קשרי משפחה מסוכנים

קלאו הייתה בטוחה שכבר ראתה את האישה הזו בעבר.

היא לא ידעה בוודאות היכן או מתי פגשה אותה, היא גם לא ידעה אם תחושתה הייתה אמיתית או שדמיינה. אולם תחושת היכרות מוזרה אפפה אותה כשהביטה בה. תחושה שלא נתנה לה מנוח.

היא הניעה את ראשה בקוצר רוח. אולי מתוך רגישות יתר, כפי שקרה לה לעיתים. אולם לא היה כל ספק כי האישה לא גרעה את עינה מעליה מרגע שהצטרפה לתור ביציאה. ייתכן כי משום כך נראתה לה מוכרת. אולי היא הייתה דומה למישהי אחרת שהאישה הכירה.

לבטח היה לכך הסבר תמים והגיוני. רק משום שלא אהבה שנועצים בה מבטים אין הדבר אומר שהאישה התכוונה לפגוע בה. קלאו שילמה עבור החלב אשר מלכתחילה היה הסיבה שהביאה אותה לחנות, והתעלמה מן המבט הבוחן והעיקש ואז נבהלה מאוד כשהאישה פתחה עמה בשיחה.

"את מיס נובק, נכון?" שאלה כשחסמה את דרכה של קלאו, כאילו אם לא הייתה עושה כן הייתה קלאו ממשיכה ללכת. "אני כל כך שמחה לפגוש אותך סוף סוף. חברתך אמרה שאני עשויה למצוא אותך כאן."

קלאו קימטה את מצחה. היא ודאי התכוונה לנורה. פירוש הדבר שהאישה קודם כל ביקרה בדירתן. היא נאנחה. על מה בדיוק חשבה נורה כשהנחתה אישה זרה למקום הימצאותה של קלאו? בעיקר נוכח הדברים המוזרים שקורים בימינו, קלאו ציפתה ממנה לנהוג בהגיון ובזהירות רבה יותר.

"אני מצטערת," היא אמרה למרות ובניגוד לכושר השיפוט שלה. "אני מכירה אותך?"

האישה חייכה, וקלאו הבחינה כי היא הייתה מבוגרת מכפי שנראתה לה קודם לכן ממרחק. קלאו הניחה כי הייתה בשנות הארבעים לחייה, אולם כעת הבחינה כי הייתה לפחות בת חמישים. שער הנחושת החלק שלה בתספורת הקצרה היה מטעה, לא כל שכן דמותה המטופחת, גזרתה הדקה ורגליה הצנומות.

היא לא הייתה גבוהת קומה במיוחד. היא נאלצה להטות את ראשה על מנת להישיר מבט אל עיניה המשתאות של קלאו. האיפור שלה היה מושלם, ניכר היה כי בגדיה יקרים, ואת אשר חסר לה בקומתה היא השלימה בהופעתה.

"אני מתנצלת," היא אמרה במבטא טרנסאטלנטי משהו, ותוך כדי שיחה גררה אחריה את קלאו אל מחוץ לחנות. האוויר הקריר של ערב סתווי הסתחרר סביבן, האישה רעדה וברור היה שהיא לא נהנית מהקרירות. "כמובן," היא המשיכה ועצרה בקדמת המגרש "היה עליי להציג את עצמי מייד בהתחלה. לא נפגשנו, חמודה, אבל אני סרנה מונטויה. אחותו של אביך."

מכל הדברים שבעולם אשר עשויה הייתה לומר, הרי שהיו אלו הכי פחות צפויים, חשבה קלאו בספקנות. לרגע לא נותר לה אלא להביט בה בחוסר אמון.

לאחר שהתעשתה, אמרה משועשעת קלות ובתחושת הקלה, "לאבי לא הייתה כלל אחות, מיס מונטויה. אני מצטערת." היא החלה להתרחק משם. "חוששתני כי טעית."

"אני לא חושבת כך," אמרה סרנה מונטויה – אם זה היה שמה באמת – הושיטה אצבעות אדומות ציפורניים ואחזה בשרוולו של ז'קט הצמר שלבשה קלאו. "בבקשה," היא התחננה לפניה, "הקשיבי לי רגע אחד." היא נאנחה והרחיקה מעליה את אצבעותיה כשקלאו נעצה בה מבט מלא כוונה. "שמו של אביך היה רוברט מונטויה..."

