פרק ראשון
הקיטוב בין מחנה הימין הרוויזיוניסטי לבין מחנה השמאל הסוציאליסטי בהתפתחותו ההיסטורית
ב־1919 התרחש מפנה בזירה הפוליטית הציונית הקונצנזואלית והמנומנמת שאותו חולל הציבור הפועלים הארצישראלי, כשמפלגת "פועלי ציון" בראשות דוד בן־גוריון, וציבור פועלים בלתי מפלגתיים בראשות ברל כצנלסון הקימו במשותף את סיעת "אחדות העבודה". שנה אחר כך, ב־1920, הוקמה "ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים" — גוף פועלי סקטוריאלי נוסף, שמטרתו התארגנות חברתית־כלכלית בדפוס שהועתק ממפלגות סוציאליסטיות "אחיות" באירופה. למעשה, החל במועד זה בלטה עדיפותו הארגונית, הצעירה, והטמפרמנטית של מחנה הפועלים הסוציאליסטי ביחס למחנה האזרחי הדועך, כשההנהלה הציונית בלונדון משתכנעת להעביר חלק ניכר של ההון הציוני דווקא למוסדות הפועליים.
המסע הארגוני של מחנה השמאל לקראת "הגמוניה" צבר תאוצה, וב־1930 התחולל במחנה הפועלים איחוד נוסף, כאשר "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" התמזגו לגוף אחד — "מפלגת פועלי ארץ־ישראל", היא מפא"י.
התחזקות המחנה הסוציאליסטי הובילה לשינויים ולהתאמות בהתארגנותו של המחנה האזרחי ליברלי, גם על רקע מחלוקות עומק היסטוריות בתחום האידאולוגי המדיני והפוליטי. בהקשרים אלה הוביל ז'בוטינסקי לפרישה רוויזיוניסטית מחברוּת בהנהלה הציונית. הוא התנגד להשתתפותם של לא־ציונים בגופים המדיניים, כשהוא מנסח שלושה תנאים הקשורים זה בזה: תביעה להפקיד את משימת הביטחון בידי היהודים, דרישה לסיפוח עבר הירדן המזרחי, וליצירת רוב יהודי בשטחי ארץ־ישראל משני עברי הירדן. באותה עת הוקמה תנועת בית"ר (ברית יוסף תרומפלדור), נוסד הצה"ר (ארגון הציונים הרוויזיוניסטים), והצ"ח (הסתדרות ציונית חדשה), שנועדו להחליף את הארגונים הציוניים המרכזיים. מראשיתם סבלו גופים חלופיים אלה מנחיתות ארגונית ופיננסית, והתקשו להתחרות במחנה הפועלים הארצישראלי, ולמעשה, באותה עת נשמר כוחו של הגוש האזרחי והרוויזיוניסטי בעיקר בגולת היהודים באירופה.
ועידת היסוד של הצה"ר התכנסה באפריל 1925 בפריז, ונתקבלו בה החלטות המבטאות את הזיקה הרוויזיוניסטית לציונות המדינית של הרצל. במיוחד הושם דגש על תביעה ל"פתרון (לגליסטי) של הבעיה היהודית לטווח ארוך", אנטי תזה לגישת ההנהלה הציונית שנטען כי היא ממוקדת רק ב"דאגה לרגע". במהלך ועידת היסוד של הצה"ר הוכרז על כוונה להפוך את ארץ־ישראל ל"commonwealth יהודי", אבל תוך שימור אוטונומיה והתנגדות לצירוף לא־ציונים, ומעל לכול — תביעה לנאמנות אקסקלוסיבית לרעיון הציוני, החד־נס, תוך נטישה, או לכל הפחות דחייה, של כל זיקה לרעיונות סוציאליסטיים ואוניברסליים שאפיינו את הציונות מראשיתה.
עימותים אלימים עם הקהילה הערבית שפרצו ב־1929-1928, שנודעו כ"מאורעות תרפ"ט", הובילו לרדיקליזציה ולקיטוב גובר בעמדות הפוליטיות של הימין והשמאל, לרבות התפתחותו של זרם מקסימליסטי ימני בראשות אב"א אחימאיר. אחר כך, בזכות השינוי הדמוגרפי שחוללה העלייה הרביעית, דווקא התחזקה התמיכה במחנה הימין במיוחד בתל+־אביב. שינוי מגמה זה בא לביטוי גם בזירה הציונית הכללית, כשהרוויזיוניסטים שילשו את כוחם לכדי 21% של צירי הקונגרס הציוני הי"ז (1931). באותה עת הצהיר ז'בוטינסקי במפורש כי מפלגתו היא היא היורשת של הציונים הכלליים.
