היא כל כך מצחיקה כשמכירים אותה. והיהלומים שלה – למות..."
בעלה, יוּרי פֵּיירוֹבְסקי, התמודד עם הנגאובר כביר בעזרת תערובת של ירקות ירוקים נאים וג'ינג'ר שנרקחה על פי המתכון האישי שלו. הצוות היה יעיל בהחלט. יורי שמע שמועות על כך שהמלכה שומרת את דגני הבוקר שלה במכלי פלסטיק (לא שהיא הצטרפה אליהם הבוקר). הוא ציפה ל"שיק אנגלי מרופט" של פעם, כלומר בתים לא מתוחזקים עם חימום כושל וצבע מתקלף. אבל הוא טעה. בחדר הזה, למשל, היו וילונות משי אדומים מעוטרים, יותר מעשרים כיסאות מוזהבים תואמים סביב השולחן ושטיח בהזמנה אישית ללא רבב. כל שאר החדרים היו נקיים ומצוחצחים כמו זה. אפילו המשרת האישי שלו יתקשה למצוא סיבות לביקורת. גם הפורט בערב הקודם היה משובח. והיין. היה גם ברנדי? הוא זכר במעומעם שהיה.
למרות הדפיקות בראשו, הוא פנה לאישה משמאלו, שהייתה רעייתו של השגריר לשעבר, ובירר כיצד משיגים את שירותיו של ספרן אישי, כמו זה שפגשו אחרי ארוחת הערב. רעיית השגריר לשעבר, שלא ידעה, אך הייתה חברתם של משכילים דלפונים רבים, הגבירה את קסמה לאחת־עשרה וענתה כמיטב יכולתה.
שיחתם נקטעה למראה אישה גבוהה ששערה שחור כעורב, לבושה במכנסיים וז'קט מחויטים, שנעמדה בפתח הדלת בתנוחה דרמטית, כשידה על מותנה ושפתיה משורבבות בבהלה.
"אוי, מצטערת! איחרתי?"
"ממש לא," ענה מנהל המרוצים בחביבות, אף על פי שאיחרה ועוד איך. אורחים רבים כבר חזרו למעלה, לפקח על אריזת התיקים שלהם. "אנחנו מאוד נינוחים כאן. בואי שבי לידי."
מרדית גוֹסטֶלוֹ התקרבה לכיסא שהורחק מהשולחן על ידי משרת, וכשהציעו לה קפה הנהנה בהתלהבות.
"ישנת טוב?" שאל קול מוכר לימינה. זה היה סר דיוויד אטנבורו, בנעימת קול מתנגנת ומוטרדת כמו בטלוויזיה. היא הרגישה כמו פנדה בסכנת הכחדה.
"מממ, כן," שיקרה. היא הסתכלה סביב השולחן כשהתיישבה, ראתה שמאשה פיירובסקיה היפהפייה מחייכת אליה קלות וכמעט פספסה את הכיסא.
"אני לא ישנתי," מלמלה מאשה בקול צרוד. כמה ראשים פנו להביט בה, אך לא בעלה, שהזעיף פנים למיץ שלו. "כל הלילה חשבתי על היופי, המוזיקה, ה... 'сказка', איך אומרים באנגלית?"
"האגדה," מלמל השגריר מהצד השני של השולחן בקול רועד.
"כן, האגדה. נכון? ממש כמו להיות בדיסני! אבל עם קלאסה." היא השתתקה. זה לא נשמע כמו שהיא התכוונה. האנגלית שלה הגבילה אותה, אבל היא קיוותה שההתלהבות שלה הביעה את הרעיון. "יש לך מזל," היא פנתה למנהל המרוצים. "אתה בא לכאן הרבה, כן?"
הוא חייך, כאילו זו בדיחה. "בהחלט."
לפני שהספיקה לחקור מה פשר השעשוע, ניגש אל בעלה משרת אחר, מרהיב באפודה אדומה ומעיל שחור ארוך, רכן ולחש באוזנו משהו שמאשה לא שמעה. יורי הסמיק, דחף את כיסאו לאחור בלי לומר דבר ויצא מהחדר בעקבות המשרת.
במבט לאחור, מאשה האשימה את עצמה שדיברה על אגדות. איכשהו, הכול קרה באשמתה. כי כשחושבים על זה, במרכזן של אגדות תמיד ישנם כוחות אפלים. הרשע אורב במקומות שבהם אנו משתוקקים שלא יהיה, והרשע לעיתים קרובות מנצח. כמה טיפשי היה לחשוב על דיסני, כשלמעשה הייתה צריכה לחשוב על בּאבּה יאגה ביער.
לעולם איננו מוגנים. לא משנה בכמה פרוות ויהלומים נתכסה. ויום אחד אני אהיה זקנה ובודדה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.