"לא."

"הוא נולד בשנת אלף תשע מאות חמישים ושש, באי סן קלמנטה שבקאריביים."

"זה לא נכון," הביטה בה קלאו בקוצר רוח. אז, בנימה של כניעה הוסיפה, "ובכן, נכון, אבי נולד בסן קלמנטה, אבל אני לא בטוחה בקשר לתאריך, ושמו היה הנרי נובק."

"אני חוששת שלא," לפתה סרנה מונטויה את פרק כף ידה של קלאו, והפעם בנחישות שאי אפשר להתעלם ממנה ובמבט נחוש. "אני לא משקרת לך, מיס נובק. אני יודעת כי חשבת תמיד שלוסיל והנרי נובק היו הורייך, אבל הם לא היו הורייך הביולוגיים."

קלאו לא האמינה למשמע אוזניה. "מדוע את עושה זאת?" תבעה לדעת. "מדוע את מתעקשת כל כך שהאיש הזה – רוברט מונטויה – אחיך – הוא אבי?"

"היה," העמידה אותה סרנה על טעותה בצער. "רוברט היה אביך. הוא הלך לעולמו לפני כמה שנים."

קולה של קלאו נשבר בהתייפחות. "הטענה שלך מגוחכת, ואת יודעת זאת."

"זו האמת," התעקשה סרנה בנחישות. היא ניסתה למנוע מקלאו להתרחק והמשיכה בצורה החלטית, "האמיני לי, מיס נובק – כאשר אבי שהוא סבך – סיפר לי את אשר קרה, גם אני לא האמנתי למשמע אוזניי."

"טוב, לזאת אני מסוגלת להאמין," אמרה קלאו בזעם קל. "ולכן, אל תדאגי, מיס מונטויה. אביך ללא ספק סובל מהזיות. לרוע המזל, הוריי האמיתיים נהרגו בתאונת רכבת לפני שישה חודשים, אחרת היו אומרים לך את הדברים בעצמם."

"כן, נודע לנו על התאונה." סרנה הייתה מלאת הפתעות. "כך נודע לאבי בפעם הראשונה על מקום הימצאך." היא עצרה. "כמו כן, הוא לא הוזה. בבקשה, קלאו, בואי נשב ונשתה משהו ותאפשרי לי להסביר לך..."

קלאו מעדה צעד לאחור והפעם האישה הרפתה מאחיזתה. "מנין לך שמי?"

"מנין לדעתך?" נשמעה סרנה כמו משועממת ברגע זה. "שמך הוא קלאופטרה, נכון?" וכשראתה על הבעת פניה של קלאו את האישור הלא-רצוני לשאלתה הוסיפה, "זה היה גם שמה של סבתך מצד אמך. שמה היה קלאופטרה דוּבּוּאָה, ובתה, סלסט, היתה אמך. סלסט דובואה הייתה אחת הנשים היפות ביותר באי," אמרה והעניקה לקלאו מבט בוחן במלוא תשומת הלב. "לא נעים לי לומר, אבל את דומה לה מאוד."

"שפתיה של קלאו התהדקו בשאלה: "היא הייתה שחורה?"

סרנה כיווצה את גבותיה בכעס. "זה חשוב?"

קלאו נדה בראשה. "רק אדם לבן היה מעלה בדעתו לשאול שאלה כזו." שפתיה התעוותו. כן, זה חשוב."

"או-קיי," שקלה סרנה את התשובה. "ובכן, כן, אני מניחה שהיא הייתה – שחורה. עורה היה – אממ – בגון הקפה. לא בדיוק שחור, אבל גם לא לבן."

זה כבר הספיק לקלאו. היא מיאנה להקשיב לסיפורים נוספים. אם התיאור של "אמהּ" כביכול היה מכוון לערער את נחישותה, הוא נכשל כישלון חרוץ. היא הייתה רגילה לחנופה משעממת. בדרך כלל מפיותיהם של גברים, למען האמת. אבל בכל זאת, היא התמודדה עם מחמאות כל חייה.