רצח ארלוזורוב, במשולב עם תקלות ארגוניות ופוליטיות, קטע את מסלול הצמיחה הבטוח לכאורה של מחנה הימין, וכוחו בקונגרס הי"ח (1933) צנח משמעותית, בעוד שמחנה הפועלים הגדיל את כוחו באופן ניכר. בהקשר זה, ציין בן־גוריון כי הקונגרס הי"ח הוא נקודת תפנית, שבה "ההנהלה עברה לנציגי מחנה הפועלים".
למעשה, החל ב־1925, מועד הקמת הצה"ר, התפתח עימות חריף וטוטלי בין מחנה השמאל הסוציאליסטי לבין מחנה הימין הרוויזיוניסטי, שאותו מגדיר יעקב שביט כ"תהום בין המחנות". בַּמוקד, מחלוקות בענייני חברה וכלכלה, ואי־הסכמות באשר לאופן, שבו יוגשמו המטרות המדיניות והצבאיות, שהסתכמו בתביעה הרוויזיוניסטית למוניזם של מטרה, אמצעים ותרבות. שביט מוסיף ומתאר את העימות בין המחנות כְּדומה למלחמת אזרחים, וגם כמאבק בעל ממד אישי בין ז'בוטינסקי לבין מפלגות הפועלים, כשדפוסי המחלוקת המקומיים הם בבואה של המתרחש בזירה האירופית על סממניה הרטוריים והסמליים.
השליטה בשוק העבודה הייתה לאחד ממוקדי הקונפליקט המרכזיים, כשהרוויזיוניסטים תוקפים את "מדינת ההסתדרות", גוף שמספר חבריוב־1932 עמד על 40 אלף חברים ועל יותר מ75% מכוח העבודה הארצישראלי, ועוצמתו הפוליטית והכלכלית אדירה. ז'בוטינסקי האשים את ההסתדרות בפרוטקציוניזם ובהעדפת "אנשי שלומנו", ולמעשה בהטיית המשאבים הלאומיים למטרות סקטוריאליות, אבל ברור כי מעבר לכך, "כחובב דצנטרליזציה", הוא חשש מהחתירה (וההצלחה) ההסתדרותית לשליטה מונופוליסטית בכל תחומי החיים — כלכלה, התיישבות, שיכון, חינוך ותרבות — שמחסלת בהדרגה כל האפשרות להתפתחות של חלופות ליברליות ולאומיות. "קורסי צלב אדום", ו"כן לשבור" הם שני מאמרי־מפתח מאת ז'בוטינסקי שחריפותם משקפת את העוצמה הגוברת של הסכסוך בין הימין לבין השמאל, עד שבסופו של דבר, התחוללה בפועל פרישה משולשת והדרגתית של הרוויזיוניסטים מכל הגופים הציוניים: ב־1931 הם פרשו מה"הגנה" — ארגון צבאי, שלמעשה היה בשליטת מפא"י, והקימו את ארגון ב' (לימים האצ"ל), ב־1934 עזבו את ההסתדרות והקימו ארגון מתחרה בשם "ההסתדרות העובדים הלאומית", וב־1935 פרשו מהתנועה הציונית וייסדו את "ההסתדרות הציונית החדשה" (צ"ח).
המערכת הפוליטית והכלכלית המאורגנת של מפא"י שמרה על מעמדה הדומיננטי והאיתן בהסתדרות הציונית ובמוסדות הלאומיים, וכפי שטען זאב צחור, כך הפכה קבוצת שוליים, חסרת תמיכה ציבורית ביישוב, לקבוצה בעלת מעמד הגמוני בהנהגה הישראלית. דומיננטיות זו נבעה מתפיסתו ומכוחו של בן־גוריון, שכבר בשנות ה־20 "הציע להשליט ביישוב ריכוזיות טוטלית, ולהגיע לבעלות על אמצעי היצור ולהכוונה ישירה של האוכלוסייה".