"הביטי, עליי ללכת," אמרה לה והרגיעה את עצמה שאילו היה שמץ של אמת בדברי האישה, סביר להניח שכבר הייתה שומעת על כך. הוריה לא היו שקרנים, יהיו אשר יהיו דבריה של סרנה מונטויה. קלאו אהבה אותם מכדי שתעודד רעיון כדוגמת זה שהציגה לפניה סרנה.

חוץ מזה היא הייתה האפוטרופסית היחידה לרכוש של הוריה. במסמכים שהותירו אחריהם לא היה דבר שעורר את חשדה.

חוץ מאשר אותו תצלום, נזכרה כעת באי רצון. באותה עת שמצאה אותו היא לא הקדישה לו כמעט כל מחשבה. היה זה תצלום של אמה עם אישה אחרת, אישה אשר נראה לה כי דמתה לה מאוד. אבל בצד האחורי של התצלום לא היה כתוב דבר, לא היה כל רמז לזהותה של האישה. קלאו השאירה את הנושא לדמיונה. סביר להניח כי היו מאות אנשים בעולם שהייתה דומה להם.

כמו למשל לסרנה מונטויה...

אבל לא, היא סילקה את המחשבה ממוחה, ולהפתעתה האישה לא עיכבה אותה עוד.

"בסדר," היא אמרה בשוויון נפש. "אני משערת שהבשורה גורמת לך הלם לא פחות משגרמה לי."

צדקת, חשבה לעצמה קלאו באכזריות, אבל לא העזה להביע את מחשבותיה בקול רם. כמו כן, היא לא נתפתתה להאמין שבזאת נסתיים העניין.

"את זקוקה לזמן כדי לעכל את הדברים שאמרתי לך," המשיכה סרנה, ואגב שיחה עטתה על אצבעותיה עדויות הטבעות כפפות עור רכות. "אבל תדאגי שזה לא יארך זמן ארוך מדי, בסדר חמודה? סבך גוסס. האם תמנעי ממנו את ההזדמנות האחרונה לפגוש את נכדתו היחידה?"

שלושים דקות מאוחר יותר שבה קלאו אל הדירה שחלקה עם נורה ג'ייקובס.

למעשה, היה זה מרחק של חמש דקות הליכה מהסופרמרקט למינסטר קורט, שם הייתה ממוקמת הדירה. אבל קלאו עקפה את הפארק כדי לחשוב.

בכל זמן אחר דבר לא היה משכנע אותה להיכנס אל תוך הפארק לבדה לאחר החשיכה, אולם מובן שברגע זה לא חשבה בצורה הגיונית. זה עתה נאמר לה כי אביה ואמה – שני האנשים היחידים בעולם אשר חשבה שבהם תוכל תמיד לבטוח – שיקרו לה בנוגע לזהותה. עד עתה חשבה שהיא בודדה בעולם – ולפתע התברר לה שיש לה דודה וסב – ומי יודע מה עוד? – שהיו בכלל לבנים.

היא לא רצתה להאמין בזאת. היא רצתה שהדברים ישובו למצבם הקודם כפי שהיו לפני שהחליטה שלא תוכל להסתדר בלי חלב לקורנפלקס שלה בבוקר.

אילמלא הלכה לסופרמרקט...

אבל המחשבה הייתה אווילית. במוקדם או במאוחר האישה הזו מונטויה הייתה מדביקה אותה. הדברים גם לא עמדו להשתנות בקרוב. בכל אופן לא אם סרנה מונטויה מתחה אותה בתעלול הגדול ביותר שקלאו שמעה עליו מימיה.

מדוע שתעשה זאת? איזה רווח יכלה להפיק מכך? היא לא יצרה אצל קלאו רושם של אישה שתצא מגדרה למען מישהי זרה מוחלטת אלא אם אביה גסס, כמובן, והייתה לו רשימת דברים שהיה עליה עוד לחשוף.

נורה המתינה לה בדירתן, בחדר המגורים הקטן שלהן. המקום כולו היה מצומצם בשטחו, אולם שכר דירה באזור הזה של לונדון היה גבוה במיוחד ולכן קלאו קפצה על ההזדמנות לחלוק בהוצאות עם שותפה.

נורה הייתה בלונדינית נאה ושמנמונת. ההפך הגמור של קלאו במובנים רבים. אבל שתי הבחורות היו חברות מאז תקופת לימודיהן בתיכון ולמרות המגבלות של סביבות מגוריהן, הן בדרך כלל הסתדרו מצוין זו עם זו.