המחלוקות בין מפא"י לרוויזיוניסטים הפכו למאבק "טוטאלי", כשמוסדות מפא"י בין השנים 1932 ל־1935, היו "אחוזי דיבוק" במאמץ לדה־לגיטימציה של בית"ר ושל ז'בוטינסקי. מעבר להתקפה בעניינים מהותיים, התמקדה הביקורת של מחנה השמאל בסמלים ובסממנים החיצוניים של תנועת בית"ר. כך גונו המצעדים של פעילי בית"ר הלבושים במדי מלחמה חומים במרחב הציבורי, שנתפסו כשיקוף לזיקתו של מחנה זה למגמות הלאומניות באירופה. החשש של מפא"י גבר במיוחד אחרי עלייתו האלימה של היטלר לשלטון. נטען לאופי "חוליגני" של תנועת בית"ר, המהווה איום אנטי דמוקרטי על המערכת הפוליטית הארצישראלית. התיאורים של בית"ר כתנועה בעלת סממנים פשיסטיים היו רבים, והחשוב בהם הוא כתב פלסתר מאת דוד בן־גוריון, שכותרתו תנועת הפועלים והרוויזיוניסמוס, שבו הוא מתפלמס ישירות עם ז'בוטינסקי, המתואר על ידו כדוצ'ה הצועד "בעקבות היטלר". בתנועת הפועלים והרוויזיוניסמוס משרטט בן־גוריון את ההיסטוריה של שורשי הניגודים בין שתי התנועות הלאומיות בתחום החברתי, המדיני והצבאי, שראשיתו בתקופת פעילותם של "הגדודים העבריים". מתווה זה שוכפל פעמים רבות והפך במידה רבה לקאנוני בחוגי השמאל, ובו, מעבר להתקפה על הפופוליזם הכמו־פשיסטי של בית"ר על סממניו החיצוניים, "הוכחות" לכך שלכאורה אין כל סתירה בין מאבק סוציאלי ומעמדי לבין נאמנותו של מחנה הפועלים למאבק הלאומי והצבאי הציוני. עוד טען בן־גוריון ל"תעתועי רמייה" של בית"ר בראשותו של ז'בוטינסקי, שבאמצעותם נוכסו מיתוסים צבאיים הקשורים בפרשת תל־חי, ובאירועים של ארגון ההגנה צבאית בירושלים במקומות אחרים, עד לזיהויָם כבית"ריים בלבד, למרות שחלקם של אנשי מחנה הפועלים בהקשרים אלה, כך נטען, היה מז'ורי.
לאחר רצח ארלוזורוב גברו העימותים בין המחנות, שהגיעו להתנגשויות פיזיות והושמעו קריאות של מנהיג מחנה הפועלים להסרה בכוח של האיום הרוויזיוניסטי. במקביל נעשו ניסיונות לפיוס בין המחנות, ששיאן בסדרה של פגישות חשאיות שהתקיימו בלונדון בין ז'בוטינסקי לבן־גוריון, שבהן הושגו הסכמות בתחום יחסי העבודה ובסוגיות כלכליות נוספות. הסכמות אלה נדחו אחר כך על ידי פעילי השטח של מפא"י, אבל גם כך הן הובילו לרגיעת־מה בין המחנות.
המרד הערבי שפרץ ב־1936, ובעקבותיו פרסום "הספר הלבן" (1939) ושינויים בחוקי הקרקעות, ואחר כך, ב־1940, פטירתו של ז'בוטינסקי גרמו לאי־יציבות במחנה הימין ושיבשו כליל את תוכניותיו. תהליכים אלה רק "חיזקו וביססו את סמכותה ושליטתה של מפא"י", כשבן־גוריון מתערב גם באיוש פוליטי של פיקוד ארגון ה"הגנה". בתקופה זו התעוררו מחלוקות חדשות שנסובו על מדיניות ביטחון, כשקבוצת בית"רים בראשות אברהם תהומי פרשה מארגון ה"הגנה", והקימה את האצ"ל. אחר כך נתגלעו מחלוקות חדשות בין הארגונים באשר למדיניות "ההבלגה", כשבמהלך המלחמה העולמית צידד בן־גוריון, בניגוד לעמדת הימין, בהקפאת המאבק עם הבריטים, לצד הכנה לעימות הקרֵב ובא עם הערבים. בעניין זה היה מנחם בגין מיליטנטי במיוחד, וטען כי אף על פי שמלחמת העולם טרם הסתיימה, "שביתת הנשק בין העם והנוער לבין הבריטים בארץ־ישראל בטלה". באותה שנה הוקם ארגון פורשים שני, בראשות אברהם שטרן ("יאיר"), שחלק על עמדותיו האסטרטגיות של ז'בוטינסקי. ארגון זה הדאיג את ראשי מפא"י, והפורשים כולם תוארו כמסוכנים לאינטרס הלאומי וכמי שאינם כמייצגים אותו. לאחר אישור תוכנית החלוקה, בנובמבר 1947, החלו הבריטים לסגת מארץ־ישראל, ובתקופה זו, באווירה של חוסר אמון, הסכים האצ"ל לפעול תחת מרות ה"הגנה". פרשת "אלטלנה" העיבה מחדש על הסכמות אלה, ולאחר אולטימטום שהציב יגאל ידין פורק האצ"ל. היחסים בין הימין והשמאל סמוך ל־1948 עמדו בסימן של מחלוקות בסוגיית ההתנגדות המחתרתית לבריטים, ואחר כך בסוגיית עצמאותם של הארגונים הפורשים שנרדפו בתקופת ה"סזון". אחרי 1948, ובמשך "העשור הראשון" כולו, נמשכה המחלוקת בשדה הפוליטי, כשבן־גוריון כ"מרכז כריזמטי" עוסק בעיצוב ממלכתיות ישראלית, שהפכה לקונצנזוס לזמן קצר בלבד.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.