עם זאת, ברגע זה נראתה נורה מופתעת. "הנה את!" היא קראה בתחושת הקלה כשקלאו פתחה את הדלת. "דאגתי לך מאוד. איפה היית?" אז היא כיווצה את גבותיה כשקלאו התקרבה אל מנורת החדר. "מה קרה? את נראית כאילו ראית רוח רפאים."

"אה..." לחייה של נורה האדימו. "אז היא מצאה אותך."

"אם את מתכוונת לסרנה מונטויה, אז כן. היא מצאה אותי."

"סרנה מונטויה? זהו שמה?" ניסתה נורה להבהיר לעצמה את הפרטים, אבל היא הבחינה כי קלאו לא התרשמה ממאמציה. "ובכן, היא אמרה שהיא דודתך," אמרה בצורה "עקומה". "מה הייתי אמורה לומר לה? היא לא נראתה לי כמו מי שבאה 'לעקוץ'."

"כאילו שיכולת לדעת," השיבה קלאו ביובש. נורה נודעה במאמציה הרבים למצוא לעצמה גבר הגון, אך ללא הצלחה. קלאו שבה אל חדר המגורים, צנחה על הספה והביטה בחברתה בפנים מדוכדכות. "בכנות, נורה, חשבתי שאת נבונה יותר."

"אז היא לא דודתך?"

"לא, היא לא דודתי," הצהירה קלאו בנימה לא כל כך משוכנעת כמו מאולצת. "כלומר, לא היה בה דבר שרמז לך על משהו? היי כנה, נורה. אני נראית כמו אחייניתה של סרנה מונטויה?"

"בהחלט יכולת להיות." נורה לא הייתה מוכנה לסגת מעמדתה. "למען האמת, אף על פי שאת גבוהה ממנה, בכל זאת יש לכן תווי פנים דומים." היא שתקה. "מונטויה הוא שם ספרדי, לא?"

"אני לא יודעת. אני חושבת שהיא מתגוררת באיים הקאריביים, אז יכול להיות." קלאו נשמעה קצרת רוח. "אבל הוריי היו שחורים, נורה. לא ספרדים. את יודעת זאת."

היא כיווצה את כתפיה, ומיאנה להיזכר בהזדמנויות הבודדות שבהן היא בעצמה הטילה ספק באשר לזהותה. היא לא הייתה דומה להוריה, ואף תהתה אם בקרבו של מי משניהם זרם דם לטיני.

שאלות כאלו עוררו טינה במידה כזו שאת ספקותיה הנוספים שמרה לעצמה. היא סירבה להאמין שהם שיקרו לה. היא אהבה אותם מאוד מכדי לחשוב כך.

"טוב..." נשמעה נורה פילוסופית. "אז מה עוד היא אמרה? חייב להיות איזשהו קשר שגרם לה לבוא הנה."

"אין שום קשר," רגזה קלאו. לאחר שהבחינה בהתמרמרותה של נורה המשיכה, "בסדר. היא אמרה שאימא ואבא לא היו הוריי האמיתיים. היא אמרה ששמו של אבי הביולוגי היה למעשה, רוברט מונטויה." היא שתקה. "אחיה."

"או, אלוהים!"

"כן, בדיוק," חששה לפתע קלאו שהדברים עשויים להיות האמת. "זו הסיבה שנראיתי קצת – לא מאופסת – כשנכנסתי, אני משערת. לא כל יום אומר לך מישהו שאת לא מי שתמיד חשבת שאת."

נורה נשכה את שפתה. "אבל את חושבת שהיא משקרת?"

"ועוד איך!" הביטה בה קלאו במבט מלא רגש. "ברור שהיא משקרת. איך את בכלל יכולה לשאול שאלה כזו? הכרת את הוריי. הם הרשימו אותך כמו אנשים שישמרו בסוד עובדה כזו?"

"לא," נאנחה נורה. "בכל זאת, פעמים רבות חשבתי לעצמי שאת לא דומה להם במיוחד, קלאו. אני מתכוונת, או-קיי, העור שלך כהה משלי, אבל הרי את בכל זאת לא בלונדינית, נכון? ויש לך שיער שחור."

"אל תלכי לשם, נורה."

קלאו שוב נעמדה על רגליה, הסתובבה במפתיע והלכה לכיוון חדר השינה הקטן שלה שנורה עיצבה עבורה כשעברה להתגורר בדירה.

היא לא רצתה לשקול אפשרות שהיה גרגיר של אמת בדבריה של סרנה מונטויה. אם תעשה כך, תיקרע לגזרים את כל מארג חייה עד לרגע זה.

כעת הבינה שהיה עליה להציב עוד שאלות. היה עליה לבקש מהאישה הוכחות לביסוס טענותיה.

במקום זאת, היא רק הקפידה להכחיש משהו שכעת, במבט לאחור, ראתה כי היה בעל משמעות. אולי לא אותה המשמעות שייחסה לו סרנה מונטויה, אבל אולי הייתה זו בכל זאת הסיבה לכך שסרנה יצרה עמה קשר.

דומיניק מונטויה עמד והתבונן החוצה מבעד לחלונות חדרו בקומה הארבע-עשרה במלון כשסרנה נכנסה פנימה. אורותיה של עיר הבירה נפרשו תחתיו, כרך הומה ורועש, שונה מאוד מאחוזת המשפחה שבה גדל.

מנגנון הסגירה האוטומטי של הדלתות מנע מסרנה לטרוק אותן, אבל הגידופים שהשמיעה גרמו לאחיינה להפנות לעברה את מבטו בעיניים ירוקות לגלגניות.

"כנראה הלך לך טוב," העיר כשסרנה שעטה אל עבר מגש המשקאות שניצב על שולחן כתיבה בקצהו האחר של החדר. הוא התבונן בה כשהיא מזגה וודקה עם קרח לתוך כוס וקרבה אותה אל שפתיה, ואז הוסיף, "אני מניח שמצאת אותה."

סרנה גמעה מחצית המשקה, ואז בשפתיים קפוצות אמרה, "כן, מצאתי אותה." עיניה הכחולות נצצו בקור רוח. "אבל בפעם הבאה אתה יכול ללכת ולראותה בעצמך."

דומיניק תחב את אגודליו לתוך כיסי הג'ינס האחוריים והתנועע לאחור על העקבים של מגפי העור שנעל. "אז אם כן, תהיה פעם נוספת," העיר כבדרך אגב. "ארגנת את הפגישה הבאה?"

"לא," השיבה סרנה בנימה עקשנית. "אבל מישהו משנינו ייאלץ לחרוק שיניים ולהמשיך, נכון?" היא הנידה את ראשה. "אחרת סבך עומד להתפרץ בהתקף זעם."

דומיניק כיווץ את גבותיו הכהות בתהייה, וסרנה חשבה, לא בפעם הראשונה, איזה גבר מושך הוא היה. גרעין קטן של תרעומת התעורר בקרבה. יקרה אשר יקרה, אביה לעולם לא יאשים אותו.

מאז שאחיה, רוברט, מצא את התינוק, דומיניק ששוטט ברחובות מיאמי כשבקושי מלאו לו שלוש שנים, תמיד היה כך. דומיניק היה בר מזל במיוחד: הנכד המועדף.

הנכד היחיד עד עתה, הרהרה סרנה ברוגז. אף על פי שאחיה נישא בשנות העשרים המוקדמות לחייו, היא מעולם לא נישאה. היו לה הצעות נישואין, כמובן, בצעירותה. אולם מותה של אמהּ בטרם עת כשסרנה הייתה בשנות העשרה לחייה, שכנע אותה כי אביה היה זקוק לה והיא מעולם לא הביטה לאחור.

עתה, הגילוי שלאחיה הייתה פרשת נאפופים עם סלסט דובואה הכה אותה בתדהמה. היא חשבה שהם היו קרובים זה לזה. מותו פגע בה קשות. אולם לאחרונה גילה אביה את נסיבות פרשת האהבים של אחיה, כיצד הוא, והוא לבדו, סייע לרוברט לשמור בסוד את קיומה של הילדה.

היא הנידה בראשה ודומיניק ניסה לקרוא את מחשבותיה. הוא ידע שהיא לעולם לא תסלח לרוברט על שהוליך שולל אותה ואת אמו המאמצת של דומיניק, לילי. העובדה שלילי הייתה עקרה, היא שהקלה כל כך על אימוצו.

הוא ידע להעריך היטב את המזל שנפל בחלקו כשזכה להורים אוהבים ודואגים. אמו הביולוגית מעולם לא רצתה בו ושמחה כי היה מישהו שנטל על עצמו את האחריות כלפי הילד.

פעם אף ניסה למצוא את אמו, בגיל העשרה כשהיה סקרן לגלות את שורשיו. אולם הוא גילה כי היא הלכה לעולמה ממנת יתר, בסך הכל שבוע לאחר שהוא אומץ. אז שוב הבין עד כמה שפר עליו גורלו שרוברט מצא אותו.

אולי זו הסיבה שלא התייסר כמו דודתו סרנה במצב הנוכחי שנקלעו אליו. או קיי, הדבר הכה את כולם בתדהמה, בעיקר את אמו שכמו סרנה בטחה לחלוטין בבעלה.

הדבר עמד להיות קשה עבורה. לזקן – לסבו – היו הרבה מאוד הסברים להעניק, על כי רק שנים רבות כל כך לאחר מות בנו, רוברט, הביא לתשומת לבם את קיומה של הילדה. אולי משום שנקף אותו מצפונו, החליט דומיניק בינו לבין עצמו, בעקבות גילוי פתאומי של סרטן הערמונית בתחילת אותה שנה.

"אם כך, מדוע סבי עומד לחטוף – מה אמרת – התפרצות זעם?" שאל דומיניק וסרנה הביטה בו בעיניים נעלבות.

"משום שהיא העתק של אמה," השיבה קצרות. "לפחות, כפי שנראתה ביום מותה." היא הנידה את ראשה. "אתה יודע, ידעתי שסלסט ילדה תינוקת, אבל מעולם אפילו לא חלמתי שהיא עשויה להיות בתו של רוברט."

"כמובן, איש לא העלה בדעתו. חוץ מאשר סבי, אולי."

"אה, כן, הוא ידע," השיבה סרנה במרירות. "אבל איך יכול היה רוברט לעולל כך ללילי? חשבתי שאהב אותה."

"אני יודע שהוא אהב אותה," אמר דומיניק בקול עדין. "האישה הזו – סלסט – הייתה בסך הכל רגע של טירוף."

"רגע של טירוף מיני." סרנה לא הייתה מוכנה להתפשר. "אולי רצה להוכיח שלא היה אימפוטנט, המממ?" היא צנחה בחבטה לתוך אחת הכורסאות המרופדת באריג רקום שניצבה לצד האח דמוית השיש. "כיצד יכול היה, דום? היית עושה זאת לאישה שנשבעת לאהוב?"

"או – לא." דומיניק כעס. "אבל הרי אנחנו לא מדברים עליי, סרנה. חוץ מזה, אחיך לא עמנו. מישהו חייב לצאת להגנתו. הוא לא היה איש רע, למען השם. את לא יכולה לעשות לו קצת הנחה?"

סרנה נאנחה. "זה לא קל."

"בכל אופן, אני מסופק אם רוברט היה מרוצה ממעשיו של אביך, אילו היה חי." דומיניק נשמע משכנע מאוד. "ובאותה נשימה אני מעז לומר שבאותה עת הוא חשב שהמעשה שלו נכון וצודק."

"אתה מתכוון לעובדה שהוא נפטר מההוכחה?"

"אה, לטהר..." התיישב דומיניק על אחוריו לצד הכיסא שלה. "אני בטוח שבראש מעייניו עמדה טובת הילדה. אמה הלכה לעולמה ואני מסופק אם אמי הייתה מקבלת אותה בברכה אל חיק המשפחה."

"גם אני מסופקת בכך," הסכימה עמו דודתו במרץ. "אז מה גורם לך לחשוב שלילי תרגיש כעת אחרת?"

דומיניק נאנח ונעמד שוב על רגליו. "אני מסופק אם היא תקבל אותה היום," הוא הודה בכנות. "אבל הדבר לא תלוי בה, נכון? ההחלטה היא של אביך."

"אני חושבת שכל העניין דוחה. אני לא יודעת כיצד שלטתי בעצמי כאשר – כאשר הבחורה הבורה והנבערת הזו לא האמינה לי," היא הפטירה בבוז. "אין לה מושג מה מוצע לה כאן."

"אולי בכלל לא אכפת לה," אמר דומיניק חרישית. "אז הצלחת לשכנע אותה?"

"אני לא יודעת." סרנה קמה למזוג לעצמה משקה נוסף ושוב התיישבה במקומה. "אולי היא תשקול את הדברים שאמרתי לה, אבל למען האמת, לא אכפת לי במיוחד. היא כלל לא כפי שציפיתי."

דומיניק הרים גבה. "משום שהיא דומה כל כך לאישה ההיא דובואה?" הוא ניסה לשאול בצורה מתוחכמת, וסרנה השיבה לו במבט זועם.

"כמובן, צפוי שכך תחשוב," אמרה ברוגז. "אתה גבר. גברים תמיד השתטו לפני נשות דובואה. לפחות כך שמעתי." היא נאנחה. "אבל בסדר, אולי אני מקנאה קצת. דבר אחד בטוח, היא לא דומה במיוחד לרוברט."

"כלל לא?"

סרנה השמיעה אנחת תסכול. "ברור שקצת," היא הודתה. "יש לה את האף שלו, את הפה שלו ואת קומתו הגבוהה."

"אבל היא שחורה?"

"לא." סרנה נעה בכיסאה באי נוחות. "לא בדיוק. היא פשוט – יפהפייה. דקת גזרה וכהת עור ומדהימה ביופייה. ממש כמו אמהּ, כפי שכבר אמרתי."

דומיניק לא יכול היה להחניק את גיחוכו. "לא פלא שלא חיבבת אותה," הוא קינטר אותה וחיוך נוגה עלה על שפתיה של דודתו.

"היא הייתה יהירה," אמרה בהתגוננות. "כאילו עשתה עמי חסד שבכלל הסכימה לדבר אתי."

"אוי ואבוי." דומיניק נשמע משועשע. "אבל בואי נודה באמת, את עבורה זרה לחלוטין. היא, כנראה, הייתה חשדנית בקשר למניעייך."

סרנה שקלה את דבריו ואמרה, "היא מאמינה באמת ובתמים שנובק היו הוריה האמיתיים, אתה יודע."

"אני מניח שהם באמת היו," משך דומיניק בכתפיו. "ההורים היחידים שהכירה, בכל אופן. במשך עשרים השנים האחרונות היא חשבה שאין לה קרובי משפחה אחרים מלבדם."

"עשרים ושתיים שנים," אמרה סרנה בדייקנות. "אני חושבת שהיית בערך בן שבע או שמונה כשהיא נולדה."

"הרי לך, אם כן."

"אבל האם לא הציק לה אף פעם הספק?" כיווצה סרנה את גבותיה.

"ילדים נוטים להאמין לדברים שאומרים להם הוריהם," אמר דומיניק בהגיון רב. "אלא אם כן הם תופסים אותם בשקר. סביר להניח שגם עבור הזוג נובק הדבר לא היה קל."

"ישנן בעיות אחרות נוסף על אלו הכלכליות," העיר דומיניק ביובש, אבל סרנה כבר לא הקשיבה לו.

"הם כבר היו בעיצומן של הכנות לקראת הגירה," היא אמרה. "והכסף שקיבלו היה, כנראה, בונוס אמיתי מבחינתם." היא העוותה פניה. "אני משערת כי העובדה שסלסט הלכה לעולמה בשעת הלידה הקלה על רוברט להימלט מתוצאות מעשיו."

דומיניק החליט לא להמשיך בנושא. סרנה מעולם לא התכוונה להסכים עם ההנחה שלא אחיה ולא הזוג נובק השיגו את מבוקשם.

הוא הטיל ספק בעובדה שלאביו היה קל להפנות את גבו לילדתו עצמו ובשרו – אפילו אם הדבר היה למען הצלת נישואיו. הוא ודאי התחרט על כך לעיתים, למרות אהבתו העזה לרעייתו.

"טוב, כעת הדבר בידיך, יקירי," הכריזה סרנה בכוונה זדונית. "עשיתי כמיטב יכולתי וניכר בבירור שלא הצלחתי. נקווה שאתה תצליח יותר."